'אין להם סבתות': שירי הזמר הנשכחים של עמוס עוז

קיבוץ חולדה, 1937 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת דוד אסף ואבנר הולצמן

א. יובל לחולדה, 1980

בסוף חודש ספטמבר 1980 ציין קיבוץ חולדה מלאת חמישים שנה להיווסדו בידי קבוצת חלוצים מאנשי תנועת גורדוניה מפולין. המאורע נחגג במופע רב-משתתפים מקרב חברי הקיבוץ לדורותיהם, שגולל את תולדות המקום מאז בואם של קומץ צעירים להתיישב במבנים הנטושים של חוות חולדה, כשנה אחרי שנחרבה במאורעות תרפ"ט. 

במופע המושקע, שהופק בידי חברת הקיבוץ נעה עמית, שולבו פזמונים מפרי עטם של חברי הקיבוץ, שאותם הלחין יאיר רוזנבלום. שניים מהם נכתבו בידי עמוס עוז ואחד על ידי בתו פַניה, שהייתה אז בת עשרים (היום פרופסור פניה עוז-זלצברגר). כיאה למסיבת יובל חגיגית חיברה פַניה פזמון מוּאר, הרמוני, מלא אהבה לערש הולדתה, ותיארה בו כפר שאנן טובל בירק ואפוף רינת חג שעתידו לפניו:

'בקבוצה', עלון פנימי של קיבוץ חולדה,  ט"ז בתשרי תשמ"א (באדיבות ארכיון חולדה)

ב. אין להם סבתות

לעומתה, בפזמון שחיבר אביה עמוס מתרחש דבר שונה לחלוטין. עוז מפנה את מבטו אחורה, אל ימי ראשיתו של הקיבוץ, ותוהה על עולמם של הילדים הראשונים שצמחו בו. ילדים אלה הם בני דורו-שלו, ילידי שנות השלושים של המאה העשרים (ובהם גם רעייתו נילי צוקרמן, בת הקיבוץ), שלימים הוא עצמו הצטרף אליהם כ'ילד חוץ' ועשה עמם את שנות נעוריו:

שלא כצפוי, שרויה על הטקסט הזה נימה עגמומית קמעא, כמעט קדורנית. ההתבוננות בילדים הבהירים, הנשקפים מן התצלומים הישנים כשהם עומדים לרגלי הוריהם ואוחזים בצעצועיהם הפשוטים, מעלה בכותב הרהורים המפירים במשהו את נימת הנוסטלגיה המחויכת המתבקשת מפזמון שנועד למסיבת חג. איך חיו הילדים האלה בנוף מישורי מאובק וצחיח, ללא עץ ומחסה מן השמש, כשהכול חדש וטרי וארעי? מה הרגישו בלילות, בתוך החשכה העמוקה הסוגרת על הקיבוץ המבודד, לקול היללות המאיימות של התנים? ובכלל, איזה מחיר שילמו על הבחירה שעשו הוריהם בטרם נולדו? 

כל התהיות האלה מתנקזות אל שאלה כאובה אחת: איך היה זה לגדול ללא סבתות? הלא הכרעתם של מייסדי הקיבוץ להתגייס להגשמת המהפכה הציונית והסוציאליסטית בארץ ישראל לא רק קיפלה בתוכה הינתקות חדה מבתי הוריהם במזרח אירופה, אלא גם גזרה על ילדיהם קטיעה של רצף משפחתי וזיכרון רב-דורי. עוז, שבעצמו זכה לגדול עם שני סבים ושתי סבתות, צייר את הסבתות (על הסבים איננו מדבר) כמוקד של חום ורוך, אינטימיות ונחמה, פיצוי ופינוק, שנשלל מילדי הקיבוץ הראשונים ואולי טבע באישיותם חֶסר בלתי ניתן לתיקון. שתי השורות האחרונות של הפזמון מעמידות את החֶסר על עיקרו: דבר לא יוכל לפצות על ניתוק זיכרונות וניתוק שורשים, גם לא תחושת ההשתייכות לקהילה שיתופית צומחת על ערכיה, שפתה ופזמוניה החדשים. 

גן הילדים בחולדה, 1941 (צילום: אברהם מלבסקי; ארכיון קק"ל)

מעין תשובה לדברים האלה ניתן למצוא ברשימה יפהפייה ועמוקת מחשבה, 'נולדתי בקיבוץ יָשָׁן', שפַניה עוז פרסמה לצד שני הפזמונים, שלה ושל אביה (מעריב, 31 באוקטובר 1980, סופשבוע, עמ' 27-26). 'יש לנו סבים וסבתות, מייסדי הקיבוץ. הורינו הם הדור השני', כתבה, ואולי ביקשה לומר להוריה שבני דורה שלה כבר לא נאלצו לשלם את המחיר שנדרש דור ההורים. הם כבר נולדו אל תוך הוויה מבוססת בזמן ובמרחב, ביישוב המתכסה לאיטו כובד של זמן עבר וצובר מסורות מקומיות, ובמשפחות הרוקמות מחדש את רצף הדורות. משום כך, גם אם תעזוב את חולדה יום אחד, היא תמיד תישאר בשבילה הבית. 

ילדי הגן בחולדה ושתי גננותיהם, 1941 או 1942 (יושבים מימין: נילי עוז, שי חולדאי).
ברקע מימין: מגדל המים של הקיבוץ (ארכיון קיבוץ חולדה)

גם במקרה זה אפשר למתוח חוטים מקשרים אל היבטים רחבים יותר בעולמו של עמוס עוז. הרי לא במקרה ציין את 'הסבתא', בצד 'הגג' ו'הפצע' (ראו ברשימה הקודמת), כיסוד הכרחי בעולמו של סופר, בבחינת התגלמות של הצורך בהיסמכות על שורש משפחתי מסועף. לכן, כנראה, מצא לנכון להקדיש פרקים נרחבים בסיפור על אהבה וחושך לתולדות משפחתו משני הצדדים, בית קלוזנר מאודסה ובית מוסמן מרובנה. 

מנקודת מבטו של עוז הדברים חרגו מעבר למעגלי המשפחה. אותן שאלות נוקבות הוא שאל גם ביחס לדיוקנן של החברה והתרבות הישראלית כולה, שלדעתו טרם צימחו שורשים ראויים לשמם. כך עשה שנה קודם לכן במסתו הידועה 'באור התכלת העזה', שבה כתב בלא כחל וסרק: 'מה נוראה הייתה חולדה לילדיה הראשונים', ובה בעת תהה על דיוקנה ועל עתידה של הספרות הישראלית, הצומחת מתוך מציאות ארעי דלה ומנותקת משורשים היסטוריים ותרבותיים: 'אין לחכות מחר-מחרתיים לביאליק מאפרידר גימ"ל או לעגנון מקרית-גת או לדוסטוייבסקי ממעונות עובדים ... ובכן, נחכה מאה-מאתיים שנה ונראה' (באור התכלת העזה, ספרית פועלים, 1979, עמ' 25-16). 

ובכן, אולי לא צמח כאן ביאליק מאפרידר ג' או עגנון מקרית גת, אבל צמח כאן עמוס עוז מירושלים ומחולדה, מערד ומתל אביב. מכלול יצירתו הוא אבן יסוד באותה מסורת ספרותית מיוחלת הנבנית כאן נדבך על גבי נדבך, וסופה מי ישורנו.

עמוס ונילי עוז, סיציליה, יוני 2018 (באדיבות נילי עוז)

                                   

ג. הלחן של יאיר רוזנבלום

הגילוי שלעמוס עוז יש שירי זמר נשכחים, שהולחנו על ידי יאיר רוזנבלום ואיש מאתנו לא שמע אותם מעולם, הסעיר את רוחנו ודרבן אותנו לנסות ולאתרם.

ככלות הכל אין מדובר רק בעמוס עוז. יאיר רוזנבלום (1996-1944) היה מגדולי המלחינים של הזמר העברי, ועשרות רבות של לחניו שגורים בפי כל. די אם נזכיר את 'מה אברך', 'ישנן בנות' או 'שלוה', מכאן, ואת 'גבעת התחמושת', 'שיר לשלום' או 'ונתנה תוקף', מכאן.

יאיר רוזנבלום על בול ישראלי בעיצובה של מירי ניסטור-סופר, 2009 (התאחדות בולאי ישראל)

לאחר חיפוש הצלחנו לאתר הקלטה שלמה של אותו ערב חגיגי בחולדה. ההקלטה נשמרה באוסף ארכיון החגים שבקיבוץ בית השיטה, ועותק מקוון שלה נמצא בארכיונו של יאיר רוזנבלום השמור בספרייה הלאומית. כמו כן הוקלטו שירי המופע בתקליט מיוחד שיצא בחולדה בהפקתו של דודו אלהרר ונשמר בארכיון הקיבוץ.

הנה השיר העדין, ההרמוני והמרגש. הלוואי שיימצא את מקומו הנכון באוצר הזמר העברי, כראוי לשני יוצרים גדולים שחברו יחד ויצרו 'שיר הזדמנות' חד-פעמי. את 'אין להם סבתות' שרו ארבעה ילדים בני חולדה, שהיו אז כבני 13: איציק ובשמת סיבהי (בני משפחתו של הזמר שלמה כהן, הוא סולימאן הגדול, מחלוצי השירה בציבור), סיגל רותם וליאור דודאי.



בעקבות הגילוי שלחה לנו נילי עוז, בת חולדה (דצמבר 1939) ורעייתו של עמוס, את התמונה הזו וכתבה:

השיר הוא עליי. עד גיל שנה וחצי חייתי באוהל עם ההורים [שפטל וריבה צוקרמן], ואחר כך עברנו לצריף עץ. לא היו עצים והכל מסביב היה צחיח. חייתי ללא  סבתא, כי היא הגיעה לארץ רק בשנת 1947, ידעה רק יידיש ולא גרה בקיבוץ.

התינוקת נילי עם הוריה באוהל בחולדה

בעלי התוספות

ב-12 בפברואר 2022 כתבה לי נילי עוז: 

בקבוצת הזמר ששרה בביתי התרשמו המוזיקאים וגם אני שהמוזיקה של יאיר רוזנבלום היא שמחה ומזמינה למחול ואינה מתאימה לשיר עצוב. לכן פניתי למוזיקאי אורי הרפז לכתוב לחן ולבצע את השיר.

הוא עשה זאת והנה התוצאה:

 

ד. הוועדה האֶרוֹטִית

שיר נוסף שחיבר עמוס עוז לאותו ערב, ואף אותו הלחין רוזנבלום, נקרא 'הוועדה הארוטית'. הוא מבוסס על מיתוס מקומי, שיוחס לדור המייסדים (ובו נודע במיוחד פנחס לוביאנקר, שהיה מראשי 'גורדוניה' וממייסדי הקיבוץ, ונודע לימים כפנחס לבון, מראשי מפא"י, שבתפקידו כשר הביטחון היה מעורב בפרשה שנקראה על שמו), ולפיו פעלה בקיבוץ ועדה שהייתה אחראית לנושא הסדרת הרומנטיקה ויחסי המין על בסיס שוויוני...

פנחס לבון, 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

'במקרה זה הדמיון עולה על המציאות', כתב לי אמוץ פלג, הארכיונאי של חולדה ומחבר הספר סיפורה של קבוצת גורדוניה-חולדה: העשור הראשון (2017):

כמובן שלא הייתה ועדה כזו, אך נערכו שיחות סביב הנושא. קודם כל עלתה השאלה: למה אין לנו ילדים? הילדים הראשונים של חולדה נולדו כמעט חמש שנים מיום ההגעה לארץ, בשנת 1934. אכן, כבר בקבוצת גורדוניה א', שפעלה בחדרה, התקיימו דיונים על מקום המשפחה בקהילה החדשה שנקראת 'קבוצה'. החשש היה שה'משפחה' תתנתק מהכלל ותעדיף את הפרטיות ואת טובתם של בני הזוג על פני טובת הכלל. זה כנראה היה הרקע לאימרתו המפורסמת של פנחס לבון, שהוא לא זקוק ליותר מחצי שעה ביום עבור חיי משפחה מספקים...

בשנת תשל"ט, הגישה פניה עוז, אז תלמידת בית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר, עבודת גמר שכותרתה 'החצר שביער: תולדות קבוצת חולדה, 1938-1931'. במחקר שערכה גילתה פניה כי לפרק זמן קצר נהג בקבוצות גורדוניה תהליך חברתי שנקרא 'סלקציה'. תהליך זה עורר חילוקי דעות חריפים עד שבוטל ונעלם. לפי עיקרון זה יכולים היו חברי הקבוצה, לאחר דיון בשיחה הכללית, לסלק מתוכם חבר או חברה שנמצאו בלתי מתאימים לחיי הקבוצה, או לא לקבל אותם מראש.

היו גם לחישות על חברים, או אולי רק חברות, שלא התקבלו לקבוצה בעוון 'אי-התאמה ארוטית'. לפי העדויות שליקטה פניה, המושג הזה היה על הפרק, והרכילות גרסה כי פנחס לבון, המנהיג הכריזמטי של הקבוצה, הוא שהיה המוח העיקרי מאחוריו. 'כשסיפרתי על כך לאבא במהלך כתיבת העבודה, כשנתיים לפני מופע היובל', כתבה לנו פניה, 'הוא היה משועשע (ומזועזע) מן הממצא הזה, וזהו הרקע לכתיבת השיר'.

הנה המילים המבודחות שכתב עמוס עוז:

מתברר כי הלחן של רוזנבלום לא 'ישב טוב' על המילים הללו, ונועה עמית, חברת הקיבוץ ובמאית האירוע, התגייסה כדי לשכתב אותן מעט ולהתאימן ללחן. כך נולד הנוסח הסופי והוא זה שהושר והוקלט.

ואכן, ברשימת השירים שעל עטיפת תקליט היובל קיבלו עמוס עוז ונועה עמית קרדיט משותף...

הנה הביצוע המקורי של 'הוועדה האירוטית'. שרים: דובי ברלב, נורית ואמוץ פלג. טעם של פעם...


______________________________________

תודה לפניה עוז-זלצברגר ולאמוץ פלג על סיועם.