יום שישי, 31 במאי 2019

'ואת הכנעני לא הורישו עדיין': פתק מברל, 1936

צריפים ראשונים בקיבוץ הזורע, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מאת שאול כוכבי

באפריל 1936, אחרי תקופת הכשרה בחדרה, עלו חברי קיבוץ הזורע לאדמות הקבע שעליהן יושב הקיבוץ עד היום. ראשית דרכם של חלוצי הזורע הייתה בתנועת נוער יהודית-ציונית בגרמניה שנקראה Werkleute (אנשי מעשה). קבוצה של חניכי התנועה עלתה לארץ בשנת 1934. הם גרו תחילה בחדרה ושם הכשירו את עצמם בעבודות חקלאיות לקראת עלייה על קרקע שטרם אותרה. לבסוף נרכשו עבורם אדמות שהיו בבעלותם של האפנדים סורסוק וחורי (שבעצמם חיו בלבנון). האדמות הללו היו למרגלות רכס הכרמל המזרחי, סמוך למושבה יקנעם, שהוקמה בדצמבר 1935 על אדמות שנרכשו בידי הקרן הקיימת לישראל. 

אברהם הרצפלד (שני משמאל) בסיור לאיתור שטחים לקיבוץ הזורע, 1935 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

הפתק שנציג פה השתמר בארכיון הציוני המרכזי בירושלים (אצ"מ S25/6960-86, תיק 'אדמת יקנעם הסכסוך הקרקעי 1938-1936'). הוא מאיר פרשייה מרתקת בתולדות הקיבוץ וההתיישבות הציונית בעמק יזרעאל: רכישת הקרקעות ופינוי יושביהן האריסים, על רקע 'המאורעות' ובמיוחד המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. 

הפתק, בחתימתו של ברל כצנלסון, נכתב ב-29 ביוני 1936, שעה שהארץ סערה מתקריות אלימות קשות בין יהודים לערבים, והוא אשנב הצצה מעניין לעולמם של בני אותו הדור. בה בשעה זהו גם ייצוג מעניין של תרבות הפתקים המפורסמת שנהגה בין מנהיגי הדור וראשי היישוב, שהפכה לימים אבן יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית ('המוכ"ז מאנ"ש').

וכך כתב ברל:   
 VI/ 29
ליהושע גורדון, שלום וברכה.
יבוא אליך המוכ"ז, רודי בֶּר איש יקנעם, וזה הדבר: שבט "הזורע", בחורי חמד, עלו על אדמת יקנעם לרשתה, ואת הכנעני לא הורישו עדיין. עכשיו משבאו המאורעות נעשתה שכנות זו מסוכנת ביותר. וצריך לחפש דרך, כיצד להשתמש במאורעות לשם יצירת דיסטאנץ בינם לבין שכניהם, כלומר לעשות את השכן הקרוב לשכן רחוק. והם עודם רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה. אנא, חקור את הענין והדריך אותם בעצתך, ואם יהיה צורך עד משה יבוא הדבר. 
בברכה נאמנה 
ב. כצנלסון


הפתק נכתב על נייר מכתבים של 'דבר – חברת מניות בע"מ', שהייתה בין השאר חברת האם של העיתון דברהתאריך הוא חלקי והשנה אינה מצוינת, אך בלי ספק מדובר בשנת 1936, שנת פרוץ המרד הערבי הגדול, ובלשון התקופה 'המאורעות', כפי שגם נכתב בפתק. מעל התאריך מופיעות חתימותיהם של דב יוסף ושל יוסף ויץ

דב יוסף בשנות השלושים (צילום: צבי אורון; הארכיון הציוני המרכזי)

חתימתו של דב יוסף, שבאותה תקופה היה היועץ המשפטי של הנהלת הסוכנות, מפתיעה, כיוון שלא ידוע על מעורבותו הישירה בפינוי האריסים של עמק יזרעאל, אך יוסף ויץ קשור גם קשור, שכן הוא היה אז מנהל מחלקת הקרקעות והייעור בקק"ל. מדוע הופיעו חתימותיהם על הפתק? האם זה אישור שהפתק הובא לידיעתם, או שיש בהן גם הסכמה לתוכנו? חידה היא ותהי לחידה.

יוסף ויץ, 1936 (צילום: קורט מאירוביץ, ארכיון קק"ל; ויקיפדיה)

הפתק ענייני. יש בו הנחייה מ'גבוה' לפלוני ושמו יהושע גורדון, שיסייע לאנשי הזורע. אך מה היה מעמדו של ברל בתקופה זו ומדוע ביקש המוכ"ז, רודי בֶּר, דווקא ממנו את העזרה? 

ואותו יהושע גורדון – האם הוא כפיף של ברל, שפתק זה כמוהו כהוראה עבורו, האם ברל וגורדון הם חלק משרשרת ניהולית-פורמלית? ומיהו הגבוה מעל גבוה – אותו משה, אשר ככלות כל הקיצין מביאים אליו את 'הדבר'? משה הוא בלי ספק משה שרת (שרתוק), שעמד אז בראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, אך מה לו ולעניין? 

'הרשת' המתגלה כאן אינה פורמלית, ובוודאי שאינה מלמדת על מבנה ארגוני או היררכי מסודר. המוכ"ז רודי (אורי) בר, המכונה במכתב 'איש יקנעם', היה חבר קיבוץ הזורע, שמילא עד אז  ועוד היה עתיד למלא  תפקידים רבים בקיבוץ, אך בתקופה זו סיים רשמית תפקיד של נציג הקיבוץ כלפי חוץ ועמד לצאת לגרמניה בשליחות תנועתית. 

רודי בר, 1936 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

יהושע גורדון (ארגון ההגנה)
רודי בא אל ברל וביקש עזרה בפתרון הבעיה שהעיקה על חברי הזורע – פינוי האריסים הבדווים היושבים על הקרקע שנרכשה בכסף מלא עבור הקיבוץ. בעייה זו עיכבה את פיתוח הקיבוץ ואת ביסוסו הכלכלי ויצרה סיכונים בטחוניים חמורים.

ברל היה עורך דבר  העיתון המרכזי והמשפיע של היישוב  וממנהיגי תנועת הפועלים; יהושע גורדון (1941-1889) היה מראשי ה'הגנה', ממייסדי משטרת היישובים (הנוטרים) שעסק אז בנושאים מיוחדים, ועתיד היה לעמוד ב-1937 בראש הוועדה לתכנון וארגון 'הצבא העברי'; משה שרת עסק בקשרי החוץ של התנועה הציונית ובנושאים שברומו של עולם, והיה שני לבן-גוריון בהנהגת היישוב. 

ברל היה אז 'רק' עורך עיתון, אך נתפש כסמכות אידיאולוגית ומוסרית רבת השפעה. גורדון לא היה כפוף לו ושרתוק בוודאי שלא, אך לכולם היה ברור שברל יכול לפנות אליהם מתוקף מעמדו המוסרי, ודברו יישמע וייעשה. רודי פנה אליו כאל מי שיכול לסייע, וברל אכן נענה והגיב בסגנון מליצי-נבואי. הוא פתח במילים 'וזה הדבר' – כלשונם של נביאי ישראל בפתח נבואותיהם (וזה גם השם שנתן ברל לעיתונו דבר – דבר תורה, דבר נבואה). 

ברל גם כינה את חברי קיבוץ הזורע 'שבט', משל היו הם אחד משבטי ישראל הקדומים שהתנחלו בארץ כנען '[ו]עלו על אדמת יקנעם לרשתה'. ויש לשים לב: לא 'לגאלה' ולא 'לקנותה', אלא 'לרשתה' – פועל שמשמעותו הכרזת בעלות מכוח ירושת אבות. 

אהלי המגורים של קיבוץ הזורע, 1937 (צילום: אשר בנארי; אוספי ביתמונה)

מגבהי המליצה המקראית ירד ברל לענייניות פוליטית, דהיינו ניצול המאורעות להשגת מטרה מדינית קונקרטית: הרחקת הבדווים משטחי הקיבוץ. ברל מתגלה כאן כאקטיביסט התיישבותי ובטחוני: 'את הכנעני יש להוריש', ועל היורשים למצוא את הדרך להרחקתם, כדי ש'השכן הקרוב' יהיה 'שכן רחוק'. שכנים אבל עם 'דיסטאנץ'... (על יחסו של ברל לתנועה הלאומית הערבית ועל הקו התקיף בו נקט מול השלטון הבריטי, שהיה פייסני מדי לדעתו במלחמתו בטרור הערבי, ראו בספרה של אניטה שפירא, ברל, עם עובד, 1980, עמ'  523–528).

מכאן ההפניה למשה שרת, שעסק בקונפליקט הלאומי ההולך ומתהווה בין בני המקום הערבים לבין המתיישבים היהודים, וליהושע גורדון, נציגו של שרת בצפון הארץ. התייחסותו של ברל לשרת ולמעמדו החשוב הובלעה במליצה 'עד משה יבוא הדבר', המרמזת לפרק יח בספר שמות, שבו שופט משה את העם. נציין כי אנשי הזורע התייעצו עם שרת עוד בטרם 'כיבוש' האדמות הראשון, והלה תבע מהם דיווח על 'הפעולה הקרקעית' (מכתב מ-29 בספטמבר 1936, הוא יום 'הכיבוש' עצמו; ארכיון הזורע, 021/II).

ברל תיאר את חברי הזורע 'רכים וצעירים וטעונים רחמים ועזרה'. אפשר לחוש כאן את יחסו הפטרוני: לגלוג אבהי על חוסר בשלותם להתמודד עם בעיות ההתיישבות בסביבה עוינת, ובה בשעה תחושת חובה להיחלץ לעזרתם. בכך ייצג ברל  אולי מבלי משים  את יחסם של ותיקי היישוב, בוגרי העליות השנייה והשלישית, שמוצאם היה ממזרח אירופה, כלפי הייקים אשר זה מקרוב באו מגרמניה. ועם זאת, לברל היה יחס חם במיוחד כלפי חלוצי הזורע. הוא היה חבר בדירקטוריון הקרן הקיימת וככזה גם שותף פעיל בהחלטה שהתקבלה בישיבה ב-30 במאי 1934, שבה הגדיר ד"ר אברהם גרנובסקי (גרנות) את אנשי Werkleute כ'חומר אנושי הכי טוב' (ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים, תרצ"ד/7, 30 במאי 1937; תרצ"ה/3, 1161, 26 בנובמבר 1935).

ברל סיים את הפתק במילים 'חקור את הענין והדריך אותם בעצתך'. ואכן, שלושה חודשים בדיוק אחר כך, בערב יום הכיפורים תרצ"ז, נשאה 'הדרכתו' של יהושע גורדון פרי. אנשי הזורע יזמו וביצעו את כיבוש הקרקע הראשון (הכיבוש השני אירע בספטמבר 1938, אך זו כבר פרשה אחרת).  

ברל מרצה בבן שמן, אוגוסט 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)
_________________________

שאול כוכבי הוא חבר קיבוץ הזורע

יום חמישי, 30 במאי 2019

סיפורי מכוניות: משאית קבלית, ביטחון, גינון, אמא ובעירה פנימית

א. קבלה עממית

המשאית הזאת צולמה בשדרות ש"י עגנון בירושלים.

על המשאית שורטט פסוק ארמי מתוך 'פתיחת אליהו' שבספר זוהר: 'לית מחשבה תפיסא בך כלל', כלומר מחשבה אנושית אינה יכולה לתפוס / להבין את האלוהות (האין סוף) כלל. 

למדתי מוויקיפדיה  כתב לי דב פאוסט שצילם  שבבתי כנסת ספרדים נאמרת 'פתיחת אליהו' בשחרית ובמנחה, ואולי משם הגיע פסוק קבלי זה לידי הנהג.

מה טובו אוהליך יעקב משאיותיך ישראל!

צילום: דב פאוסט

ב. ביטחון, זוגתי 

גם לנהגים של חברת המקררים פנחס יש צורך דחוף להביע את אמונתם בפומבי. מקור ההבטחה: 'רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע, וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ' (תהלים, לב 10). 

צילום: איתמר לויתן

ג. מזמרות ומזמורים

מזמורי תהלים משולבים במזמרת הגנן. ניגון מכל הלב 'בגינה של מאוחדת' בנו"ש (נוה שאנן, חיפה).

צילום: מנחם רוזנברג

ד. אמא יש רק אחת

ורק היא מבינה את כאבנו וצערנו (תמורת סכום סמלי, כמובן).

צילום: זאב קינן

ה. בעירה פנימית

לאנשי גז הדקל ממש 'בוער' לשרת אתכם...

צילום: איתמר לויתן

יום ראשון, 26 במאי 2019

סיפורי רחובות: מורשת ומולדת, יהודי וציוני, טוני הלה

א. מה היא מורשת?

הרבה הסברים יש למילה 'מורשת', שם שימושי מאוד במקומותינו (ערוץ מורשת, אתרי מורשת, מורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, שמשכנו בגבעת חביבה, ועוד ועוד).

וכך מבואר במילון אבן-שושן:


אבל בנאות אפקה ב' שבתל אביב יש לרחוב מורשת הסבר מקורי שכמותו לא מצאנו: מורשת הוא שם נרדף לארץ מולדת...

צילום: רחלי רוגל

והנה, בתל אביב יש גם רחוב ושמו מולדת, אך עליו לא כתוב שהוא שם נרדף למורשת.

ברחוב מולדת צירפו יחדיו כמה הסברים:

צילום: איתמר לויתן

מולדת היא אפוא המקום שבו נולד האדם ('האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו', כתב שאול טשרניחובסקי והתכוון לפלך טוורידה ברוסיה, שם נולד), וגם המקום שבו נולדו אבות-אבותיו ('הוי ארצי! מולדתי!', כתב טשרניחובסקי והתכוון לארץ ישראל). בנוסף, 'מולדת' היא גם שמו של מושב שיתופי בגליל.

יפה שלא הכניסו לכאן גם את המפלגה 'מולדת', את אוניית המעפילים 'מולדת', ובעצם למה לא גם את 'שיעור מולדת'?

ב. גם וגם 

הגדרה קצת מוזרה לאמן הרמן שטרוק. הוא גם היה ציוני...

הרחוב והשלט הם בתל אביב.

צילום: איתמר לויתן

ג. טוני הַלֶה

טוני הלה (1964-1890)

טוני הַלֶה (Tony Halle), מייסדת ומנהלת 'תיכון חדש' בתל אביב, הייתה אשת חינוך נערצת. על כך יעיד השלט יוצא הדופן הזה, שהותקן בכניסה לבית מגוריה לשעבר, ברחוב דב הוז 20 בתל אביב.

צילום: איתמר לויתן

את זכרה כיבדה העירייה בקריאת רחוב קטן על שמה. הרחוב נמצא ביפו, בין שדרות ירושלים לרחוב עזה. אבל אבוי, כיצד מנקדים את השם 'הלה'? קטן ככל שיהיה הרחוב, מנחם רוזנברג מצא בו מגוון גרסאות בעברית ובלועזית.

צילומים: מנחם רוזנברג

ד. אבל מה מספר הבית?

את שם הרחוב הזה ביפו לא יפספס אף קורא עברית, ערבית או אנגלית.

רחמנות על הדוורים או שליחי הפיצה שמחפשים את רחוב 1331 בית מספר 13 או 31...

צילום: איתמר לויתן

יום שישי, 24 במאי 2019

'אין להם סבתות': שירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז

קיבוץ חולדה, 1937 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת דוד אסף ואבנר הולצמן

א. יובל לחולדה, 1980

בסוף חודש ספטמבר 1980 ציין קיבוץ חולדה מלאת חמישים שנה להיווסדו בידי קבוצת חלוצים מאנשי תנועת גורדוניה מפולין. המאורע נחגג במופע רב-משתתפים מקרב חברי הקיבוץ לדורותיהם, שגולל את תולדות המקום מאז בואם של קומץ צעירים להתיישב במבנים הנטושים של חוות חולדה, כשנה אחרי שנחרבה במאורעות תרפ"ט. 

במופע המושקע, שהופק בידי חברת הקיבוץ נעה עמית, שולבו פזמונים מפרי עטם של חברי הקיבוץ, שאותם הלחין יאיר רוזנבלום. שניים מהם נכתבו בידי עמוס עוז ואחד על ידי בתו פַניה, שהייתה אז בת עשרים (היום פרופסור פניה עוז-זלצברגר). כיאה למסיבת יובל חגיגית חיברה פַניה פזמון מוּאר, הרמוני, מלא אהבה לערש הולדתה, ותיארה בו כפר שאנן טובל בירק ואפוף רינת חג שעתידו לפניו:

'בקבוצה', עלון פנימי של קיבוץ חולדה,  ט"ז בתשרי תשמ"א (באדיבות ארכיון חולדה)

ב. אין להם סבתות

לעומתה, בפזמון שחיבר אביה עמוס מתרחש דבר שונה לחלוטין. עוז מפנה את מבטו אחורה, אל ימי ראשיתו של הקיבוץ, ותוהה על עולמם של הילדים הראשונים שצמחו בו. ילדים אלה הם בני דורו-שלו, ילידי שנות השלושים של המאה העשרים (ובהם גם רעייתו נילי צוקרמן, בת הקיבוץ), שלימים הוא עצמו הצטרף אליהם כ'ילד חוץ' ועשה עמם את שנות נעוריו:


שלא כצפוי, שרויה על הטקסט הזה נימה עגמומית קמעא, כמעט קדורנית. ההתבוננות בילדים הבהירים, הנשקפים מן התצלומים הישנים כשהם עומדים לרגלי הוריהם ואוחזים בצעצועיהם הפשוטים, מעלה בכותב הרהורים המפירים במשהו את נימת הנוסטלגיה המחויכת המתבקשת מפזמון שנועד למסיבת חג. איך חיו הילדים האלה בנוף מישורי מאובק וצחיח, ללא עץ ומחסה מן השמש, כשהכול חדש וטרי וארעי? מה הרגישו בלילות, בתוך החשכה העמוקה הסוגרת על הקיבוץ המבודד, לקול היללות המאיימות של התנים? ובכלל, איזה מחיר שילמו על הבחירה שעשו הוריהם בטרם נולדו? 

כל התהיות האלה מתנקזות אל שאלה כאובה אחת: איך היה זה לגדול ללא סבתות? הלא הכרעתם של מייסדי הקיבוץ להתגייס להגשמת המהפכה הציונית והסוציאליסטית בארץ ישראל לא רק קיפלה בתוכה הינתקות חדה מבתי הוריהם במזרח אירופה, אלא גם גזרה על ילדיהם קטיעה של רצף משפחתי וזיכרון רב-דורי. עוז, שבעצמו זכה לגדול עם שני סבים ושתי סבתות, צייר את הסבתות (על הסבים איננו מדבר) כמוקד של חום ורוך, אינטימיות ונחמה, פיצוי ופינוק, שנשלל מילדי הקיבוץ הראשונים ואולי טבע באישיותם חֶסר בלתי ניתן לתיקון. שתי השורות האחרונות של הפזמון מעמידות את החֶסר על עיקרו: דבר לא יוכל לפצות על ניתוק זיכרונות וניתוק שורשים, גם לא תחושת ההשתייכות לקהילה שיתופית צומחת על ערכיה, שפתה ופזמוניה החדשים. 

גן הילדים בחולדה, 1941 (צילום: אברהם מלבסקי; ארכיון קק"ל)

מעין תשובה לדברים האלה ניתן למצוא ברשימה יפהפייה ועמוקת מחשבה, 'נולדתי בקיבוץ יָשָׁן', שפַניה עוז פרסמה לצד שני הפזמונים, שלה ושל אביה (מעריב, 31 באוקטובר 1980, סופשבוע, עמ' 27-26). 'יש לנו סבים וסבתות, מייסדי הקיבוץ. הורינו הם הדור השני', כתבה, ואולי ביקשה לומר להוריה שבני דורה שלה כבר לא נאלצו לשלם את המחיר שנדרש דור ההורים. הם כבר נולדו אל תוך הוויה מבוססת בזמן ובמרחב, ביישוב המתכסה לאיטו כובד של זמן עבר וצובר מסורות מקומיות, ובמשפחות הרוקמות מחדש את רצף הדורות. משום כך, גם אם תעזוב את חולדה יום אחד, היא תמיד תישאר בשבילה הבית. 

ילדי הגן בחולדה ושתי גננותיהם, 1941 או 1942 (יושבים מימין: נילי עוז, שי חולדאי).
ברקע מימין: מגדל המים של הקיבוץ (ארכיון קיבוץ חולדה)

גם במקרה זה אפשר למתוח חוטים מקשרים אל היבטים רחבים יותר בעולמו של עמוס עוז. הרי לא במקרה ציין את 'הסבתא', בצד 'הגג' ו'הפצע' (ראו ברשימה הקודמת), כיסוד הכרחי בעולמו של סופר, בבחינת התגלמות של הצורך בהיסמכות על שורש משפחתי מסועף. לכן, כנראה, מצא לנכון להקדיש פרקים נרחבים בסיפור על אהבה וחושך לתולדות משפחתו משני הצדדים, בית קלוזנר מאודסה ובית מוסמן מרובנה. 

מנקודת מבטו של עוז הדברים חרגו מעבר למעגלי המשפחה. אותן שאלות נוקבות הוא שאל גם ביחס לדיוקנן של החברה והתרבות הישראלית כולה, שלדעתו טרם צימחו שורשים ראויים לשמם. כך עשה שנה קודם לכן במסתו הידועה 'באור התכלת העזה', שבה כתב בלא כחל וסרק: 'מה נוראה הייתה חולדה לילדיה הראשונים', ובה בעת תהה על דיוקנה ועל עתידה של הספרות הישראלית, הצומחת מתוך מציאות ארעי דלה ומנותקת משורשים היסטוריים ותרבותיים: 'אין לחכות מחר-מחרתיים לביאליק מאפרידר גימ"ל או לעגנון מקרית-גת או לדוסטוייבסקי ממעונות עובדים ... ובכן, נחכה מאה-מאתיים שנה ונראה' (באור התכלת העזה, ספרית פועלים, 1979, עמ' 25-16). 

ובכן, אולי לא צמח כאן ביאליק מאפרידר ג' או עגנון מקרית גת, אבל צמח כאן עמוס עוז מירושלים ומחולדה, מערד ומתל אביב. מכלול יצירתו הוא אבן יסוד באותה מסורת ספרותית מיוחלת הנבנית כאן נדבך על גבי נדבך, וסופה מי ישורנו.

עמוס ונילי עוז, סיציליה, יוני 2018 (באדיבות נילי עוז)
                                   
ג. הלחן של יאיר רוזנבלום

הגילוי שלעמוס עוז יש שירי זמר נשכחים, שהולחנו על ידי יאיר רוזנבלום ואיש מאתנו לא שמע אותם מעולם, הסעיר את רוחנו ודרבן אותנו לנסות ולאתרם.

ככלות הכל אין מדובר רק בעמוס עוז. יאיר רוזנבלום (1996-1944) היה מגדולי המלחינים של הזמר העברי, ועשרות רבות של לחניו שגורים בפי כל. די אם נזכיר את 'מה אברך', 'ישנן בנות' או 'שלוה', מכאן, ואת 'גבעת התחמושת', 'שיר לשלום' או 'ונתנה תוקף', מכאן.

יאיר רוזנבלום על בול ישראלי בעיצובה של מירי ניסטור-סופר, 2009 (התאחדות בולאי ישראל)

לאחר חיפוש הצלחנו לאתר הקלטה שלמה של אותו ערב חגיגי בחולדה. ההקלטה נשמרה באוסף ארכיון החגים שבקיבוץ בית השיטה, ועותק מקוון שלה נמצא בארכיונו של יאיר רוזנבלום השמור בספרייה הלאומית. כמו כן הוקלטו שירי המופע בתקליט מיוחד שיצא בחולדה בהפקתו של דודו אלהרר ונשמר בארכיון הקיבוץ.

הנה השיר העדין, ההרמוני והמרגש. הלוואי שיימצא את מקומו הנכון באוצר הזמר העברי, כראוי לשני יוצרים גדולים שחברו יחד ויצרו 'שיר הזדמנות' חד-פעמי. את 'אין להם סבתות' שרו ארבעה ילדים בני חולדה, שהיו אז כבני 13: איציק ובשמת סיבהי (בני משפחתו של הזמר שלמה כהן, הוא סולימאן הגדול, מחלוצי השירה בציבור), סיגל רותם וליאור דודאי.



בעקבות הגילוי שלחה לנו נילי עוז, בת חולדה (דצמבר 1939) ורעייתו של עמוס, את התמונה הזו וכתבה:
השיר הוא עליי. עד גיל שנה וחצי חייתי באוהל עם ההורים [שפטל וריבה צוקרמן], ואחר כך עברנו לצריף עץ. לא היו עצים והכל מסביב היה צחיח. חייתי ללא  סבתא, כי היא הגיעה לארץ רק בשנת 1947, ידעה רק יידיש ולא גרה בקיבוץ.
התינוקת נילי עם הוריה באוהל בחולדה

בעלי התוספות

ב-12 בפברואר 2022 כתבה לי נילי עוז: 
בקבוצת הזמר ששרה בביתי התרשמו המוזיקאים וגם אני שהמוזיקה של יאיר רוזנבלום היא שמחה ומזמינה למחול ואינה מתאימה לשיר עצוב. לכן פניתי למוזיקאי אורי הרפז לכתוב לחן ולבצע את השיר.

הוא עשה זאת והנה התוצאה:

 

ד. הוועדה האֶרוֹטִית


שיר נוסף שחיבר עמוס עוז לאותו ערב, ואף אותו הלחין רוזנבלום, נקרא 'הוועדה הארוטית'. הוא מבוסס על מיתוס מקומי, שיוחס לדור המייסדים (ובו נודע במיוחד פנחס לוביאנקר, שהיה מראשי 'גורדוניה' וממייסדי הקיבוץ, ונודע לימים כפנחס לבון, מראשי מפא"י, שבתפקידו כשר הביטחון היה מעורב בפרשה שנקראה על שמו), ולפיו פעלה בקיבוץ ועדה שהייתה אחראית לנושא הסדרת הרומנטיקה ויחסי המין על בסיס שוויוני...

פנחס לבון, 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

'במקרה זה הדמיון עולה על המציאות', כתב לי אמוץ פלג, הארכיונאי של חולדה ומחבר הספר סיפורה של קבוצת גורדוניה-חולדה: העשור הראשון (2017):
כמובן שלא הייתה ועדה כזו, אך נערכו שיחות סביב הנושא. קודם כל עלתה השאלה: למה אין לנו ילדים? הילדים הראשונים של חולדה נולדו כמעט חמש שנים מיום ההגעה לארץ, בשנת 1934. אכן, כבר בקבוצת גורדוניה א', שפעלה בחדרה, התקיימו דיונים על מקום המשפחה בקהילה החדשה שנקראת 'קבוצה'. החשש היה שה'משפחה' תתנתק מהכלל ותעדיף את הפרטיות ואת טובתם של בני הזוג על פני טובת הכלל. זה כנראה היה הרקע לאימרתו המפורסמת של פנחס לבון, שהוא לא זקוק ליותר מחצי שעה ביום עבור חיי משפחה מספקים...
בשנת תשל"ט, הגישה פניה עוז, אז תלמידת בית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר, עבודת גמר שכותרתה 'החצר שביער: תולדות קבוצת חולדה, 1938-1931'. במחקר שערכה גילתה פניה כי לפרק זמן קצר נהג בקבוצות גורדוניה תהליך חברתי שנקרא 'סלקציה'. תהליך זה עורר חילוקי דעות חריפים עד שבוטל ונעלם. לפי עיקרון זה יכולים היו חברי הקבוצה, לאחר דיון בשיחה הכללית, לסלק מתוכם חבר או חברה שנמצאו בלתי מתאימים לחיי הקבוצה, או לא לקבל אותם מראש.

היו גם לחישות על חברים, או אולי רק חברות, שלא התקבלו לקבוצה בעוון 'אי-התאמה ארוטית'. לפי העדויות שליקטה פניה, המושג הזה היה על הפרק, והרכילות גרסה כי פנחס לבון, המנהיג הכריזמטי של הקבוצה, הוא שהיה המוח העיקרי מאחוריו. 'כשסיפרתי על כך לאבא במהלך כתיבת העבודה, כשנתיים לפני מופע היובל', כתבה לנו פניה, 'הוא היה משועשע (ומזועזע) מן הממצא הזה, וזהו הרקע לכתיבת השיר'.

הנה המילים המבודחות שכתב עמוס עוז:


מתברר כי הלחן של רוזנבלום לא 'ישב טוב' על המילים הללו, ונועה עמית, חברת הקיבוץ ובמאית האירוע, התגייסה כדי לשכתב אותן מעט ולהתאימן ללחן. כך נולד הנוסח הסופי והוא זה שהושר והוקלט.


ואכן, ברשימת השירים שעל עטיפת תקליט היובל קיבלו עמוס עוז ונועה עמית קרדיט משותף...


הנה הביצוע המקורי של 'הוועדה האירוטית'. שרים: דובי ברלב, נורית ואמוץ פלג. טעם של פעם...


______________________________________

תודה לפניה עוז-זלצברגר ולאמוץ פלג על סיועם.

יום רביעי, 22 במאי 2019

ארץ הקודש: צל"ש, אירוויזיון, ל"ג בעומר, היזק ראִיה, תרמילאים

א. מגיע לנו

הכיתוב על החולצה של בחור החמד, שעמד על אחת התצפיות במגדל דוד בירושלים, ממחיש את כל המרחק שעשינו מאז 'אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום' ('גבעת התחמושת' של יורם טהרלב), ועד 'מגיע לנו צל"ש'... 

מענווה ביישנית לגאווה מוחצנת, מ'ציון לשבח' ל'צבא לשם שמים'...


צילום: ברוך גיאן

ב. אירו-ביזיון

חובבי השגחת בד"ץ העדה החרדית יצטרכו להסתפק הפעם במועט. המים המינרליים של 'נביעות' הם אמנם כשרים, אבל, אבוי, בלי חותמת.

וכל כך למה? כי הפרסומות של האירוויזיון (משהו כמו, 'קובי מרימי ב-ה-צ-ל-ח-ה!') לא באו לחרדי הבד"ץ בטוב...


תודה לרבקה גרליק

ג. היכונו לל"ג בעומר

ומי משתתף בתהלוכת ל"ג בעומר המשיחית של חב"ד בהרצליה?

רוי בוי, כוכב תכניות ילדים, שלצורך העניין חבש או הוחבש בכיפת יחי במודעה על תהלוכת ל"ג בעומר.

צילום: ישראל ברדה

וזו התמונה המקורית של החסיד החדש:


ד. היזק ראיה

לשוק הנדל"ן החרדי יש קריטריונים משל עצמו. הנה למשל מודעה למכירת דירה ברחוב קדושת לוי בביתר עילית. מתברר שמלבד המרפסת הגדולה והנוף המדהים שנשקף ממנה, לדירה יש תכונה נחשקת ונדירה: אין בה היזק ראיה.

צילום: אריה הניג

מהו היזק ראיה?

היכולת של אדם לגרום נזק לשכנו בכך שהוא צופה על מעשיו והליכותיו. כנראה שהתצפית היא רק על הנוף ולא על מרפסות או חדרי השכנים. אין צופים ממנה ואין צופים עליה...

היזק ראיה מימי התנ"ך... ז'אן-ליאון ז'רום (1904-1824), דוד צופה בבת שבע (לחיצה על האיור תגדיל אותו)

ה. התרמילאי הראשון

לחברת 'ציר תיור' יש אתר אינטרנט ושמו Abraham Tours (טיולי אברהם). על הדרך הם איתרו את התרמילאי הראשון בהיסטוריה המתועדת של האנושות, זה שיצא מארצו לנדוד אל ארץ לא מוכרת שתהפוך במהרה לארץ הקודש... 

צילום: מיכה מגן


יום שני, 20 במאי 2019

פרנסות של חיפאים: יודאיקה צ'יינג', אגרנות, חלופה, סקס וירי

א. כמה דולרים שווה אשת חייל?

דולר = 'אשת חיל מי ימצא'; יורו = 'עוטר ישראל בתפארה'...


ב. אגרנים שימו לב

בסיעתא דשמיא, ניר קונה ומפנה כל מיני דברים: מחסנים, דירות, מקלטים, ירושות ועזבונות, והכי חשוב הוא גם יודע לטפל במחלה חשוכת המרפא והנוראה מכולם: אגרנות...



ג. חלופה

שם עברי נאה לחברת כח אדם בשכונת הדר.


ד. סקס בסטייל ובהנחה 

מי היה מאמין שבעידן האינטרנט עוד יש פרנסות כאלה... ואולי המנעול מרמז שכבר אין?

מכל מקום, כל 'מוצרי האהבה' שעוד נותרו נמכרים בחמישים אחוז הנחה.


ה. יורים בכיף

במחלקת הנשק של מיכלין ושות' מציעים מגוון של קורסים בירי למאבטחים ולמדריכי ירי, וגם 'ירי חופשי להנאתכם'...


כל הצילומים הם של איתמר לויתן

יום שישי, 10 במאי 2019

גג, סבתא ופצע: על כמה יצירות לא מֻכָּרות של עמוס עוז

עמוס עוז, 2006 (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת אבנר הולצמן 

לפני שבוע, ב-4 במאי 2019, מלאו שמונים שנה להולדתו של עמוס עוז. כארבעה חודשים חלפו מאז פטירתו, ועדיין קשה לעכל את הסתלקותו מתוכנו. 'זה צפוי לכאורה וזו דרך העולם', כתבה צרויה שלו, 'ובכל זאת בלתי נתפס, לא מתקבל על הדעת. כי נדמה שעמוס עוז תמיד היה ותמיד יהיה, כמו איתני הטבע, כמו כוכב הצפון. כי מאז שאני זוכרת את עצמי זוהרת נוכחותו בשמי חיינו, מלווה אותי ואת בני דורי והבאים אחרינו מילדות עד זִקנה כמעט, ונדמה היה שכך יהיה לעד' ('כוכב הצפון, כוכב המצפון', Ynet, 30 בדצמבר 2018). 

בחרתי לציין את התאריך העגול הזה – יום ההולדת ויום העצמאות הראשון שעמוס עוז לא זכה לחגוג – בטיול בין כמה מפרסומיו הנידחים, שלא כונסו בספריו ומן הסתם אינם מוכרים לרבים. עם זאת, גם ברסיסים הללו צפון משהו מאישיותו, וכל אחד מהם נקשר באופן כלשהו אל המכלול השלם של חייו, יצירתו וראיית עולמו. 

א. מתנה לאמא, 1953

הפרק האחרון בסיפור על אהבה וחושך (2002) הרעיש את לבם של קוראיו, והוא השיא שהספר כולו חותר אליו. עוז שִחזר בו בפירוט מדוקדק, ומתוך התאכזרות עצמית, את היומיים האחרונים בחייה של אמו, פַניה קלוזנר, מאז שיצאה מביתה בירושלים ביום חמישי, 3 בינואר 1952, ועד ששמה קץ לחייה בדירת אחותה חיה, ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון.

מודעת אבל על פטירתה של אמו של עמוס עוז (דבר, 8 בינואר 1952)

עצם הדבר לא היה סוד לציבור קוראיו של עוז. כבר ב-1975, ברשימה אוטוביוגרפית שנכתבה עבור לקסיקון 'סופרי העולם' באנגלית, הוא הזכיר את המאורע בשני משפטים קפוצים אך טעונים: 'רק פַניה אמי לא יכלה לשאת את חייה ואיבדה עצמה לדעת בשנת 1952 מרוב אכזבה או געגועים. דבר-מה לא עלה יפה' ('רשימה על עצמי', באור התכלת העזה, 1979, עמ' 207). הנושא הבליח מדי פעם בכתיבתו באופן תמציתי ומרומז-למחצה, כגון בקטע המזעזע הבא, שנכלל בצרור של רשימות העומדות כולן בסימן ההרהורים על המוות:

'הסתכלויות ופירושים', פרוזה, גיליון 13-12, פברואר-מארס 1977, עמ' 6

בספטמבר 1983 שודר בערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית סרטה של הבימאית אסתר דר 'עמוס עוז – חורף 1983'. הסרט עורר הדים ומתוכו נחרתה בזיכרון הצופים אמירתו של עוז על שלושת התנאים ההכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: 'גג, סבתא ופצע', ובמיוחד הפצע: 'אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר, יש גם מי שנהיה רוצח או צדיק קדוש כזה, בעל מופת. אבל בלי איזה פצע אין סופר' (נעמי גל, 'מאחורי המלים של עמוס עוז', ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983). יש להניח שמקצת הצופים שיערו מהו הפצע שעוז התכוון אליו, גם אם לא חשף אותו במילים מפורשות. מאורע מכריע זה בחייו חזר והוזכר בכתבות דיוקן שהוקדשו לו במשך השנים, ואולי הבולטת בהן היא כתבה מקיפה של יגאל סרנה, שעקבה אחרי תחנות ילדותו ונעוריו של עמוס עוז, ותיארה בפירוט את ימיה האחרונים של אמו, על יסוד ריאיון עם אחותה ועם חברתה הקרובה ('עד מוות', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 9 בינואר 1987).

באותן שנים כמעט לא דובר עדיין על החותם שמותה של האם טבע ביצירותיו, או על הקשר בין אימהוֹת נוטשות ואובדניות כאווה המבורגר במקום אחר, חנה גונן במיכאל שלי או האֵם בהר העצה הרעה, לבין דמותה הממשית של פניה קלוזנר. דיון כזה היה אז מחוץ לאופק של ביקורת הספרות. רק אחרי שהדברים נחשפו בהרחבה בסיפור על אהבה וחושך כאילו ניתן היתר לעסוק בכך במפורש. 'את מקורו וטיבו של יסוד היתמות המפעפע לכל אורך יצירתו הענפה של עוז חשנו תמיד', כתבה ניצה בן-דב ברשימתה היפה 'מותה – מותו' (הארץ, 4 בינואר 2019), 'אבל אחרי "סיפור על אהבה וחושך", ספרו הווידויי החשוף, אנחנו כבר יודעים על מקורו היטב', והיא מאירה מספר יצירות משלו, שבמרכזן אֵם המסתלקת מחייו של בנה ונמוגה. 

האב, האם והילד

לכל אלה קדמה רשימה נוגעת ללב, שעוז עצמו פרסם בגיל 13 וחצי, כשנה אחרי מות אמו. זו ה'יצירה' הראשונה מפרי עטו שראתה אור, והיחידה שחתם עליה מימיו בשם עמוס קלוזנר. כְּאֵב היתמות, שהתכסה לימים בהסוואות בדיוניות למיניהן, נגלה כאן בלא כחל וסרק. 

מתברר כי כמה שבועות קודם לכן עלעל הנער עמוס בחוברת של שבועון הילדים הארץ שלנו (11 בפברואר 1953, גיליון 21), שהוקדשה ל'יום הָאֵם' ועוטרה בתריסר צילומי תקריב של 'ידי אמא' בשלל סיטואציות ביתיות. כאבו של היתום לבש צורה בחיבור מלא רגש חשוף אך מעוצב ומנוסח היטב, שהעיד על הכישרון האמנותי הצפון במחברו. 

הרשימה 'מתנה לאמא' פורסמה בהארץ שלנו, ב-4 במארס 1953 (אגב, יום אחד לפני מותו של סטאלין). בנימין תמוז, עורך השבועון, ידע לאתר ולטפח בעיתונו באותן שנים כותבים צעירים ומוכשרים. הבולט בהם היה יצחק בן-נר בן ה-15, שסיפורו המרשים 'האקליפטוס' פורסם זמן קצר לפני רשימתו של עוז (29 באוקטובר 1952, גיליון 6). אולם שלא כבן-נר, שנעשה משתתף קבוע בהארץ שלנו, הייתה 'מתנה לאמא' הופעתו היחידה של עמוס קלוזנר על דפי השבועון. בפעם הבאה יופיע שמו בדפוס רק אחרי שש שנים, כאשר החל לפרסם שירים בעיתוני התנועה הקיבוצית. 

הארץ שלנו, 4 במארס 1953 (גיליון 24)

ב. נֶגֶב-צָהֳרַיִם, 1959

'ואתה? אתה הלא מחבר שירים? לא?'

כך, בלוויית קריצה קונדסית, שאל דוד בן-גוריון את עמוס עוז בפגישה האחת והיחידה ביניהם, זו שהתקיימה במשרדו בתל אביב בתחילת 1961 ותועדה באופן בלתי נשכח בפרק נ"ג של סיפור על אהבה וחושך

עמוס עוז נדהם. לדבריו, עד אותה העת לא פרסם אלא שניים-שלושה שירים גרועים ברבעונים נידחים של התנועה הקיבוצית ('רבעונים שהלוואי שכבר התפוררו לאבק יחד עם חרוזַי העלובים', הוסיף בסוגריים). כיצד ייתכן שאלה הגיעו לידיעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון, שכל עול ניהול המדינה רובץ על כתפיו? אין זאת כי נכונה השמועה שבן-גוריון, בסקרנותו הלא-נרווית, נהג לעבור על כל דבר דפוס שבנמצא, ולוּ הנידח ביותר ('ירחונים של גן ונוי. חוברות של חובבי שחמט ושל שוחרי הטבע. מחקרים בהנדסה חקלאית. כתב-העת לסטטיסטיקה'), וזיכרונו האבסולוטי אגר ושימר את כל מה שקרא. הרגע ההוא צף בבהירות בזיכרונו של עוז אחרי ארבעים שנה: כיצד הפתיע אותו בן-גוריון, 'וגילה לי שהוא יודע על ניסיונותיי לחבר שירים, וחייך, מתמוגג מהנאה למראה תדהמת-ההלם שלי'. 

מה היה טיבם של אותם שירים ראשונים, והאם נכון המשפט החמוּר שמחברם הוציא עליהם ברבות השנים? הנה למשל שירו הראשון שפורסם, וישפוט הקורא:

ניב הקבוצה, אב תשי"ט, עמ' 469

הפתוס הטבעי של עמוס עוז קיבל כאן ביטוי ראשוני חשוף. ניכרת אצל המשורר המתחיל היקסמות אמיתית מארשת הקדומים הפראית של נופי הנגב. השיר מוצף שיכרון ממראות ההרים, המכתשים, הערוצים והמישורים הצחיחים האפופים להט מלובן. 

על יסוד ההיקסמות הזו נבנית עלילה מטפורית, ובה מדבר הנגב לובש דמות גברית אדירת ממדים וכבירת אונים, שיצריה המתלהטים חותרים אל פורקן ארוטי ('יקוד לוהב / קורע קרע / זורע זרע'), המצית את המרחב כולו באש של תשוקה. לא פחות מכך, ניכרת הנאתו ממרחב האפשרויות של השפה העברית הפתוח לפניו, ומן היכולת שגילה בתוכו לגייס את המילים העזות ביותר לתיאור סופת האש וסערת האקסטזה המינית גם יחד. ברור גם, שהשיר נכתב על יסוד היכרות עם שירי מופת בני הזמן, כגון שירי הנגב הכלולים בקובץ פרחי אש של חיים גורי (1949), ארץ הצהרים של ע. הלל (1950), 'שירים על ארץ הנגב' בעיר היונה של נתן אלתרמן (1957). ואולי יותר מכל טבעו כאן את חותמם שירי התשוקה הגברית המתפרצת בקובץ חופה שחורה של יונתן רטוש (1941). 

באותה שנה פרסם עוז שני שירים נוספים שנדפסו בעיתון למרחב (3 ביולי 1959, עמ' 6): 'טפטוף אכזב, אכזב...' ו'עם ערב, עת ברושים לוטפים כמכחולים'.

למרחב, 3 ביולי 1959

ג. הנהר העכור, 1966

באביב 1961 נדפס סיפורו הראשון של עמוס עוז, 'סדק מפולש לרוח', ברבעון קשת בעריכתו של אהרן אמיר. מכאן ואילך הוא עלה על נתיב הפרוזה וחדל מפרסום שירים, למעט בהזדמנויות נדירות (היוצא מן הכלל העיקרי הוא ספרו הפיוטי אותו הים, 1998, שהיה קרוב ללבו במיוחד). 

ועם זאת, הצורך להתבטא בחריזה ובמשקל המשיך כנראה לפעם בו ומצא נתיב בשירים שחיברו, כביכול, כמה מגיבורי הסיפורים והרומנים שלו. אחד מהם הוא ראובן חריש, מן הדמויות הראשיות ברומן הביכורים מקום אחר (1966).

ראובן, מורה ומחנך בקיבוץ הבדוי מצודת-רם, איש סגולה תמים דרך וישר לב, הוא נציגו המובהק של עולם הערכים של ההתיישבות העובדת, ונותן לו ביטוי בשירים שיצאו להם מוניטין ברחבי התנועה הקיבוצית. שישה משיריו משולבים ברומן, וכולם מבטאים את מאבקו של איש הקיבוץ בכוחות הרסניים החותרים במחשכים, ואת שאיפתו להדביר אותם ולהשליט על חייו את אור התבונה בחסות החזון הציוני והסוציאליסטי. הנה שניים מהם:


מקום אחר, עמ' 19

ובמקום אחר באותו ספר:

מקום אחר, עמ' 129

ואילו כאשר ראובן מחבר שיר מלא פתוס, שבו הוא משתאה על כוחו המצמית של השרב (שיר שאינו רחוק מן השיר 'נגב-צהרים') מתלווה אליו הרהור אפולוגטי, שנועד להציג את כתיבתו כמעשה תרפויטי ולהסיר ממנו חשד למבע חתרני: 'ראובן חריש יצק את עקת השרב אל תוך דפוס פיוטי, ומתוך כך – יפקפקו קטני-אמונה כאוות נפשם – הוקל לו מעט'. 

מקום אחר, עמ' 161

אין צורך לומר, שהאידאליזם התמים, הבהיר ושוחר הטוב של ראובן חריש נשקף ברומן באירוניה לנוכח כוחות התוהו העזים המייצגים את ההימשכות אל ארצות התן האפלות, אלה שמחוץ למעגל האורות של גדרות הקיבוץ ואלה המחלחלות אל תוך הנפש פנימה. שני הכוחות האלה מגיעים לידי איזון בסיומו המפויס של מקום אחר, המקבץ את גיבוריו למודי הסערות אל חדר משפחה אחד בערב שבת חורפי, מוגנים מן הגשם בחסות אור המנורה הלבן והאש הכחולה של תנור הנפט. השאיפה להקהות עוקצים ולמוסס ניגודים בכוחה של סינתזה מנחמת התחזקה והלכה עם השנים, עד שנעשתה לאחד מסימני ההיכר המרכזיים של יצירת עמוס עוז. 

ד. באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה, 1979

ב-31 בדצמבר 2018, שעות אחדות לפני שנטמן בעפרו של קיבוץ חולדה, נערך טקס פרידה מרגש מעמוס עוז באולם 'צוותא' בתל אביב. אחד הדוברים היה המורה והמחנך שי חולדאי. שי הוא אחיו הבכור של רון חולדאי ובנם של הנקה ועוזר חולדאי, שקיבלו עליהם להיות משפחה אומנת לעמוס עוז בשנותיו הראשונות בקיבוץ, כמתואר באופן מלבב בפרק נ"ח של סיפור על אהבה וחושך. דבריו (שנדפסו באותו יום בהארץ, בחתימתו ובחתימת רעייתו עדי, תחת הכותרת 'על עוז הרוח והחמלה'), הכילו קטע סתום לרוב שומעיו וקוראיו:  
ועכשיו עמוס יקירנו, אתה הולך לפגוש ילדה קטנה, שפעם היית עושה לה סירות מנייר. ילדה שהופיעה בחלונך בליל חורף אחד, ואתה כתבת לה שיר. ב'עמק יובל-יפעתיים' תפגוש אותה, 'בארמון של תעו מלך חמת ושם נגה ארגון וכרמיל ותכלת ושם עוד תראה מה יש. אל תפחד', היא תגיד לך, 'עוד מעט תבוא גם אתה ותדע עוד אלף דברים שבכלל לא חלמת אף פעם רק שכלום אסור לגלות'.   
כולם יכתבו עליך דברים גדולים ונכונים. בשבילנו היית, לפני הכל, האיש שכתב על ילדתנו הכחולה, שאמרה לך שאתה וכולנו הננו 'המזכרת שאותה תתרגם למלים עוד מעט עוד מעט'. ולמול המלים המופלאות שתרגמת מהמזכרת הזאת, כל העולם משתאה.  
אל תפחד, עמוס שלנו, יקירנו, אל תפחד. 

שי חולדאי נפרד מעמוס עוז (כאן חדשות: תאגיד השידור הישראלי; צילום מסך)

מי היא הילדה הכחולה שהופיעה בחלון באותו ליל חורף ועבורה הכין עמוס עוז סירות מנייר?

התשובה מצויה בשיר שעוז פרסם לפני ארבעים שנה בעיתון דבר. ככל הידוע לי, הראשון והיחיד שהפנה אליו את תשומת הלב היה המבקר מנחם בן, שהפליג בשבחו בהזדמנויות שונות ואף כלל אותו באנתולוגיה השירים הכי יפים בעברית (2013) שערך עם דורון קורן. 

דבר, 19 בינואר 1979, משא, עמ' 20

נוסח ראשון של השיר פורסם כשנה לפני כן בעלון של קיבוץ חולדה, ימים אחדים אחרי מותה ב-7 בינואר 1978 של נגה, בתם של עדי ושי חולדאי, והיא כבת שש שנים. אין ספק שהוא נכתב לא רק מעומק הצער האישי על מותה, אלא גם מתוך רצון להמציא נחמה, ולוּ מעטה, להוריה. מדבריהם מתברר איזה מקום תופס שיר זה בחייהם, וכמה אסירי תודה היו לעמוס עוז שכך כתב על ילדתם.

בהקשר רחב יותר ניתן לראות את השיר כחלק מנטייתו הקבועה של עוז לקיים שיח עם המתים. ביטוי אחד מני רבים לכך הוא מכתבו של המחבר להוריו, פַניה ואריה, המשולב בספרו אותו הים, ובו הוא מדווח להם על חייו ומעשיו וחושף מקצת מגעגועיו אליהם. 'אני מבלה הרבה זמן עם המתים', התוודה בראיון שהעניק לאשכול נבו לרגל צאת ספרו הבשורה על-פי יהודה. 'אני מתגעגע אליהם. מתהלך כמו בהיריון, עם האנשים המתים בבטן, וגם משוחח איתם לעיתים. שואל שאלות ומקבל תשובות' (ידיעות אחרונות, 7 ימים, 24 באוקטובר 2014). נקודת המוצא של השיר – הישיבה בחדר לבד, בלילה (רצוי ליל חורף), מתוך ערוּת חסרת מנוח המיתרגמת לקשב עמוק אל קולות ממקומות אחרים – מוכרת אף היא לקוראיו, וכך גם המליץ להם לחוות את הספרות: 'הקורא האידיאלי שלי הוא איש או אישה לבד בחדר, בכורסה, בליל חורף, לאור מנורה עומדת, גשם ורוח מכים בתריסים. ספר, לילה ודומיה' (שם). 

אולם אין מדובר רק בחוויה פרטית ייחודית. עמוס עוז מצטייר כאן כצאצא מובהק של מסורת הספרות הרומנטית, העומדת בין השאר על פריצת גבולות המקום והזמן בכוח הדמיון הפיוטי, לרבות זימון המתים, וחיבה מיוחדת ללילה, על המסתורין והחיוּת הגלומים בו. כאשר חושבים על השירה העברית לדורותיה עולות בזיכרון כמה דוגמאות מופת להלך רוח כזה: ב'רזי לילה' של ח"נ ביאליק (1899), המשורר יושב בחדרו בחצות הלילה ומאזין לרחשים החודרים דרך החלון הפתוח, עד שבסיומו של מהלך נפשי מורכב מתייצבת לפניו דמותו החידתית הכבירה של 'שר הלילה' במלוא הודה. ב'Nocturno' של שאול טשרניחובסקי (1900) המשורר יוצא בלילה מן העיר וצולל בחשיכה מוחלטת, כמו זו ששררה לפני בריאת העולם, שרק בה הוא יכול לספוג את עוצמת הקדומים של איתני הטבע וכמו לבטל את סופיות המוות בכוח ההיטמעות במחזור הקיום הנצחי. 

עם זאת, ספק אם דווקא שני המשוררים הגדולים הללו היו מקור ההשראה הישיר לשירו של עמוס עוז. קשר קרוב יותר מסתמן בינו לבין שני שיריו המהוללים של אדגר אלן פּוֹ, 'אנבל-לי', ובמיוחד 'העורב', בתרגומיו של זאב ז'בוטינסקי. בולט הדמיון בין תמונת הפתיחה של 'העורב' – האיש הסגור בחדרו בעיצומה של סערת ליל חורף ומקשיב בדריכות לרחשים ולנקישות בדלת ובחלון – לבין החזון שהועלה ב'באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה'. תוכן הרהוריו של המשורר פּוֹ, השקוע באבלו על אהובתו לנורה ומבקש מן העורב הבטחה שישוב לראותה בעולם הבא, מבסס עוד יותר את הקשר בין שני השירים. כך או כך, הרומנטיקה הייתה ונותרה כוח יסודי בעולמו של עמוס עוז, בין אם התמסר לפיתוייה ובין אם הזהיר במהלך השנים מפני סכנותיה וכוחות ההרס הצפונים בה.

לא רק עם בן-גוריון...
פגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, אוגוסט 1984 (צילום: חנניה הרמן; אוסף התצלומים הלאומי)

ה. שמועה דתית

אם 'באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה' אחוז היקסמות רומנטית אפלה מעולם המתים, הרי ברשימה 'שמועה דתית', שנכתבה באותה שנה אך פורסמה בעיתון רק כעבור שבע שנים (דבר, משא, 17 באוקטובר 1986), מתרחש דבר שונה לגמרי. כאן רותק מבטו של עמוס עוז אל חיזיון מרהיב, מלא חיים ותנועה אך בן-חלוף: פיזוזם של זבובוני קיץ בני יומם באור התכלת המסנוורת. בסוף היום ימותו, אבל מחר ייוולדו אחרים במקומם ואף הם יסתחררו באקסטזה בזרם האור. ברור ומוצהר שהזבובונים משמשים כאן משל לאפסות קיומם של בני האדם מול הזמן הנצחי: 'עינינו רואות ועינינו תכבינה ועיניים אחרות תיאורנה. אחת היא והאור אור'. 

עם זאת, ידיעת הסופיות המצפה באופק אינה מפילה על הכותב דכדוך או ייאוש או בְּעָתָה מחמת גזירת החלוף הבלתי-נמנעת. להפך: במקום להיאחז בעתה קיומית, ממין זו שהוא קורא עליה בכתבי בְּלֶז פסקאל, יורדת עליו דווקא רגיעה עמוקה, ועמה מציאת טעם בסביבה הקרובה ובפרטי הקיום הקונקרטיים: 'עיניי הרואות, ידי הכותבת מלים אלו, ריח הנפט בחדרי'. מתוך אותה שלוות השלמה צומחת התבוננותו מלאת ההומור בתגובתו הנסערת של חבר הכנסת יצחק רפאל על סילוקו מרשימת המועמדים לכנסת של המפד"ל: 'אבל זה כבר באמת סוף העולם'. סוף העולם? תוהה עוז... 

באותה אירוניה משועשעת הוא מציע לפוליטיקאי המודח – אף זאת בהשראת פסקאל – לאמץ לו אורח חיים של שלווה והרהור, פיכחון ומתינות, ולשקוע בשארית חייו בשלל עיסוקי פנאי מעשירי נפש, הכול כדי לגרש את הייאוש ואת אימת השיממון.


אין זה מקרה שבאותה שנה עצמה יצאו מתחת ידו של עמוס עוז שני טקסטים כה שונים זה מזה. זו הייתה תקופת מעבר מובהקת ביצירתו: מהתחלות רוויות כמיהה אל 'מקום אחר' לסוגיו, אל התפייסות עם המציאות הממשית, אך מבלי להיפרד מן הדחף הרליגיוזי הנוכח כמנגינת לוואי בכל ספריו. 

כמה וכמה סימנים מעידים על השינוי שהחל להתרחש באמצע שנות השבעים. ב-1975 שכתב עוז את סיפוריו הראשונים שהתפרסמו בקובץ ארצות התן. בנוסח החדש מיתן עוז במידה רבה את האופי המלודרמטי הגבוה לטובת נוסח ריאליסטי יותר, מוחשי ומפורט. בשנת 1977 ניסה כוחו לראשונה בכתיבת סיפור לבני הנעורים  סומכי, הרווי נוסטלגיה והומור. יסודות של אירוניה והומור הופיעו מכאן ואילך יותר ויותר בסיפוריו. את קובץ הרשימות פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982 (1983), שבו צייר עוז חברה קרועת מתחים קוטביים, חתם בקריאה 'להצטמצם ולוותר על שלל החלומות המשיחיים', מפני ש'אולי צריך עכשיו ללכת בקטנות ... לוותר על הישועה המשיחית לטובת התיקונים הקטנים, ההדרגתיים'. כהמחשה לאורח החיים החילוני, השפוי והמפוכח, שבו טמון, לדעתו, הפתרון למצוקות הקיום הישראלי, תיאר עוז באותו אפילוג את העיר אשדוד: אין בה מקסמי פריס או וינה, אבל 'היא מה שיש. והיא לאו דווקא התגשמות מפוארת של חזון הנביאים ושל חלום הדורות ... אלא עיר במידת אדם'. 

עקבותיה של הקריאה להתפייסות ולהתפכחות ניכרים גם ביצירתו שנכתבה בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים. בחמשת הרומנים שנכתבו בתקופה זו – מנוחה נכונה (1982), קופסה שחורה (1987), לדעת אשה (1989), המצב השלישי (1991), אל תגידי לילה (1994) – המצב המועדף הוא של ריכוך ניגודים ושיכוך סערות, הליכה מן הקצוות המתוחים אל הסינתזה המפוייסת, השלמה עם המציאות מתוך גילוי טעם הקיום בחיים עצמם ולא מחוץ להם. 

עוז היה מודע לתהליכים הפנימיים שעברו עליו, ולראיה הנה התבטאות קולעת שלו, שנחשפה לאחרונה, במכתב אל אורציון ברתנא, שנשלח מערד ב-24 בנובמבר 1995. בתמצית שובת-לב אמר אז מה שפורט לעייפה בעשרות ספרים ודיסרטציות ובמאות מאמרים שהוקדשו ליצירתו: 
רומנטיקן, כן – אף כי אולי רומנטיקן שכותב בעיקר על סכנות הרומנטיקה ועל כוחות ההרס שבה, ומעוניין להגיע לחוף החולוני של הים ולא לחוף של 'מלכות על ים ערפלי'. אם כבר, אז אפשר אולי לסמן שאני כבר הרבה שנים בנסיעה (עם קצת פיתולים ורגרסיות) מן האוקיאנוס הרומנטי דרך המיצר אל הים התיכון. אבל זה פשטני מפני שהכול נוסע איתי לכל מקום שאליו אני נוסע ('כבר שנים רבות אני רגיל שמדברים אליי בפולסא דנורא', הארץ, 1 במארס 2019).
שבוע הספר, תל אביב 2006 (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)
  
הרשימה הבאה תעסוק בשירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז