יומן קריאה: מורה דרך לוורשה היהודית, 1938

בני מר, מורה דרך: ורשה היהודית 1938, בית שלום עליכם והוצאת מאגנס, ירושלים תשפ"ו/2025, 305 עמ'.

איזה ספר מקורי ונהדר לפנינו! מורה דרך לוורשה היהודית, שחיבר החוקר, הסופר, העורך והמתרגם המצוין בני מֶר. את ורשה היהודית מכיר מר כאת כף ידו, לא רק מהספרים אלא גם משוטטויות רבות ברחובותיה. חובבי מורשתם של יהודי מזרח אירופה בכלל ופולין בפרט חבים לו לא רק את תרגומי השירה והפרוזה שיצאו מתחת ידו (שלום עליכם, אברהם סוצקבר ועוד), אלא גם את ספרו רב הקסם סְמוֹצֶ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה (מאגנס, 2018) ואת תרגום ספרו של משה זונשיין, ורשה היהודית (כרמל, 2022). בחשק רב נטלתי לידי את ספרו החדש, וכבר בהתחלה אומר כי נהניתי מאוד מקריאתו. ועם זאת, לאורך הדרך (תרתי משמע) צצו ועלו בדמיוני מחשבות ושאלות על הספר, על טיבו ועל מניעי כתיבתו, ובעיקר תהיתי למען מי נכתב? מהו דיוקנם של הקוראים שאותם ראה מר מול עיניו ושאליהם כיוון?

א. על מדריכים בכלל ועל 'מורה דרך' בפרט  

לכאורה מדובר במדריך למסייר בוורשה היהודית, שנכתב ביידיש בשנת 1938 ותורגם לעברית מודרנית ב-2026. מין מדריך תיירים בסגנון המדריכים הידועים של Lonely Planet לארצות ולערים בעולם, שהיום, בעידן הדיגיטלי והבינה המלאכותית, כבר כמעט שאין להם דורש. 'מורה הדרך' אינו רק מדריך תיירים מודפס, אלא גם פרסונה כפולת פנים. מצד אחד, זו אישיות נטולת שם, מדריך הסיור הצועד לפני קבוצת המטיילים ומסביר לה את הנגלה והנסתר באתרים שנקרים בדרך; מצד שני, ובו בזמן, זהו בעצם המתרגם כביכול של המדריך, המחבר בני מר. כפל הפנים של 'המדריך' (הספר והפרסונה) הוא תעלול ספרותי המענג את הקורא ובאמצעותו מצליח מר לספק את המידע הרב שמובא בספרו.

מדריכי טיולים מודפסים הם סוגה ספרותית מובחנת בכל השפות, שראשיתה במאה ה-19, אז כנראה הומצא גם הטיול המאורגן והמודרך. המפות והמידע הרב שנאצרו במדריכים הבין-לאומיים הידועים של בֶּדֶקֶר (Baedeker), שהחלו לראות אור בגרמניה למן שנת 1835, שימשו לא רק תיירים, אלא היו מקור מוסמך גם להיסטוריונים, לדיפלומטים, למפקדי צבא ולסוכני ריגול. פרט מעניין, בשנת 1943 – חמש שנים בלבד לאחר 'כתיבתו' של המדריך שלפנינו – הדפיסו אנשי בדקר את המדריך לשטחי הגנרלגוברנמן, כלומר שטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים, מדריך שכלל כמובן גם את ורשה! 

מפת ורשה מתוך מדריך בדקר לשטחי הגֵּנֵרָלגוּבֶרְנֶמַן, לייפציג 1943 (.K)

גם בארצנו היו 'מורי דרך' כאלה, שתיארו את אתרי הארץ הקדושה ואת הארצות שסביבה. הראשון שבהם היה ספרו של אברהם משה לונץ, מורה דרך בארץ ישראל וסוריה, שנדפס בירושלים ב-1890, כחיקוי עברי של מדריכי בדקר. אחריו באו מדריכים מקצועיים ומעודכנים יותר: מורה דרך בארץ ישראל: למשוטט, למורה ולתיָּר – ספר בן שני כרכים שחיברו פנחס כהן ודוד בנבנשתי ב-1937, ובו עשו שימוש גם סיירי הפלמ"ח; וכמובן, הסדרה המצליחה 'מדריך ארץ ישראל', שחיבר זאב וילנאי למן שנת 1941, ובה תיאר בשיטתיות את חלקיה השונים של הארץ והציע מסלולי טיולים לאורכה ולרוחבה (ראו אליהו הכהן ואלי שילר [עורכים], 'מדריכי ארץ ישראל הראשונים', אריאל, 213, 2016).

זקנים שבינינו עדיין זוכרים בחיבה את מדריך לפיד לאירופה, סדרת ספרי ההדרכה רבי המכר שחיבר העיתונאי יוסף לפיד בשנות השבעים. מדריך לפיד וממשיכיו (כמו 'שיחור' או 'פספורט') נועדו לתייר הישראלי שהחל אז 'לגלוֹת את אירופה': כמה זה עולה, איך מגיעים ושורדים, מה עושים ורואים, וכמובן היכן לנים, מה אוכלים ושותים ומה קונים. מדריכים אלה סיפקו גם מידע היסטורי חיוני על הארץ ועל האתרים שאותם המליצו לבקר, תוך דגש על ההיבטים היהודיים, שמדרך הטבע עניינו את התייר הישראלי.

מבחינה זו, בני מר חיבר מדריך תיירים לכל דבר ועניין, שעונה על כל דרישות הז'אנר. אך מדריך זה לא נכתב באמת ב-1938 אלא 84 שנים אחרי כתיבתו הבדויה. יתר על כן, הוא מזמין את הקורא בו לסיור בשנה ובמקום ש'הקפיא' עבורנו, כיוון שלא רק שאי אפשר לחזור אחורה בזמן, אלא שהמקום כבר לא קיים. היה ואיננו.

תחת הכסות הכפולה של האני-הדובר, מדריך תיירים מקומי נטול שם, שמספר לקוראים על עירו, מסתתר בלי מסיכה המחבר המאוחר, שב-1938 עדיין לא נולד. המדריך (האיש, לא הספר) מציג לקורא את עירו האהובה על כל פרטיה ודקדוקיה. חיבתו ל'ורשה שלנו' והזדהותו איתה מבצבצות בכל דפי הספר. הוא מצביע על נקודות האור והגאווה של תושביה היהודים, כמו גם על חסרונותיהם וחולשותיהם. זו עיר של סופרים ומשוררים, עיתונאים, מנהיגי ציבור ופעילים חברתיים, רבנים וצדיקים, אך גם של עניים מרודים, גנבים, זונות ואנשי העולם התחתון. בעיקר זו עיר של ההמון היהודי, יהודים של כל ימות השנה. לא עניים ולא עשירים, 'עמך'. 

המדריך הבדוי-האמיתי נוטל אותך כביכול בידו ומוליכך בצעדים בטוחים ברחובותיה ובסמטאותיה של העיר. ועוד איזה עיר! ב-1938 גרו בוורשה כ-370,000 יהודים (כשליש מכלל התושבים). זו הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בפולין, ושנייה לה הייתה לודז' שבה חיו באותה שנה כ-220,000 יהודים. צאו וראו, בשתי הערים הפולניות הללו חיו אז יותר יהודים מאשר בארץ ישראל המנדטורית כולה (כ-430,000 יהודים)!

המדריך שכתב מר אינו מתיימר להחליף את מאות המאמרים, ספרי המחקר והיזכור, האלבומים והתעודות על ורשה היהודית שנכתבו בכל הלשונות. רק לפני שנתיים ומשהו ראה אור ספרה של אירית צ'רניאבסקי, ורשה שאיננה: ורשה היהודית לפני השואה (הוצאת כרמל, 2023), ועוד קודם לכן ראה אור בתרגום לאנגלית ספרם החשוב ועב הכרס של החוקרים הפולנים ברברה אֶנְגֶלקִינג ויָאצֶק לֵאוֹצְיָק, The Warsaw Ghetto: A Guide to the Perished City (Yale University Press, 2009), שממפה בקפדנות את ורשה היהודית (בפועל ורשה שבתוך גבולות הגטו) בארבע שנות השואה (ראו כאן לדוגמה). ספרים אלה מוכרים היטב למחבר ורשומים כמובן בביבליוגרפיה (אומנם, ספרם של אנגלקינג ולאוציק נרשם רק במהדורתו הפולנית המקורית). 

מה שייחודי ל'מדריך' של מר הוא השימוש המסיבי בעיתונות היהודית בת הזמן, בעברית ובעיקר ביידיש. כמעט בכל עיתון ורשאי נדפס מדור יומי בנוסח 'וואָס הערט זיך אין וואַרשא?' (מה נשמע בוורשה), או 'דאָס לעבן אין וואַרשא' (החיים בוורשה), ונראה שבני מר קרא את כולם...

מה נשמע בוורשה? (הײַנט, 4 במארס 1938)

בייחוד מרשים השימוש היעיל והמתוחכם באלפי המודעות והפרסומות המסחריות שנדפסו בעיתונות הוורשאית, ושוב לפנינו דוגמה לספר שלא יכול היה להיכתב לולא האתר הצומח עיתונות יהודית היסטורית (Jpress) של הספרייה הלאומית, שמאפשר גלישה נוחה בכל עיתוני התקופה. גם ספרי טלפון של ורשה, מעין 'דפי זהב', עמדו לרשותו. אני לא מכיר ספר דומה שידע לנצל ביעילות כזו את מה שנחשב בדרך כלל חסר ערך, ולכל היותר 'טוב לזמנו'.

עמוד מודעות אופייני בעיתון דער מאָמענט, 6 באוקטובר 1938

כדרך ספרי ההדרכה לתיירים זרים, חלקו הראשון של המדריך מוקדש להיסטוריה תמציתית של ורשה, בירתה של פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם (מובן שבזמן 'כתיבת' המדריך, איש אינו יודע שבתוך פחות משנה יתהפך עולמם של תושבי העיר). הוא מספר בצורה חסכונית אך מדויקת על אוכלוסיית העיר (בכל זאת היו בה גם קצת גויים), והיבטים של דת, כלכלה, תרבות וספורט, אדריכלות, חי וצומח ועוד. אחר כך המדריך מספק מידע שימושי (מתי לבוא, איפה לישון, ממה להיזהר, מה לאכול ולשתות, וכמובן מידע על בריאות ומחלות, תחבורה לסוגיה, בנקים, שירותי חירום ועוד ועוד). חלקו השני והעיקרי של המדריך הוא שישה מסלולי סיור מפורטים בוורשה היהודית, ומסלול נוסף, שביעי, אל מחוצה לה – אל עיירות קיט קטנות שבסביבתה: מְיֶידְזֶ'שִׁין (שם שכן סנטוריום הילדים על שם מֵדֶם, מוסד חינוכי נודע שנוסד בידי פעילי הבּוּנְד), פָלֵנִיצֶה ואוֹטְווֹצְק. 

הקריאה בספר היא חוויה משונה. הקורא הרי יודע שזוהי פיקציה ספרותית, ולפיכך בעצם הקריאה וההיענות ל'פיתוייו' של המדריך הוא 'משתף פעולה' עם סוג של מהתלה. ברור גם לקורא, שמדריך מעין זה לא היה נכתב לולא השואה וחורבנה המוחלט של העיר המתוארת בו. המחבר-הדובר וקוראיו יודעים היטב שהמידע השימושי (והאמין לגמרי) שמובא בספר הוא חסר כל ערך, למעט רישומו והנצחתו. המקומות הללו, המתוארים בחן ובכישרון, כבר אינם קיימים, ומספרי הטלפון של המלונות, של בתי הקפה והמסעדות, של המשטרה ומכבי האש אינם עונים עוד. כמעט כל מה שמתואר במדריך נכחד באלימות הרצחנית שפקדה את ורשה ואת יהודיה זמן לא רב לאחר 'כתיבתו'. ואף על פי כן, הספר מצליח לנסוך בלב קוראיו את התחושה המוזרה שהמקומות שעליהם הוא קורא עדיין חיים ונושמים, יהודים ממשיכים להתרוצץ ברחובות ולחפש פרנסה, המסעדות מלאות והתיאטראות שוקקי חיים. אפשר כמעט להריח את ריחות העיר ולהאזין לשאונה – ריחות התבשילים או גללי הסוסים, תאורת פנסי הרחוב ורעשי החשמליות. המדריך מרבה להתנאות בביטויים לוקאל-פטריוטיים – 'לא סתם אומרים אצלנו' (עמ' 203), 'רבים מאיתנו עוד זוכרים אותו לטוב ולרע' (עמ' 208) – המצביעים לא רק על היכרות אינטימית אלא גם על הזדהות, גאווה וחיבה.

מבחינה זו, ספרו של מר אינו סתם תיעוד או שחזור של ורשה היהודית בזמן נתון, אלא יש בו איכויות של סרט דוקומנטרי, ואפילו של רומן עירוני, שגיבוריו הם רחובות, בניינים, בתי ספר ובתי כנסת, חנויות ושווקים. לתחושה זו, שאתה בעצם קורא 'סיפור' – על אף שאין בו גיבורים ואין בו עלילה מתפתחת – תורמת גם העברית הרעננה, העשירה ורווית ההומור (הומור יהודי, כמובן), שבה נכתב המדריך. זאת ועוד, המחבר משבץ בין הררי המידע ומסלולי הסיורים נקודות חן קצרות של תרגומי שירים, של בדיחות קרש, של זיכרונות וקטעי הווי קלילים שכתבו בני התקופה, שמתאימים כפתור ופרח למקומות שהוא מתאר. ספק אם מדריך תיירים אמיתי, שחי אז בוורשה, יכול היה לשלוף מראשו או מ'תיק השכל' שלו את המקורות הספרותיים הנחמדים הללו שמביא מר בידענות נינוחה. 

בפתח הדבר מסביר מר איך הוא רואה את תפקידו של מורה הדרך (הספר):

כל פרט ופרט בספר מבוסס על מידע רלוונטי לוורשה היהודית 1938 מתוך מקורות אין ספור [...] מכל הפריטים האלה נבנתה כאן מעין ורשה היהודית. פירושו של דבר, שאפשר לסייר בוורשה העכשווית בעזרת מורה הדרך הזה: ללכת ברחובות שעוברים בדרך כלל בתוואי הרחובות המקורי ולהשוות בינם ובין המתואר לעיל. בה במידה אפשר גם לשבת בכורסה שבסלון ולצאת לטיול מדומיין בוורשה היהודית (עמ' יא).

נדמה לי שההצעה לטייל בוורשה המודרנית על בסיס המדריך מ-1938 תנחיל למטייל בן זמננו אכזבה. אין שום קשר בין רחוב נָלֶבְקִי הרגוע והמודרני של היום לבין הרחוב ההומה והגועש של פעם – אלה לא אותם בתים ולא אותן חצרות, ואפילו תוואי הרחוב אינו מדויק. ועם זאת, אני האחרון שיזלזל בביקור במקומות שלא נותר מהם כלום. כדי להתרגש, ואף לדמוע, די לי בידיעה שעל האדמה הזאת ותחת השמיים הללו התהלכו י"ל פרץ, יאנוש קורצ'אק, נחום סוקולוב, ההיסטוריון מאיר בַּלַבָּן והחזן גרשון סירוטה, שלא לדבר על הוריי ובני משפחותיהם. ועדיין מדובר בטיול מדומיין לכל דבר ועניין. מכל מסלולי הסיורים שהמדריך מציע לקורא, היחיד שניתן ללכת בעקבותיו בפועל ממש הוא בבית הקברות היהודי גֶנְשָׁה (הידוע גם בשם אוֹקוֹפּוֹבָה, על שם רחוב הגישה אליו). באורח פלא בית קברות ענק זה, שנקברו בו כחצי מיליון יהודים ובהם אישים דגולים רבים, לא נפגע במהלך המלחמה ונותר כמעט ללא שינוי. המדריך מוביל את המטייל בנתיבי בית הקברות אל המצבות החשובות והמעניינות ומספר בקיצור נמרץ את הסיפור ההיסטורי שמאחוריהן.

בית הכנסת הגדול ('סִינַגוֹגָה') ברחוב טלומצקה בוורשה, גלוית דואר משנת 1910 לערך (ויקיפדיה)

ב. המדריך ואני

כאמור, קשה לסווג את ה'מדריך' ועוד יותר קשה לקבוע עבור מי נכתב הספר ומי הוא קהל היעד. הסוגה הספרותית, כפי שראינו, חמקמקה ומהתלת, אך מי הם הקוראים שימצאו עניין במדריך למקום שהיה ואיננו? למי אכפת מה הייתה כתובתו של מלון פוזננסקי ומה מספר הטלפון שלו (20-198, אם שאלתם), היכן נמצאת מערכת היומון 'הײַנט' (חְלוֹדְנָה 8, לידיעתכם), מהו התפריט המוצע לאורחי המסעדה 'יוסל השמן' ברינקובה 7, או היכן נמצאים הסטודיו לצילום אומנותי של אלתר קָצִיזְנֶה ומועדון הספורט 'מאָרגנשטערן' (כוכב השחר) של הבּוּנד. מובן שתוכלו לצעוד, בית אחר בית, ברחובות כמו נלבקי, זמנהוף (שקדם בשמו למקבילו שבתל אביב, שכּן לודוויג זמנהוף בכבודו ובעצמו גר שם עד מותו ב-1917), מִילָה או טְלוֹמָצְקָה, ששמם התפרסם בכל העולם היהודי עוד קודם לשואה.  

אז למי נועד הספר ואת מי הוא יעניין? זו שאלה קשה שהתחבטתי בה במהלך הקריאה, והתשובה הקלה שנתתי לעצמי הייתה: הוא נועד לי ויעניין אנשים כמותי. אנשים שעצם השם 'ורשה' מעביר בהם רִגשה, שלא לדבר על שמות של רחובות כמו נלבקי, קרוֹכְמַלְנָה או צֶגלאנה, בית הכלא פאוויאק, בית היתומים של קורצ'אק, מועדון הסופרים ביידיש, המכון למדעי היהדות, חנות הספרים וההוצאה לאור של גיטלין, השטיבל של חסידי ברסלב או ה'סינגוגה' – כל שם כזה נקשר בשמות אחרים ובהקשרים היסטוריים וספרותיים רבים.

ואכן, לקריאה הפרטית שלי בספר יש גם היבט אוטוביוגרפי שאיני יכול להכחישו. הוריי המנוחים, אבי משה קרונה ואמי רחל לבית בלומברג, נולדו בוורשה היהודית. ב-1938, השנה שהקפיא המדריך, אבי כבר היה בארץ ואמי עדיין שהתה בוורשה בחיק משפחתה. אבי חזר לעיר הולדתו באביב 1939 כדי לשאת לאשה את חבֶרתו, ואחר כך שב ארצה לבדו. אמי עלתה בעקבותיו בסוף יולי 1939, רגע קט לפני שננעלו שערי הגיהינום. שניהם השאירו אחריהם הורים, אחים ואחיות, דודים ודודות. 

הורַיי לא רצו עוד לחזור כתיירים לפולין הריקה מיהודים, גם כשהתאפשר הדבר. יכולתי להבין אותם, אבל שלא כמותם אני דווקא נמשכתי כבחבלי קסם אל אותם מחוזות. אלא שמקומות אלה נדמו עד מחצית שנות השמונים של המאה שעברה כמצויים מעבר להררי החושך. 

חלומי התגשם באביב 1984. הייתי אז סטודנט צעיר בן 28. סיימתי זה לא כבר את התואר השני באוניברסיטה העברית ותהיתי על המשך דרכי בחיים. והנה התמזל המזל ונודע לי על נסיעה מתוכננת של משלחת חוקרים וסטודנטים מתקדמים לפולין. מובן שנרשמתי מייד, מה גם שלסטודנטים הובטחה מלגת השתתפות צנועה. בפולין היו אלה ימי שלטונו של המרשל וויצ'ך ירוזלסקי, שהכריז ב-1981 על שלטון צבאי ובאמצעותו דיכא בקשיחות את תנועת 'סולידריות', שהחציפה פנים וערערה את הסדר הקומוניסטי הישן. יחסים דיפלומטיים בין פולין לישראל לא עמדו על הפרק, ופולין הייתה אז רחוקה, קודרת, מאיימת ובלתי מוכרת. 

הקבוצה, שארגן פרופ' חנא שמרוק, שכיהן אז בתפקיד ראש המרכז לחקר יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית, עטתה כסות של משלחת רשמית. התירוץ היה דיונים משותפים על כינונה של יחידה אקדמית לתולדות היהודים בפולין ותרבותם באוניברסיטה היגלונית של קרקוב – האוניברסיטה העתיקה והיוקרתית בפולין שנוסדה עוד במאה ה-14 – שאותם יזם רקטור האוניברסיטה פרופ' יוזף גירובסקי (Józef A. Gierowski). 

לא היה זה דבר של מה בכך, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שבה גילו שלטונות פולין הרשמית נכונות עקרונית לחדש את לימודי היהדות ומחקרה האקדמי באוניברסיטה פולנית לאחר שאלה נקטעו בעקבות השואה. היחידה אכן נוסדה ב-1986 ולימים הפכה לחוג שפועל עד עצם היום הזה. גירובסקי, שהיה אדם נשוא פנים וחביב ביותר, התגלה כידיד אמת של החוקרים בישראל ויכול היה לזקוף לזכותו את פריחת המחקר האקדמי של תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטאות נוספות בפולין, שהתעצם עוד יותר לאחר שחרורה של פולין מעול הקומוניזם והפיכתה לדמוקרטיה (1989). 

הפרופסורים חנא שמרוק (מימין) ויוזף גירובסקי (פייסבוק)

על הסיור הזה, שנמשך כשלושה שבועות בכל רחבי פולין (אפריל 1984), אפשר לכתוב הרבה, אך לא זה הזמן או המקום. רבים ממשתתפיו כבר הלכו לעולמם (ובהם שמרוק עצמו, מלאכי בית אריה, ישראל גוטמן, שמואל ורסס, דב נוי, בצלאל נרקיס, יורם ברונובסקי, פניה שלום, שרה צפתמן, יוסף שלמון). חוקרים רבים אחרים, מתחומי ידע שונים, השתתפו בסיור ובהם כמה ממוריי (ישראל ברטל, חוה טורניאנסקי, אלחנן ריינר, דוד ויינפלד, אברהם נוברשטרן, דליה וגור עופר, איריס פישוף, יחיאל שיינטוך), ואילו אני הייתי בין הצעירים שבחבורה (מבני גילי היו שם גם שמיל הולנד והצעיר מכולם נתי כהן). חוויות הסיור והשהייה הדחוסה, בנסיעות הארוכות באוטובוס ובמלונות, עם כל כך הרבה מלומדים, השפיעו עליי בצורה עמוקה ביותר. למעשה, הן חרצו את גורלי והביאו אותי לעסוק בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה, תחום שקודם לכן לא חשבתי בכלל לעסוק בו.

לפני שיצאנו לדרך הצטיידתי בכתובות מגוריהם של אבי ואמי: אבא גר ברחוב גֶנְשָׁה 31a (ulica Gęsia) (דירה מס' 6), ואמא ברחוב זמנהוף 24, ששמו נותר כשהיה. היטב ידעתי כבר אז, שבמהלך דיכוי המרד היהודי (1943) והמרד הפולני (1944) נהרסה ורשה עד היסוד, ובייחוד אזור הגטו. לאחר המלחמה, כאשר החלו לפנות את ההריסות ולשקם את העיר כדי שתשוב להיות בירתה המתפקדת של פולין, החליטו פרנסי העיר לקרוא לרחובות המחודשים בשמות הישנים שבהם נקראו לפני המלחמה (למעט רחוב גנשה ששמו הוחלף למרדכי אנילביץ), אך הרחובות לא שימרו בהכרח את התוואי המקורי שלהם. במילים אחרות, הבניין שנמצא היום בגנשה (או אנילביץ) 31, לא רק שאיננו אותו הבניין מלפני המלחמה, אלא אפילו מיקומו הפיזי אינו זהה למיקומו של הבית המקורי שבו גרו אבי, אחיו ואחיותיו (דודיי ודודותיי) והוריו (סבי וסבתי). ובכל זאת עמדתי שם, הסתכלתי בבית השיכון הקומוניסטי האפור והסתמי, והוצפתי ברגשות כאב שלא יכולתי לשער את קיומם. עיני ירדה דמעה, פשוטו כמשמעו.

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, הבניינים שברקע נבנו על מה שהיה פעם רחוב גנשה (צילום: Avi1111, ויקיפדיה)

מבחינה זו, ספרו של מֶר – לוּ היה אז בידי – לא היה משנה דבר. החוויה הראשונית והחד-פעמית של המפגש עם הרִיק, עם האיִן ועם מה שצמח תחתיו והחליף אותו, הייתה מסעירה לא פחות – ואולי אפילו יותר – מאשר לוּ תצויר נסיעה בזמן חזרה אל שנת 1938, אל בתיהם האמיתיים של קרובי משפחתי שלא הכרתי ושנרצחו בטרבלינקה.  

מדריך הכתובות והטלפונים של ורשה, 1930. המעגל מקיף את כתובת בית המסחר לטליתים של סבי ישראל (שְׂרוּל) צבי בלומברג בנלווקי 31

מצאתי במדריך את בית המדרש לרבנים 'תחכמוני' ברחוב גז'יבובסקה 19, שהיה מעין ישיבה תיכונית-ציונית ובו למד אבי בימי בחרותו, ואפילו את בית המסחר לטליתות ('טליתים') ולספרי קודש של ישראל צבי בלומברג, סבי מצד אמי, ברחוב נלבקי 31.

איך אומרים היום? ריגשת...

חזית רחוב נלבקי 31 (פינת גנשה 2), 1930 בערך (ויקימדיה)
החנות בצד ימין Mleczarnia (מַחְלָבָה), היא אולי הכניסה לבית הקפה של יחזקאל קוטיק (שנפטר ב-1921); על החנות השלישית מימין אפשר לקרוא בבירור 'טליתים', ואולי היא החנות של סבי, ישראל צבי בלומברג

רשימת גְּלוֹבּוֹצְנִיק (ב): הבנאליות של הרצח

חיילים אמריקאים במחסן העדויות של משפטי נירנברג, 1945 או 1946 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

חלקה הראשון של רשימה זו פורסם כאן

א. על רשימות והיסטוריה

היסטוריונים אוהבים רשימות. ראשית, זו סוגת הכתיבה העתיקה ביותר המוכרת לנו: ככל הידוע, הטקסטים הכתובים הראשונים היו רשימות  של מוצרים וסחורות, כגון אלה שהתגלו, בכתב יתדות קדום, בחפירות בשרידי התרבות הַשּׁוּמֵרִית, ששגשגה לפני כ-5,000 שנים במסופוטמיה (דרום עיראק של היום). גם בשפות כתובות עתיקות אחרות הופיעו הרשימות תחילה, ורק אחר כך טקסטים נוספים – דתיים, ספרותיים ופילוסופיים. ואפילו בטקסטים הללו, כוללות הרשימות, לעתים קרובות, את בסיס הידע ההיסטורי הקדום ביותר הגלום בהם (כגון קטלוג הספינות, שנחשב לאחד המרכיבים העתיקים ביותר ב'איליאס' של הומרוס). ושנית, היא היותן של 'רשימות' (לפחות ביחס לסוגי טקסטים אחרים) חופשיות מהטיות סובייקטיביות של כותביהן. אמנם, גם ברשימות ניתן לעשות מניפולציות, בעיקר באמצעות החלטה מראש מה לכלול בהן ומה לא, אולם אופיין הענייני, התמציתי וה'משעמם', מקטין את הסיכוי שכותביהן ישלבו בהן במכוון פרשנויות אישיות שיעוותו את משמעותן.

גם במחקר ההיסטוריה היהודית נודעת לרשימות חשיבות רבה. התנ"ך והמשנה עשירים ברשימות: עשרת הדיברות; נחלות השבטים וגבולות ארץ ישראל; ענייני טומאה, טהרה וכשרות; סדרי עבודת הקורבנות ועוד ועוד. חלקים נכבדים בספר בראשית ובספרי דברי הימים גדושים ברשימות יוחסין ושושלות משפחה. חלק מן הרשימות הללו – כגון 'פיטום הקטורת' (רשימת המרכיבים שלדעת חז"ל נכללו בקטורת ששימשה בבית המקדש) – נכנסו גם לסידור התפילה. גם רשימות שנכתבו בשפות זרות תרמו לנו מידע חשוב. כך למשל, השם 'ישראל' נזכר בפעם הראשונה מחוץ למקרא בתוך רשימת ערים ועמים שהביס (לכאורה) פרעה מֶרְנֶפְּתָח במהלך מסע לארץ כנען, בסביבות שנת 1200 לפנה"ס; מלכי ישראל עמרי, אחאב ויהוא, ומלך יהודה יהויכין מופיעים ברשימות אשוריות ובבליות; האזכור הלא יהודי היחיד בן הזמן של אבי תנועת החסידות, הבעל שם טוב, התגלה ברשימות בפולנית מן המאה ה-18 של משלמי מיסים בעיירתו מֵזִ'יבּוּז'.

הרשימה הקצרה והאפלה שבה נעסוק כאן גם היא אינה מחדשת דבר בתחום חקר השואה. היא עצמה והרקע לכתיבתה מוכרים היטב לחוקרי התקופה, אם כי ידועים פחות לציבור הרחב. לטעמי, עיקר העניין שיש בה נוגע לאנשים שמאחוריה: בצד התליינים –  כמה מאות שעסקו ישירות ברצח (ורבים אחרים שסייעו), ובראשם רב המרצחים אוֹדִילוֹ גְּלוֹבּוֹצְנִיק, שבדמותו האפלה עסקנו ברשימה הקודמת; בצד הנטבחים – כ-1,700,000 יהודים, רובם המכריע מפולין, שלא זכו לקבר או למצבה. אירוניה אכזרית היא, שדווקא הרשימה שהכינו הרוצחים היא אחד השרידים המוחשיים היחידים שנותרו להעיד על סופם של יהודים מעונים אלה. 

ב. איך מסכמים רצח עם?

בחלק הראשון של הרשימה סקרנו את דמותו האפלה של גלובוצניק, מפקד מבצע ריינהרד, שבמסגרתו נרצחו רוב יהודי פולין. עם סיום המבצע, בנובמבר 1943, הועברו גלובוצניק ואנשיו מפולין לטְרִיאֶסְטֶה שבצפון-מזרח איטליה. רשמית היה תפקידם להילחם בפרטיזנים שבאזור, אולם נראה שהמטרה האמיתית הייתה להרחיקם מפולין ולהקל את הפיקוח עליהם נוכח סוד הרצח הנורא שנשאו עמם. אחד הצעדים הראשונים שנקט גלובוצניק עם הגיעו לטריאסטה היה לעדכן רשמית את הימלר פטרונו על סיומו של מבצע ריינהרד. במקביל, שלח לו תיק מסמכים, שריכז, בין השאר, העתקים של דו"חות שונים שהכין במהלך הרצח. מסמכים אלה (או לפחות מקצתם) נתפסו בידי בעלות הברית לאחר המלחמה, תורגמו לאנגלית ושימשו מוצג משפטי בידי התביעה במהלך משפטי נירנברג, שבהם עמדו לדין ראשי השלטון הנאצי שנפלו בשבי בעלות הברית. המסמכים המקוריים נכתבו בגרמנית בירוקרטית, מסורבלת ויבשה – הניכרת גם בתרגום לאנגלית – ללא הבעת רגש כלשהו. עם זאת, מבין שורותיהם עולה כמיהתו של גלובוצניק להכרה ולהערכה על התפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין. סביר שברקע לשליחת תיק המסמכים עמדה גם תחושת עלבון על כך שלא זכה לקידום של ממש בעקבות המבצע, אלא להפך – נשלח עם אנשיו לתפקיד שולי באזור נידח.

במסמכים התפאר גלובוצניק בשיטתיות וביעילות שבהן ניהל את המבצע ובחיסכון הגדול שהשיג במשאבים שנדרשו למימושו. מטעמי חשאיות, כמקובל במסמכים מסוג זה, הוא נמנע מלהתייחס במפורש לרצח או לשיטת הרצח, והשתמש במקום זאת במילים כמו 'גירוש' או 'פינוי'. הוא נתן תשומת לב מיוחדת לפירוט מדוקדק של שלל הביזה שנפל לידיו במהלך המבצע, והטיפול בו. קודם שנמשיך, כמה מילים על התפיסה העקרונית שעמדה מאחורי השוד השיטתי של רכוש היהודים בידי הנאצים, ומימושה בפועל של תפיסה זו.

שלל ביזת אומנות וספרים שאחסנו הנאצים בתוך כנסייה נטושה. צולם בידי חיילי ארה"ב, 1945 (ויקימדיה)

ג. שוד היהודים: הלכה ומעשה

הנאצים שדדו ובזזו רכוש בכלל הארצות שכבשו, הן מתוך צורך מעשי – כדי לממן את מאמץ המלחמה הגרמני ולתגמל משתפי פעולה בארצות הכבושות – הן על בסיס גישתם הגזענית, ולפיה כל עמי העולם צריכים לשרת את 'גזע האדונים' הארי ואת הישות המדינית המבטאת אותו – גרמניה הנאצית. על אחת כמה וכמה כשמדובר ביהודים, שמלכתחילה נתפסו כטפילים לא יצרניים, שכל רכושם בא להם מגזל ועושק של העמים שבתוכם הם יושבים, בראש ובראשונה של בני הגזע הארי. על פי תפיסה זו, ביזת רכושם של היהודים היא מהלך מוסרי של תיקון, שנועד להשיב את הצדק על כנו ואת הרכוש הגזול לידי בעליו – הגרמנים הארים.

טבעות שנשדדו מאסירי מחנה הריכוז בוכנוואלד ונמצאו בידי הכוחות האמריקאיים לאחר שחרורו, 1945 (ויקימדיה)

ואכן, מייד עם עלייתם לשלטון בגרמניה, ב-30 בינואר 1933, החלו הנאצים בתהליך הדרגתי של 'אריזציה' – פעולות מאורגנות של השתלטות על רכוש יהודי, שהגיעו לשיאן לקראת סוף העשור. הם אילצו יהודים להכניס שותפים ארים לעסקיהם, ובהמשך להעבירם לידי שותפים אלה; עיקלו את חשבונות הבנק והקצבאות השונות של יהודי גרמניה והכריחו אותם לשלם כופר בהיקפים עצומים על 'פשעים' נגד העם הגרמני שיוחסו ליהודים. הנאצים נקטו מהלכים דומים נגד היהודים בכל שטח שעליו השתלטו, לפני המלחמה ובמהלכה, ובכלל זה כמובן, בפולין. יהודי פולין נדרשו לוותר על עסקיהם, על בתיהם ועל תכולתם של בתים אלה (שמקצתה הוחרמה בידי הגרמנים עוד קודם למעבר לגטאות, ויתרתה הושארה מאחור עם המעבר). בעת שהותם בגטאות נתבעו יהודים שוב ושוב למסור לשלטונות הגרמניים את כל חפצי הערך שברשותם, תוך איום בהוצאה להורג של מי שייתפסו אצלו חפצים כאלה. שיטה נוספת הייתה מאסר בני ערובה ואיום בהוצאתם להורג אם לא תמסור הקהילה כופר (בדרך כלל בזהב) לצורך שחרורם (בפועל, תכופות הוציאו את בני הערובה להורג גם אם שולם כופר).

השלב האחרון בשוד – במסגרת מבצע ריינהרד – התרחש ממש על סף הרצח ואפילו אחריו: עם הגיעם למחנות ההשמדה נצטוו הקורבנות למסור את הזהב, המזומנים וחפצי הערך שברשותם, באשנב שבצריף שהוקם לשם כך בתחנת הרכבת. לאחר מכן הורו להם להתפשט (בבגדים נערך בהמשך חיפוש לאיתור חפצי ערך שהוחבאו בהם ואז נאספו כשלל), שׂערן של הנשים נגזז ונאסף במטרה לשמש חומר בידוד במעילים צבאיים ובצוללות של הצי הגרמני, ושיני זהב של נרצחים נעקרו קודם שהועברו לקברי ההמונים. כלל הרכוש שנשדד נשלח למפקדתו של גלובוצניק בלובלין, שם נרשם וקוטלג ולאחר מכן אוחסן במתחם שהוקצה במיוחד לצורך זה. הזהב (כולל זהב השיניים), המזומנים וחפצי הערך הועברו לבנק המרכזי של גרמניה הנאצית ('רייכסבאנק') בברלין. חלק קטן מהכסף המזומן שימש, כאמור, למימון מבצע ריינהרד, השיער נשלח לתעשיות רלוונטיות בגרמניה, וחפצים בעלי ערך פחוּת, כגון שעונים פשוטים, נמסרו לידי פולנים ממוצא גרמני. חלק מן השלל – בעיקר נעליים – נותר בלובלין וניתן לראותו גם היום בכמה מן הצריפים במחנה מיידנק.

מחסני נעליים של קורבנות מבצע ריינהרד שאוחסנו במחנה מיידנק. על פי הערכה נשתמרו כאן כ-300,000 זוגות נעליים (ויקימדיה)

הזכרנו כבר כי שוד רכושם של היהודים נתפס בידי הנאצים כמהלך בעל משמעות אידיאולוגית שהיה לו גם מרכיב מעשי – תרומה למאמץ המלחמה הגרמני. משום כך התייחסה הנהגת האס אס – לפחות במוצהר – בחומרה רבה לכל ניסיון של אנשיהם לשלשל לכיסם חלק מן השלל. מבחינתה, מעבר לעובדה שמדובר בגניבת רכוש מדינה, הגניבה פוגמת בדמותו המוסרית של איש האס אס, שהיה אמור להיות סמל לשלמות (ודוק, רצח יהודים, על פי היגיון מעוות זה, לא פגם ב'שלמות' זו, אלא דווקא תרם לה).  איש אס אס שנחשד בגניבת שלל הועבר לטיפולו של בית דין מיוחד שהוקם לשם כך, ואם הוכחה אשמתו – הוצא להורג. בפועל, אנשי אס אס רבים, בייחוד (אך לא רק) בדרגות הנמוכות, נטלו שוחד, עסקו בסחר לא חוקי ברכוש יהודי ושלחו את ידם בביזה. זאת בעיקר במחנות מבצע ריינהרד, שבהם נערמו בחוסר סדר כמויות גדולות של שטרות ותכשיטים, שנבזזו מהקורבנות והמתינו להעברתם למחסנים בלובלין.

אין פלא שעל רקע זה נשמעו באס אס רינונים על כך שגם גלובוצניק עצמו היה מעורב בגניבת רכוש יהודי. זאת, בין השאר, נוכח העובדה שכבר בתחילת 1939, כאשר הודח ממשרתו כמושל מחוז וינה, הופנו כלפיו האשמות דומות. סביר שיריביו מצאו חיזוק לטענותיהם בכך שלא קוּדם בעקבות מבצע ריינהרד אלא נשלח עם אנשיו לטריאסטה. נראה כי רצונו של גלובוצניק להזֵם טענות אלה הזין במידה רבה את התמקדותו בשלל היהודי ובניסיונו להדגיש את המקצועיות והיושר שאפיינו את הטיפול בו. לדו"חות שהכין צירף גם מספר רשימות שפירטו את השלל לסוגיו השונים: מטילי זהב, מטבעות זהב וכסף ושטרות כסף, תכשיטים ומוצרים נוספים, ואת ערכם במטבע הרייכסמארק הגרמני. רשימות אלה הן המקום היחיד בתיק המסמכים של גלובוצניק Aבו מופיע אזכור כלשהו, אמנם עקיף, לקורבנות הרצח, וברשימה אחת כזו נתמקד כאן.

ככלל, יהודי פולין לא היו עשירים (למיתוס על עושרם לא היו רגליים). לאורך 800 שנות היסטוריה יהודית מתועדת בפולין, חיו רובם חיי עוני. מצבם אמנם השתפר מעט לקראת סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, על רקע התיעוש והצמיחה הכלכלית, בייחוד בגליציה (שהייתה עד לא מכבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית), ובערי תעשייה כגון לודז', אך מלחמת העולם הראשונה והמלחמה הפולנית-סובייטית שאחריה (1921-1919) פגעו מאוד בכלכלה הפולנית ולוּווּ בפוגרומים ובשוד של רכוש יהודי. 

גם בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם סבלו יהודים מגזרות שפגעו במצבם הכלכלי ורוששו אותם (חוקי גרבסקי). לאחר מכן הגיע שוד הרכוש השיטתי בשטחי הכיבוש הגרמני ובגטאות. כסף ורכוש נוסף שימשו במהלך תקופה זו בידי היהודים כדי להשיג מזון ולשלם עבור הברחה והסתרה של בני משפחה מחוץ לגטאות. הרכוש שהביאו עמם יהודים אל מחנות ההשמדה מלכתחילה לא היה רב, וכלל בעיקר חפצים אישיים ומעט כסף ודברי ערך, שאותם שמרו מכל משמר – בין מתוך תקווה להשאיר בידם דבר מה שישמש אותם בעתיד, בין בשל ערכם הרגשי של תכשיטים שעברו בירושה או התקבלו במתנה.

בנקאים יהודים חוצים את ים סוף, לצד חיילים מתים. קריקטורה איטלקית אנטישמית, 1944 (מוזיאון השואה)

ד. הרשימה

הרשימה שאנו עוסקים בה נכתבה בראשית פברואר 1943 והיא חלק מדו"ח ארוך (31 עמודים בתרגום לאנגלית), מפורט וסודי ביותר ששלח גלובוצניק מטריאסטה להימלר בברלין ב-5 בינואר 1944. הדו"ח, שכאמור נמצא בתוך אוסף המסמכים שהוגשו לבית המשפט בנירנברג, תורגם בשלמותו לאנגלית והוא נמצא כאן.

גלובוצניק פתח את רשימת המצאי בפירוט המתכות היקרות שנכללו בשלל בצורת מטילים או מטבעות. לאחר מכן פירט את שטרות הכסף השונים שהביאו עמם הנרצחים למחנות ההשמדה. אלה כוללים שטרות מכל מדינות העולם – החל בפסו מקסיקני, עבור בדולרים וליש"ט וכלה ביֶן יפני. בולט אזכורן של כ-5,000 לירות ארץ-ישראליות – את מקצתן מן הסתם שלחו בני משפחה בארץ ישראל לקרוביהם בפולין, וחלק אחר היה שייך אולי לאזרחים ארץ-ישראלים חסרי מזל, שנסעו לביקור אצל משפחותיהם בפולין, 'נתקעו' שם בעקבות המלחמה ונשלחו להשמדה עם קרוביהם. לאחר מכן ציין גלובוצניק את התכשיטים ואת חפצי הערך למיניהם, וסיים ברישום מדויק של חפצי יום-יום כמו שעוני יד או משקפיים.

מטבע מארץ ישראל, תליון מגן דוד וטבעת נישואין שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות במחנה המוות סוביבור
(באדיבות ד"ר יורם חיימי)

יהדות פולין הטבוחה חולפת לנגד עינינו בקוראנו את הרשימה: החל ב'גבירים' ובעלי הון, שרכסו את חפתי שרווליהם בכפתורים משובצי יהלומים ורכשו לנשותיהם שעוני יד מפלטינה, עבור בנשות ערים ועיירות שענדו טבעות נישואין יקרות או פשוטות ושמרו על תכשיטי המשפחה שעברו מדור לדור, וכלה ב'עמך בית ישראל', שהביאו אל מחנות המוות חפצים שימושיים כגון מספריים, שעונים מעוררים או מדחומים. על אלה ועל אלה עלה הכורת, עצמותיהם ורכושם התפזרו לכל רוח, והמעט שביכולתנו לעשות הוא לקרוא את הרשימה ולהעמיד את דמותם לנגד עינינו. הנה היא:

15,833 טבעות זהב משובצות ביהלומים

9,019 שעוני יד לנשים עשויים מזהב

3,681 שעוני כיס לגברים עשויים מזהב

353 צמידי זהב משובצים ביהלומים

1,716 עגילי זהב משובצים ביהלומים

2,497 סיכות לבגד משובצות ביהלומים

291 סיכות לעניבה משובצות ביהלומים [...] 

[...] 660 שעוני יד לגברים עשויים מזהב

458 שעוני כיס לנשים עשויים מזהב

362 שעונים לנשים משובצים ביהלומים

27 צמידים משובצים ביהלומים

40 סיכות לבגד עשויות מזהב

18 כפתורי חפתים משובצים ביהלומים...

[...] 63 קופסאות לשעוני יד עשויות מפלטינה ומשובצות ביהלומים

4 שעוני יד לנשים עשויים מפלטינה

3 שעוני כיס לגברים משובצים ביהלומים

4 מחרוזות יהלומים

8 שעוני יד מוזהבים לנשים

4 שעוני כיס לנשים משובצים בפנינים

18 עטים נובעים עשויים מזהב

5 עטים כדוריים עשויים מזהב

נרתיק אחד לסיגריות עשוי מזהב

60,125 שעוני יד [תקינים] מסוגים שונים [...]

[...] 3 קופסאות מוזהבות

103,614 שעוני יד הזקוקים לתיקון

29,391 זוגות משקפיים

350 ערכות גילוח

800 אולרים

3,240 ארנקים

1,315 תיקי יד

1,300 זוגות מספריים

230 פנסים

6,943 שעונים מעוררים הזקוקים לתיקון

2,343 שעונים מעוררים במצב תקין

627 זוגות של משקפי שמש

41 נרתיקים לסיגריות עשויים מכסף

230 מדחומים [...]

עמוד מתוך רשימת המצאי ששלח גלובוצניק להימלר (פרויקט מסמכי נירנברג)

בסיום תיק המסמכים רשם הימלר תשובה קצרה לגלובוצניק:

גלובוצניק היקר,

אני מאשר את קבלת מכתבך מיום 4 בנובמבר 43 ואת הודעתך בנוגע לסיומו של מבצע ריינהרד. אני מודה לך גם על תיק המסמכים ששלחת לי. ברצוני להביע בפניך את תודתי והערכתי על השירות הגדול והייחודי שעשית למען העם הגרמני כולו, בכך שהוצאת לפועל את מבצע ריינהרד.

הייל היטלר!

שלך, ה"ה

 

ה. מעט נחמה 

מכתב בפולנית שכתבה פניה ברגשטיין מקיבוץ גבת לעיריית אוטווצק ובו ביקשה מידע על בני משפחתה, 1 במארס 1945 (פרויקט 'ניגונים')

קשה היה לכתוב את שני חלקי המאמר, ואני מניח שקשה היה גם לקרוא, ובכל זאת לא נוותר ונסיים בתקווה – ב'ניגונים', שירה המפורסם של פניה ברגשטיין, בלחנו הנפלא של דוד זהבי. 

השיר התפרסם לראשונה ב-1944 בירחון הנשים 'דבר הפועלת'. ברגשטיין כתבה אותו לאחר שהבינה כי משפחתה שנותרה בפולין נרצחה, והוא מבטא, בין היתר, את המשך שלשלת חייהם ומורשתם של הנרצחים בזיכרונם של צאצאיהם בארץ.

נאזין לביצועה המופתי של נחמה הנדל, שהוקלט ב-1962:

אני שב ומודה מקרב לב לבעל העונ"ש, פרופ' דוד אסף, על האכסניה המכובדת והעריכה המצויינת, ולפרופ' חוי דרייפוס, היסטוריונית של תקופת השואה מאוניברסיטת תל אביב, שהואילה בטובה לעבור על שני חלקי המאמר ולהעיר עליהם הערות חשובות ומועילות. אם נותרו טעויות וליקויים, הרי שרק אני אחראי להם.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי של משרד הביטחון העוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית levaridan@gmail.com

רשימת גְּלוֹבּוֹצְנִיק (א): דיוקנו של תליין נאצי

יהודים משדליץ בפולין בדרכם האחרונה למחנה המוות טרבלינקה, 1942 (ויקימדיה)

מאת דן לב ארי

א. אוֹדִילוֹ גְּלוֹבּוֹצְנִיק: התליין שנשכח?

אודילו גלובוצניק, 1938 (ויקימדיה)

שמו של אודילו לותר לודוויג גלובוצניק, ששחזור דמותו הוא עניינה של רשימה זו, כמעט שאינו ידוע בציבור המשכיל, בארץ ומחוצה לה, גם לא בקרב אלה שמתעניינים בתולדות השואה. דמותו אינה מוכרת בוודאי בהשוואה לרבי מרצחים אחרים, כמו פטרונו באס אס היינריך הימלר, או עמיתיו לרצח – אדולף אייכמן ורודולף הס. אך אין מדובר בתליין שנשכח. על גלובוצניק והתפקיד המכריע שמילא ברצח יהודי פולין נכתבו לא מעט מאמרים וספרים. אחת הסיבות ששמו נותר בצללים קשורה מן הסתם לכך שהאיש הרע הזה מעולם לא עמד למשפט ולא מסר עדות על פשעיו (בהמשך גם נבין מדוע). 

מי היה אפוא האיש וכיצד הגיע למקום הנורא של רוצח המונים?

הוא נולד ב-21 באפריל 1904 בעיר טְרִיאֶסְטֶה. מאז תום מלחמת העולם הראשונה הייתה עיר זו חלק מאיטליה – היא שוכנת בצפון-מזרח המדינה, ממש על הגבול עם סלובניה, ולא הרחק מן הגבול עם אוסטריה. אולם כשנולד בה גלובוצניק (וב-400 השנים שקדמו לכך) הייתה העיר חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. טריאסטה של ראשית המאה העשרים, שבה חי גלובוצניק בילדותו, גילמה בקליפת אגוז את יתרונותיה וחסרונותיה של האימפריה בכללה: מחד גיסא, עיר נמל וקיט קוסמופוליטית, אשר בה ובסביבתה התגוררו בצוותא אוסטרים, איטלקים וסלובנים, ושמשכה אליה אנשי תרבות מכל רחבי אירופה; מאידך גיסא, בין הקבוצות האתניות השונות שהתגוררו בעיר שררה מתיחות בלתי פוסקת והתנהלו מאבקים: בצד האחד ניצבו האוסטרים השליטים, ששאפו לשמר את ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שלהם, ומולם האיטלקים, שחתרו להסתפח לאיטליה, והסלובנים, שטיפחו חלומות על פאן-סלאביות ועצמאות, או לכל הפחות אוטונומיה.

מיקומה של טריאסטה באיטליה (מסומן באדום), על גבול סלובניה וסמוך לגבול אוסטריה
(ויקימדיה)

על רקע מאבקים לאומיים אלה גדל גלובוצניק לתוך סיטואציה מורכבת במיוחד, כפי שמעיד עליו שמו: שלושת שמותיו הפרטיים הם שמות גרמניים-אוסטריים, ואילו שם המשפחה הוא סלובני מובהק, ואכן, מוצאם האתני של שני הוריו היה סלאבי-סלובני (האב) וסרבי-קרואטי (האם), הגם שככל הידוע הפגינו נאמנות והזדהות מלאה עם האימפריה ההבסבורגית ותרבותה. אביו של אודילו, פרנץ גלובוצניק, היה קצין פרשים בצבא האוסטרו-הונגרי, בהמשך עבד בשירות הדואר האימפריאלי, וב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר לשירות צבאי. אז עזבה המשפחה את טריאסטה, רשמה את הבן, אודילו, לבית ספר צבאי אוסטרי, ולאחר מכן השתקעה בעיר קְלַגֶנְפוּרְט (Klagenfurt), בירת חבל קָרִינְתְּיָה האוסטרי, שאף היא, כמו טריאסטה, שוכנת על הגבול עם סלובניה (שלאחר המלחמה נקרעה מאוסטריה והפכה לחלק מיוגוסלביה).

במהלך ימי בחרותו של גלובוצניק בקלגנפורט חלו באזור התפתחויות פוליטיות, שדחפו אותו להכרעה ברורה בין מוצאו האתני הסלאבי לבין הזדהותה של משפחתו עם הלאומיות הגרמנית. בחבל קרינתיה חי מיעוט סלובני גדול, ועם תום מלחמת העולם פרצו שם קרבות בין מיליציות אוסטריות לסלובניות, סביב קביעת קו הגבול המקומי בין רפובליקת אוסטריה לבין ממלכת יוגוסלביה. הכרעתו של גלובוצניק הייתה ברורה: הוא הפנה עורף לשורשיו הסלאביים, וכלאומן גרמני-אוסטרי, בעל הכשרה צבאית ואופי היפר-אקטיבי, הצטרף למיליציה אוסטרית והשתתף בקרבות שונים ובפעילות פוליטית לאומנית. למרות זאת, מוצאו הסלאבי לא נשכח לו. לאורך כל הקריירה רוויית הדמים שלו היה עליו להתגונן בפני השמצות של יריביו באס אס, ולפיהן בעורקיו לא זורם 'דם ארי טהור' אלא 'דם סלאבי נחות'. אפשר לשער שהצורך שלו להוכיח את השתייכותו המוחלטת לגזע הארי תרם אף הוא, בהמשך הדרך, לנאציזם הגזעני והקנאי שלו, כמו גם למערכת היחסים ההדוקה שנוצרה בינו לבין היינריך הימלר, ראש האס אס.

כרזת תעמולה מ-1920 שנועדה לשכנע את הסלובנים להצביע במשאל עם בעד השארת
חבל קרינתיה תחת ריבונות אוסטריה (ויקימדיה)

אין ברשותנו מידע ברור על יחסו של גלובוצניק ליהודים בנעוריו, הגם שסביר כי נתקל בהם הן בטריאסטה, שבה הייתה קהילה יהודית גדולה, הן בקלגנפורט, שבה התקיימה קהילה קטנה יותר. מכל מקום, השכבה החברתית שאליה השתייכה משפחת גלובוצניק – הזעיר-בורגנות האוסטרית – הייתה נגועה באנטישמיות חריפה, חלקה קתולית מסורתית וחלקה ריאקציה להשתלבותם המוצלחת של היהודים בחברה ובכלכלה האוסטרו-הונגרית תחת שלטונו של פרנץ-יוזף הראשון. הייתה זו אותה שכבה חברתית שממנה צמחו גם רוצחים נאצים אחרים ממוצא אוסטרי, כאדולף אייכמן, ארנסט קָלְטֶנְבְּרוּנֶר וכמובן היטלר עצמו.

היה זה אך טבעי כי השילוב של הכשרה צבאית, לאומנות גרמנית קיצונית ויצר הרפתקנות יוביל את גלובוצניק אל התנועה הנאצית האוסטרית, שהלכה והתחזקה בקרינתיה במהלך שנות העשרים. במקביל לפעילות זו הוא ניהל גם חיים 'רגילים' – למד הנדסת מכונות, הקים משפחה והתפרנס מעבודה כמהנדס ומפקח בתחום הבנייה. אולם ככל שגברה המעורבות הנאצית-גרמנית באוסטריה (בייחוד אחרי השתלטות הנאצים על גרמניה ב-1933), הקדיש עצמו יותר ויותר לפעילות חתרנית ואלימה בשירות גרמניה הנאצית, ששקדה במרץ להכשיר את הקרקע לקראת סיפוח אוסטריה לשטחה (האַנְשְׁלוּס, שהתממש לבסוף במארס 1938).

במהלך תקופה זו התחוללו בקריירה של גלובוצניק שלוש התפתחויות שהייתה להן השפעה מכרעת על המשך דרכו: ראשית, הוא הצטרף לאס אס, ששימש אז ארגון המודיעין של המפלגה הנאצית, ואנשיו באוסטריה פעלו עדיין בחשאי מפחד השלטונות האוסטריים (שהיו דיקטטוריים, אך לא נאציים); שנית, פעילותו באס אס הציפה לראשונה את האנטישמיות הרצחנית שלו (ב-12 ביוני 1933 היה מעורב ברצח בעל חנות תכשיטים וינאי ממוצא יהודי, נורברט פוּטֶרְוַוייט); שלישית, בשנים אלה נוצר קשר אישי בינו לבין ראש האס אס היינריך הימלר. 

הימלר, שמתוקף תפקידו היה מעורב עמוקות בחתרנות הנאצית באוסטריה, התרשם מיכולותיו של גלובוצניק. הוא מצא בו שילוב של יוזמה וכושר ביצוע, קנאות נאצית-אנטישמית, ואכזריות ונכונות להקרבה אישית. וכך, בין 1933 ל-1935 נעצר גלובוצניק ארבע פעמים בידי שלטונות אוסטריה, וישב כשנה במצטבר בכלא, אך בכל פעם שוחרר במהירות יחסית, בעקבות לחץ שהפעיל הימלר ממקום מושבו בברלין. מאותה עת הפך הימלר לפטרונו האישי, ואף הגן עליו מפני גורמים שונים באס אס, שכאמור ייחסו לו מוצא גזעי סלאבי ולא גרמני.

הימלר מבקר במחנה הריכוז דכאו, 1936 (ויקימדיה)

גלובוצניק התקדם במהירות בסולם הדרגות והתפקידים באס אס ובמפלגה הנאצית באוסטריה (ב-1936 אף 'זכה' להיפגש עם היטלר עצמו במהלך ביקור בגרמניה), ומילא תפקיד מרכזי בהשתלטות הנאצים על מוסדות השלטון האוסטריים במהלך ה'אנשְׁלוּס'. אז הפעיל הימלר את השפעתו על היטלר כדי לגמול לגלובוצניק על שירותו. הוא כיהן תחילה בתפקיד שר בממשלה הנאצית של אוסטריה, לאחר מכן נבחר לאחד מנציגי אוסטריה לפרלמנט הגרמני בברלין – הרייכסטאג הנאצי – ולבסוף מונה אישית בידי היטלר למושל המחוז (גַאוּלַייטֶר בטרמינולוגיה הנאצית) של וינה, המחוז החשוב ביותר באוסטריה – תפקיד שהקנה לו יוקרה והשפעה רבה.

הקריירה של גלובוצניק במשטר הנאצי הייתה אמורה להמשיך ולנסוק, אולם לא כך קרה. אותן תכונות עצמן שסייעו לו לבלוט ולהצליח כחתרן קנאי נגד שלטונות אוסטריה לפני הסיפוח, היו לו במהרה לרועץ בתפקידו החדש כמושל הנאצי של מחוז וינה. תפקיד זה דרש פחות התלהבות וקנאות ויותר טקט ורגישות – תכונות שגלובוצניק לא הצטיין בהן. ההנהגה הנאצית בברלין לא התנגדה, כמובן, לאנטישמיות הפרועה שלו ולהתעללותו האכזרית ביהודי וינה (כ-185,000), אולם גלובוצניק לא הסתפק בכך והחל לרדוף בפראות גם את אנשי הכנסייה הקתולית. באידיאולוגיה הנאצית היה אומנם מרכיב אנטי-נוצרי חזק, ובייחוד אנטי-קתולי, ומבחינה זו פעל גלובוצניק על פי 'רוח המפקד', אולם הוא המעיט בהערכת עוצמתה של הכנסייה בווינה, שנהנתה ממעמד היסטורי איתן ומתמיכה נרחבת של האוכלוסייה המקומית. צעדיו הבוטים, שכללו החרמת נכסים של הכנסייה, סגירת ארגונים קתוליים ושליחת כמרים למחנות ריכוז, עוררו מחאות המונים ברחובות וינה – מחזה נדיר ברייך השלישי.

גלובוצניק בלשכת מושל מחוז וינה, 1938 (ויקימדיה)

המחאות דוכאו בכוח, כמובן, אבל גרמו מבוכה לגרמניה הנאצית והבאישו את ריחו של גלובוצניק אצל השלטונות בברלין. כמו כן התקבלו שם תלונות על כך שהוא מעורב באי סדרים כספיים (בעיקר סביב כסף ורכוש שהוחרמו מיהודי וינה) ובשחיתות מינית. כל אלה העמידו את הימלר, פטרונו של גלובוצניק, במצב לא נוח, ונראה ששימשו גם כלי ניגוח כלפי הימלר מצד יריבו העיקרי בצמרת הנאצית, הרמן גרינג. הימלר הבין כי עליו לפעול במהירות, אם ברצונו לשמר את מחוז וינה בשליטת האס אס. בראשית 1939 הדיח את גלובוצניק מתפקידו, החליפו בבכיר אס אס אחר, שלל ממנו את דרגותיו ושיבץ אותו כסמל פשוט בוואפן אס אס, הכוח הצבאי של הארגון. עם זאת, הימלר לא שכח את בן טיפוחיו וגם לא את 'מעלותיו': היוזמה, הקנאות, האכזריות והשנאה התהומית לסלאבים וליהודים. היה ברור להימלר כי בקרוב מאוד יוכל לעשות בתכונות אלה שימוש יעיל.

ואכן, בנובמבר 1939, כחודשיים בלבד לאחר פלישת גרמניה לפולין, 'שלף' הימלר את גלובוצניק משורות הוואפן אס אס, העלה אותו בדרגה ומינה אותו למפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין שבגנרלגוברנמן ('הממשל הכללי', אותם חלקי פולין שלא סופחו לגרמניה אלא נוהלו כשטח כבוש). כעת עמד לרשותו של הימלר אדם שניחן בתכונות הנדרשות, מבחינתו, לטיפול בהרכב האוכלוסייה הסלאבי והיהודי שאפיין את פולין, וחשוב לא פחות – הימלר ידע שגלובוצניק, שהיה חייב לו את שיקום מעמדו, יעשה כל מאמץ על מנת להפגין כלפיו נאמנות אישית ו'לכפר' על כישלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. 

נבחן כעת כיצד התפתחה פעילותו של גלובוצניק בלובלין, במקביל להתפתחות מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים בכללה – מבידוד וריכוז ועד להשמדה מוחלטת.

ב. גרמניה הנאצית, היהודים והמלחמה

לא נתיימר לסקור כאן את מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים, מניעיה והתפתחותה. זהו אחד הנושאים המרכזיים בחקר השואה, אם לא המרכזי שבהם, ונכתבו עליו (ועדיין נכתבים) שפע של מחקרים. הוא מהווה גם מוקד למחלוקות ולוויכוחים בין חוקרים, ובהם גם ביחס לחלקן של האידאולוגיה הנאצית ושל האנטישמיות במימושה בפועל של מדיניות זו. כאן נתייחס לשלושה עקרונות באידיאולוגיה האנטישמית הנאצית, שהייתה להם השפעה מכרעת על ההתנהלות כלפי היהודים, בייחוד בתוך כדי המלחמה, ולמעורבותו האישית של גלובוצניק בה. עקרונות אלה הופיעו לראשונה בספרו של היטלר מַיְין קַאמְפְּף (מאבקי), שאותו כתב במחצית הראשונה של שנות העשרים, וכן בנאומיו השונים, והם המשיכו להתפתח ולהתבלט יותר ויותר ברטוריקה הנאצית, לקראת המלחמה ובמהלכה.

העיקרון הראשון – המבוסס על כתבים אנטישמיים קודמים, כגון הפרוטוקולים של זקני ציון ומאמרו של ריכרד ואגנר, היהדות במוזיקה – גרס כי היהודים הם טפילים מטבע ברייתם. הם שואבים את חיותם מן העמים שבתוכם הם חיים, ואגב כך משמידים אותם. טפילות הרסנית זו אינה בחירתם החופשית של היהודים, אלא טבועה בהם מלידתם בתוקף ציווי גזעי-דטרמיניסטי שלא ניתן לחמוק ממנו, והם פועלים כאיש אחד כדי לממשה. היא באה לידי ביטוי בהשחתת המידות המוסריות בקרב 'הגויים', גזילת רכושם, התססה ויצירת סכסוכים פנימיים והסתת העמים הלא יהודיים אלה באלה, במטרה לדחוף אותם למלחמה הדדית עד מוות.

קריקטורה בעיתון האנטישמי 'דר שטירמר': הטפיל היהודי – בעינו האחת סמל הדולר הקפיטליסטי ובשנייה
הפטיש והמגל הבולשביקי – מוצץ את דמו של העולם (ויקימדיה)

העיקרון השני קבע כי את עיקר פעילותם ההרסנית ממקדים היהודים בגזע הארי – האנטיתזה החיובית לגזע היהודי, מאחר שהוא מגלם בתוכו את כל הטוב והיפה שבתכונות האדם. הטפיל היהודי נמשך כבחבלי קסם אל אויבו הארי, במטרה לזהמו, להשחיתו ולהשמידו.

העיקרון השלישי, החשוב במיוחד לענייננו, עיגן את מאבקם של היהודים בגזע הארי בהקשר היסטורי קונקרטי: תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. על פי עיקרון זה, המלחמה פרצה כתוצאה של מזימה יהודית שנועדה לסכסך בין עמי אירופה ולהובילם למלחמת השמדה הדדית, בראש ובראשונה נגד גרמניה הארית. במהלך המלחמה עשו היהודים כל שלאל ידם כדי להביא לתבוסתה של גרמניה, ואכן הצליחו בכך, לא משום שגרמניה הייתה נחותה צבאית מול אויביה, אלא מאחר שנפלה קורבן לפעולות ריגול והפצת שמועות ורפיון ידיים מבית מצד יהודים שתקעו סכין בגב האומה הגרמנית.

שלושת העקרונות האלה מיצבו את היהודים כאויביה המושבעים של גרמניה, והדגישו את הסכנה החמורה שהם מהווים לביטחונה. מלחמת העולם השנייה הייתה אפוא, מבחינתם של הנאצים, 'מכפיל כוח', שהגביר את מסוכנותם של היהודים וחייב נקיטת צעדים נמרצים כדי לבלום סכנה זו. הנאצים לא ראו ביהודים שבשטחי הרייך – כפי שראה כל אדם בר דעת – אנשים תמימים שאינם מעוניינים ואינם יכולים לגרום נזק כלשהו לגרמניה. בעיניהם היה מדובר בחבורה אכזרית של יצורים תת-אנושיים, מחרחרי מלחמה, האחראים – יחד עם אחיהם לגזע ברחבי העולם – לפרוץ המלחמה. הביטוי הפומבי המובהק ביותר לגישה זו ניתן בנאום הנבואה, שנשא היטלר ברייכסטאג ב-30 בינואר 1939. בנאום זה איים היטלר, כי 'אם יהדות הממון באירופה ומחוצה לה תצליח פעם נוספת להשליך את האומות למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ומכאן ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה'.

קריקטורה מ-1924 המראה את יהודי גרמניה המפוטמים תוקעים סכין בגבם של חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. על אחת הקסדות כבר מופיע ציור של צלב הקרס (ויקימדיה)

ברור אפוא שלא רק יהודי גרמניה, אלא אף המוני היהודים בשטחי פולין שנכבשו בידי גרמניה ב-1939 (חלקה המזרחי של פולין נכבש אז בידי ברית המועצות) היו מבחינת הנאצים מוקד מסוכן של חתרנות הרסנית, שיש לנטרלו בהקדם האפשרי. ברור גם שהמענה המעשי המיידי שלהם לכך, באותו שלב, לא היה השמדה אלא ריכוז היהודים בגטאות והפרדתם מן האוכלוסייה הכללית, לטובת צעדים עתידיים שטרם פורטו. גלובוצניק עצמו לא בזבז זמן, וכבר ביום כניסתו לתפקידו החדש כמפקד המשטרה והאס אס במחוז לובלין (9 בנובמבר 1939) פקד על גירוש היהודים מבתיהם במרכז העיר לובלין והעברתם לרובע היהודי של העיר. כחודש לאחר מכן הנחה הימלר את כלל הגורמים הרלוונטיים בפולין הכבושה לרכז את היהודים בגטאות, אולם עבור מחוז לובלין ועבור גלובוצניק היו לו, כבר אז, תוכניות גדולות יותר.

ג. תוכנית נִיסְקוֹ ורצח יהודי ברית המועצות

החל משנות השלושים ועד לראשית הרצח המאורגן של היהודים בקיץ 1941, עסקו הנאצים בתוכניות שונות שמטרתן הייתה לאלץ את היהודים שבשטחי הרייך וכיבושיו (גרמניה, אוסטריה וצ'כיה) להגר אל מחוצה להם. מקצת יהודי גרמניה ואוסטריה אכן היגרו, אולם כשפרצה המלחמה נותרו עדיין כ-800,000 יהודים, ובעקבות כיבוש פולין נוספו עליהם כשלושה מיליון. מנקודת ראותם של הנאצים נוצר צורך דחוף לנטרול 'הסכנה' לביטחון המדינה. על בסיס אותו היגיון שדגל בבידוד היהודים, סבר הימלר כי ניתן יהיה להפוך את מחוז לובלין – בשוליים המזרחיים של שטח הכיבוש הגרמני בפולין – למקום ריכוז של כלל היהודים שבשטחי הרייך, ובהמשך לכלל היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן. גלובוצניק, בעל כושר הארגון שגם צבר ניסיון במיזמי בנייה, נראה האדם הנכון לקידום 'תוכנית לובלין' או 'תוכנית ניסקו', על שם המחוז הספציפי שבו היו אמורים היהודים להתרכז.

גלובוצניק ניגש לעבודה במרץ אופייני. בחודשים הראשונים של 1940 הוקמה בפיקוחו במחוז לובלין שורה של מחנות ריכוז ועבודה ליהודי הרייך, שקלטו אליהם כמה עשרות אלפי יהודים שגורשו ברכבות מאוסטריה, צ'כיה וגרמניה, וגם מאזורים אחרים בפולין. בחלק מהמחנות היו התנאים סבירים יחסית, ובאחרים – בייחוד אלה ששימשו לעבודת כפיה – שררו אלימות קשה, רעב ומחלות. אולם, למרות מאמציהם של גלובוצניק ומפקדיו, תוכנית זו לא מימשה את ייעודה. בשלב זה, הנאצים עדיין לא היו מיומנים דיים בלוגיסטיקה שנדרשה לגירושם של אנשים כה רבים ושיכונם במחנות ריכוז או מעבר. הוצאתה לפועל של התוכנית בחורף 1940, שהיה קר במיוחד, רק הוסיפה לקשיים.

באפריל 1940 השתכנעו היטלר והימלר כי יש לזנוח את התוכנית והנחו להפסיקה. המחנות שהוקמו פורקו וחלק קטן מן היהודים ששרדו הוחזרו למקומות מוצאם ברחבי הרייך. בדיעבד, ניתן לראות בחלק ממרכיביה של תוכנית זו מעין 'חזרה כללית' לקראת הפתרון הסופי: היא אפשרה לנאצים להתנסות בגירוש המוני של יהודים ברכבות מרחבי הרייך למזרח (האחראי לכך במסגרת תוכנית ניסקו היה אייכמן, שיישם לאחר מכן את הלקחים שלמד) וכן בהקמה מהירה של מחנות ריכוז לקליטת יהודים (גלובוצניק בחר למקם את מחנה העבודה המרכזי בבֶּלְזֶ'ץ, באותו אתר שבו הקים לאחר מכן את מחנה ההשמדה).

גלובוצניק (מימין) בפולין, 1940 (ויקימדיה)

שינוי משמעותי (ורצחני) במימוש מדיניותה של גרמניה הנאצית כלפי היהודים התחולל במחצית השנייה של 1941. ב-22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה וכארבעה מיליון חיילים של גרמניה ובעלות בריתה פלשו לברית המועצות, תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם באוגוסט 1939 וקבע נייטרליות בין שתי המדינות. 

המערכה במזרח, יותר מכל מערכה אחרת במלחמה, נשאה, מבחינת הנאצים, אופי גזעני ואידיאולוגי מובהק. המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 הייתה, לשיטתם, מזימה יהודית שנועדה להשמיד את היסודות האריים המועטים ברוסיה ולגייס את הגזע הסלאבי הנחות למלחמת השמדה בגזע הארי בכלל ובגרמניה בפרט. הנאצים שאפו להפוך את שטחיה העצומים של ברית המועצות למה שכינו לֶבֶּנְסְרַאוּם (מרחב מחיה) עבור 'גזע האדונים' הגרמני, שאותו אמורים בני הגזע הסלאבי לשרת. שלושה מיליוני היהודים בברית המועצות – בהם ראו הנאצים את נושאי הדגל של הבולשביזם – נתפסו אפוא כאיום מתמיד על שאיפות אלה, והיה חיוני להיפטר מהם במהירות האפשרית. ואכן, כבר ביוני 1941 – ימים ספרים אחרי הפלישה – החלו עוצבות המבצע של האס אס (האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן) ברצח המוני של מאות אלפי יהודים (וכן צוענים ואנשי המנגנון הקומוניסטי), בעיקר בבורות הריגה. מסע הרצח התנהל לאורך כל החזית: מליטא, לטביה ואסטוניה בצפון, עבור בבלארוס וכלה באוקראינה בדרום. בפעם הראשונה נפרץ מחסום הרצח ההמוני של יהודים ונפתחה הדרך להשמדה כוללת.

יהודים בעיירה זבורוב שבאוקראינה חופרים את קבריהם לפני רציחתם, 5 ביולי 1941 (ויקימדיה)

ד. מבצע רַיְינְהַרְד: רצח יהודי פולין

בינתיים, לא שקט גלובוצניק על שמריו. בקיץ ובסתיו של 1941 הוא רקם, יחד עם פטרונו הימלר, תוכנית לגירוש היהודים ממחוז לובלין וליישוב גרמנים במקומם, כמבוא למהלך דומה בכלל ה'גנרלגוברנמן'. הרעיון הראשוני היה לגרשם לשטחים החדשים שנכבשו בברית המועצות, מתוך הנחה ששם יושמדו בדרך זו או אחרת. ככל שהואטה התקדמות הכוחות הגרמניים, וברית המועצות החזיקה מעמד, כך חלחלה בקרבם ההבנה, כי יש לחתור להשמדת היהודים בשטח פולין, אולם עדיין התחבטו בשאלה כיצד לבצע זאת בפועל.

במסגרת זו בחנו שני התליינים שלוש שיטות לרצח המוני: הראשונה, הוצאה להורג בבורות ירי, כמו בשטחי ברית המועצות, לא התאימה לפולין: היא הייתה איטית מדי, לא חשאית דיה, והטילה מעמסה נפשית על חלק מן הרוצחים. שיטה אחרת, שפותחה באותה תקופה, הייתה רצח בתוך משאיות גז: הקורבנות ננעלו בתא מטען אטום של משאית, וצינור גומי גמיש העביר אל תוך התא את גזי הפליטה של מנוע המשאית, שחנקו את הנוסעים למוות. שיטה זו שימשה (בהיקפים לא גדולים) את האיינזצגרופן בברית המועצות, ונבחרה כדרך המועדפת לרצח יהודי הוַרְטֶגָאוּ (השטחים במערב פולין שסופחו ישירות לגרמניה; מרבית היהודים באזורים אלה גרו בלודז'): כך נעשה בחֶלְמְנוֹ, מחנה ההשמדה הראשון שהחל לפעול בפולין בראשית דצמבר 1941. עם זאת, גם ההשמדה במשאיות גז הייתה איטית מדי ולא התאימה לרצח המוני ומהיר בהיקפים שנדרשו על מנת לחסל את כלל יהודי הגנרלגוברנמן.

משאית גז שכנראה שימשה לרצח בחלמנו, 1945 (ויקימדיה)

והנה, בעיתוי מושלם מבחינתם של ראשי האס אס, החליט היטלר, באוגוסט 1941, להפסיק את תוכנית האותנסיה (4-T), שבמסגרתה נרצחו כ-90,000 גרמנים שסבלו ממחלות תורשתיות קשות, שיתוק מוחין או מחלות נפש. רבים מהקורבנות של 'המתות חסד' אלה נרצחו בתאי גזים נייחים, שבהם נעשה שימוש בגז פחמן חד-חמצני. הפסקת התוכנית (בעקבות מחאות מצד קרובי הנרצחים והכנסייה) שחררה מתפקידם כ-150 אנשי אס אס (בהם רופאים ומהנדסים), שהתמחו ברצח בתאי גזים נייחים. סוף סוף מצאו הימלר וגלובוצניק את מבוקשם: שיטה יעילה ומהירה להשמדה המונית, וכוח אדם מקצועי וזמין לביצועה. ייתכן כי הימלר קיבל מהיטלר, כבר בספטמבר-אוקטובר 1941, אישור עקרוני להיערך להשמדת יהודי פולין. כעת נותר להתחיל ליישם זאת בשטח – וזו בדיוק הייתה מומחיותו של גלובוצניק.

תא גזים נייח ששימש לרצח במסגרת תוכנית 4T- בעיר פוזנן (ויקימדיה)

מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות וללא כל מכשול. 

בנובמבר 1941 החלה, בהנחיית גלובוצניק, הקמתו של מחנה ההשמדה בבלז'ץ וכעבור כחודש וחצי אויש המחנה בצוות של ותיקי תוכנית T-4, כדי להכשיר אותו לתחילת ההשמדה. במקביל, במהלך דצמבר, הצטרפו למלחמה יפן (לצד 'הציר') וארצות הברית (לצד בעלות הברית), והמלחמה הייתה למלחמת עולם. יש חוקרים הסבורים כי זו הייתה הדחיפה הסופית שהניעה את היטלר לממש את 'נבואתו' ולהתניע את תהליך השמדתם של כלל יהודי אירופה. בועידת ואנזה הידועה לשמצה (ינואר 1942) הובעה הדעה כי על יהודי פולין להיות הראשונים בתור.

ב-17 במארס 1942 נרצחו היהודים הראשונים בתאי הגזים בבלז'ץ (אולי לא במקרה חלקם הגיעו מגטו לובלין, 'ממלכתו הפרטית' של גלובוצניק) – השמדת יהודי פולין החלה.

חודשיים לאחר מכן נתנו הנאצים גם שם למבצע הרצח – מבצע ריינהרד, על שמו של ריינהרד היידריך, מראשי האס אס, שהיה אחראי לרצח ההמונים של יהודי ברית המועצות, עמד בראש ועידת ואנזה, וגם היה האחראי לביטחון בצ'כיה הכבושה. זמן מה קודם לכן הצליחה חוליה של אנשי מחתרת צ'כים, בהנחיית המודיעין הבריטי, להתנקש בחייו של היידריך (מבצע אנתרופואיד), והנאצים 'כיבדו' את זכרו בדרך אופיינית... בנוסף, החריבו הנאצים עד היסוד שני כפרים צ'כיים ורצחו את מרבית תושביהם. אחד מכפרים אלה, לידיצה, התפרסם והיה לסמל של אכזריות הנאצים כלפי האוכלוסייה האזרחית בשטחים שכבשו.

גלובוצניק ניהל את מבצע ריינהרד ביעילות רבה. העיקרון המנחה היה לרצוח כמה שיותר יהודים בכמה שפחות זמן ומשאבים, ככל האפשר תוך שמירה על חשאיות (לא מתוך בושה, אלא כדי למנוע לחצים בין-לאומיים וניסיונות התקוממות של יהודים). 1,700,000 הקורבנות נרצחו בשלושה מתקני השמדה בלבד, כל אחד מהם קטן יחסית, שהקמתם ותפעולם כמעט לא גזלו משאבים: מרבית המבנים במרכזי ההשמדה נבנו מעץ, משאב זול שהיה זמין ביערות הסמוכים (גם תאי הגזים נבנו כך ורק בהמשך הוחלפו במבני בטון); הגז הרעיל הופק מאדי פליטה של מנועי טנקים סובייטיים שנלקחו שלל; סגל הרוצחים כלל רק כמה מאות, רובם אפילו לא היו גרמנים, אלא כוחות עזר שגויסו מקרב תושבי האזורים הכבושים ושבויי מלחמה רוסים, שאומנו במיוחד לשם כך במחנה טרווניקי הסמוך ללובלין (מהם התפרסם במיוחד איוון דמיאניוק), וכן אסירים יהודים (זונדרקומנדו) שחוסלו בתורם. אתרי ההשמדה פוזרו בקפידה, באופן שיאפשר כיסוי יעיל של כלל שטחי הגנרלגוברנמן: בלז'ץ (גליציה, דרום פולין ומחוז לובלין); סוֹבִּיבּוֹר (מחוז לובלין) וטרבלינקה (ורשה וסביבתה). חלק קטן מן היהודים נרצח במחנה מַיִידָנֶק, שהוקם בפאתי העיר לובלין.

הסגל שפיקח על ההשמדה בבלז'ץ מנה כעשרה אנשים בסך הכל, בעלי דרגות זוטרות באס אס.
בפיקוחם נרצחו לא פחות מ-430,000 קורבנות. צולם סמוך למחנה, כנראה באוקטובר 1942.
לפחות שניים מהמצולמים שרדו את המלחמה ומתו מוות טבעי (ויקימדיה)

המשאבים הכספיים הצנועים שנדרשו לניהול המבצע עמדו לרשותו של גלובוצניק, כפי שנראה להלן, בעיקר מתוך שלל הביזה שנאסף מקורבנותיו, שבחלק קטן ממנו השתמש (ברשות ובסמכות) למימון המשך הרצח. הסיוע היחיד אשר לו נזקק גלובוצניק מהימלר היה שכנוע חברת הרכבות הגרמנית להקצות רכבות להובלת היהודים להשמדה, על חשבון רכבות ששימשו להובלת ציוד צבאי וגייסות לחזית המזרחית. הימלר לא התקשה לעשות זאת, אם כי הרכבות שהובילו את היהודים להשמדה נאלצו  לעתים קרובות להתעכב שעות ארוכות על המסילה – ללא מזון ומים תחת השמש הקופחת – על מנת לתת קדימות לרכבות צבאיות, דבר שהוסיף לסבלם הנורא של הנוסעים. האס אס גם שילם לחברת הרכבות על כל נוסע יהודי. התעריף היה מדוקדק וחולני: עבור ילדים מתחת לגיל עשר שולם מחיר מופחת, ועבור בני פחות מארבע, שנסעו בלוויית הוריהם, לא נגבה תשלום כלל.

גלובוצניק פיקח באופן הדוק על הרצח, אך כמנהל מנוסה הקפיד שלא להתערב יתר על המידה והעניק חופש פעולה לפקודיו. כך למשל, לאחר שכריסטיאן וירט, מוותיקי תוכנית T-4, שמונה בידי גלובוצניק למפקד מחנה בלז'ץ, הוכיח הצלחה ויעילות בתפקידו, קידם אותו גלובוצניק, באוגוסט 1942, לאחראי לכלל מחנות מבצע ריינהרד. מנגד, כאשר חלו עיכובים בהשמדת יהודי ורשה בטרבלינקה, באותה תקופה ממש, מיהר גלובוצניק לבקר במקום, הדיח מתפקידו את מפקד המחנה אירמפריד אֶבֶּרְל, ומינה במקומו את פרנץ שְׁטַנְגְל, ששימש עד אז מפקד מחנה סוביבור – שניהם, אגב, היו גם הם 'בוגרי' תוכנית האותנסיה T-4. דיווחים של מפקדיו, פקודיו ועמיתיו של גלובוצניק תיארו אותו כמי שעבד ללא לאות לקידום הרצח והיה חדור תחושה של שליחות וגאווה במעשיו. 

מחנה המוות סוביבור, 1943. תמונה שצולמה ממגדל שמירה (ויקימדיה)

מבחינת הנאצים, עד סוף 1942 התנהל מבצע ריינהרד בהצלחה. בתוך שמונה חודשים נרצחו ללא הפרעה בשלושה מתקני ההמתה כ-1,275,000 יהודים. אולם במהלך 1943 החלו הבעיות. למרות הניסיונות לשמור על חשאיות ההשמדה, לקראת סוף 1942 התחילו להיחשף פרטים ממנה מפי מתי מעט יהודים שהצליחו להימלט, פולנים שהתגוררו סמוך למחנות, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים. החדשות הנוראות הגיעו לידיעת יהודים שעוד נותרו בגטאות פולין וגם לידיעתן של בעלות הברית, והם פרסמו אותן ברבים. שוב לא היה אפשר לצפות שיהודי פולין שנותרו יעלו לרכבות ללא התנגדות. הניסיון לחדש את השילוחים להשמדה מוורשה, באפריל 1943, הביא למרד גטו ורשה, ובהמשך התמרדו גם האסירים המעטים שנותרו בחיים בטרבלינקה (באוגוסט) ובסוביבור (באוקטובר). כל אלה לא הפסיקו את הרצח – במהלך 1943 חיסלו הנאצים עוד כחצי מיליון מיהודי פולין – אולם היה בהם די כדי לפגום בתדמית המוצלחת של מחנות מבצע ריינהרד בעיני הרוצחים.

בנוסף, ב-1943 נטו מאזני המלחמה בפעם הראשונה באופן מובהק לרעת גרמניה: בריטניה וארצות הברית הכניעו את הכוחות הגרמניים בצפון אפריקה, פלשו לסיציליה ולאיטליה והפילו את שלטונו של מוסוליני; בד בבד נחל הצבא האדום ניצחונות גדולים בסטלינגרד ובקורסק. בקרב ראשי האס אס החלה לחלחל ההכרה כי גרמניה עלולה להפסיד במלחמה, ואז הם יידרשו לתת את הדין על פשעיהם. כל אלה, נוסף על העובדה שמרבית יהודי פולין כבר נרצחו, ושבמחנה אושוויץ 'היעיל' אפשר היה לטפל ברציחתם של היהודים שנותרו, הובילו להחלטה, שהתקבלה בנובמבר 1943, לסיים את מבצע ריינהרד. האסירים שנותרו במיידנק נרצחו במבצע חג הקציר, שעליו פיקד כריסטיאן וירט, המחנות ותתי-המחנות פורקו, מיליוני גופות הוצאו מבורות קבורה במסגרת מבצע 1005, נשרפו לאפר במדורות ענק, עצמותיהם נגרסו ונקברו מחדש. 

מכונה לגריסת עצמות נרצחים לאחר שהוצא מקבריהם כדי לטשטש את עקבות הרצח.
המכונה נתפסה בידי הצבא הרוסי במחנה ינובסקה ליד לבוב, 1944 (ויקימדיה)

כדי לטשטש באופן סופי את הרצח הוקמו בשטחי המחנות חוות חקלאיות בבעלות פולנים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה). רצח מיליונים מיהודי אירופה, ובתוכם גם שארית יהודי פולין, בתאי הגזים נמשך במחנה ההשמדה אושוויץ ובאתרים נוספים עד סוף 1944, אולם מנקודת מבטם של הנאצים, זה היה תהליך נפרד ולא חלק ממבצע ריינהרד.

ה. אחריתו של גלובוצניק

עם סיומו של מבצע ריינהרד עמדה בפני הימלר השאלה, מה לעשות בסגל הרוצחים הגרמני. אומנם הוא רחש להם הערכה עמוקה, בשל השירות החשוב שהעניקו, בראייתו, לרייך הגרמני, אבל הוא גם הבין כי חבורה זו נושאת עמה מידע מפליל על ההשמדה שאסור שידלוף. הפתרון התבסס על שלושה עקרונות: הרחקתם ממוקדי קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית והעברתם לאזורים פריפריאליים; העסקה מתמדת שלהם במשימות ביטחון שוטפות; ריכוזם יחדיו, על מנת להקל את הפיקוח עליהם. כאן סייע להימלר מוצאו של גלובוצניק, מפקד המבצע. טריאסטה, עיר הולדתו, ענתה בדיוק על התנאים המתאימים: היא שכנה באזור פריפריאלי ברייך, ובסביבתה התנהלה פעילות ערה של פרטיזנים יוגוסלבים.

גלובוצניק נשלח אפוא לטריאסטה ומונה למפקד המשטרה והאס אס בצפון-מזרח איטליה, שנכבשה בידי גרמניה לאחר נפילתו של מוסוליני. יחד איתו עברו לשם בהדרגה כל ותיקי מבצע ריינהרד, שבמהרה חזרו לעסוק במומחיותם הישנה: הם הקימו בטריאסטה אתר ריכוז והשמדה – רִיזְיֶירָה דִּי סָאן סׇאבָּה – ובו רצחו במכות אַלָּה, בירי ובמשאיות גז כ-5,000 בני אדם: יהודים, פרטיזנים ומתנגדי המשטר הנאצי, ושרפו את גופותיהם בקרמטוריום. במקביל, פיקד גלובוצניק על המאבק בפרטיזנים באזור, ובמהלכו נהרגו כמה מאנשיו (בהם כריסטיאן וירט).

תאי כלא במחנה ריזיירה די סאן סאבה (ויקימדיה)

לקראת סיום המלחמה ניסו גלובוצניק ואנשיו לטשטש את עקבות הרצח בריזיירה די סאן סאבה, ולאחר מכן נמלטו לחבל קרינתיה הסמוך וניסו להסתתר בהרים. הם נלכדו ב-31 במאי 1945 בידי כוח בריטי, וגלובוצניק, שנשלח למעצר לקראת חקירה, גמר אומר שלא להגיע אליה חי. שבוע קודם לכן נתפס פטרונו, הימלר, בידי הבריטים בגרמניה. הימלר, שהצטייד מראש בגלולת ציאניד שהותקנה בפיו, נשך אותה ושם קץ לחייו. גלובוצניק החליט לעשות כמעשה אדונו והתאבד גם הוא באותו אופן. זו כנראה אחת הסיבות לכך ששמו של גלובוצניק לא זכה לפרסום דומה לזה של אייכמן או הס, שעמדו למשפט פומבי, מסרו עדויות מפורטות והוצאו להורג בתלייה.

האם היה גלובוצניק פסיכופת או מטורף, שמצא ברצח היהודים פורקן לדחפיו האלימים? קיימות אומנם עדויות לכך שלא היסס לרצוח יהודים במו ידיו, אבל התמונה המצטיירת ממסלול חייו שתואר כאן נראית מורכבת יותר. כמו רבים מהפושעים הנאצים, גלובוצניק היה בבסיסו אדם רגיל, גם אם היפר-אקטיבי. סביר שינק אנטישמיות מילדותו, ובנוסף סבל, כנראה, מרגשי נחיתות וממשבר זהות על רקע מוצאו הסלאבי, וגם שאף לטהר את שמו בעקבות כישלונו בתפקיד מושל מחוז וינה. אבל הרי אין בכל אלה די כדי להפוך אדם לרוצח המונים. 

במקום אחר ובזמן אחר אולי היה גלובוצניק הופך ליזם מצליח ומשתמש בכישוריו על מנת להיטיב עם בני אדם. היה זה צירוף נסיבות ייחודי, שחיבר בין אופיו ונסיבות חייו שתוארו לעיל, לבין האנטישמיות הנאצית הקנאית והקשר האישי ההדוק לאחד ממוביליה, הימלר, שהפך את גלובוצניק לגורם מרכזי ומוביל ברצח יהודי פולין, שבעקבותיו נכתבה הרשימה שבה נעסוק בחלקו השני של המאמר.

_______________________________________________

דן לב ארי הוא גימלאי של משרד הביטחון העוסק להנאתו בהיסטוריה יהודית levaridan@gmail.com

תודה לפרופ' חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל אביב על קריאתה המוקדמת ועל והערותיה לשני חלקי המאמר.