‏הצגת רשומות עם תוויות גדרה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גדרה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 26 בנובמבר 2020

סיפורי רחובות: הדרך לכ"ט בנובמבר, מושב בילויים, אפטר ודנקנר

א. הדרך ארוכה היא ורבה

כ"ט בנובמבר (או 29 בנובמבר 1947), שיחול בראשית השבוע הבא, הוא אכן תאריך היסטורי חשוב. עצרת האו"ם קיבלה אז את 'תכנית החלוקה', מה שהביא, חצי שנה מאוחר יותר, להקמת המדינה. לפני ארבע שנים פרסמתי בבלוג רשימה שמתארת את מסעי למקום שבו הוכרזה תכנית זו ('בעקבות תכנית החלוקה: מסע לפְלַאשִׁינְג מֵדוֹאז', בלוג עונג שבת, 30 בנובמבר 2017), ואין לנחתום אלא להעיד על עיסתו. רשימה מצוינת! 

הדרך לתכנית החלוקה לא הייתה פשוטה, זה ידוע לכל מי שלמד היסטוריה. אולי זו הסיבה שבאשדוד החליטו להנציח לא רק את כ"ט בנובמבר  כפי שנהוג כמעט בכל עיר בארץ  אלא גם את הדרך לכ"ט בנובמבר, וכך נולד 'רחוב לכ"ט בנובמבר'...

צילומים: יצחק לב

ב. מושב בילויים בדרום הארץ


ברחוב גדרה בתל אביב, לא הרחק מבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי, הזמן קפא מלכת.

גדרה, שעל פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גרו בה בסוף 2019 מעל 28,000 איש היא עדיין 'מושב בילויים'.

לא סתם מושב, אלא מושב לצים, כאלה שמכלים את ימיהם במסיבות ובילויים...

ובינינו, גם ההגדרה הגאוגרפית של 'דרום הארץ' קצת מנותקת מהמציאות וראויה לעדכון.

צילום: רמי נוידרפר

בעלי התוספות

ראובן שדה (מרחובות) כתב לי:
להפתעתי נמצאו תימוכין לגרסת התעתיק התל אביבית 'מושב הבילויים', ודוקא בעמוד הבית של המועצה המקומית גדרה (בלשונית 'אודות'). בראש הדף מזדהר לו שלט הרחוב:

רחוב הביל"ויים בגדרה הוא רחוב תיירותי שבו נמצאים בתי המושבה המעטים ששרדו את שיני הזמן והבולדוזרים. הוא גאוות המושבה ויהלום הכתר של פעולות שימורה. 

ג. אֶפְטֶר או אַפְטֶר?

בשכונת למד בתל אביב נמצא רחוב הקרוי על שמו של יעקב אפטר, שהיה איש העלייה השנייה, מייסד 'המשביר המרכזי' ועסקן הסתדרותי חשוב. דיירי הרחוב נוהגים להגות את שמו אַפְטֶר (After), אבל בוויקיפדיה, וגם בשלט הרחוב שהובא בה בערך זה, הניקוד הוא אֶפְטֶר (Efter). 

יעקב אֶפְטֶר (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

הכתיב הנכון הוא אֶפְטֶר. אבל עיריית תל אביב התלבטה, ועל התלבטות זו אפשר לומר שצד ימין אינו יודע מה עושה צד שמאל, פשוטו כמשמעו: השלט בפינת לוי אשכול נושא שני תעתיקים לטיניים שונים משני צדדיו. גם הכתיב הלטיני והערבי של השם יעקב אוית בכל צד בצורה שונה.

צילום: יונתן לרנר

ד. הבן של דנקנר

בנתניה יש רחוב, קרוב לחוף הים, שנקרא 'מתתיהו-מאיר דנקנר'. מיהו דנקנר זה ומה עשה בחייו כדי להצדיק קריאת רחוב על שמו?

כך מכריז השלט:

צילום: ארנון יהל

באתר האינטרנט 'סיפורו של רחוב', שמחזיקה עיריית נתניה כתובים דברים דומים:
בן לסוחר יערות עשיר שנהרג על ידי שודדים. מתתיהו עזב את רוסיה בהיותו בן 16 והגיע לקפריסין, משם עלה ארצה ב-1897 והתיישב בראשון לציון. ב-1900 עבר לפתח תקווה, ובמלחמת העולם הראשונה נטע בה כרם. הטורקים גירשוהו לדמשק  כרבים מאנשי המושבות שנחשדו בריגול  עינוהו ועמדו לתלותו. אביו של עובד בן עמ"י, שהיה ממייסדי נתניה ועמד בראש העירייה עשרות שנים. אהל שם על שמו ועל שם רעיתו שושנה.
ובכן מתברר שמעלתו הגדולה של דנקנר היא שהביא לעולם את בנו עובד בן עמי (1988-1905) – ראש העיר הראשון של נתניה. בן עמי, שהיה בעל עמדת כח והשפעה רבה, בוודאי בעירו, הקפיד לקיים את מצוות כיבוד אב ואם וקרא רחוב על שם אביו.  

דעת לנבון נקל, שבנתניה יש גם שדרות עובד בן עמי, שנמתחות במקביל לשדרות דוד בן גוריון, ללמדך על כוחו וגבורתו של איש חשוב זה, בחייו ולאחר מותו.

יום שישי, 31 במרץ 2017

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (ג)

מאת אליהו הכהן

'האסיף בגדרה'. גלויה בצבע של חברת 'לבנון', 1914-1902 (אוסף אליהו הכהן)

הפרק הראשון בסדרה הובא כאן

הפרק השני בסדרה הובא כאן.


ה. איך שיר נפוץ? 

במפנה המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה 'חושו, אחים, חושו!' אחד האהובים והידועים שבשירי הארץ. כיצד נפוץ השיר והתפרסם בכל מקום ומקום?

באותם ימים, נעדרי אמצעי תקשורת המוניים, דרך ההפצה המקובלת ביותר של שירים חדשים הייתה מפה לאוזן. כך נלמדו שירים בכל העולם, וכך גם היה גורלם של שירים עבריים. תינוקות הושכבו לישון עם שירי ערש בעברית; תלמידים למדו לראשונה מפי מוריהם שירי ילדים חדשים שחיברו מורים אחרים; בשמחות ובהתכנסויות משפחתיות נשמעו והועברו לדור הצעיר שירים עתיקים מבית אבא וסבא, כשאת דלות הרפרטואר העברי השלימו שירי-עם ששרו בני המשפחה עוד בארץ מוצאם; בחגיגות עממיות ובימי חג הופצו שירים עבריים חדשים בפי סולנים חובבים מבין משפחות המתיישבים, או מפי מקהלות חובבים שקמו אז בארץ. באין אמצעי הקלטה ושימור כבימינו לא ניתן היה להבטיח ששיר שעזב את קן הולדתו ויצא לנדוד ברחבי הארץ, יגיע שלם בכל אבריו לכל היעדים. שיר שנדד מראשון לציון לראש פינה איבד או הוסיף משהו בדרך: וריאציה קטנה בלחן, החלפת מילים, וכמעט תמיד שינויי דגשים בהטעמת השיר.

יתר על כן, לא כל השירים שהושרו במושבה אחת היו מוכרים גם בזולתה. לכל מושבה היה רפרטואר מוזיקלי אופייני, שכלל גם פזמונים ששיקפו את ההווי המקומי ובידלו אותה מאחרות. למושבות רבות היה שיר אחד מייצג, שהפך במרוצת הזמן למעין המנון. כך למשל נקבע השיר 'הֶאָח, ראשון לציון' להמנונה של ראשון לציון (ולשיר זה עוד נשוב ברשימה קרובה), ואילו יושבי חדרה העדיפו את 'משאת נפשי', שירו הלירי של מרדכי צבי מאנה; רחובות בחרה ב'התקווה' של נ"ה אימבר וגדרה  ב'חושו' של פינס. לא הייתה זו בחירה נוסח ימינו, בעקבות משאל או הצבעה, לבטח לא על ידי פסטיבל זמר או מצעד פזמונים, אלא תהליך התפתחות טבעי שבו שיר מסוים דיבר ללב תושבי מושבה אחת יותר מאשר לאחרת. הנימוקים היו גלויים לעין וקשורים לרגש 'גאוות המושבה'. השיר 'האח, ראשון לציון" הפך להמנונה של ראשון משום שנכתב אודות המושבה, על ידי בן המושבה (יום-טוב שליט) ללחנו של אורח במושבה (ליאון איגלי). בני גדרה, שנוסדה על ידי הביל"ויים בשנת 1884, חשו קרבה מיוחדת לשיר 'חושו', משום שהוא זוהה כהמנונם החצי-רשמי של אנשי ביל"ו וככזה הופץ ברחבי הארץ. וכך נוצרה שירת המושבות: במסיבות ובנשפים, על יד מיטות התינוקות, בעבודה בשדה ובכרם, בהסבה מתחת לעצי שקמה על החולות בלילות הקיץ, בכיתות בתי הספר ובטיולים.

ואכן, מקורות רבים מעידים על כך שתלמידי בתי הספר בארץ אהבו לשיר שירי לכת בטיוליהם. הנה למשל דיווח מקסים שפורסם ב'השקפה', עיתונו של אליעזר בן-יהודה. 'יוסי', הכותב, סיפר על 'הטיול הנפלא', שערכו תלמידי בית הספר הירושלמי 'לֶמֶל' בט"ו בטבת תרס"ג (14 בינואר 1903), בהדרכתם של מנהל בית הספר אפרים כהן-רייס והמורים ישעיהו פְּרֵס ודוד יֶלין (שכבר היה נשוי לאיטה, בתו של פינס). יוסי לא שכח למנות את השירים ששרו התלמידים, ובהם כמובן 'חושו אחים חושו'.
האח! נעים, נעים! טיול עברי!

השקפה, 23 בינואר 1903
הטיול של בית הספר 'למל'; איור: יוסי שטרן
(גליה ירדני, דיליז'אנס לשנים ראשונות, ירושלים 1965, עמ' 75)

שנה לאחר מכן נדפס בעיתון 'הצפירה' הוורשאי דיווח על טיול של כשלושים צעירים בני העלייה השנייה ('צעירי עמנו אשר מקרוב באו לארצנו'), שעלו ברגל לירושלים בחג הסוכות תרס"ה (1904). בצאתם מהעיר רמלה הסתדרו בני החבורה בתהלוכה ויצאו מהעיר כששירת 'חושו' על שפתותיהם.

הצפירה, 26 באוקטובר 1904

כפי שראינו, בראשית צעדיו הושר 'חושו' כשיר לאומי-ציוני וכשיר לכת בפי בני כל הגילים. בהדרגה החלו גם לרקוד אותו כ'רונדו' (בראשון לציון, למשל, רקדו אותו בחגיגות עם, כפי שסיפרו לי מאירה בלקינד, ילידת המושבה, וגרשון מן-מינקוב, שהיה בשנות החמישים ראש העיר). אחר כך החלו ללמדו בגני הילדים ובבתי הספר כשיר משחק וכריקוד ילדים  ועל כך אני יכול להעיד מזיכרונותיי שלי, מגן הילדים התל-אביבי שאליו נשלחתי במחצית השנייה של שנות השלושים  ומאוחר יותר השתלב בריקודי זוגות ובמעגל. זה אולי ההסבר לכך שבמשך תקופה ארוכה השיר נשא עליו חותם של שיר ילדים וגם הושר בפי מקהלות ילדים.

'חושו, אחים, חושו!' היה אפוא לשיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שהושר במושבות החדשות. עדיין לא היה זה שיר מקורי במלוא משמעות ההגדרה, שכן לחנו היה מיובא. יחלפו עוד שנים אחדות עד שינבטו בראשון לציון שירי הזמר הארץ-ישראליים המקוריים הראשונים. 

ו. גרסאות אודסה ולבוב
דוד נובקובסקי
(David Nowakowsky Foundation)

בארץ ישראל נפוץ השיר 'חושו' אך ורק בלחנו הרוסי, אך לצדו נוצרו עוד שני לחנים מקוריים, שלא עלו ארצה אלא נותרו בגולה. לחן אחד חובר בידי המוזיקאי דוד נובקובסקי (1921-1848), המנצח של מקהלת בית הכנסת המפורסם של יוצאי ברודי באודסה. נובקובסקי, שהיה מלחין מחונן וגם נגן עוגב שנחשב עילוי בתחומו, חיבר יצירות ליטורגיות רבות (הידועה שבהן היא 'קול דודי'), וגם יצירות קלאסיות. לבד מכל אלה נובקובסקי היה גם ציוני נלהב, מקורב לשלום עליכם, לאחד העם ולח"נ ביאליק (שכמה משיריו, ובהם 'בין נהר פרת', הולחנו על ידו). 

הוא גם היה מורה למוזיקה בבית המדרש לגננות של יחיאל היילפרין באודסה והלחין כמה משירי הילדים של היילפרין – כל זה לא סייע למורשתו המוזיקלית, ואף לא אחד משיריו מוכר היום.

בין השאר הוא הלחין שלושה משירי העלייה הראשונה:
שירו של נ"ה אימבר 'תקוותנו' (זהו השיר המקורי שממנו נגזר לימים ההמנון הלאומי 'התקווה'), 'ציון', שירה של שרה שפירא שמוכר יותר בשם 'אל טל ואל מטר', וגם את 'חושו, אחים, חושו!'.

בדפרון נדיר, שנדפס באודסה כנראה בשנת 1917, השתמרו תווי הלחן. אפשר לשער כי עצם ההדפסה משקפת את העובדה שהשיר בגרסתו זו בוצע כמה פעמים, מן הסתם על ידי מקהלת בית הכנסת הברודאי באודסה שעליה ניצח המלחין.


'חושו, אחים, חושו!', עם תווים של דוד נובקובסקי, אודסה [1917] (אוסף אליהו הכהן)

לחנו של נובקובסקי מעולם לא הושמע בארץ ישראל. לכבוד הכנת רשימה זו ביקשתי את ידידי המלחין והמעבד שמעון כהן, שינגן אותה על פסנתרו והוא נעתר בחפץ לב לבקשתי. הנה אפוא הקלטה ראשונה של הלחן, מאה שנה לאחר שנכתב (הקול המזמר הוא קולו של חתני יאיר לרון). כפי שתוכלו לשמוע, זהו לחן קצבי, קולח וקליט ואפשר רק להתפלא מדוע לא הצליח להיכנס לאוצר הזמר העברי. אולי זה דינו של שיר-עם אמיתי, שתמיד תהיה מנגינה אחת דומיננטית שתדחוק הצדה את מתחרותיה...



אך לא היה זה הלחן היחידי ש'התחרה' במנגינה הרוסית שהתקבלה בארץ ישראל. לחן נוסף חובר בידי הרמן (צבי) ארליך, פסנתרן ומורה למוזיקה, יליד למברג (לבוב) שבגליציה, שגם היה בעל תואר פרופסור ולימד בווינה. ארליך, שהיה סומא, הלחין ועיבד עשרות שירים ביידיש ובעברית, ובהם המנגינות הנודעות לשיריו של מוריס רוזנפלד 'איר קליינע ליכטעלעך' (נרותי הזעירים) ו'גלות מאַרש', השיר שלחנו הותאם על ידי חנינא קרצ'בסקי לשיר 'ניצנים' (פה בארץ חמדת אבות). שני שירים נפוצים אלה נדפסו בשירונים והושרו במשך עשרות שנים מבלי שנזכר שמו של מלחינם האמתי, הלא הוא הרמן ארליך. 

על אף תרומתו הרבה של ארליך למורשת המוזיקלית העברית רק מעט ידוע עליו, ולא מקור סמכותי אחד ולא שניים החליפו בינו לבין הרמן ארליך אחר, חזן יהודי מגרמניה שמת ב-1879. אין בידינו מידע על שנות הולדתו ומותו של הרמן ארליך הגליצאי ואף לא תמונה אחת. הסופר גרשם שופמן הקדיש לו סיפור קצר שנקרא 'נקמה של תיבת זמרה', ובו תוארה דמותו של פרופסור למוזיקה עיוור, שבשעת שיעוריו מנהל תלמידו רומן עם אשתו...

את לחנו המורכב יותר של ארליך ל'חושו אחים חושו' מצאתי לראשונה באסופה 'אוצר שירי ציון', שליקט אהרן ליבושיצקי והדפיס בוורשה תרצ"ו. באסופה נדירה זו לא נרשם שם המלחין, ורק לאחר גילוי חוברת נדירה של תווים, שנספחה לשירון ציוני שנדפס בשנת 1911 בבית הדפוס של מאיר היבנר בנָדְבוֹרְנָה שבגליציה, הצלחתי לזהות בביטחון את המחבר, הלא הוא הרמן צבי ארליך.

הרמן ארליך, תווים ל'חושו אחים' (אוסף אליהו הכהן)

גם כאן נעתר לי ידידי שמעון כהן וניגן על הפסנתר את לחנו של ארליך, והרי הוא לפניכם בהשמעת בכורה.



על אף אופיו ה'אשכנזי' של השיר, ועל אף שחלק ניכר ממילותיו הושרו בהברה אשכנזית, זכה השיר להתקבל בכל תפוצות ישראל וגם בקרב יהודי המזרח. עדות לכך היא הדפרון הנדיר שנדפס בתוניס – אז עדיין תחת שלטון צרפתי – בבית הדפוס של מרדכי אוּזָן. השירון נדפס בשלהי שנות הארבעים, אולי אחרי הקמת מדינת ישראל ב-1948. 'חושו אחים חושו', שנדפס לצד 'התקווה', מוגדר כאן כשיר ציוני נוסף (כפי שהעירו לי כמה קוראים, אין מדובר ב'איכר' אלא ב'אחר', ח' שאיננה גרונית, שבערבית-יהודית פירושו נוסף), ואפשר אפוא להניח שבעצרות ובמסיבות ציוניות הושרו שני השירים הללו יחד.

'חושו אחים חושו: שיר אכר ציוני' תוניס, דפוס מרדכי אוזן, שלהי שנות הארבעים 
(קדם, בית מכירות פומביות)
השיר 'חושו' בדפוס אוזן, תוניס (אוסף אליהו הכהן)

ז. משהו על יחיאל מיכל פינס

אני מבקש לסיים את הרשימה בכמה מילים לכבודו של יחיאל מיכל פינס, מחבר השיר שעמד במוקד ענייננו.

'ילדי רוחי', ספרו הראשון של פינס, נדפס במיינץ 1872
פינס היה יהודי חרדי לכל דבר ועניין, אף כי בעיניהם של קנאי ירושלים, ובראשם הרבנית סוניה דיסקין (הרבנית מבריסק), נחשב לפוחח ולכופר בעיקר. הם החרימו וביזו אותו ואת בני משפחתו, הפיצו עליו שמועות מרושעות ומִרְרוּ את חייו (בתו, איטה ילין, רעייתו של המורה והחוקר דוד ילין, תיארה את מצוקתה של המשפחה מנקודת מבטה של ילדה בזיכרונותיה היפים 'לצאצאי', ירושלים 1941-1938).

הוא הגיע ארצה בשנת תרל"ח, השנה שבה נוסדה פתח תקווה, שהוא סייע בהקמתה, ובכך היה לאחד ממניחי היסודות ליישוב החדשמנקודת המבט של הזמר העברי תרומתו בוודאי חשובה, אך ככלות הכל הוא כתב שיר זמר אחד ויחיד, ואם הוא עצמו היה נשאל על כך, מן הסתם לא היה רואה בשיר זה את הישגו הגדול.

בכל שנות ילדותי, בדרכי לגן הילדים הדוגמאי ולבית הספר העממי 'תחכמוני', חלפתי דרך רחוב פינס, שחצץ בין שכונת נווה צדק שבה נולדתי ובין אחוזת בית. אני אפילו זוכר את המכבש שהידק את האבנים והזפת כשסללו את הכביש של רחוב זה...

אז כמובן לא ידעתי מי הוא פינס זה ומדוע נקרא רחוב בנווה צדק על שמו. גם לא ידעתי שהוא זה שחידש מילים כמו 'תרבות' ו'חיסכון', הוא שהחליף את הצירוף 'כלי מודיע עתות' ל'שעון' והוא שהשליט את המונח 'יישוב' לסימון האוכלוסייה היהודית המקומית בארץ. לימים גם למדתי לדעת כי פינס היה הראשון שהציע, עוד בשנת 1867 (בסדרת מאמרים שהתפרסמה בעיתון המליץ, תחת  הכותרת 'דרכי החינוך לילדי בני עמנו ומה העם דורשים מרבניהם?'), להקים גני ילדים עבריים ברוחו של המחנך הגרמני המפורסם פרידריך פרבל, כיובל שנים לפני יחיאל היילפרין ויצחק אלתרמן. 


יחיאל מיכל פינס בצעירותו (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בשנת 1913, שבועות אחדים לפני מותו, הובא פינס לבית החולים 'שער ציון', ששכן אז על חוף הים של יפו (רובע מנשייה), בשכונה היהודית יפה נוף שבסמוך למבואותיה המערביים של נווה צדק. ב-1891, כעשרים שנה לפני כן, סייע פינס להקמתו של בית חולים זה, ששירת במסירות את יהודי יפו והשכונות החדשות נווה צדק ונווה שלום ואת האיכרים והחלוצים שבמושבות. יחד עם שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק, שימש פינס במשך למעלה משנה מנהלו של בית החולים שלא על מנת לקבל פרס (אולי על כן, הרחוב על שמו של שמעון רוקח בנווה צדק נפגש בסופו עם רחוב פינס).

אל בית החולים 'שער ציון', שמאז התרחב ועבר לבניין סמוך, חזר פינס באחרית ימיו, 'כדי להתרפא בשמשה של יפו'. אך השמש לא ריפאה אותו. ביום שבת, ו' באדר ב' תרע"ג (15 במרס 1913), נפטר פינס בבית החולים ביפו ובמוצאי שבת הובילוהו לירושלים ובה נקבר בהר הזיתים.


הפועל הצעיר, 21 במרס 1913

כל עיתוני התקופה פרסמו הספדים מפורטים ונרגשים לזכרו ומנו את פעילותו הספרותית והציונית, את ייסוריו ומכאוביו. כולם נמנו וגמרו כי ראוי פינס להירשם באותיות של זהב בספר תחיית האומה. בחרתי לסיים רשימה זו בקטע זיכרונות מרגש שכתב המשורר יעקב פיכמן ובו סיפר על ביקור שערך, יחד עם הסופר ש. בן ציון (גוטמן), אצל פינס הנוטה למות בבית החולים ביפו. דברי פיכמן נוגעים ללב ונקראים כאילו נכתבו היום.


יעקב פיכמן, בטרם אביב, מחברות לספרות, תשי"ט, עמ' 180-179

יום שני, 17 בפברואר 2014

על מצבה של השפה העברית

אוי כינרת שלי...
אפילו לכינרת כבר אין נוף או מַרְאֶה אלא View

בשבוע שעבר נערך בראשון לציון 'כנס ראש הממשלה לשפה העברית' תחת הסיסמה 'נותנים כבוד לעברית'.

אין כמו שיטוט בעיר גדולה והצצה בשלטי הרחובות והעסקים כדי לבחון את מצב השפה העברית. העברית וה'אמריקנית' נלחמות זו בזו כבר שנים רבות. יש סוחרים – ובעיקר פרסומאים, גאונים בעיני עצמם – שבטוחים ששמות לועזיים מוֹכְרים טוב יותר בכך שהם יוצרים אשליה שכאן זה לא כאן אלא משהו אחר. זה מכוער, דוחה, ובעיקר מביך.

לא רק ערוצי הטלוויזיה נקראים בשמות הילדותיים YES ו-HOT, ומציעים לנו 'ערוצי פְּרִימְיוּם' ו'פרייבט קוֹלֶקְשֶן'. רשתות האוכל הגדולות נקראות 'מֶגָה' או 'שופרסל-דִיל', וגם אתרי אינטנרט מובילים נקראים: Y-net, NRG או News 1.

מי שיסתכל ביזמות הנדל"ן השונות הפרושות ברחבי הארץ יכול לחשוב בטעות שאנחנו חיים במנהטן או בפלורידה: 'פרויקט Y' בראשון לציון ו'מגדלי YOO' בתל אביב, 'דמרי WEST' באשקלון ו'דמרי CENTRAL' בנתניה, 'Central Heights' בגבעתיים, ומנרב PREMIUM בהוד השרון, 'אפרידר רזידנס' בחולון, 'חריש SOHO' בעיר החדשה חריש ו'The Garden' בכפר סבא. היכן שנפנה את העין נמצא שלט עילג כזה, שמכריז בקול גדול: פרובינציאליות זה כאן!

מצבן של החנויות אינו טוב יותר. בעבר הלא רחוק פנו בעלי עסקים למשוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי או שלונסקי, כדי שיעזרו להם לבחור שם קולע, וכך נולדו שמות כמו 'אֹסֶם', 'מגד', 'אגד', 'מגדל' ועוד הרבה. אבל בימינו, גם בעלי עסקים גדולים וקטנים סבורים (בטעות), שאם יצטעצעו בשמות מן העולם הגדול יביא להם השם המזויף זרם של קונים מרוצים, שיחשבו בטעות שאת הבמבה או את התחתונים הם קונים במנהטן ולא בפתח תקוה.

אין כנראה הרבה מה לעשות כאן – זה מה יש וזהו פרצופנו. אך כמובן שאפשר גם אחרת, ובעבר כבר הבאתי בבלוג דוגמאות לשמות עבריים מקסימים, של בעלי עסקים עם מוּדעוּת, יצירתיות ושנינות (למשל, שמות תנ"כיים). 

צלמנו ברוך גיאן חזר משני סיבובים בשליחות עונ"ש. מתברר כי לא רק בצפון תל-אביב (כיכר המדינה כמשל) מלאו חנויותינו שמות לועזיים, אלא גם בשכונת פלורנטין (דרך יפו, רחוב לוינסקי). לעומת זאת, ברחוב הביל"ויים בגדרה זכה ברוך לחוויה מתקנת  שלטים עבריים מקוריים, כמו שצריך.

הנה תוצאות ביקוריו. תחילה בדרום תל-אביב (יעני, Tel Aviv South).


פְיֶסְטָה או פיאַסטה?

אופנת רטאלין

יש בעייה?

תכנית ריאליטי, אלעק

'פונטו' נמצאת ממש ליד 'אספרסו' ו'מנטה'

וכאן בגדרה, ברחוב הביל"ויים (יש שלטים שוויתרו על הגרשיים ויצרו את רחוב הבילויים):


חנות לבגדים מיד שנייה

חנות בגדים בארמית

קצר ולעניין

מרפאת שיניים 'פה אחד'

כפי שאפשר לראות מן המספריים והמסרק התלויים מעל השלט – שחר חפץ הוא סַפָּר