יום שישי, 31 במרץ 2017

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (ג)

מאת אליהו הכהן

'האסיף בגדרה'. גלויה בצבע של חברת 'לבנון', 1914-1902 (אוסף אליהו הכהן)

הפרק הראשון בסדרה הובא כאן

הפרק השני בסדרה הובא כאן.


ה. איך שיר נפוץ? 

במפנה המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה 'חושו, אחים, חושו!' אחד האהובים והידועים שבשירי הארץ. כיצד נפוץ השיר והתפרסם בכל מקום ומקום?

באותם ימים, נעדרי אמצעי תקשורת המוניים, דרך ההפצה המקובלת ביותר של שירים חדשים הייתה מפה לאוזן. כך נלמדו שירים בכל העולם, וכך גם היה גורלם של שירים עבריים. תינוקות הושכבו לישון עם שירי ערש בעברית; תלמידים למדו לראשונה מפי מוריהם שירי ילדים חדשים שחיברו מורים אחרים; בשמחות ובהתכנסויות משפחתיות נשמעו והועברו לדור הצעיר שירים עתיקים מבית אבא וסבא, כשאת דלות הרפרטואר העברי השלימו שירי-עם ששרו בני המשפחה עוד בארץ מוצאם; בחגיגות עממיות ובימי חג הופצו שירים עבריים חדשים בפי סולנים חובבים מבין משפחות המתיישבים, או מפי מקהלות חובבים שקמו אז בארץ. באין אמצעי הקלטה ושימור כבימינו לא ניתן היה להבטיח ששיר שעזב את קן הולדתו ויצא לנדוד ברחבי הארץ, יגיע שלם בכל אבריו לכל היעדים. שיר שנדד מראשון לציון לראש פינה איבד או הוסיף משהו בדרך: וריאציה קטנה בלחן, החלפת מילים, וכמעט תמיד שינויי דגשים בהטעמת השיר.

יתר על כן, לא כל השירים שהושרו במושבה אחת היו מוכרים גם בזולתה. לכל מושבה היה רפרטואר מוזיקלי אופייני, שכלל גם פזמונים ששיקפו את ההווי המקומי ובידלו אותה מאחרות. למושבות רבות היה שיר אחד מייצג, שהפך במרוצת הזמן למעין המנון. כך למשל נקבע השיר 'הֶאָח, ראשון לציון' להמנונה של ראשון לציון (ולשיר זה עוד נשוב ברשימה קרובה), ואילו יושבי חדרה העדיפו את 'משאת נפשי', שירו הלירי של מרדכי צבי מאנה; רחובות בחרה ב'התקווה' של נ"ה אימבר וגדרה  ב'חושו' של פינס. לא הייתה זו בחירה נוסח ימינו, בעקבות משאל או הצבעה, לבטח לא על ידי פסטיבל זמר או מצעד פזמונים, אלא תהליך התפתחות טבעי שבו שיר מסוים דיבר ללב תושבי מושבה אחת יותר מאשר לאחרת. הנימוקים היו גלויים לעין וקשורים לרגש 'גאוות המושבה'. השיר 'האח, ראשון לציון" הפך להמנונה של ראשון משום שנכתב אודות המושבה, על ידי בן המושבה (יום-טוב שליט) ללחנו של אורח במושבה (ליאון איגלי). בני גדרה, שנוסדה על ידי הביל"ויים בשנת 1884, חשו קרבה מיוחדת לשיר 'חושו', משום שהוא זוהה כהמנונם החצי-רשמי של אנשי ביל"ו וככזה הופץ ברחבי הארץ. וכך נוצרה שירת המושבות: במסיבות ובנשפים, על יד מיטות התינוקות, בעבודה בשדה ובכרם, בהסבה מתחת לעצי שקמה על החולות בלילות הקיץ, בכיתות בתי הספר ובטיולים.

ואכן, מקורות רבים מעידים על כך שתלמידי בתי הספר בארץ אהבו לשיר שירי לכת בטיוליהם. הנה למשל דיווח מקסים שפורסם ב'השקפה', עיתונו של אליעזר בן-יהודה. 'יוסי', הכותב, סיפר על 'הטיול הנפלא', שערכו תלמידי בית הספר הירושלמי 'לֶמֶל' בט"ו בטבת תרס"ג (14 בינואר 1903), בהדרכתם של מנהל בית הספר אפרים כהן-רייס והמורים ישעיהו פְּרֵס ודוד יֶלין (שכבר היה נשוי לאיטה, בתו של פינס). יוסי לא שכח למנות את השירים ששרו התלמידים, ובהם כמובן 'חושו אחים חושו'.
האח! נעים, נעים! טיול עברי!

השקפה, 23 בינואר 1903
הטיול של בית הספר 'למל'; איור: יוסי שטרן
(גליה ירדני, דיליז'אנס לשנים ראשונות, ירושלים 1965, עמ' 75)

שנה לאחר מכן נדפס בעיתון 'הצפירה' הוורשאי דיווח על טיול של כשלושים צעירים בני העלייה השנייה ('צעירי עמנו אשר מקרוב באו לארצנו'), שעלו ברגל לירושלים בחג הסוכות תרס"ה (1904). בצאתם מהעיר רמלה הסתדרו בני החבורה בתהלוכה ויצאו מהעיר כששירת 'חושו' על שפתותיהם.

הצפירה, 26 באוקטובר 1904

כפי שראינו, בראשית צעדיו הושר 'חושו' כשיר לאומי-ציוני וכשיר לכת בפי בני כל הגילים. בהדרגה החלו גם לרקוד אותו כ'רונדו' (בראשון לציון, למשל, רקדו אותו בחגיגות עם, כפי שסיפרו לי מאירה בלקינד, ילידת המושבה, וגרשון מן-מינקוב, שהיה בשנות החמישים ראש העיר). אחר כך החלו ללמדו בגני הילדים ובבתי הספר כשיר משחק וכריקוד ילדים  ועל כך אני יכול להעיד מזיכרונותיי שלי, מגן הילדים התל-אביבי שאליו נשלחתי במחצית השנייה של שנות השלושים  ומאוחר יותר השתלב בריקודי זוגות ובמעגל. זה אולי ההסבר לכך שבמשך תקופה ארוכה השיר נשא עליו חותם של שיר ילדים וגם הושר בפי מקהלות ילדים.

'חושו, אחים, חושו!' היה אפוא לשיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שהושר במושבות החדשות. עדיין לא היה זה שיר מקורי במלוא משמעות ההגדרה, שכן לחנו היה מיובא. יחלפו עוד שנים אחדות עד שינבטו בראשון לציון שירי הזמר הארץ-ישראליים המקוריים הראשונים. 

ו. גרסאות אודסה ולבוב
דוד נובקובסקי
(David Nowakowsky Foundation)

בארץ ישראל נפוץ השיר 'חושו' אך ורק בלחנו הרוסי, אך לצדו נוצרו עוד שני לחנים מקוריים, שלא עלו ארצה אלא נותרו בגולה. לחן אחד חובר בידי המוזיקאי דוד נובקובסקי (1921-1848), המנצח של מקהלת בית הכנסת המפורסם של יוצאי ברודי באודסה. נובקובסקי, שהיה מלחין מחונן וגם נגן עוגב שנחשב עילוי בתחומו, חיבר יצירות ליטורגיות רבות (הידועה שבהן היא 'קול דודי'), וגם יצירות קלאסיות. לבד מכל אלה נובקובסקי היה גם ציוני נלהב, מקורב לשלום עליכם, לאחד העם ולח"נ ביאליק (שכמה משיריו, ובהם 'בין נהר פרת', הולחנו על ידו). 

הוא גם היה מורה למוזיקה בבית המדרש לגננות של יחיאל היילפרין באודסה והלחין כמה משירי הילדים של היילפרין – כל זה לא סייע למורשתו המוזיקלית, ואף לא אחד משיריו מוכר היום.

בין השאר הוא הלחין שלושה משירי העלייה הראשונה:
שירו של נ"ה אימבר 'תקוותנו' (זהו השיר המקורי שממנו נגזר לימים ההמנון הלאומי 'התקווה'), 'ציון', שירה של שרה שפירא שמוכר יותר בשם 'אל טל ואל מטר', וגם את 'חושו, אחים, חושו!'.

בדפרון נדיר, שנדפס באודסה כנראה בשנת 1917, השתמרו תווי הלחן. אפשר לשער כי עצם ההדפסה משקפת את העובדה שהשיר בגרסתו זו בוצע כמה פעמים, מן הסתם על ידי מקהלת בית הכנסת הברודאי באודסה שעליה ניצח המלחין.


'חושו, אחים, חושו!', עם תווים של דוד נובקובסקי, אודסה [1917] (אוסף אליהו הכהן)

לחנו של נובקובסקי מעולם לא הושמע בארץ ישראל. לכבוד הכנת רשימה זו ביקשתי את ידידי המלחין והמעבד שמעון כהן, שינגן אותה על פסנתרו והוא נעתר בחפץ לב לבקשתי. הנה אפוא הקלטה ראשונה של הלחן, מאה שנה לאחר שנכתב (הקול המזמר הוא קולו של חתני יאיר לרון). כפי שתוכלו לשמוע, זהו לחן קצבי, קולח וקליט ואפשר רק להתפלא מדוע לא הצליח להיכנס לאוצר הזמר העברי. אולי זה דינו של שיר-עם אמיתי, שתמיד תהיה מנגינה אחת דומיננטית שתדחוק הצדה את מתחרותיה...



אך לא היה זה הלחן היחידי ש'התחרה' במנגינה הרוסית שהתקבלה בארץ ישראל. לחן נוסף חובר בידי הרמן (צבי) ארליך, פסנתרן ומורה למוזיקה, יליד למברג (לבוב) שבגליציה, שגם היה בעל תואר פרופסור ולימד בווינה. ארליך, שהיה סומא, הלחין ועיבד עשרות שירים ביידיש ובעברית, ובהם המנגינות הנודעות לשיריו של מוריס רוזנפלד 'איר קליינע ליכטעלעך' (נרותי הזעירים) ו'גלות מאַרש', השיר שלחנו הותאם על ידי חנינא קרצ'בסקי לשיר 'ניצנים' (פה בארץ חמדת אבות). שני שירים נפוצים אלה נדפסו בשירונים והושרו במשך עשרות שנים מבלי שנזכר שמו של מלחינם האמתי, הלא הוא הרמן ארליך. 

על אף תרומתו הרבה של ארליך למורשת המוזיקלית העברית רק מעט ידוע עליו, ולא מקור סמכותי אחד ולא שניים החליפו בינו לבין הרמן ארליך אחר, חזן יהודי מגרמניה שמת ב-1879. אין בידינו מידע על שנות הולדתו ומותו של הרמן ארליך הגליצאי ואף לא תמונה אחת. הסופר גרשם שופמן הקדיש לו סיפור קצר שנקרא 'נקמה של תיבת זמרה', ובו תוארה דמותו של פרופסור למוזיקה עיוור, שבשעת שיעוריו מנהל תלמידו רומן עם אשתו...

את לחנו המורכב יותר של ארליך ל'חושו אחים חושו' מצאתי לראשונה באסופה 'אוצר שירי ציון', שליקט אהרן ליבושיצקי והדפיס בוורשה תרצ"ו. באסופה נדירה זו לא נרשם שם המלחין, ורק לאחר גילוי חוברת נדירה של תווים, שנספחה לשירון ציוני שנדפס בשנת 1911 בבית הדפוס של מאיר היבנר בנָדְבוֹרְנָה שבגליציה, הצלחתי לזהות בביטחון את המחבר, הלא הוא הרמן צבי ארליך.

הרמן ארליך, תווים ל'חושו אחים' (אוסף אליהו הכהן)

גם כאן נעתר לי ידידי שמעון כהן וניגן על הפסנתר את לחנו של ארליך, והרי הוא לפניכם בהשמעת בכורה.



על אף אופיו ה'אשכנזי' של השיר, ועל אף שחלק ניכר ממילותיו הושרו בהברה אשכנזית, זכה השיר להתקבל בכל תפוצות ישראל וגם בקרב יהודי המזרח. עדות לכך היא הדפרון הנדיר שנדפס בתוניס – אז עדיין תחת שלטון צרפתי – בבית הדפוס של מרדכי אוּזָן. השירון נדפס בשלהי שנות הארבעים, אולי אחרי הקמת מדינת ישראל ב-1948. 'חושו אחים חושו', שנדפס לצד 'התקווה', מוגדר כאן כשיר ציוני נוסף (כפי שהעירו לי כמה קוראים, אין מדובר ב'איכר' אלא ב'אחר', ח' שאיננה גרונית, שבערבית-יהודית פירושו נוסף), ואפשר אפוא להניח שבעצרות ובמסיבות ציוניות הושרו שני השירים הללו יחד.

'חושו אחים חושו: שיר אכר ציוני' תוניס, דפוס מרדכי אוזן, שלהי שנות הארבעים 
(קדם, בית מכירות פומביות)
השיר 'חושו' בדפוס אוזן, תוניס (אוסף אליהו הכהן)

ז. משהו על יחיאל מיכל פינס

אני מבקש לסיים את הרשימה בכמה מילים לכבודו של יחיאל מיכל פינס, מחבר השיר שעמד במוקד ענייננו.

'ילדי רוחי', ספרו הראשון של פינס, נדפס במיינץ 1872
פינס היה יהודי חרדי לכל דבר ועניין, אף כי בעיניהם של קנאי ירושלים, ובראשם הרבנית סוניה דיסקין (הרבנית מבריסק), נחשב לפוחח ולכופר בעיקר. הם החרימו וביזו אותו ואת בני משפחתו, הפיצו עליו שמועות מרושעות ומִרְרוּ את חייו (בתו, איטה ילין, רעייתו של המורה והחוקר דוד ילין, תיארה את מצוקתה של המשפחה מנקודת מבטה של ילדה בזיכרונותיה היפים 'לצאצאי', ירושלים 1941-1938).

הוא הגיע ארצה בשנת תרל"ח, השנה שבה נוסדה פתח תקווה, שהוא סייע בהקמתה, ובכך היה לאחד ממניחי היסודות ליישוב החדשמנקודת המבט של הזמר העברי תרומתו בוודאי חשובה, אך ככלות הכל הוא כתב שיר זמר אחד ויחיד, ואם הוא עצמו היה נשאל על כך, מן הסתם לא היה רואה בשיר זה את הישגו הגדול.

בכל שנות ילדותי, בדרכי לגן הילדים הדוגמאי ולבית הספר העממי 'תחכמוני', חלפתי דרך רחוב פינס, שחצץ בין שכונת נווה צדק שבה נולדתי ובין אחוזת בית. אני אפילו זוכר את המכבש שהידק את האבנים והזפת כשסללו את הכביש של רחוב זה...

אז כמובן לא ידעתי מי הוא פינס זה ומדוע נקרא רחוב בנווה צדק על שמו. גם לא ידעתי שהוא זה שחידש מילים כמו 'תרבות' ו'חיסכון', הוא שהחליף את הצירוף 'כלי מודיע עתות' ל'שעון' והוא שהשליט את המונח 'יישוב' לסימון האוכלוסייה היהודית המקומית בארץ. לימים גם למדתי לדעת כי פינס היה הראשון שהציע, עוד בשנת 1867 (בסדרת מאמרים שהתפרסמה בעיתון המליץ, תחת  הכותרת 'דרכי החינוך לילדי בני עמנו ומה העם דורשים מרבניהם?'), להקים גני ילדים עבריים ברוחו של המחנך הגרמני המפורסם פרידריך פרבל, כיובל שנים לפני יחיאל היילפרין ויצחק אלתרמן. 


יחיאל מיכל פינס בצעירותו (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בשנת 1913, שבועות אחדים לפני מותו, הובא פינס לבית החולים 'שער ציון', ששכן אז על חוף הים של יפו (רובע מנשייה), בשכונה היהודית יפה נוף שבסמוך למבואותיה המערביים של נווה צדק. ב-1891, כעשרים שנה לפני כן, סייע פינס להקמתו של בית חולים זה, ששירת במסירות את יהודי יפו והשכונות החדשות נווה צדק ונווה שלום ואת האיכרים והחלוצים שבמושבות. יחד עם שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק, שימש פינס במשך למעלה משנה מנהלו של בית החולים שלא על מנת לקבל פרס (אולי על כן, הרחוב על שמו של שמעון רוקח בנווה צדק נפגש בסופו עם רחוב פינס).

אל בית החולים 'שער ציון', שמאז התרחב ועבר לבניין סמוך, חזר פינס באחרית ימיו, 'כדי להתרפא בשמשה של יפו'. אך השמש לא ריפאה אותו. ביום שבת, ו' באדר ב' תרע"ג (15 במרס 1913), נפטר פינס בבית החולים ביפו ובמוצאי שבת הובילוהו לירושלים ובה נקבר בהר הזיתים.


הפועל הצעיר, 21 במרס 1913

כל עיתוני התקופה פרסמו הספדים מפורטים ונרגשים לזכרו ומנו את פעילותו הספרותית והציונית, את ייסוריו ומכאוביו. כולם נמנו וגמרו כי ראוי פינס להירשם באותיות של זהב בספר תחיית האומה. בחרתי לסיים רשימה זו בקטע זיכרונות מרגש שכתב המשורר יעקב פיכמן ובו סיפר על ביקור שערך, יחד עם הסופר ש. בן ציון (גוטמן), אצל פינס הנוטה למות בבית החולים ביפו. דברי פיכמן נוגעים ללב ונקראים כאילו נכתבו היום.


יעקב פיכמן, בטרם אביב, מחברות לספרות, תשי"ט, עמ' 180-179

יום חמישי, 30 במרץ 2017

סיפורי רחובות: המנהל, העסקן והחרט

צילום: אבישי ליוביץ'

הרחוב המוליך לקרית החינוך בתל אביב נושא את שמה של שושנה פֶּרְסִיץ (1969-1893), אבל אבוי לשלט שנושא את שמה.

פרסיץ (בתו של הבנקאי היהודי-הרוסי המפורסם הלל זלטופולסקי) הייתה הכל חוץ מסתם 'מנהל'. ובכלל, בימים ש'ראש עיר' ממין נקבה היא 'ראשת עיר', איך אפשר להגיד על אשה שהיא 'מנהל'?

פרסיץ אכן הייתה מנהלת הוצאת 'אמנות' – לא רק מנהלת אלא גם המייסדת (ברוסיה הצארית ואחר כך בארץ ישראל) – אבל לצמצם את פועלה לכך זהו עוול. למן הכנסת הראשונה ועד השלישית היא הייתה חברת כנסת מטעם 'הציונים הכלליים', חברת מועצת עיריית תל אביב ואזרחית כבוד שלה, עסקנית ציונית רבת פעלים, ובכלל אשה חשובה בעולם התרבות היהודית. ב-1968 היא גם זכתה בפרס ישראל בתחום החינוך.

שושנה פרסיץ, 1951 (צילום: טדי בראונר; ארכיון תצלומים לאומי)

מילא. כל זה מחוויר נוכח הניקוד המביך. שמה היה פֶּרסיץ, בסגול (Persitz), ולא פַּרסיץ, כפי שנרשם על השלט בעברית ובלטינית. מניין לקחו אנשי מחלקת השילוט את הניקוד השגוי? מן הסתם מגדול הפוסקים 'ויקיפדיה' – משער אבישי ליוביץ' – שכן גם שם (בעבריתבאנגלית ובעוד שפות) מופיע הניקוד השגוי! (השגיאה בוויקיפדיה תוקנה היום).

אז לטובת אלה שאינם משוכנעים, הנה עמוד השער מחוברת נדירה שנדפסה במוסקבה בשנת חרותנ"ו (תר"ע / 1910) על ידי יהושע זליג פרסיץ, חותנה של שושנה, לכבוד יום הבר-מצווה של בנו אברהם. כאן השם פרסיץ מנוקד כהלכה...

מקור: Hebrew Books

ב. ומה עם רחוב עסקנסון, עסקנסקי ועסקנוביץ?

לפני כמה חודשים שאלני שמוליק שדה מיובלים: 'רחוב העסקן בירושלים – על שם מי? האם זוהי מחווה לעסקנים באשר הם? האם לעסקן מסוים? לא ראיתי הסבר על כך בשלטי הרחוב'.

יצאתי דחוף לשכונת תלפיות מזרח (מה שמכונה 'ארמון הנציב'), לא הרחק ממקום מגוריי, ואכן הרחוב שבו נמצאים 'קרית מוריה' ו'המרכז האקדמי שלם', נקרא רחוב העסקן. שלט אחד ויחיד הכריז על כך, ולא היה בו כל הסבר.

צילום: דוד אסף

ובכן, מיהו העסקן הזה? במה עסק ועם מי התעסק? האם מוקדש הרחוב ל'כל מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה'? והלא כבר שנינו בתפילה ש'הקדוש ברוך ישלם שכרם', ורק הוא. למה מגיע להם גם רחוב?

חידה היא ותהי לחידה.

על דעתי עלתה האפשרות (הבלתי סבירה בעליל) כי מדובר כאן במחווה היתולית לשכן המפורסם, שגר במרחק כמה מאות מטרים מכאן, הלא הוא הסופר ש"י עגנון.

לעגנון הייתה דעה מאוד ברורה לגבי העסקנים. וכך כתב בתמול שלשום, רומן המתרחש בארץ ישראל של ימי העלייה השנייה:

ש"י עגנון, תמול שלשום, שוקן, תשכ"ח, עמ' 369-368

לפני כמה שבועות נפתרה החידה. שלט חדש הוצב במקום ובו זוהה 'העסקן' בשמו – זהו עזרא שפירא.

צילום: דוד אסף

עזרא שפירא (1977-1904) היה מראשי 'קרן היסוד' העולמית, ועלה לארץ מארה"ב ב-1971. אני מודה ומתוודה שמימי לא שמעתי את שמעו וגם התקשיתי למצוא מידע נוסף עליו. ומכל מקום נשאלת השאלה: אם כל כך חשוב להנציח את מר שפירא, מדוע לא לקרוא לרחוב בשם המפורש 'עזרא שפירא'. מדוע היה צריך להמציא את השם 'העסקן'?

ג. החרט והחרוט

'האם מתמטיקאי צריך להיות משולש?', שאל אותי ישי שניידר, ושלח את התמונה הזו ממודיעין, מאזור הרחובות הנושאים שמות של בעלי מלאכה.

אז 'חרט' או 'חרוט'? ואולי זה בכלל סתם 'חרטא'...

צילום: ישי שניידר

יום שלישי, 28 במרץ 2017

בורא מיני מזונות: זיתים מהגולן הספרדי; פרווה חלבי; טינקרבל

א. רמת הגולן שבספרד

גאווה ישראלית. שמן זית כתית מעולה של זיתי רמת הגולן.

גם ישראלי וגם איכותי, והכל מאדמת הבזלת השחורה והפורייה של רמת הגולן. מה יש לדבר? 'ארץ זֵית-שמן ודבש'.

צילומים: דוד אסף

טוב, לא ממש.

כשמסתכלים על התווית שמאחורי הבקבוק מתברר ששמן הזית הזה מגיע בכלל מסביליה שבספרד (ואפילו היבואן גר במודיעין).

אולי גם בספרד יש איזו רמת גולן?


ב. פרווה חלבי כדת וכדין

מאיר דויטש מירושלים רכש בשופרסל את השוקולד החלבי הזה, ולאחר שהיטיב את לבו נפנה גם לעיין באותיות הקטנות שעל העטיפה.



וכך כתב לי:
שוקולד חלב המכיל מוצקי חלב – מינימום 30%, מוצקי קקאו – מינימום 72%, אגוזי לוז שלמים – 21%, אגוזי לוז טחונים – 2%. חיברתי יחד ויצא 125%. הכיצד? האם אגוזי לוז מכילים חלב או קקאו? האם קקאו מכיל חלב או אגוזי לוז? כיצד הצליחו להכניס 125% ל-100% שוקולד?  
השוקולד מיוצר בשוויץ אבל הוא בהשגחת הרב רלב"ג מארה"ב. האם ההשגחה היא בשלט רחוק? האין רבנים בשוויץ שיכולים להשגיח על הכשרות מקרוב? האין הכשר כזה דורש 'דרשני'?  
ההשגחה הנעשית ממרחק כה רב ממקום הייצור הביאה את הרב לייצר את שוקולד החלב בקו ייצור מיוחד 'שהוכשר לפרווה כדת וכדין'. איני בקיא גדול בהלכות כשרות ובדיני השגחה פרטית וכללית, ולכן עלי לשאול: מדוע טרחו להכשיר את קו הייצור לפרווה כאשר בעצם מייצרים עליו מוצר המכיל חלב בכמות שאינה בטלה בשישים? האם עצם ייצור השוקולד על פס ייצור פרווה הופך את שוקולד החלב לפרווה? לשם מה היה על הרב רלב"ג להטריח עצמו ולבוא מארה"ב לשוויצריה כדי להכשיר את פס הייצור כדת וכדין? 
נשאלת השאלה: האם בכלל יש לבית החרושת הכשר? אם כן, מי הוא המשגיח שם, האומנם זה הרב שיושב בארה"ב?  
'באישור הרבנות הראשית לישראל'  מה בדיוק היא מאשרת?  
מעניין לדעת אם אפשר לסמוך על כל מה שנכתב על עטיפת השוקולד  ההכשר, תכולת השוקולד ואולי גם הערכים התזונתיים – או אולי כל מה שנכתב הוא הבל והטעייה של הצרכן...

ג. ואיפה פיטר פן?

צילום: דן גרינשטיין

מתברר שהשם הספרותי טינקר בל הוא לא המצאה של מגדל הפִּלְפלים הישראלי ממושב שדה משה. זן המיני-פלפלים 'טינקרבל' בכלל נולד בהולנד והוא עלה לארץ כבר בשנת 2006.

לא נותר אלא לחכות לפיטר פן שיכין סלט מהאגדות.



יום שישי, 24 במרץ 2017

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (ב)

מאת אליהו הכהן

הפרק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

בטרם נשוב לתולדות השיר 'חושו, אחים, חושו', הבה וניזכר באחד הביצועים המרשימים שלו. בערב יום העצמאות תשכ"ג, במלאת שמונים שנה לעלייה הראשונה, נערך בבנייני האומה בירושלים, בהפקת 'קול ישראל', מופע הנוסטלגיה 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות'. בין היתר השתתפה במופע מקהלת הילדים על שם צדיקוב ששרה מחרוזת שירי לכת ובהם, כמובן, גם 'חושו'. הנה הקלטה מאותו אירוע:



ג. הדפרון הראשון
יחיאל מיכל פינס

פינס, שבשנת 1881 ייסד את אגודת 'תחיית ישראל' יחד עם ידידו אליעזר בן-יהודה, היה לא רק איש של מעשים אלא גם של מילים. בלשן חובב היה שאהב לחדש מילים עבריות. אנו חייבים לו תודה על מילים כמו מחוג, שעון, חסכון, תרבות, עגבנייה ועוד. 

לאחר שסיים את כתיבת השיר החדש טרח פינס והדפיס את השיר בדפרון זעיר-מידות, שכותרתו הייתה 'שיר המעלות לבני ביל"ו בשובם ציונה'. הוא לא חתם בשמו – אולי מיראת החרדים הקנאים בירושלים – אלא בשם העט 'פלמוני'. הדפרון לא נרשם בשום קטלוג או ביבליוגרפיה (כגון זו של שושנה הלוי, 'ספרי ירושלים הראשונים'), והוא כמעט ונעלם מן העולם. מצאתי אותו לפני כחמישים שנה באוספי הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, אך תמימות הייתה בי אז וצילמתי רק את עמוד השער ואת שני הבתים הראשונים. את הבתים האחרים העתקתי בכתב ידי. לימים חזרתי לארכיון וחיפשתי שוב את הדפרון – אך הוא כבר נעלם ואיננו.

למיטב ידיעתי אין עותק נוסף של הדפרון בשום ספרייה או ארכיון, ואם יש לקוראים מידע משלים כמובן שנשמח לפרסמו.

שער הדפרון שיר המעלות לבני ביל"ו בשובם ציונה, ירושלים תרמ"ג (1883)

בשם השגור לכאורה 'שיר המעלות', שאותו בחר פינס לדפרון, יש רמיזה כפולה: גם אזכור עלייתם של שבי ציון בימי עזרא ונחמיה, כנאמר בפסוק המפורסם: 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן' (תהלים, קכז 1) וגם רמז לשם האגודה 'יְסֻד הַמַּעֲלָה' (על פי עזרא, ז 9), שהקימה את ראשון לציון

שני הבתים הראשונים בהדפסה הראשונה 
פינס הדפיס את הדפרון במהדורה מצומצמת של כמה עשרות עותקים בלבד, שכנראה נועדו לחלוקה בין אנשי ביל"ו. כמוטו בפתח השיר החדש הוא בחר פסוק מספר זכריה: 'הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן נְאֻם יְהוָה' (ב 10), שהתפרש על ידי רש"י שם במילים האלה: 
'הוי הוי'  אין 'הוי' אלא לשון הכרזה והזעקת קיבוץ ... 
'ונוסו מארץ'  צאו גלויות עמי מתוך בבל ואשור.
השיר כולו נדפס על דף אחד, שנועד להיות מקופל קפלים אחדים כדי לשוות לו צורה של שירון רב-דפים. שימו נא לב, כי כותרתו המקורית של השיר הייתה 'בית יעקב לכו ונלכה', רק מאוחר יותר קיבל השיר את השם 'חושו אחים חושו', על שם שורתו הראשונה.

הטקסט המלא של ארבעה עשר בתי השיר מעולם לא הופיע מאז בשירוני הזמר העברי; לכל היותר נדפסו שבעת הבתים הראשונים. על כן הוא מובא בזה בשלמותו ובניקוד. 

בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה


הוֹי הוֹי, וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן אָמַר ה' (זכריה, ב', י')  


חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ                          לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה!   
נָרִימָה פְעָמֵינוּ –                             לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ!                             
טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,                         בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה
אֶל אֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ!                             מִשִּׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ...

...חוּשׁוּ, אַחִים

רֵעַי הֵן בִּי יְהַתֵּלוּ:                          אַל נָא פְתָאִים תִּתְלוֹצָצוּ!
מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?                     אַל נָא בָנִים שְׁוֹכְחֵי אֵם
שָׁמָּה הֵן אִיִּים יֵילִילוּ                     פֶּן בָּכֶם, אוֹי, יִפְרֹצוּ
תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!                      צוֹרְרֵינוּ, צוֹרְרֵי שֵׁם...

לֹא לָנוּ הִתְעָרֵב!                           אִמִּי הִיא אַךְ בִּי מַפְצֶרֶת:
לֹא לָנוּ הִתְבּוֹלֵל                           אָנָּא בְנִי, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי!
בֵּינוֹת זְאֵבֵי עֶרֶב                          בִּלְתְּךָ אֲנִי, הוֹי, נִשְׁאֶרֶת
תּוֹכְכֵי גּוֹי מִשְׁתּוֹלֵל.                       אֻמְלָלָה, מִי יִתְמְכֵנִי?

אַל נָא אִמִּי הַיְּקָרָה,                      אֵל אֶחָד דִּגְלֵנוּ,
אַל נָא בִּי תִּפְצֹרִי!                        בִּימִינֵנוּ תּוֹרַת חַיִּים.
אֵל יַחֲלִיצֵךְ מִכָּל צָרָה                  נָרִימָה נָא רַגְלֵינוּ –
אוֹתִי נָא אַל תַּעֲצֹרִי!                     נַעֲלֶה נָא יְרוּשָׁלַיִם.

אַךְ כַּלָּתִי לֹא בִּי גּוֹעֶרֶת,                הִנֵּה אֵלֶיךָ תּוֹאֶבֶת
בְּלִבִּי תַּזִּיל אֹמֶץ רוּחַ:                  שָׁם אֲהוּבָתְךָ הַשְּׁנִיָּה,
'שְׁכָחֵנִי, דּוֹד!', לִי אוֹמֶרֶת,             גַּם אֲנִי אוֹתָהּ אוֹהֶבֶת –
'בְּרַח לְךָ, עַד שֶׁהַיּוֹם יָפוּחַ'.           בַּת עַמִּי שָׁם הָעֲנִיָּה.

אֵלֶיהָ, לִזְרוֹעוֹתֶיהָ,                      הֵן שָׁמָּה עֵבֶר לַגַּלִּים,
מַהֲרוּ אַחִים מַהֵרוּ.                     הָעֲנוּגָה הִיא יוֹשֶׁבֶת.
מְחוּ דִּמְעָה מֵעֵינֶיהָ,                    פָּנֶיהָ, הָהּ, מַה דַּלִּים,
מִיגוֹן רוּחָהּ טַהֵרוּ!                      עֵינֶיהָ אֵשׁ צוֹרֶבֶת!

נָפְשָׁהּ אַךְ עוֹרֶגֶת,                       שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
עֵינָה אַךְ בִּי צוֹפִיָּה.                     אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
הֲבָנֶיהָ הִיא נוֹהֶגֶת                      כְּעַל כַּנְפֵי יוֹנָה
שָׁמָּה שָׁמָּה, הָאֳנִיָּה?                   נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה! 


ד. בין 'חוּשׁוּ' ל'טוּשׁוּ': משהו על מילות השיר


שירו של פינס רווי ברמזים מקראיים שלא נוכל כמובן לעמוד על כולם, אך העמקה בהם עשויה לסייע להבנה טובה יותר של השיר. סימן השאלה
העבה ביותר הוצב על המילה המוזרה 'טושו' שבשורה השלישית.

כזכור, שירנו נדפס לראשונה ללא ניקוד. ההדפסה המנוקדת הראשונה ראתה אור רק בשנת תרנ"ו (1895), בשירון שירי עם ציון, שערך הביל"ויי מנשה מאירוביץ. השירון ראה אור בדפוסו הירושלמי של א"מ לונץ, ובו נוקד הפועל 'טושו' בשין ימנית. 

שירון נדיר זה התגלגל לידי באקראי לפני למעלה מחמישים שנים בדוכן של ספרים משומשים. לימים התברר לי שאני מחזיק, ככל הנראה, את העותק היחיד בעולם ששרד ממנו...


ההדפסה המנוקדת הראשונה של 'חושו, אחים, חושו!' 
(מנשה מאירוביץ, שירי עם ציון, ירושלים תרנ"ו, עמ' מה-מח; אוסף אליהו הכהן)

כשנשאלו מורים לדורותיהם מה פירוש המילה 'טוּשׁוּ', הם נהגו להשיב, ללא כל ביסוס, כי זו מילה נרדפת ל'חושו', כלומר 'מהרו'. בהרצאה בפני כנס מורים ארצי שנערך בשנות השמונים, הצבעתי לראשונה על כך שכוונתו של פינס הייתה ל'טוּשׂוּ', בשין שמאלית, כלומר: טוּסוּ. הוא התכוון להטיס עולים ארצה עוד לפני שהומצא המטוס, אולי על כנפי נשרים, וזאת בהסתמך על הפסוק התנ"כי 'כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל' (איוב, ט 26). מאז שמעתי הצעות פירוש נוספות ל'טושו', אך דומני שאף אחת מהן אינה משכנעת. השימוש ב'טושׂוׂׂ' בשירה העברית נמשך גם אצל גדולי משוררינו. כך למשל כתב ח"נ ביאליק בשירו 'זֹהַר' (1901): 'קַלּוֹתִי, זַכּוֹתִי, כְּנַף אוֹר תִּשָּׂאֵנִי, / נָטוּשָׂה, הַזַּכִּים, אֲחִיכֶם הִנֵּנִי! / לַכִּכָּר, לַכִּכָּר נָשׁוּטָה, נָפֹזָּה!'; ואילו אצל שאול טשרניחובסקי מצאנו עדות מעניינת להופעה משותפת של הצירוף 'חושו וטושו', באידיליה 'חתונתה של אֶלְקָה' (אודסה, 1920): 'הַנְּעָרוֹת-הַבְּתוּלוֹת אַךְ הֵנָּה טָשׁוּ וְחָשּׁו מִבַּיִת אֶל בַּיִת, אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ' (התקופה, יד-טו, טבת תרפ"ב, עמ' 477). אפשר להניח שלפחות טשרניחובסקי הושפע במישרין משירו של פינס.

ועוד כדאי להעיר גם על המשך שורה זו: 'אֶל אֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ', שהשתבשה ברבות הימים ל'אל ארץ אבותינו'. צירוף זה חדר גם לכל הביצועים המושרים (כולל זה של חבורת 'רננים' שהובא למעלה), אף שהוא זר לנוסח המקורי של השיר ולהעתקותיו בכל השירונים הראשונים. אני משער שהייתה כאן השפעה סמויה של 'לארץ אבותינו', שם ספרו של זלמן דוד לֵבוֹנְטין, ממייסדי ראשון לציון וממייסדי בנק אנגלו-פלשתינה (לימים בנק לאומי), שראה אור לראשונה בוורשה בשנת תרמ"ה (1885) ואחר כך בעוד כמה מהדורות.

את המשפט 'לא לנו המנוחה לא לנו המרגוע', שבבית השני, שאל פינס על דרך ההיפוך מנבואת ישעיהו, שבספרו נכתב: 'אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה, וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ' (כח 12). פינס, בניגוד לנכתב בפסוק זה, סבר כמו הנביא מיכה (ב 10), שבספרו נכתב: 'קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה'. ומעניין שגם המשורר שמעון פרוג שיבץ הפניה לפסוק ממיכה במוטו לשירו הציוני 'מנגינה עברית', שנכתב ברוסית ב-1882, שנה קודם לכן.

כאן המקום להבהיר כי גם המשכו של הבית השני  'בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה מִשִּׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ'  זכה לפרשנות שגויה. פינס לא התכוון לארץ ישראל השוממה מאין יושב, כי אם לרוסיה, שעם הגירת היהודים ממנה, בעקבות הפוגרומים ('שלטון האזרוע') דמתה לרעמה ששערותיה נתלשו אחת אחת והפכה לקרוחה. המילה הייחודית 'אזרוע' לקוחה מפסוק בספר ירמיהו, לב 21: 'וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל'.

יש לזכור כי פינס כתב את השיר שנתיים בלבד לאחר ההתנקשות בחייו של הצאר אלכסנדר השני (13 במארס 1881), שבעקבותיה השתנה מצב היהודים ברוסיה באופן דרמטי לרעה והחל גל פרעות ('הסופות בנגב'). בשירו נקט פינס עמדה ברורה במחלוקת שסערה אז בקרב יהודי מזרח אירופה: ארץ ישראל או אמריקה  לאן להגר? הרוב המוחלט של כשניים וחצי מיליון יהודים שעזבו את רוסיה הגיע לארצות הברית והתיישב בה, ורק קילוח דקיק, שמנה אלפים בודדים, עלה לארץ ישראל 
בימי העלייה הראשונה והשנייה

בבית השלישי של השיר הציג פינס את שתי החלופות  'ארץ מורשה' או 'ארץ חדשה'. 'רֵעַי בי יהתלו', כתב פינס (על פי הפסוק בירמיהו, ט 4:  'וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ'), על בחירתו ב'ארץ הורתנו', אך הם 'פתאים', 'בנים שוכחי אם'. לדעתו, על הבנים שאינם מוכנים לשכוח את הוריהם הזקנים מוטלת החובה לעלות אל 'הרי יהודה', אל 'עירנו החמודה' (ירושלים), והוא חותם בצירוף 'שאו נס ציונה', שבתוך שנים מעטות יהפוך גם לשם של מושבה ושמה נס ציונה וגם לסיסמה מושרת ('שאו ציונה נס ודגל')

המושבה גדרה, 1898 (ישעיהו רפאלוביץ, מראה ארץ ישראל והמושבות, 1899)

בפרק האחרון:
ה. איך שיר נפוץ?
ו. גרסאות אודסה ולבוב
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס

יום רביעי, 22 במרץ 2017

פרנסות של יהודים: אקדמאים במצוקה; דגים במים; עמדת נדבות

א. אקדמאים במצוקה

את הפוסט הזה אני מקדיש לרבים מחבריי ועמיתי.

ובכן, אנשי אקדמיה מתוסכלים, דוקטורנטים לחוצים, מסטרנטים לפני הגשה וסטודנטים לפני בחינה – סוף סוף נמצא הפתרון למצוקתכם, והוא פשוט ממה שחשבתם.

צילום: דוד אסף

ב. דגים חיים במים

במרכז רמת ספיר שבחיפה צולם השילוט המופלא הזה, כנראה על גבי אקווריום נייד. התעמקות לשונית בתוכנו של השלט עשויה להוביל למקומות בלתי צפויים.

למשל, רק אצלנו דגים חיים במים, אבל אצל אחרים הם מתים במים.

או, רק אצלנו דגים חיים במים, אבל אצל אחרים הם חיים בנוזלים אחרים (מיץ, רוטב) או בכל מיני צורות קיום אחרות.

צילום: בצלאל ארליך (תודה לרעות ברוש) 

ג. שנור דור שלישי

כתב לי אריה הניג:

השבוע ראיתי באוהל הקבר של רבי אלימלך בליז'נסק שבפולין שיטה חדשה של שנור. 

שנור דור 1 – השנורר טורח ומקבץ נדבות מדלת לדלת.

שנור דור 2 – השנורר מפעיל טלפנים וטלפניות שמתקשרים אלינו הבייתה ומבקשים את פרטי כרטיס האשראי.

שנור דור 3 – השנורר מפעיל אותנו. צדקה בשירות עצמי...




יום שני, 20 במרץ 2017

הכתובת הייתה על הקיר: מסיבה בבית העלמין; בני כל המינים; יתושים

א. העולם הזה דומה לפרוזדור...

בקיבוץ אילת השחר הפנימו היטב את  דברי התלמוד הבבלי (עירובין, נד ע"א): 'אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, חטוף ואכול, חטוף ואישתי! דעלמא דאזלינן מיניה – כהלולא דמי'.

כלומר: חטוף ואכול, חטוף ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו דומה לנשף, ומסתיים מהר ממה שציפינו...

בסך הכל, לא כל כך שונה ממה שנאמר בישעיהו, כב 13: 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'.

צילום: יוסף חרמוני

ב. נשים, גברים וכל השאר

במקרה זה הכתובת הייתה על האוטובוס...

בחברת 'קווים' סבורים כנראה כי חוץ מנשים וגברים יש עוד מין ('כלל המתעניינים'), שאפילו צ'ארלס דרווין לא היה מודע לקיומו.

קצת מזכיר את הציטוט המיתולוגי של הכדורגלן אלון מזרחי: 'אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד'.

צילום: בני עורי

ג. לידיעת היתושים

עם השלט הזה מקבלת עיריית מודיעין את פניו של יתוש הטיגריס האסייתי בכניסתו לתחום השיפוט העירוני שלה.

צריך לקוות לכמה דברים: (א) שהיתוש יודע לקרוא עברית; (ב) שהיתוש יודע את שמו המדעי ואת מינו; (ג) שלא ישכח לספר על כך לחבריו היתושים האחרים.

צילום: צמח גרין

יום שישי, 17 במרץ 2017

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (א)

מאת אליהו הכהן

תחריט של אפרים משה ליליֶין לכבוד הקונגרס הציוני העולמי החמישי, בזל 1901

א. רקע ושורשים

מאות בשנים שקע הזמר העברי בארץ ישראל בתרדמה עמוקה. צלילי הזמר היחידים שנשמעו בה בשפה העברית היו כמעט כולם קשורים לעולם הדת והמסורת. הלשון העברית, שמעולם לא חדלו להיכתב בה ספרים ואגרות, לא שימשה אמנם כשפת דיבור יומיומית, אך הייתה בשימוש רב בעולם השירה והזמר. במאות שעברו נשמעה זמרה עברית לא רק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, אלא גם במשכנות היהודים בכל מקום שהם. צלילים אלה ליוו בעיקר פסוקי תפילה, פיוטים, זמירות לשבת ולחגים ופזמונים לאירועים שונים במחזור החיים היהודי, כגון ברית מילה או חתונה. פה ושם חדרו לאוצר הזמר היהודי גם כמה שירי חוֹל, בין אם כאלה שבאו מירושתם של משוררי 'תור הזהב' בספרד, בין אם מיצירתם של משוררים מקומיים, שצלילי נגינתם עברו מפה לאוזן.

כך למשל, בירושלים העתיקה שרו במשך דורות את הפזמון ההומוריסטי 'שיר המים' ('כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי'), המיוחס, כנראה שלא בצדק, לשלמה אבן גַּבִּירוֹל. במקומות רבים  בארץ ישראל ומחוצה לה  שרו את שיריו ופיוטיו של ישראל נג'ארה (1625-1555 בערך). נג'ארה, שנולד בצפת ומת בעזה, חיבר את ספר השירים זמירות ישראל, שנדפס לראשונה בצפת בשנת שמ"ז (1587) בבית הדפוס של אליעזר בן יצחק אשכנזי. בית דפוס זה נחשב לאבן דרך בתולדות הדפוס, לא רק בארץ ישראל אלא בעולם כולו: הוא היה בית הדפוס הראשון שפעל במזרח (אוריינט).

שער הספר 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה, צפת שמ"ז

נג'ארה נחשב לאחד היוצרים החשובים בתקופה הביניים שבין שירת תור הזהב בספרד ובין שירת העת החדשה. הוא חיבר לצד שירי קודש גם שירי אהבה, חשק ותוכחה. מהיכן אנו למדים שמדובר בשירי זמר ולא סתם בשירים לתפארת המליצה? לא רק בשל שמו המפורש של הספר, אלא בעיקר משום שמתחת לשם כל שיר, וכתחליף לתווים, ציין המחבר באיזה לחן יש לשיר אותו. זה היה היסוד החדשני בספרו. את שמות השירים שמהם שאל את הלחנים, רובם ככולם לועזיים, כתב באותיות עבריות. 

למעלה משש מאות שירים חיבר נג'ארה. בדרך כלל בחר לשיריו לחנים עממיים: מאה וחמישים מתוכם התאים למנגינות טורקיות, שישים  למנגינות ערביות, שלושים  לרומנסות ספרדיות, ואחדים  למנגינות יווניות. נג'ארה ניחן בחוש מוזיקלי מפותח ובקול ערב, ושוחרי זמר היו מתקבצים סביבו כדי להאזין לקולו. שיריו הושרו בקהילות ספרדיות רבות, ולא רק בארץ ישראל אלא בעיקר בקהילות יהודיות במזרח אפריקה ובצפונה. שיר הזמר המפורסם ביותר שחיבר, 'יָהּ רִבּוֹן עָלַּם וְעָלְמַיָּא', שנכתב אמנם בארמית, מושר בזמירות ליל שבת בכל עדות ישראל.

צלילים של ניגונים למזמורים עבריים נשמעו תדיר ביישוב היהודי הישן בירושלים העתיקה ובקהילה היהודית בחברון. מאמצע המאה ה-19 שרו רבים בטבריה את שירו של הפייטן המרוקני דוד בן חסין (1792-1727) 'אוֹחִיל יום יום אֶשְׁתָּאֶה שיר הלל לכינרת, לטבריה, ליהודים דגולים שחיו בגליל, ובעיקר לחיים אבולעפיה מחדש היישוב היהודי בטבריה במאה ה-18. 

רק עם חידוש ההתיישבות העברית בארץ, למן המחצית השנייה של המאה ה-19, והקמת המושבות הראשונות, החלה ללבלב שירה עברית מודרנית ששיקפה את התמורות הגדולות בחיי העם, ובראשן המהפכה הציונית. או אז נחנך עידן חדש בתולדות הזמר העברי. בפרק הזמן שעבר מאז, גדלו ממדי זמרת הארץ: מפחות ממניין בראשית ימיה של העלייה הראשונה, ועד למעלה ממאה אלף שירים שמונה אוצר הזמר העברי בימינו. 

בכל שנה נוצרים אלפי שירים עבריים נוספים, ויחד הם מהווים את המאגר העשיר והססגוני של שירי זמר מכל התקופות ומכל הסוגים והסוגות: יש בהם שירי לאום ושירי נוף, שירי אהבה ושירי ילדים, שירי מחול ושירי לכת, שירי עבודה ושירי רועים, שירי שבת ושירי חגים ועונות השנה, שירים מתוך הצגות, סרטים וסדרות טלוויזיה, שירי מלחמות ושירי שלום, פזמוני הווי ושירי רחוב, שירים בסגנון 'ים תיכוני' ושירים בקצב הרוק ועוד ועוד – כל אלה הן חוליות בשרשרת ארוכה שנבנתה וחושלה במשך למעלה ממאה ושלושים שנה.

בסדרת מאמרים זו נציג כמה מן החוליות הראשונות בשרשרת הארוכה של זמרת הארץ. 


עטיפת חלקו השני של תקליט המופע 'אנו נהיה הראשונים', 1963 (עיצוב גד אולמן; 'הדרן')

ב. מתי והיכן נולד השיר הראשון?
בית פריימן לאחר ייסודו (מקור: עדת ראשון לציון)

שיר הזמר העברי הראשון ביישוב החדש בארץ, נולד בראש חודש ניסן תרמ"ג (1883). זה היה בטקס חנוכת ביתם של אהרון מרדכי פריימן (דרור) ורעייתו מרים, אנשי חבורת המייסדים. היה זה יותר מסמלי, שעם השלמת בנייתו של אחד הבתים הראשונים במושבה החדשה, נזרע גם הזרע שהצמיח תוך זמן קצר את שיר הזמר הראשון. 

אגב, בית פריימן המקורי עומד עד עצם היום הזה, כמעט ללא שינויים. כתובתו היא: רחוב רוטשילד 2 פינת רחוב דרור (רחוב דרור נקרא על שמו של פריימן, שעברת את שם משפחתו עם עלייתו ארצה שנה קודם לכן).

בית פריימן בראשון לציון  כאן נטמן הזרע לשיר 'חושו אחים חושו' (מקור: ויקיפדיה)

וכך היה המעשה כפי שהשתמר בזיכרונם של ותיקי היישוב וצאצאי משפחת פריימן: המשתתפים שבאו לחגוג את חנוכת הבית חשו כי הם נוטלים חלק במעמד היסטורי. אווירה של התרוממות רוח אפפה אותם. בתום מסכת הנאומים נשא כל איש את עיניו אל רעהו בתקווה שיפצח בשיר ארץ-ישראלי מקורי, שייתן ביטוי לרחשי הלב של קהל הנוכחים. אך שיר כזה לא היה אז בנמצא. השירים המוכרים לנו כיום כשירים ציוניים מלהיבים, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' ו'יה חי לי לי', טרם באו לעולם. השיר 'פה בארץ חמדת אבות' חובר רק כעבור כשלושים שנה, והשיר 'תקוותנו' – לימים ההמנון הלאומי 'התקווה' – גם הוא טרם בא לעולם. רק שורות אחדות מהשיר הארוך, שנדפס לראשונה ב-1886, היו רשומות אז כטיוטה על פתק ששרבט המחבר נפתלי הרץ אימבר. השורות הללו כמעט שלא היו מוכרות אז לאיש ובוודאי שעוד לא זכו ללחן.

עירום ועריה ניצב אז הזמר העברי הארץ-ישראלי בפני חלוצי המתיישבים שהתכנסו לטקס. איש לא יכול היה להציע שיר שיהלום את המעמד החגיגי. ואז, לפני שהתפזרו הנאספים, קם ממקומו יחיאל מיכל פינס  מי שהקדים ועלה לארץ עוד בשנת 1878 כנציג 'קרן משה מונטיפיורי' בארץ והיה לפטרונם של אנשי תנועת ביל"ו  והצהיר שלמרות שאיננו משורר ואין בכוונתו להיות כזה, הוא יחבר באופן חד-פעמי שיר חדש, ולוּ רק כדי שיהיה מה לשיר בטקסים כאלה. 

אירוע היסטורי זה תועד, בקיצור נמרץ, בספר היובל לקורות המושבה 'ראשון-לציון' (ירושלים תרס"ז, עמ' 14):
ראש חודש ניסן. האדון פרַיימַן חגג את חנוכת ביתו. אורחים רבים מכל הערים והסביבות בארץ ישראל באו לקחת חבל בחגיגה. האדון יחיאל מיכל פינס הבטיח בעת המשתה לחבר שיר עברי לאומי, ואחרי זמן מצער יצא שירו הידוע 'חושו אחים חושו'.

יחיאל מיכל פינס (צילום: צדוק בסן; מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

כעבור שבועיים, לקראת חג הפסח תרמ"ג, הוזמנה חבורת ביל"ויים מיפו, ממקווה ישראל ומראשון לציון, להצטרף לתשעת אנשי ביל"ו שגרו בשכונת נחלת שבעה בירושלים. את תפילת החג הם ערכו בבית המדרש של פטרונם, יחיאל מיכל פינס, בשכונת אבן ישראל, הסמוכה לרחוב יפו שבעיר החדשה, ומשם הלכו אל ביתם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, שאז גרו בתוך העיר העתיקה, וערכו על שולחנם את סעודת ליל הסדר.

על שולחן החג בבית משפחת בן-יהודה שרו הנאספים משירי הפסח, וגם שירים רוסיים שזכרו מן המולדת הקודמת. בין השירים הללו היה גם שיר לכת עממי שנפתח במילים: 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב, נָא בּוֹי מִי פוֹסְפֵּשִׁים / זָה רוֹדִינוּ זָה סְלָבוּ, זָה צֶ'סְט מִי פּוֹסְטְוֹיִים', שתרגומם הוא: 'נחוש כולנו כאיש אחד, על אויבנו נתנפל, נסתער, / נגן על מולדתנו ועל תהילתנו ועל כבודנו ברוח בוער'. זה היה שיר פטריוטי נפוץ, אף כי מקורו אינו ברור – יש המייחסים אותו לימי מלחמות נפוליאון, יש המייחסים אותו לימי מלחמת קרים ויש הגורסים כי השיר הולחן על ידי ארמני ושמו מיטספל (את המילים ברוסית אפשר למצוא כאן). אנשי ביל"ו, שהגיעו לארץ פחות משנה קודם לכן, נהגו לשיר אותו ברוסית עוד כשהתגוררו בבית אנטון איוב ביפו, ואחר כך במקווה ישראל ובראשון לציון. 

פינס, יליד רוז'ינוי שבפלך גרודנה, שכמובן הכיר גם הוא את השיר הרוסי, התאים עוד קודם לחג מילים עבריות חדשות לבתים הראשונים של הלחן ולימד את אנשי ביל"ו לשיר אותם. על הולדת התרגום העיד מנשה מאירוביץ (1949-1860), מחלוצי ראשון לציון, שהאריך ימים על אדמת הארץ יותר מכל אנשי ביל"ו (אחד משמות העט שבחר עצמו היה 'מזקני הישוב') ואף זכה לחזות בהקמת המדינהבספרו מִנְחַת-עֶרֶב (ראשון לציון, תש"א, עמ' 101), הוא הביא את מילות השיר 'חושו אחים חושו' (אותו כינה בשמו החלופי 'שיר הביל"ויים'), ואחר כך סיפר:
השיר העברי העממי הראשון הזה, יש לו היסטוריה שלו: באחד מימי חג הפסח הראשון שעלינו לרגל לירושלים, בילינו חברים אחדים בביתו של ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל. שמחנו בחגנו ושרנו שירים רוסיים, ביניהם שיר עממי שהושר בימים ההם בין הנוער הרוסי הרבולוציוני. כשהגענו אל החרוזים האלה: 
התנשא רי"מ פינס ממקומו והתחיל מתרגם לעומתנו את דברי השיר לעברית כפרודיה והתאים למילים את הלחן הרוסי. זהו השיר הביל"ויי העממי העברי שנוצר בארצנו. אחר כך נוצרו בראשון לציון שיריו של אימבר 'התקוה', 'השופר', 'ראשון לציון', 'משמר הירדן' ועוד.
בספר אחר פרי עטו, בימי ביל"ו, חזר מאירוביץ על סיפור המעשה וחתם את דבריו באמירה כנה ומפוכחת על השיר. פינס לא היה פייטן ומשורר  הוא הודה; והשיר עצמו  'לא הוד לו ולא הדר', ובכל זאת היה יקר השיר ללבם של ביל"ויים והם שרוהו בכל הזדמנות...

בימי ביל"ו, ירושלים 1942, עמ' 38
מזכרונותיו של אחרון הביל"וים, ירושלים תש"ו

אך בכך לא הסתיים הסיפור. 

לאחר שהסתיימה סעודת ליל הסדר בביתם של אליעזר ודבורה בן יהודה חשו הביל"ויים כי זוהי ההזדמנות ההולמת להוציא את השיר העברי החדש שלמדו זה לא מכבר לאוויר העולם. בני החבורה, עשרים במספר, יצאו מחומות העיר העתיקה והחלו לצעוד במעלה רחוב יפו חזרה אל דירתם שבנחלת שבעה. וכך צעדו הם ברחוב הריק ושרו בקולי קולות ('בצלצול חזק') ובסערת רגשות את 'חושו אחים חושו'. יובל שנים אחרי כן, בשנת 1932, תיאר אחד המשתתפים באירוע, איש ביל"ו דוד יודילוביץ (1943-1863), את אווירת השיכרון ואיבוד החושים שאחזה בבני החבורה ששרו

דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים', דֹאר היום, 15 ביולי 1932
דוד יודילוביץ בנעוריו (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

פרטים נוספים על אותו אירוע מרומם פרסם יודילוביץ שנתיים לאחר מכן בירחון 'מימים ראשונים' שבעריכת אלתר דרויאנוב:


דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים: חבורת שה"ו ("שיבת החרש והמסגר")', 
מימים ראשונים, א, חוברת ה (1934), עמ' 116-115

לא נדע כמה מבתי השיר התרוננו על שפתותיהם של הצועדים ברחוב יפו. כפי שנראה בפרק הבא, לא פחות מארבעה-עשר בתים מקוריים חיבר פינס ללחן הרוסי. מן הסתם חשב שהיות ואין עדיין הרבה שירים מזמרת הארץ, יהיה לפחות שיר אחד טוב עם הרבה בתים, ובעקבותיו אולי ייבנו גם בתים רבים במושבות החדשות. שמו המקורי של השיר לא היה 'חושו, אחים, חושו', אלא 'בית יעקב לכו ונלכה', כשמה המלא של תנועת ביל"ו, שלכבוד חלוציה הקדיש פינס את שירו. 

הרעיון לכתיבת שיר הזמר הראשון של היישוב החדש נהגה אפוא בראשון לציון, אך השיר עצמו חובר בירושלים. אין תימה שהוא נקלט במהרה, שכן הוא הותאם ללחן נמרץ של שיר לכת רוסי שכל הבילו"יים כבר הכירוהו. תוכן השיר הוא מקורי לחלוטין, הגם שפה ושם נרמזת השפעת הטקסט של השיר הרוסי. 

את סיפורו של השיר הבאתי לראשונה בקיצור בפרק הראשון של תכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', ששודר בשנת 1974. הנה שותפי, דן אלמגור, מספר את הסיפור (אני יושב לימינו, ושנינו צעירים בארבעים שנה...), הזמר המנוח הלל (אילקה) רווה שר את השורות הראשונות ברוסית, ואחריו המשיכה חבורת 'רננים' בשיר העברי המוכר (הזמר הנלהב, עטור פאות הלחיים הארוכות, הוא מוטקה שָׁלֶף, המנהל המוזיקלי של חבורת הזמר שֹׁהם).

אגב, עד היום לא נמצאה הקלטה של המקור ברוסית – הנה אתגר בלשי לחובבי הזמר הרוסי...



פרק ב:
ג. הדפרון הראשון
ד. בין 'חוּשׁוֹ' ל'טוּשׁוּ': משהו על מילות השיר

פרק ג:
ה. איך שיר נפוץ?
ו. גרסאות אודסה ולבוב
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס