מסע שראשיתו בתפילה אצל 'בעל הידית' וסופו בשירו של ביאליק 'אִמִּי, זכרונה לברכה'

ט"ו באב בירושלים, 2016 (צילום: דוד אסף)

א. היכונו לט"ו באב

היום ט"ו באב. המשנה במסכת תענית (פרק ד, ח) מספרת, כי לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים וט"ו באב, שבהן היו בנות ירושלים לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים. 'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה'. 

בארץ ניסו, ועדיין מנסים, להפוך תאריך זה ל'חג האהבה', מעין גרסה יהודית-ישראלית ל'יום ולנטיין' (Valentine's Day), עם פסטיבלים ו'לילות אהבה', חתונות ומפגשי פנויים ופנויות, מתנות ומכירות. 

הרבנית אהובה ארד – דיווה של חוזרות בתשובה מהזן הברסלבי, שמתמחה בערבי הפרשות חלה, הרצאות, סדנאות, ואף מוציאה כל חודש טיול לאוּמָן  – מארגנת לכבוד ט"ו באב טיסה 'לרבינו הגדול' (שם קוד לרבי נחמן מברסלב) ועלייה לקברי צדיקים נוספים באוקראינה. המסע נועד לנשים, ובאופן ספציפי לרווקות המחפשות שידוך (ה'בקרוב אצלך!', 'הצטרפי', וזוג הטבעות לא משאירים ספק).

לא נאריך במובן מאליו: מדובר בניצול גס ומחפיר של תמימוּת ונוֹאשוּת, עם הבטחות לישועה, ברכה והצלה שרשומות על הקרח. אבל מילא. זכותה של כל אחת לנסוע לאיזה טיול שהיא רוצה ולהתפלל היכן שתרצה ועל מה שתרצה.

ב. מיהו 'בעל הידית'?

מה שסיקרן אותי יותר הוא זהותו של הצדיק החדש שנולד על מפת ההשתטחויות – 'בעל הידית מוולודניק'.

אודה ואבוש. שנים אני עוסק בתולדות החסידות ומעולם לא שמעתי על כינוי כזה. מיהו 'בעל הידית'?

פתרון החידה אינו קשה אם מתעלמים מהשיבוש הקל של שם המקום. מדובר בצדיק חסידי ידוע ומעניין מאוד ושמו ישראל דב מווילֶדניק (1850-1789). הוא היה תלמידו של הצדיק מרדכי מצ'רנוביל, ולאחר מות רבו (1829) החל לפעול כצדיק עצמאי בעיירתו הקטנה וִילֶדְנִיק (Новые Веледники), היום כפר נידח במחוז אוֹבְרוּץ' שמצפון לז'יטומיר. 

לא הרבה ידוע על קורות חייו של הרבי מווילדניק. הוא מת בכ"א בטבת שנת תר"י (1850) וספר תורותיו, 'שארית ישראל', נדפס לראשונה בלבוב בשנת 1864, ולאחר מכן, ובתוך זמן קצר, נדפס בשתי מהדורות נוספות (ז'יטומיר 1867; קניגסברג 1877). אגב, מי שהביא את הספר לדפוס היה לא אחר מאשר מיכאל לוי פרומקין-רודקינסון, חסיד חב"ד מיוחס שלימים שינה טעמו, התמשכל והיה למחבר, מו"ל ועיתונאי פורה.

שער המהדורה השלישית של ספר שארית ישראל, קניגסברג 1877 (מקור: HebrewBooks)

בד בבד נפוצו סיפורים עממיים רבים על הנסים והנפלאות שחולל הרבי הקדוש. הסיפורים הללו קובצו על ידי ברוך רַטְנֶר, אחד מחסידיו, שהתגורר בעיר אוֹבְרוּץ' הסמוכה לווילדניק, והוא הדפיסם בשנת 1901 בז'יטוֹמיר, בספר קטן ביידיש ושמו 'ספר ספורי נפלאות'. לספרו של רטנר צורף 'מכתב תעודה' ועליו חתמו חמישה מחסידיו של הרבי מווילדניק שהכירו את הרבי בחייו. הם העידו, כי המחבר 'איש נכבד הוא, וחס ושלום לא בדה אף מעשה אחת מלבו. רק כל מה שכתב לא כתב אלא מה ששמע מאנשים נכבדים אשר ידעו מהמעשיות הללו לאמיתתם'. הספר מלא וגדוש בסיפורים מעניינים על חסידים, ובעיקר על נשים מרות נפש (ובהן אלמנות ועגונות, עשירות ועניות), שבאו לחצרו של הרבי כדי להתייעץ עמו ולהתברך מפיו. הספר זכה כנראה להצלחה ובתוך זמן קצר ראתה אור מהדורה נוספת.

שער המהדורה הראשונה, ז'יטומיר, תרס"ב (1901)

שער המהדורה השנייה, [חמ"ד], תרס"ב [1902]

לפני עשרים שנה, בשנת 1996, תורגם ספר הגיוגרפי זה מיידיש לעברית על ידי ידידי המנוח ר' יהושע מונדשיין. הספר ראה אור ביזמתו של גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, שאף הקדים הקדמה בתחילת הספר והוסיף תוספות בסופו (הוצאת מכון 'אור ישראל', מונסי, תשנ"ו). 

אגדות מסוג אלה שנאספו בספרו של רטנר, ואחרות שבלי ספק סופרו בעל-פה, גרמו לכך שבמרוצת השנים, ואף בתקופה הסובייטית, הפך קברו של הרבי מווילדניק יעד נכסף למבקשי ישועות ושבורי לב, ובמיוחד לנשים, ואף גויי הסביבה הגיעו אליו לבקש על עצמם.

ג. הרבי מווילדניק וחיים נחמן ביאליק

שמו של הרבי מווילדניק מוכר גם לכל מי שקרא את שירו היפה של ח"נ ביאליק, 'אמי, זיכרונה לברכה'. שיר זה, שנכתב בלונדון ב-1931, לא על אמו של המשורר נכתב, אלא על אמו של הרבי מווילדניק. וההוכחה לכך היא המוטו שצירף ביאליק לשיר: 'משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק'.

הנה השיר מתוך מהדורת שירי חיים נחמן ביאליק שערך אבנר הולצמן (דביר, תשס"ה, עמ' 454-452):

ומבאר הולצמן:

השיר נשלח למערכת השבועון 'מאזניים' ופורסם בו בראש גיליון הפסח של אותה שנה [1931]. הנטייה לראותו כחלק משירי הילדוּת האוטוביוגרפיים של ביאליק לא ייחסה את המשקל הראוי לכותרת המשנה, 'משיחות הצדיק ז"ל מוִילדניק'. כותרת זו מאותתת לקורא שלפניו כעין אגדה עממית בסגנון שיחות החסידים ולא השלכה של חוויה מחוויות חייה של אם המשורר. ואכן, השיר רחוק מלהיות תיאור נאיבי הרמוני של נס שנעשה לאישה הצדקת בכוח אמונתה. לאמיתו של דבר מובלעת בו תהייה, אירוניה ואף מחאה כלפי קשיחותה של ההשגחה העליונה המשחקת באישה הנואשת משחק אכזרי למדי, ונקודת התצפית שבו אינה של מאמין תמים אלא של מי שפרש מעולם המסורת וצופה בו מבחוץ בביקורת ובהסתייגות.

מרדכי עובדיהו, שהתלווה אל ביאליק בימי שהותו בלונדון בחורף 1931 והיה עֵד ללבטיו בעת כתיבת השיר, סיפר כי תכניתו המקורית של המשורר הייתה לסיים את השיר בצורה שונה לגמרי:

נשרה דמעה מעיניה ותכבה נר אחד... וירתח בה לבה למראה חילול זה, ודמעת אש נפלה מעינה השנייה והיא שהדליקה את הנר שכבה, ואך חֵלֶף זה נשרפה עינה האחת. עמדה הצדקת ושיבחה למרום: מוטב שתחסר עין אחת מאמתך, מאשר תחסר, חלילה, עין לשבת המלכה.

לדברי עובדיהו סיום זה, שבו כיפרה האֵם על עלבון השבת באחת משתי עיניה, הרתיע את ביאליק, שהחליט לבסוף לסיים את השיר כשהאֵם אינה מאבדת את מאור עיניה. ביאליק אמר לעובדיהו: 'אכן ביטלתי נוסח זה, שמין ריח לְבוֹנָה "קתולי" נודף הימנו והוא יותר מדי ספרותי' (מפי ביאליק, מסדה, תש"ה; הובא במהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון ואחרים, ב, תש"ן, עמ' 387-386).

מֵאַיִן נחל ביאליק את שירו?

בספרו הנזכר של רטנר (חלק ב, עמ' 25, סימן ל) הובאה ראשיתה של מעשייה זו, ואפשר להניח שביאליק קרא אותה שם ועיבד אותה לשירו המרטיט.

והנה התרגום המדויק לעברית של יהושע מונדשיין.

מקור צנום ודל זה – שלוש שורות בסך הכל! – מוכיח כי המוטו שצירף ביאליק לשירו קשור במישרין לשיר שבהמשך ויש להבין אותו כפשוטו: מדובר באמו הצדקת של הצדיק מווילדניק ולא בסתם אשה (ולא כדעת זיוה שמיר, שגרסה כי 'אין לראות בכותרת המשנה רמז אוטוביוגרפי, כי אם ציון ז'אנרי', ו'יש להבין את השיר כמעין אגדה עממית, שיחת חסידים על מעשה נסים ולא כשיר ריאליסטי'. ממילא גם אין תוקף למסקנתה, כי הדובר בשיר, 'בנה של האשה הפשוטה', מבטא 'עמדת משכיל גלוי ראש וגלוי עיניים', שמטיח כביכול 'דברים קשים כלפי שמים', שכן הדובר הוא הצדיק מווילדניק בכבודו ובעצמו; ראו בספרה הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, פפירוס, תשמ"ו, עמ' 159-156).

אמו של הצדיק מווילדניק בכתה אפוא מרה כאשר כבה נר השבת שהדליקה. הקב"ה האזין לתפילתה והנה דלק הנר מעצמו. ביאליק עיבד, שינה ועיבה ונתן לשיר את הנפח ה'עממי' והדרמטי המתבקש.

האם זהו אכן מקורו של ביאליק? שאלתי לדעתו של עמיתי אבנר הולצמן, שהשיבני:

ספק בעיניי אם ביאליק היה זקוק למקור זה בתור גירוי לכתיבת שירו. הרי לפי עדותו הוא שמע בילדותו מעשיות חסידיות מפי סבתו החורגת, שהייתה קרובתו של אותו צדיק [יעקב משה ביאליק, סבו של המשורר, התחתן בזקנתו עם בתו החורגת של הרבי מווילדניק]. האם אין זה סביר יותר שכבר אז נטבעה בזיכרונו המעשייה ההיא, שמן הסתם הייתה מהלכת בין חסידי הצדיק ובחוג משפחתו?  

אני מכיר כמה עיונים בשיר הזה (למשל, רשימתו היפה של מאיר בוסאק ב'דבר', 24 ביולי 1970, עמ' 18), אבל נראה לי שאיש לא איתר את המקור שמצאת. יש מאמר מפורט של דב סדן על הקשריו של השיר, בספרו 'חיים נחמן ביאליק: דרכו בלשונותיו ובלשונותיה' (עמ' 423-411), ובין השאר הוא עוסק בשלל עניינים הקשורים בצדיק מווילדניק ובספרו 'שארית ישראל', אבל אפילו הוא אינו מזכיר את ספרו של רטנר, וחזקה עליו שהיה מזכירו אילו הכירו. כך שאני משער שהגילוי הזה כולו שלך.

אני יכול להניח בבטחון שגם יהושע מונדשיין ידע על הקשר בין סיפור זה לבין שירו של ביאליק, אך נמנע מלציין זאת שכן הספר יצא לאור בהוצאת ספרים חרדית, ואוי לו ואבוי לו אם היה מזכיר את שמו של האפיקורוס ביאליק בין דפי הספר הקדוש. אך אנו יכולים לעשות זאת ללא חשש ולהצביע על מקורו הצנוע של השיר.

ד. הקלאַמקע שמסביב לקבר 

השלט שנקבע על קברו של הרבי מווילדניק (מקור: אהלי צדיקים)

האם הרבנית אהובה ארד מכירה את שירו המרגש של ביאליק? האם תקרא אותו בפני חסידותיה?

אפשר להניח שלא; אפשר להניח שהיא תבחר לספר להן את הסיפור הסתמי על הידית של 'בעל הידית'.

ומהו סיפור זה, שהקנה לרבי את כינויו הפרימיטיבי והמגוחך, שאיש מחסידיו ומנוצרי זכרו מעולם לא השתמש בו? ובכן, מקורו הוא בתוספות שהוסיף גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, מו"ל 'ספורי נפלאות', בסוף מהדורת התרגום של מונדשיין שנזכרה לעיל, כמסורת 'שנמסרה איש מפי איש':

[...]

ספורי נפלאות, מונסי תשנ"ו, עמ' קמה, קמז

אמירה זו, שמי שיחזיק ב'קלאַמקע' (או 'קליאַמקע'), כלומר מנעול הדלת, יזכה לישועה, היא שהפכה את הרבי מווילדניק בפִיוֹת עִלְּגֵי דורנו 'לבעל הידית'...

ה'אוהל' החדש שהוקם על ציוּן קברו של 'בעל הידית' (מקור: קברי צדיקים)

הציוּן על הקבר הקדוש הוא חדש לגמרי (מקור: אהלי צדיקים)

לסיום נאמר כי הבטחות דומות יוחסו גם לצדיקים אחרים. כך למשל סופר על ה'קלאַַמקע' של הרבי מגור, שבכוחה להביא לחזרה בתשובה; גם על ה'קלאַמקע' של בית המדרש של רבי יוסף אהרן מבּוּצֶ'צְ'יָה שברומניה נאמר, כי מי שייגע בה יזכה לישועה שלמה. ובאשר להבטחה לזיווג למה לבזבז כסף על נסיעה לארץ תלאובות? אפשר להישאר בארץ ולהסתפק בקברו של הרב הברסלבי אליעזר שלמה שיק, שנפטר בשנה שעברה ונטמן במושבה יבנאל. הרב שיק הבטיח בצוואתו כי מי שיגיעו לקברו לא רק שיזכו לישועה שלמה אלא גם ימצאו את זיווגם מן השמיים, 'ואני חזק בזה מאד'...

הבטחות שנרשמו בצוואתו של הרב אליעזר שלמה שיק

ההבטחה של הרב שיק נחקקה גם על מצבתו ביבנאל (צילום מאיר גרונבלאט; מקור: ברסלב סיטי)