'ציון, ציון, עיר אלהינו': שיר קינה שהיה לשיר עלייה

מאת אליהו הכהן

ויליאם הנרי ברטלט, הכותל המערבי, 1844 (אוסף אליהו הכהן)

א. 'ציון, ציון': גלגולי הנוסח וזהות המחבר

השיר 'ציון, ציון, עיר אלהינו' (שזוהה לעתים בשמות אחרים, כמו 'קול נהי על ציון', 'הר ציון' או 'ציון, ציון') הושר בארץ ישראל ובמזרח אירופה עוד לפני ימי העלייה הראשונה. מחבר השיר מתנה בו את צרות העם היהודי לאורך הדורות, מקונן על גורלו המר ומצבו העלוב ומסיים בתקווה שעוד תגיע עת הדרור. 

על אף נוכחותו בשירונים עבריים של מפנה המאות 20-19 הוא נעלם בימינו לחלוטין ממפת הזמר העברי – אינו מופיע בשירונים, אינו מושר במופעים, גם לא באלה המוקדשים לזמרת העבר. זכורה לטוב נתיבה בן-יהודה שהביאה את השיר בספרה אוטוביוגרפיה בשיר וזמר (1990), כפי ששמעה אותו מפי אביה. מעבר לכך צלל השיר בתהום הנשייה. היה שיר – וראו איננו עוד...

מה הן מילותיו של שיר זה ומי כתבן?

במשך שנים נחשב השיר לשיר-עם, ואכן ברוב מופעיו הוא נדפס בשמות שונים, ללא שם מחברו, ובדרך כלל לא בשלמותו. בפרסום הראשון של השיר, בעיתון הירושלמי חבצלת (2 באוגוסט 1873), נדפסו רק שמונה בתים; בספר השירים של טוביה סלומון, למנצח על שושנים (1883) – עשרה בתים; ובשירון של הביל"ויי מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון (1895) – אחד-עשר בתים (אגב, בשירון זה, שנקדיש לו בקרוב רשימה מיוחדת, השיר נדפס כשיר פתיחה, עוד לפני 'התקווה'!).

חבצלת, 2 באוגוסט 1873, עמ' 287

הפרסום בעיתון חבצלת חשוב גם בגלל ההערה שצירף המהדיר (שלום הכהן מפֶּסְט שבהונגריה) ועל פיה השיר התגלגל אליו על ידי 'הנוסע המפורסם יוסף יהודה הלוי', אשר הביאו מנסיעתו בקווקז! מדובר בנוסע יוסף יהודה הלוי טשאָרני, אשר ביקר בקווקז בשנת 1867 בשליחות הממשלה הרוסית וחברת 'כל ישראל חברים'; חוויות ביקורו שם נדפסו בספרו ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז (פטרבורג 1884). האומנם היה המחבר יהודי הררי מן הקווקז? כפי שנראה בהמשך, התשובה היא שלילית, אך ידיעה יקרה זו מצביעה על כך שתפוצתו של השיר הגיעה גם למשכנות היהודים בערבות רוסיה האסיאתית.

פעם אחת ויחידה נדפס השיר (כמעט) במלואו, על שנים-עשר בתיו. זה היה השיר שבו בחר אחד העם לחתום את הקובץ הספרותי כַּוֶּרֶת, שראה אור בעריכתו ובהוצאתו באודסה בשנת תר"ן (1890). שמו של אחד העם כעורך לא נזכר על הקובץ, וכתובת המערכת נרשמה על שמו של משה לייב ליליינבלום, אך בזיכרונותיו סיפר אחד העם בהצטנעות לא אופיינית, כי הסתיר את שמו רק 'כי בעת ההיא לא נחשבתי בעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים' (כל כתבי אחד העם, 'פרקי זכרונות', דביר, תשכ"ה, עמ' תע).

'ציון, ציון', כוורת, אודסה תר"ן, עמ' 112-110

אם בשרשור זה לא די, הנה מאוחר יותר התגלה בית נוסף, השלושה-עשר, של השיר. מי שמצא אותו היה חוקר הספרות הדגול ישראל צינברג (ראו בספרו תולדות ספרות ישראל, ו, שרברק וספריית פועלים, 1960, תוספת ד, עמ' 330). השיר השלם הסתתר בתוך כתב יד של קובץ שירים שהעתיק בראשית שנות השישים של המאה ה-19 המשכיל יהודה לייב לוין (יהל"ל). הקובץ השתמר בספריית 'חברת מפיצי השכלה' בסנקט-פטרבורג ואיני יודע מה עלה בגורלו.

יהל"ל (1925-1844) הקדים להעתקתו את המילים האלה: 'שירת ציון אשר שר הַמֵּלִיץ ר' מרדכי הוכמן מקלצק הלוי', ומכאן נראה שסבר שאותו הוכמן גר בעיירה קלֶצְק הנמצאת מדרום-מערב למינסק (מה שכנראה לא נכון). צינברג העיר כי בכתב היד של יהל"ל שונה סדר הבתים וגם הנוסח בכמה מקומות, והעיקר יש בו בית נוסף שאותו רשם:

נחשבת נכריה בשערי ירושלים / לפנים ישבו מלך ושר, / ואל כל אשר תשא בה עתה עינים / מה תראי אך אויב וצר.

הפרסום בכוורת חשף לראשונה לא רק את השיר כמעט במלואו, אלא גם את זהות מחברו ואת הנסיבות שבהן חובר. בהערה שצירף לשיר המביא לדפוס, זאב וולף מֶנְדְלִין, נכתב כך:

מדבריו עולה כי השיר נכתב לפני 1860 ('נמצא אתי בכתובים זה כשלשים שנה') על ידי רבה של העיירה 'פאריץ הסמוכה לבוברויסק'. שמו של הרב הוא מרדכי ואת שם משפחתו שכח הכותב לציין, אך אנו יודעים כי מדובר ברב מרדכי הלוי הוכמן (1873-1821) מפּוֹרִיץ' (Parichi; Parycze) שבפלך מינסק.

מרדכי הלוי הוכמן, שירי תהלה, ורשה תרנ"ד

הוכמן סיפר כי התעורר לחיבור השיר שעה ששמע את בנו של אחד מעשירי עיירתו שר בגרמנית את שירו הנודע של פרידריך שילר Der Jüngling am Bache (הנער על יד הנחל), שמתחיל במילים 'An der Quelle saß der Knabe' (אפשר להניח שהנער שר את הלחן של פרנץ שוברט). בתגובה אמר לו הרב: 'למה זה לך לנגן שירים בשפה נכריה, הבה אחבר לך שיר בשפתנו הקדושה אשר תוכל לשיר אותו גם כן בניגון'.

'השיר הגדול' הנוסף שהוזכר בהערת המביא לדפוס, שחיבר הוכמן לחגיגת בר מצווה, וברבות הימים אבד, נמצא גם הוא. בשנת תרנ"ד (1893) נדפס בוורשה השיר כולו, על שמונים ושלושה בתיו, בספרון קטן ושמו שירי תהִלה. משער הספר עולה כי לאחר ששירת בקהילת פּוֹריץ' התגלגל הרב הוכמן גם לקהילת קלווריה שבפלך סובאלקי (צפון-מזרח פולין; היום בליטא). זה היה בשנת 1865, כפי שעולה מידיעה שהתפרסמה בעיתון המגיד (17 במאי 1865, עמ' 147).

ולהשלמת תמונת גלגולי הנוסח, הנה לא מכבר מצא אבישי אלבוים, מנהל ספריית הרמב"ם שבבית אריאלה בתל אביב, כתב-יד חלקי של השיר שנתחב בין דפי ספר ישן של חזן מקהילה נידחת באוקראינה ושמה ווֹזְנֶסֶנְסְק (Wozniesieńsk). ברשימה 'ציון, ציון: שיר רבני או המנון ציוני?', שפרסם בִּבְּלוֹגוֹ עם הספר (2 ביוני 2016), תהה אלבוים על גלגוליו של שיר זה. הוא אמנם לא הכיר את הפרסומים הראשונים של השיר בקבצים למנצח על שושנים, כוורת ושירי עם ציון, אך העלה בכישרון את חידותיו, הביא מקורות מהעיתונות היהודית וגם זיהה כראוי את מחברו.

כתב יד של 'ציון, ציון' (בלוג עם הספר)

ב. השיר בפי חובבי ציון הראשונים

מפליא עד כמה הצליח שיר זה, על מילותיו ומנגינתו, להתנחל בלבבותיהם של חובבי ציון בכל מקום שהיו. כך למשל אנו יודעים שהוא הושר בפיהם של אנשי ביל"ו עוד לפני שהגיעו ארצה. בספרו בני ביל"ו (הוצאת אמנות לנוער: ספריית ארץ ישראל, יז, תר"ץ) גולל הסופר ש. בן-ציון (שמחה גוטמן) את קורות מסעם של הביל"ויים באנייה, שהובילה אותם בשנת 1882 מאודסה ליפו. על סיפון האנייה שר הסטודנט ישראל בלקינד, המנהיג הכריזמטי של בני החבורה, שיר ציון זה, 'בקינת געגועים יחידי, עד כדי דמעות'. בלקינד שר את שני הבתים הראשונים של השיר, 'ו[יהודים] תורכים ויוונים ובולגרים יחד עונים כבר עמו ועם מקהלתו: "ציון, ציון!" – והדרך דרך נאה ומזהירה בשמים ממעל ובים מתחת, וכל ימיה ולילותיה – שירה' (עמ' 40-39).

בשנת 1890 עלה לארץ נח שפירא (1931-1863), המוכר יותר בשמו הספרותי בר-נ"ש, שתרם לזמר העברי את 'שיר עבודה' (יה חי-לי-לי') ותרגם את 'במחרשתי', שירו המפורסם של אליקום צונזר (לו ולשיריו נקדיש רשימה מיוחדת). בזיכרונותיו, שאותם חיבר בשנת 1927, ארבע שנים קודם מותו, העיד גם הוא על 'ציון, ציון' כאחד מאותם שירים שליוו את העולים ארצה. הוא סיפר כי על סיפון האניה, שעשתה את דרכה מנמל אודסה לחוף יפו, מהלך תשעה ימים, התכנסו הנוסעים מדי יום סביב דמותו הנערצת של הרב שמואל מוהליבר. הרב הישיש, שהיה אז כבן שבעים, הוכר כאחד מראשי תנועת 'חיבת ציון', והעולים הצעירים שרו אתו, במין טקס עצוב, משירי ציון.

נח שפירא, 'רשמי זכרונות מלפני שלושים ושבע שנים (1890)', 
ידע-עם, יב, 32-31 (תשכ"ז), עמ' 97

ובהמשך סיפר שפירא, שכאשר נשקף מולו נמל יפו הוא חווה התעלות רגשית וחיבר שיר ושמו 'עולי ציון', על פי הלחן של 'ציון, ציון'.

ידע-עם, שם (בהערת הכוכבית למטה נוסף: 
'והוא מושר על פי המנגינה של השיר "ציון ציון" הידוע')

עדות מעניינת נוספת לתפוצת השיר 'ציון, ציון' כשיר זמר נרשמה על ידי המלחין והחזן אברהם בער בירנבוים (1922-1864) מצ'נסטוכובה שבפולין, בסקירה שהתפרסמה בעיתון הצפירה ב-23 ביוני 1901. סקירתו הוקדשה לחוברת בשם שני שירים ציוניים, שנדפסה זמן מה קודם לכן (1900 או 1901) בהידור רב בלייפציג (בהוצאה הידועה ברייטקופף והרטל), ובה נדפס גם שירנו במנגינה חדשה, לצד השיר 'נס ציונה' ('שאו ציונה נס ודגל'). מי שעמד מאחורי פרסום החוברת היה המלחין בצלאל בן יצחק אייזיק ברוך (צריך להיות ברון; Brun), מנצח המקהלה בבית הכנסת ('מנהל מקהלת הנאורים') בניקולאייב שברוסיה, שגם זיהה (בטעות) את מחבר השיר עם 'מרדכי הלוי', רבה כביכול של ניקולאייב.

על סגולותיו המיוחדות של השיר 'ציון, ציון', כולל, בין השאר, הבאת השׁרים והשומעים לידי בכי, כתב בירנבוים:

לדעתי ראוי הוא השיר הזה לעמוד בשורה הראשונה של 'שירי העם' שלנו, כי הוא היחיד בשירי מחברי דורנו אשר איננו חולה מחלת הפרוד של המפלגות השונות בעמנו ושומח [וצומח?] בפופולריותו. כמשכילים כחסידים מתלהבים בשירת השיר. בעודני נער קטן שמעתי את השיר בניגונו המיוחד לו, ומעיקרא שמעתיו מפי חסידים בעלי צורה ואנשי שם. ובשאלי את פיהם אז: מי הוא זה יוצרו ומחברו? היה המענה: 'יהודי טוב' [כינוי לצדיק חסידי] ברוסיא. די עוז בדברי השיר הציוני השנונים, יחד עם מנגינתו הקטנה, לעורר לבכיה את המנגנים והשומעים ... ויהי מקץ שנים רבות, ואני שומע את השיר בהתלהבות עצומה מפי אנשים החשודים בעיני שזכרון 'היהודי הטוב' ברוסיא לא יעלה לפניהם ... ומן היום ההוא יקר וחשוב בעיני השיר בתור 'שיר לאומי', אשר במשך עת קצרה זכה להתחבב בכל מפלגות עמנו.

החוברת המדוברת, שני שירים ציוניים, ובתוכה התווים למנגינה החדשה שחיבר ברון לשיר 'ציון ציון', אינה מוכרת לי ולא מצאתיה בספריות. אך ייתכן שתוויה של מנגינה זו לא אבדו, וכפי שנראה בהמשך הגיעו אלינו בדרך עקיפין.

כמה שנים אחר כך שיבץ ש. בן-ציון את שורות הפתיחה של השיר ברומן שחיבר מֵעֵבֶר לחיים (ורשה תרס"ד, עמ' 7), ולימים הביא שמעון יחיאל וליקובסקי את המילים והתווים גם יחד במחזהו היהודי ממינכן (מסדה, תרצ"ד).

ש. בן-ציון, מעבר לחיים, עמ' 7

ג. התווים לשיר

במרוצת השנים זכה השיר 'ציון, ציון' לשלושה לחנים לפחות. הנפוץ ביניהם, שהושר במזרח אירופה, היה לחן עממי, ספק חסידי, שמקורו טרם הוברר. לחן זה כבש לבבות בעולם היהודי, שכן סגנונו הנוגה נושא חותם של אבל וקינה ומכאן גם נובע דמיונו לניגון הקריאה במגילת איכה. תווי הלחן, תחת הכותרת 'קינה על ציון', הופיעו לראשונה בספריו של צבי ניסן גולומב זִמְרַת-יָהּ (וילנה 1885), וספר קול יהודה: זמרת המון-עם העברים, מנגינותם ושיריהם (וילנה 1887). על גולומב וספריו הרחבתי את היריעה במאמר מיוחד בבלוג זה ('כי ספריו ראשית בכורים הם בספרות העברית: על המוזיקאי צבי ניסן גולומב', 31 ביולי 2015).

תווי השיר כפי שנדפסו בקובץ 'קול יהודה', וילנה 1887

הנה הקלטה מיוחדת לרשימה זו ובה מושמע השיר בהברה אשכנזית, כפי ששרוהו יהודים במזרח אירופה. שירה וליווי בפסנתר: יאיר לרון.



וריאציה של לחן זה הושרה בארץ ישראל ואת מנגינתו שימרה נתיבה בן-יהודה בספרה שנזכר בראש רשימתנו, כפי ששמעה אותה מאביה, המחנך ד"ר ברוך בן-יהודה, יליד ליטא, שעלה לארץ בגפו בשנת 1910 והוא בן שש-עשרה.

ברוך בן-יהודה (1990-1894) בתכנית 'שרתי לך ארצי', 1974

נתיבה בן-יהודה, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר, כתר, 1990, עמ' 17

וכאן הקלטה של יאיר לרון בשירה ובפסנתר של גרסת ברוך בן-יהודה, שהיא זו ששרוה בארץ ישראל:

לאחר שהתפרסם השיר בקובץ כוורת, הלחין החזן והמוזיקאי דוד נוֹבָקוֹבְסקי (1921-1848) מנגינה שנייה לשיר. הוא פרסם את תוויה בדפוס, וביצע אותה עם מקהלת בית הכנסת הברודאי באודסה. על כך אנו למדים ממודעה שהתפרסמה בעיתונות היהודית בשנת 1890. את לחנו של נובקובסקי לא הצלחתי לאתר, ועל כן לא אוכל לומר בביטחון כי מדובר בלחן חדש לגמרי או שמא בעיבוד של הלחן המוכר.

מודעה על לחנו של נובקובסקי (המליץ, כ"ח בניסן תר"ן; 18 באפריל 1890)

סביב שנת 1900 חובר לחנו של בצלאל ברון מניקולאייב. לחניהם של נובקובסקי וברון לא הגיעו לארץ וככל הידוע גם לא נקלטו בתפוצות. ייתכן שלחנו של ברון הגיע אלינו בדרך עקיפין. בשנת 1923 שיבץ אהרן לוּבּוֹשיצקי (מחבר השירים 'הוי ערש מולדת' ו'שכב הרדם, בן לי יקיר') את תווי לחן שחיבר ב' בראון בכתב העת הנפוץ לבני הנעורים הכוכב, שאותו ערך בוורשה של שנות העשרים. הוא מובא כאן למען שלמוּת התיעוד.

מי הוא ב' בראון? בחיפושיי אחריו לא העליתי מאומה, אך דוד אסף, עורך רשימותיי בבלוג, הציע לזהותו עם בצלאל ברון מניקולאייב. 

'ציון, ציון' בלחן ב' בראון (הכוכב, א, תרפ"ג, עמ' 77)

השיר 'ציון ציון', בלחנו העממי הנפוץ, שכאמור הושר בארץ ישראל בפי אנשי העלייה הראשונה והשנייה, החל לדעוך בהדרגה בימי העלייה השלישית והרביעית. למן שנות השלושים, וככל שהיישוב בארץ הלך והתבסס, איבד שיר הקינה מתוקפו עד שנמוג כליל. סגנונו ולחנו לא עמדו בתמורות הזמנים ולא שיקפו עוד את האופטימיות לגבי עתידה של ארץ ישראל. אין בכך כדי להמעיט במאומה מחשיבותו ההיסטורית של השיר. ראוי הוא להתנוסס ברשימת שירי הזמר העבריים הראשונים שהכשירו את הלבבות למהפכה הציונית.

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (ג)

מאת אליהו הכהן

'האסיף בגדרה'. גלויה בצבע של חברת 'לבנון', 1914-1902 (אוסף אליהו הכהן)

הפרק הראשון בסדרה הובא כאן

הפרק השני בסדרה הובא כאן.

ה. איך שיר נפוץ? 

במפנה המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה 'חושו, אחים, חושו!' אחד האהובים והידועים שבשירי הארץ. כיצד נפוץ השיר והתפרסם בכל מקום ומקום?

באותם ימים, נעדרי אמצעי תקשורת המוניים, דרך ההפצה המקובלת ביותר של שירים חדשים הייתה מפה לאוזן. כך נלמדו שירים בכל העולם, וכך גם היה גורלם של שירים עבריים. תינוקות הושכבו לישון עם שירי ערש בעברית; תלמידים למדו לראשונה מפי מוריהם שירי ילדים חדשים שחיברו מורים אחרים; בשמחות ובהתכנסויות משפחתיות נשמעו והועברו לדור הצעיר שירים עתיקים מבית אבא וסבא, כשאת דלות הרפרטואר העברי השלימו שירי-עם ששרו בני המשפחה עוד בארץ מוצאם; בחגיגות עממיות ובימי חג הופצו שירים עבריים חדשים בפי סולנים חובבים מבין משפחות המתיישבים, או מפי מקהלות חובבים שקמו אז בארץ. באין אמצעי הקלטה ושימור כבימינו לא ניתן היה להבטיח ששיר שעזב את קן הולדתו ויצא לנדוד ברחבי הארץ, יגיע שלם בכל אבריו לכל היעדים. שיר שנדד מראשון לציון לראש פינה איבד או הוסיף משהו בדרך: וריאציה קטנה בלחן, החלפת מילים, וכמעט תמיד שינויי דגשים בהטעמת השיר.

יתר על כן, לא כל השירים שהושרו במושבה אחת היו מוכרים גם בזולתה. לכל מושבה היה רפרטואר מוזיקלי אופייני, שכלל גם פזמונים ששיקפו את ההווי המקומי ובידלו אותה מאחרות. למושבות רבות היה שיר אחד מייצג, שהפך במרוצת הזמן למעין המנון. כך למשל נקבע השיר 'הֶאָח, ראשון לציון' להמנונה של ראשון לציון (ולשיר זה עוד נשוב ברשימה קרובה), ואילו יושבי חדרה העדיפו את 'משאת נפשי', שירו הלירי של מרדכי צבי מאנה; רחובות בחרה ב'התקווה' של נ"ה אימבר וגדרה – ב'חושו' של פינס. לא הייתה זו בחירה נוסח ימינו, בעקבות משאל או הצבעה, לבטח לא על ידי פסטיבל זמר או מצעד פזמונים, אלא תהליך התפתחות טבעי שבו שיר מסוים דיבר ללב תושבי מושבה אחת יותר מאשר לאחרת. הנימוקים היו גלויים לעין וקשורים לרגש 'גאוות המושבה'. השיר 'האח, ראשון לציון" הפך להמנונה של ראשון משום שנכתב אודות המושבה, על ידי בן המושבה (יום-טוב שליט) ללחנו של אורח במושבה (ליאון איגלי). בני גדרה, שנוסדה על ידי הביל"ויים בשנת 1884, חשו קרבה מיוחדת לשיר 'חושו', משום שהוא זוהה כהמנונם החצי-רשמי של אנשי ביל"ו וככזה הופץ ברחבי הארץ. וכך נוצרה שירת המושבות: במסיבות ובנשפים, על יד מיטות התינוקות, בעבודה בשדה ובכרם, בהסבה מתחת לעצי שקמה על החולות בלילות הקיץ, בכיתות בתי הספר ובטיולים.

ואכן, מקורות רבים מעידים על כך שתלמידי בתי הספר בארץ אהבו לשיר שירי לכת בטיוליהם. הנה למשל דיווח מקסים שפורסם ב'השקפה', עיתונו של אליעזר בן-יהודה. 'יוסי', הכותב, סיפר על 'הטיול הנפלא', שערכו תלמידי בית הספר הירושלמי 'לֶמֶל' בט"ו בטבת תרס"ג (14 בינואר 1903), בהדרכתם של מנהל בית הספר אפרים כהן-רייס והמורים ישעיהו פְּרֵס ודוד יֶלין (שכבר היה נשוי לאיטה, בתו של פינס). יוסי לא שכח למנות את השירים ששרו התלמידים, ובהם כמובן 'חושו אחים חושו'.

האח! נעים, נעים! טיול עברי!

השקפה, 23 בינואר 1903

הטיול של בית הספר 'למל'; איור: יוסי שטרן
(גליה ירדני, דיליז'אנס לשנים ראשונות, ירושלים 1965, עמ' 75)

שנה לאחר מכן נדפס בעיתון 'הצפירה' הוורשאי דיווח על טיול של כשלושים צעירים בני העלייה השנייה ('צעירי עמנו אשר מקרוב באו לארצנו'), שעלו ברגל לירושלים בחג הסוכות תרס"ה (1904). בצאתם מהעיר רמלה הסתדרו בני החבורה בתהלוכה ויצאו מהעיר כששירת 'חושו' על שפתותיהם.

הצפירה, 26 באוקטובר 1904

כפי שראינו, בראשית צעדיו הושר 'חושו' כשיר לאומי-ציוני וכשיר לכת בפי בני כל הגילים. בהדרגה החלו גם לרקוד אותו כ'רונדו' (בראשון לציון, למשל, רקדו אותו בחגיגות עם, כפי שסיפרו לי מאירה בלקינד, ילידת המושבה, וגרשון מן-מינקוב, שהיה בשנות החמישים ראש העיר). אחר כך החלו ללמדו בגני הילדים ובבתי הספר כשיר משחק וכריקוד ילדים – ועל כך אני יכול להעיד מזיכרונותיי שלי, מגן הילדים התל-אביבי שאליו נשלחתי במחצית השנייה של שנות השלושים – ומאוחר יותר השתלב בריקודי זוגות ובמעגל. זה אולי ההסבר לכך שבמשך תקופה ארוכה השיר נשא עליו חותם של שיר ילדים וגם הושר בפי מקהלות ילדים.

'חושו, אחים, חושו!' היה אפוא לשיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שהושר במושבות החדשות. עדיין לא היה זה שיר מקורי במלוא משמעות ההגדרה, שכן לחנו היה מיובא. יחלפו עוד שנים אחדות עד שינבטו בראשון לציון שירי הזמר הארץ-ישראליים המקוריים הראשונים. 

ו. גרסאות אודסה ולבוב

דוד נובקובסקי
(David Nowakowsky Foundation)

בארץ ישראל נפוץ השיר 'חושו' אך ורק בלחנו הרוסי, אך לצדו נוצרו עוד שני לחנים מקוריים, שלא עלו ארצה אלא נותרו בגולה. לחן אחד חובר בידי המוזיקאי דוד נובקובסקי (1921-1848), המנצח של מקהלת בית הכנסת המפורסם של יוצאי ברודי באודסה. נובקובסקי, שהיה מלחין מחונן וגם נגן עוגב שנחשב עילוי בתחומו, חיבר יצירות ליטורגיות רבות (הידועה שבהן היא 'קול דודי'), וגם יצירות קלאסיות. לבד מכל אלה נובקובסקי היה גם ציוני נלהב, מקורב לשלום עליכם, לאחד העם ולח"נ ביאליק (שכמה משיריו, ובהם 'בין נהר פרת', הולחנו על ידו). 

הוא גם היה מורה למוזיקה בבית המדרש לגננות של יחיאל היילפרין באודסה והלחין כמה משירי הילדים של היילפרין – כל זה לא סייע למורשתו המוזיקלית, ואף לא אחד משיריו מוכר היום.

בין השאר הוא הלחין שלושה משירי העלייה הראשונה:
שירו של נ"ה אימבר 'תקוותנו' (זהו השיר המקורי שממנו נגזר לימים ההמנון הלאומי 'התקווה'), 'ציון', שירה של שרה שפירא שמוכר יותר בשם 'אל טל ואל מטר', וגם את 'חושו, אחים, חושו!'.

בדפרון נדיר, שנדפס באודסה כנראה בשנת 1917, השתמרו תווי הלחן. אפשר לשער כי עצם ההדפסה משקפת את העובדה שהשיר בגרסתו זו בוצע כמה פעמים, מן הסתם על ידי מקהלת בית הכנסת הברודאי באודסה שעליה ניצח המלחין.

'חושו, אחים, חושו!', עם תווים של דוד נובקובסקי, אודסה [1917] (אוסף אליהו הכהן)

לחנו של נובקובסקי מעולם לא הושמע בארץ ישראל. לכבוד הכנת רשימה זו ביקשתי את ידידי המלחין והמעבד שמעון כהן, שינגן אותה על פסנתרו והוא נעתר בחפץ לב לבקשתי. הנה אפוא הקלטה ראשונה של הלחן, מאה שנה לאחר שנכתב (הקול המזמר הוא קולו של חתני יאיר לרון). כפי שתוכלו לשמוע, זהו לחן קצבי, קולח וקליט ואפשר רק להתפלא מדוע לא הצליח להיכנס לאוצר הזמר העברי. אולי זה דינו של שיר-עם אמיתי, שתמיד תהיה מנגינה אחת דומיננטית שתדחוק הצדה את מתחרותיה...

אך לא היה זה הלחן היחידי ש'התחרה' במנגינה הרוסית שהתקבלה בארץ ישראל. לחן נוסף חובר בידי הרמן (צבי) ארליך, פסנתרן ומורה למוזיקה, יליד למברג (לבוב) שבגליציה, שגם היה בעל תואר פרופסור ולימד בווינה. ארליך, שהיה סומא, הלחין ועיבד עשרות שירים ביידיש ובעברית, ובהם המנגינות הנודעות לשיריו של מוריס רוזנפלד 'איר קליינע ליכטעלעך' (נרותי הזעירים) ו'גלות מאַרש', השיר שלחנו הותאם על ידי חנינא קרצ'בסקי לשיר 'ניצנים' (פה בארץ חמדת אבות). שני שירים נפוצים אלה נדפסו בשירונים והושרו במשך עשרות שנים מבלי שנזכר שמו של מלחינם האמתי, הלא הוא הרמן ארליך. 

על אף תרומתו הרבה של ארליך למורשת המוזיקלית העברית רק מעט ידוע עליו, ולא מקור סמכותי אחד ולא שניים החליפו בינו לבין הרמן ארליך אחר, חזן יהודי מגרמניה שמת ב-1879. אין בידינו מידע על שנות הולדתו ומותו של הרמן ארליך הגליצאי ואף לא תמונה אחת. הסופר גרשם שופמן הקדיש לו סיפור קצר שנקרא 'נקמה של תיבת זמרה', ובו תוארה דמותו של פרופסור למוזיקה עיוור, שבשעת שיעוריו מנהל תלמידו רומן עם אשתו...

את לחנו המורכב יותר של ארליך ל'חושו אחים חושו' מצאתי לראשונה באסופה 'אוצר שירי ציון', שליקט אהרן ליבושיצקי והדפיס בוורשה תרצ"ו. באסופה נדירה זו לא נרשם שם המלחין, ורק לאחר גילוי חוברת נדירה של תווים, שנספחה לשירון ציוני שנדפס בשנת 1911 בבית הדפוס של מאיר היבנר בנָדְבוֹרְנָה שבגליציה, הצלחתי לזהות בביטחון את המחבר, הלא הוא הרמן צבי ארליך.

הרמן ארליך, תווים ל'חושו אחים' (אוסף אליהו הכהן)

גם כאן נעתר לי ידידי שמעון כהן וניגן על הפסנתר את לחנו של ארליך, והרי הוא לפניכם בהשמעת בכורה.



על אף אופיו ה'אשכנזי' של השיר, ועל אף שחלק ניכר ממילותיו הושרו בהברה אשכנזית, זכה השיר להתקבל בכל תפוצות ישראל וגם בקרב יהודי המזרח. עדות לכך היא הדפרון הנדיר שנדפס בתוניס – אז עדיין תחת שלטון צרפתי – בבית הדפוס של מרדכי אוּזָן. השירון נדפס בשלהי שנות הארבעים, אולי אחרי הקמת מדינת ישראל ב-1948. 'חושו אחים חושו', שנדפס לצד 'התקווה', מוגדר כאן כשיר ציוני נוסף (כפי שהעירו לי כמה קוראים, אין מדובר ב'איכר' אלא ב'אחר', ח' שאיננה גרונית, שבערבית-יהודית פירושו נוסף), ואפשר אפוא להניח שבעצרות ובמסיבות ציוניות הושרו שני השירים הללו יחד.

'חושו אחים חושו: שיר אכר ציוני'– תוניס, דפוס מרדכי אוזן, שלהי שנות הארבעים 
(קדם, בית מכירות פומביות)

השיר 'חושו' בדפוס אוזן, תוניס (אוסף אליהו הכהן)

ז. משהו על יחיאל מיכל פינס

אני מבקש לסיים את הרשימה בכמה מילים לכבודו של יחיאל מיכל פינס, מחבר השיר שעמד במוקד ענייננו.

'ילדי רוחי', ספרו הראשון של פינס, נדפס במיינץ 1872

פינס היה יהודי חרדי לכל דבר ועניין, אף כי בעיניהם של קנאי ירושלים, ובראשם הרבנית סוניה דיסקין (הרבנית מבריסק), נחשב לפוחח ולכופר בעיקר. הם החרימו וביזו אותו ואת בני משפחתו, הפיצו עליו שמועות מרושעות ומִרְרוּ את חייו (בתו, איטה ילין, רעייתו של המורה והחוקר דוד ילין, תיארה את מצוקתה של המשפחה מנקודת מבטה של ילדה בזיכרונותיה היפים 'לצאצאי', ירושלים 1941-1938).

הוא הגיע ארצה בשנת תרל"ח, השנה שבה נוסדה פתח תקווה, שהוא סייע בהקמתה, ובכך היה לאחד ממניחי היסודות ליישוב החדש. מנקודת המבט של הזמר העברי תרומתו בוודאי חשובה, אך ככלות הכל הוא כתב שיר זמר אחד ויחיד, ואם הוא עצמו היה נשאל על כך, מן הסתם לא היה רואה בשיר זה את הישגו הגדול.

בכל שנות ילדותי, בדרכי לגן הילדים הדוגמאי ולבית הספר העממי 'תחכמוני', חלפתי דרך רחוב פינס, שחצץ בין שכונת נווה צדק שבה נולדתי ובין אחוזת בית. אני אפילו זוכר את המכבש שהידק את האבנים והזפת כשסללו את הכביש של רחוב זה...

אז כמובן לא ידעתי מי הוא פינס זה ומדוע נקרא רחוב בנווה צדק על שמו. גם לא ידעתי שהוא זה שחידש מילים כמו 'תרבות' ו'חיסכון', הוא שהחליף את הצירוף 'כלי מודיע עתות' ל'שעון' והוא שהשליט את המונח 'יישוב' לסימון האוכלוסייה היהודית המקומית בארץ. לימים גם למדתי לדעת כי פינס היה הראשון שהציע, עוד בשנת 1867 (בסדרת מאמרים שהתפרסמה בעיתון המליץ, תחת  הכותרת 'דרכי החינוך לילדי בני עמנו ומה העם דורשים מרבניהם?'), להקים גני ילדים עבריים ברוחו של המחנך הגרמני המפורסם פרידריך פרבל, כיובל שנים לפני יחיאל היילפרין ויצחק אלתרמן. 

יחיאל מיכל פינס בצעירותו (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

בשנת 1913, שבועות אחדים לפני מותו, הובא פינס לבית החולים 'שער ציון', ששכן אז על חוף הים של יפו (רובע מנשייה), בשכונה היהודית יפה נוף שבסמוך למבואותיה המערביים של נווה צדק. ב-1891, כעשרים שנה לפני כן, סייע פינס להקמתו של בית חולים זה, ששירת במסירות את יהודי יפו והשכונות החדשות נווה צדק ונווה שלום ואת האיכרים והחלוצים שבמושבות. יחד עם שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק, שימש פינס במשך למעלה משנה מנהלו של בית החולים שלא על מנת לקבל פרס (אולי על כן, הרחוב על שמו של שמעון רוקח בנווה צדק נפגש בסופו עם רחוב פינס).

אל בית החולים 'שער ציון', שמאז התרחב ועבר לבניין סמוך, חזר פינס באחרית ימיו, 'כדי להתרפא בשמשה של יפו'. אך השמש לא ריפאה אותו. ביום שבת, ו' באדר ב' תרע"ג (15 במרס 1913), נפטר פינס בבית החולים ביפו ובמוצאי שבת הובילוהו לירושלים ובה נקבר בהר הזיתים.

הפועל הצעיר, 21 במרס 1913

כל עיתוני התקופה פרסמו הספדים מפורטים ונרגשים לזכרו ומנו את פעילותו הספרותית והציונית, את ייסוריו ומכאוביו. כולם נמנו וגמרו כי ראוי פינס להירשם באותיות של זהב בספר תחיית האומה. בחרתי לסיים רשימה זו בקטע זיכרונות מרגש שכתב המשורר יעקב פיכמן ובו סיפר על ביקור שערך, יחד עם הסופר ש. בן ציון (גוטמן), אצל פינס הנוטה למות בבית החולים ביפו. דברי פיכמן נוגעים ללב ונקראים כאילו נכתבו היום.

יעקב פיכמן, בטרם אביב, מחברות לספרות, תשי"ט, עמ' 180-179