יום רביעי, 1 במאי 2019

הנאהבים והנעימים: בעקבות ווֹלְצֶה ומרדכי בָּרָקִין

איציק מאנגר, 'טַוַּס הַזָּהָב' (תרגום: בנימין טנא)
מאת דן לב ארי

א. פתח דבר

מחצית שנות השבעים, דירה קטנה ב'מעונות עובדים' ברחוב פרישמן בתל אביב. סבתא מספרת על עיירת הולדתה שבמזרח אירופה, על הבית הגדול והמפואר, על ההורים, האחים והאחיות, על מגיפת הטיפוס שפקדה את העיירה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולבסוף על סבא  אידיאליסט ציוני נלהב, שכבש את ליבה והעלה אותה ארצה בשלהי העלייה השלישית. ואני – הילד  מקשיב...

באורח אופייני, תיארה סבתא את שנות ילדותה ונעוריה באור יקרות: העיירה הייתה מקום קסום ומואר בזוהר עדין של שמש אירופית, הוריה היו כליל השלמות ולה, כמובן, היו המון מחזרים (עד שסבא גירש את כולם...). סבתא סיפרה את סיפוריה בכישרון דרמטי רב, ועליי – ילד רגיש ובעל דמיונות – הם הילכו קסם, דווקא משום שתיארו מציאות שונה כל כך מזו שהכרתי.

סבי וסבתי, דב (בויה) ושפרה טבצ'ניק, ערב עלייתם ארצה, 1923

אחד המרכיבים שהשרו קסם מיוחד על 'סיפורי סבתא' אלה היו שמותיהם של גיבורות וגיבורי הסיפורים. לא היו אלה שמות מהסוג שהכרתי – ליאת, סיגל, דני או יונתן – אלא שמות בעלי צליל זר ומוזר: יענקל, צ'רנה, וועלוועל, סוסיה, דניה, מינה וסימה, ושם אחד שבלט מעל כולם: ווֹלְצֶה, וכפי שסבתא ביטאה אותו בהגייה היידישאית 'וועלצע' (Veltze). וולצה הייתה לא רק האחות החכמה והמוצלחת מכולן, אלא גם היחידה מבני המשפחה שנספתה בשואה.

מה קרה לוולצה? כיצד והיכן נספתה? סבתא לא סיפרה, ואולי גם לא ידעה. היא תיארה באריכות את ייסוריה של אמהּ, שהמתינה לשווא, אחרי המלחמה, לידיעה על גורל בתה האהובה. זה הכל.

סבתא, שפרה (שפרינצה) טבצ'ניק לבית גרשטיין, הלכה לעולמה באמצע שנות השמונים וזיכרונותיה עמה, אבל אני לא שכחתי את וולצה. ככל שבגרתי גברה התעניינותי בנושא השואה, וכך גם סקרנותי באשר לגורלה. מדי פעם הייתי מזכיר לעצמי שעליי לנסות ולברר, לתחקר קרובי משפחה רחוקים, לבדוק ב'יד ושם' וכיוצא באלה, אבל מרוץ החיים וטרדות היומיום עיכבו זאת בכל פעם. ולבסוף, טיפין טיפין ואט אט התחברו פריטי מידע אלה לאלה. התפתחותה המואצת של המרשתת, ובמיוחד הדיגיטציה של מאגרי מידע ושל ארכיונים, הפכו את המחקר המכונה 'שורשים' לפשוט מאי-פעם. כעת יכולתי לשבת מול מסך המחשב ולאתר מידע רלוונטי, ולכך נוספו זכרונות של בני המשפחה שהלכו לעולמם, מחקרים ועדויות של ניצולים. כל אלה יצרו 'מסה קריטית', שאפשרה לי לשחזר את סיפורה של וולצה, לפחות בקווים כלליים. זהו סיפורה, שהוא כנראה גם סיפורם של רבים מבני דורה.

ב. קָפְּרֶשְׁט

קפרשט מסומנת בכוכבית אדומה על מפת מולדובה של ימינו

ב-10 באפריל 1910, ראש חודש ניסן שנת תר"ע, ילדה צ'רנה גרשטיין בת – הרביעית בסדר הילדים (שבעה בסך הכל) שלה ושל בעלה, יעקב, שכּונה בפי כל יענקל. בני הזוג קראו לבתם ווֹלְצֶה (שפירושו ביידיש: זאבה), על שם אביה של צ'רנה, וועלוועל (זאב), שנפטר זמן קצר קודם לכן.

וולצה, כמו שאר ילדיהם של הגרשטיינים, נולדה בעיירה קפרשט (Căpreşti) שבבסרביה. חבל ארץ זה, השוכן כיום ברפובליקת מולדובה, היה עד שנת 1812 תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית, ואז סופח לאימפריה הרוסית. שלטונות רוסיה היו מעוניינים לפתח את השטחים החדשים, ולהקטין את משקלו של המרכיב האתני המולדבני-רומני שאכלס אותם. ב-1830 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו ובו העניק הקלות במיסוי ליהודי בסרביה, והקלות רבות עוד יותר ליהודים שיהגרו אליה מפלכים אחרים, ובמיוחד מאוקראינה הסמוכה שמעבר לנהר הדנייסטר.

הצאר ניקולאי הראשון (ויקיפדיה)

פרסום הצו אכן הוביל להגירה משמעותית של יהודים לבסרביה: בין 1817 ל-1856 האוכלוסייה היהודית שם גדלה פי ארבע, והגיעה לכמעט 80,000 נפשות. המהגרים הגיעו מכל חלקי 'תחום המושב' (אותו חלק ממלכות פולין שסופח לאימפריה הרוסית בשלהי המאה ה-18 – מליטא בצפון ועד פודוליה בדרום  ורק בו הותר ליהודים להתגורר). היישובים הקיימים בבסרביה לא יכלו לקלוט את מספר היהודים הגדול, ולפיכך הקימו השלטונות ברחבי בסרביה 17 מושבות חקלאיות חדשות עבור יהודים. אחת המושבות הללו, שנוסדה בשנת 1851, הייתה קפרשט (מילולית, ברומנית: 'עיר העֵז', על שם העִזִים הרבות שרעו בסביבה).

סמל בסרביה בתקופה הצארית, שימו לב לעז שבמרכז הסמל (ויקיפדיה)

בקפרשט, כמו במרבית המושבות החקלאיות, זנחו היהודים בהדרגה את עבודת האדמה. הם החכירו את קרקעותיהם לגויים וחזרו להתפרנס מעיסוקיהם המסורתיים: מסחר ומלאכה זעירה. במהלך שנות דור הפכו המושבות לעיירות יהודיות לכל דבר, בדמות ה'שטעטלך' המוכרות מתחום המושב, למעט זאת שכמעט לא התגוררו בהן נוצרים כלל (תושבי קפרשט היו מתלונננים בבדיחות הדעת, שלא ניתן למצוא בה אפילו 'גוי של שבת'). הרוצה לעמוד מקרוב על הווי חייהם של היהודים בבסרביה בשנים אלה, יקרא את סיפורו היפה של שׂ. בן-ציון, 'חיים של פרנסה', שנדפס לראשונה בשבועון הפועל הצעיר בשנת 1913.

איור של נחום גוטמן לסיפורו של אביו (כל כתבי שׂ. בן-ציון, דביר, 1959, עמ' שטו)

יענקל וצ'רנה גרשטיין (לבית גורודישטר), הוריה של וולצה, לא היו צאצאיהם של מייסדי קפרשט. הם הגיעו אליה לאחר נישואיהם, בסוף המאה ה-19. היה זה שידוך אופייני בין תלמיד חכם לבין בת אמידים (במושגי הזמן והמקום). יענקל, בן יחיד לאמו, שהתאלמנה בגיל צעיר, למד בישיבה בקישינב, בירת בסרביה. הוריה של צ'רנה, שהיו בעלי קרקעות וסוחרי תבואה אמידים והתגוררו בכפר סמוך לקפרשט, מצאו בו למדן הראוי לבתם. הם בנו עבור הזוג הצעיר בית מפואר בעיירה, ואבי הכלה ניסה להכניס את חתנו לעסקי התבואה, אך ללא הצלחה יתרה. הנה תמונתם של צ'רנה ויעקב, שצולמה כנראה בשנות השלושים:


יענקל גרשטיין, הגם שלא ראה ברכה במסחר, היה מכובד על בני העיירה בזכות למדנותו ואופיו הנוח. הם נהגו להיוועץ בו ואף קיבלו את סמכותו כבורר בסכסוכים שונים. יענקל גם נידב אולם בקומה השנייה של ביתו הגדול לטובת הספרייה הציבורית של קפרשט. בית גרשטיין היה דתי, אך לא קנאי. כל הילדים, וגם הבנות, זכו לחינוך מסורתי וכללי ואף נשלחו לגימנסיה בקישינב (רק אחד הבנים, אברהם, נשלח לישיבה חרדית בקישינב). שפת הדיבור בבית הייתה יידיש, אבל בני המשפחה כולם שלטו גם בעברית, ברוסית (כולל בכתבי הסופרים הרוסיים הגדולים), וברומנית.

באווירה זו גדלה גם וולצה. שנות ילדותה ונעוריה היו גדושות בתהפוכות היסטוריות, שהשפיעו גם על העיירה הקטנה שמנתה כ-800 יהודים. בתום מלחמת העולם הראשונה, ועל רקע המהפכה ברוסיה, הכריזו המולדבנים שבבסרביה על עצמאות, והחבל סופח לרומניה. בד בבד, לנוכח הפרעות הקשות שפקדו את יהודי אוקראינה באותן שנים ('פרעות פטליורה'), שטף את בסרביה נחשול של פליטים יהודים שהגיעו מן העבר השני של הדנייסטר. רבים מהם עברו גם בקפרשט. 


סימון פטליורה, נשיא 'הרפובליקה העממית של אוקראינה'
חייליו היו אחראים לפרעות ביהודים בימי מלחמת האזרחים ברוסיה (ויקיפדיה)

תושבי קפרשט נטו חיבה לרעיון הציוני, אבל אווירת הפרעות והפליטים עצמם  שמקצתם (כמו סבי, דב טבצ'ניק) היו ציונים מושבעים – הגבירו את התמיכה בציונות עוד יותר. הוקמו אגודות סיוע לפליטים, וגם הסניף הראשון – אחד מני רבים – של תנועת 'החלוץ' בבסרביה נוסד באותן שנים בקפרשט (בידי אותו טבצ'ניק). הגל הציוני לא פסח גם על בני משפחת גרשטיין. יענקל, האב, תרם באופן קבוע לקרן הקיימת, ושניים מילדי המשפחה – סבתי שפרה, ומאוחר יותר אברהם – עלו כחלוצים לארץ.

 תעודת עלייה ('סרטיפיקט') של אברהם גרשטיין, אחיה הצעיר של וולצה, משנת עלייתו לארץ, 1934

שאר בני המשפחה בחרו ללכת בכיוונים אחרים: האחות הבכורה, דניה, נישאה לבן העיירה והקימה בה את ביתה. אח אחר, משה, היה למורה. וולצה, שהצטיינה במיוחד בלימודיה בגימנסיה, החליטה לפנות ללימודים גבוהים. היה לה כישרון משחק – היא הייתה חברה בחוג הדרמטי של קפרשט ובסוף שנות העשרים אף שיחקה בהפקה של 'סונטת קרויצר', מחזה שעיבד יעקב גורדין מתוך סיפורו המפורסם של טולסטוי  אבל עיקר כישוריה היו בתחום השפות, וזה התחום שבחרה ללמוד.

ג. לייז' הטובה

צעיר או צעירה יהודים במזרח אירופה של שנות השלושים, שרצו לפנות ללימודים אקדמיים, היו צריכים להתמודד עם שתי אפשרויות עיקריות: השתלבות או הגירה. הם יכלו לנסות ולהשתלב בלימודים גבוהים באחת האוניברסיטאות שבארצות מגוריהם, אך היה בכך קושי רב: ראשית, בחלק מן המדינות (הבולטות שבהן היו פולין ורומניה) הונהג נוֹמֶרוּס קְלָאוּזוּס, דהיינו מכסה סגורה של יהודים שיכלו ללמוד בכל מחזור. מכסה זו חושבה לפי אחוז היהודים מן האוכלוסייה הכללית במדינה, אך מאחר שהשיעור היחסי של יהודים שביקשו ללמוד באקדמיה היה גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה, נוצר מחסור חמור במקומות לימודים. נוסף על כך, רמת הלימודים במרבית האוניברסיטאות במזרח אירופה לא הייתה גבוהה, בוודאי בהשוואה לאוניברסיטאות במערב היבשת. האפשרות האחרת הייתה אפוא לנסות ולהתקבל ללימודים באחת האוניברסיטאות שבמערב אירופה. אמנם הדבר דרש מימון ראשוני עבור נסיעה, מגורים ושכר לימוד, אך הוא טמן בחובו גם יתרונות רבים: ההזדמנות ללמוד באוניברסיטאות מעולות ובעלות מוניטין, והאפשרות לנצל את הלימודים כדי לנטוש את מזרח אירופה ולהתיישב במערב העשיר והמפותח. היעדים המועדפים ללימודים היו האוניברסיטאות בגרמניה (שם למדה, למשל, בשנים אלה המשוררת לאה גולדברג), ולאחר עליית הנאצים לשלטון, ב-1933, גם האוניברסיטאות בצרפת, בבלגיה ובאנגליה.

וולצה בחרה ללמוד באוניברסיטת לייז' (Université de Liège) שבבלגיה. מדוע דווקא לייז'? סביר שעשתה זאת בעקבות צעירים אחרים שהכירה ושנסעו גם הם ללימודים שם. יוקר המחייה בבלגיה היה נמוך מעט מזה שבצרפת השכנה, ואפשר שגם זה היה שיקול. זאת ועוד, אוניברסיטה זו נודעה, וידועה עד היום, בלימודי הפילולוגיה, ומאחר שוולצה התכוונה ללמוד שפות, טבעי היה לבחור בלייז'. העיר היפה, השלישית בגודלה בבלגיה, הממוקמת על גדות נהר מֶז, נשאה עמה מסורת של למדנות מאז ימי הביניים, והאוניברסיטה המודרנית שבה נוסדה ב-1817. במדינה דו-לאומית, דו-תרבותית ודו-לשונית זו, שימשה אוניברסיטת לייז', ומשמשת עדיין, מעוז של התרבות הצרפתית-ואלונית.

מבט על לייז' היום. חלק מהבתים עמדו על מכונם גם כאשר וולצה למדה שם (ויקיפדיה)

כאשר הגיעה וולצה ללייז', באמצע שנות השלושים, היא לא הייתה לבדה. בין שתי מלחמות העולם היגרו לארצות מערב אירופה מאות אלפי יהודים ממזרח אירופה, במיוחד משטחי ברית המועצות, פולין ורומניה. ערב מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית יהודי בלגיה כ-60,000 איש, ורק כעשרה אחוזים מהם היו בעלי אזרחות בלגית; השאר היו מהגרים. רבים מן המהגרים החדשים התיישבו בלייז', ומקצתם למדו באוניברסיטה של העיר.

וולצה למדה שפות בפקולטה לפילוסופיה ולספרות (Philosophie et Lettres), שממוקמת בלב העיר, בכיכר הקרויה '20 באוגוסט'. למרבה האירוניה המרה, הכיכר נקראה כך לאחר מלחמת העולם הראשונה, לזכר טבח אכזרי שעשו שם חיילים גרמנים באוכלוסיית לייז' הכבושה, ב-20 באוגוסט 1914. במהלך לימודיה שינתה וולצה את שמה הפרטי לשם בעל צליל 'צרפתי' יותר. היא קראה לעצמה וולאה (Vole'a).

חזית הפקולטה לפילוסופיה ולספרות (אוניברסיטת לייז')

לא ידועים לי פרטים נוספים על לימודיה האקדמיים של וולצה, פרט לכך שעשתה בהם חייל. לאורך כל התקופה היא המשיכה לשמור על קשרי מכתבים עם הוריה, אחיותיה ואחיה. ב-1936 הודיעה להם וולצה במפתיע כי באה בברית הנישואין. בחיר לבה היה מרדכי (מרקוס) בָּרָקִין (Barakin), צעיר יהודי מביאליסטוק שבפולין, שכמוה הגיע ללייז' על מנת ללמוד באוניברסיטה. מרדכי למד רפואה והצטיין בלימודיו, עד כדי כך שאחד ממוריו הציע לו לשתף עמו פעולה במחקר משותף לאחר תום הלימודים. נסיבות היכרותם של השניים אינן ידועות, אך הדעת נותנת שסטודנטים יהודים ממזרח אירופה לא התקשו למצוא אלה את אלה במקום כה זר ורחוק מהעולם שבו גדלו.

דבר נישואיה של וולצה התקבל במשפחה בתערובת של שמחה והפתעה. יענקל וצ'רנה גרשטיין שבו והפצירו בבתם להגיע עם חתנה לקפרשט, כדי שיוכלו להכיר את חתנם החדש. בסופו של דבר הגיע הזוג לביקור בעיירה רק שלוש שנים מאוחר יותר, בקיץ 1939, ממש ערב המלחמה. הביקור היה אירוע גדול בחיי העיירה המנומנמת, ורבים הגיעו לבית גרשטיין כדי לפגוש את הבת המוצלחת וחתנה הרופא. ענני המלחמה, שכבר התקדרו מעל שמי אירופה, גרמו לזוג לקצר את ביקורו ולמהר לשוב לבלגיה. היה ברור כי רומניה אינה מקום בטוח בשעה זו. לעומתה, בלגיה, מדינה קטנה ותרבותית במערב היבשת, שהכריזה עוד ב-1936 כי תישאר נייטרלית במקרה של מלחמה נוספת באירופה, נראתה מקום בטוח ויציב. וולצה ומרדכי חזרו אפוא לבית הלבנים האדומות הנאה שבו התגוררו, ברחוב שמרלינג (Rue Schmerling) מספר 27 בלייז'.

הבית ברחוב שמרלינג 27 (גוגל)

ד. לייז' הרעה

מצעד ניצחון גרמני מול ארמון המלוכה הבלגי בבריסל, מאי 1940 (ויקיפדיה)

תחילה נראה היה כי וולצה ומרדכי צדקו בהערכתם. הסערה שהתרגשה על פולין והכרזות המלחמה של צרפת ובריטניה על גרמניה לא השפיעו על בלגיה, שהקפידה להישאר נייטרלית. קרבות השתוללו בפולין שבמזרח, ולאחר מכן בנורווגיה שבצפון, אך מערבה של אירופה לא היה מעורב בלחימה. שלווה מדומה זו הופרה ב-10 במאי 1940, כאשר צבא גרמני אדיר פלש לבלגיה (וכן להולנד וללוקסמבורג), בדרכו לכיבוש צרפת. לאחר 18 ימי לחימה החליט המלך ליאופולד השלישי, ששימש גם כמפקד העליון של הצבא הבלגי, להיכנע. בלגיה הפכה לשטח כבוש בידי גרמניה.

הגרמנים הטילו על בלגיה משטר צבאי, שכלל גם שני מחוזות בצפון צרפת (נור-פה דה קאלה; Nord-Pas-de-Calais). הם שלטו בארץ באמצעות יחידות של הוורמאכט והגסטאפו והסתייעו בשיתוף פעולה מצד המִנְהַל הבלגי. זה האחרון קיווה אמנם לשמור לעצמו מידה של אוטונומיה בניהול חיי היומיום וכך לחסוך לאזרחי בלגיה את החיכוך הישיר עם שלטונות הכיבוש, אך בפועל מצאו את עצמם פקידי השלטון לשעבר עושי דברם של הגרמנים. נוסף על כך סייעו לגרמנים מרצון פשיסטים בלגים וגורמי ימין קיצוני, הן מקרב הפלמים הן מקרב הוואלונים.

כרזה הקוראת לצעירים וואלונים להצטרף לדיוויזיית אס אס בלגית (ויקיפדיה)

בחודשים הראשונים נזהרו שלטונות הכיבוש הגרמני בבלגיה מנקיטת פעולות חריגות נגד האוכלוסייה, ובכללה היהודים. הם היו עסוקים בביסוס שליטתם בצרפת, שנכנעה בדיוק חודש אחרי בלגיה, ולא רצו ליצור תסיסה מיותרת בקרב התושבים. רמת החיים אמנם ירדה, והונהג קיצוב במזון, אולם שגרת היומיום נמשכה. באוקטובר 1940 חשו עצמם הגרמנים בטוחים דַיָּם לפתוח במערכה נגד היהודים במערב אירופה הכבושה. בסדרה של צעדים מתוזמנים, שננקטו במקביל בצרפת, בהולנד ובבלגיה, פורסמו צווים אנטי-יהודיים בנוסח חוקי נירנברג, אשר אסרו העסקת יהודים בשירות המדינה וחייבו רישום של האוכלוסייה היהודית ושל בתי עסק בבעלות יהודית.


כרזה שפורסמה בבריסל לשם אכיפת צווים אנטי-יהודיים, אוקטובר 1940 (ויקיפדיה)

החמרה משמעותית נוספת נרשמה לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, ב-21 ביוני 1941: עסקי היהודים סומנו ונעשו הכנות להחרמתם, מגורי יהודים הותרו רק בארבע ערים בבלגיה (בהן לייז'), ובנוסף הוטל עליהם עוצר לילה. בסוף נובמבר הקימו הגרמנים את Association de juifs en Belgique (איגוד היהודים בבלגיה), ששימש מעין יודנראט וסייע לגרמנים בטיפול מרוכז באוכלוסייה היהודית. בהמשך הוצאו הילדים היהודים ממערכת החינוך הכללית, נאסרה יציאת יהודים מחוץ למדינה ופורסם צו שמאפשר לגייס אותם לעבודות כפייה. 'הטלאי הצהוב' הונהג בבלגיה החל מסוף מאי 1942, וב-1 ביוני נאסר על יהודים לעסוק ברפואה.

דיוקן עצמי של הצייר פליקס נוסבאום (1943), טלאי צהוב על מעילו ותעודת זהות יהודית שנהגה בבלגיה בידו (ויקיפדיה)

כל הצעדים וההגבלות האלה חלו גם על יהודי לייז', שמנו כאלפיים נפשות, ובתוכם גם וולצה ומרדכי. ב-28 בנובמבר 1941 פורסם שמו של מרדכי ברשימה של כלל יהודי לייז' שנדפסה בעיתון הפשיסטי הבלגי L'amie de people. זה היה פרסום אנטישמי, ברוח 'דע את האויב', אך אין לדעת אם היו לכך השלכות מעשיות. ייתכן שעל רקע זה העתיקו בני הזוג ברקין את מגוריהם לכתובת אחרת בלייז', לרחוב שבופוס (Chevaufosse). ברור גם שהצו שאסר על יהודים לעסוק ברפואה פגע במרדכי, שהיה, כזכור, רופא.

רשימה של יהודי לייז' שפורסמה ב-28 בנובמבר 1941 בעיתון הפשיסטי L'amie de people. מרדכי ברקין מופיע כשם העשירי תחת האות B ( ארכיון יד ושם). לחיצה על האיור תגדיל אותו.

האירועים המכריעים שגזרו את גורלם של יהודי בלגיה התחוללו הרחק משם, בגרמניה. לקראת סוף 1941 (התאריך המדויק שנוי במחלוקת בין החוקרים) החליט היטלר על רצח שיטתי של כלל יהודי אירופה. ב-20 בינואר 1942 נערכה בווילה שעל שפת אגם ואנזה בברלין 'ועידת ואנזה' הידועה לשמצה, ובה תיאמו ריינהרד היידריך, ראש 'המשרד לביטחון הרייך', ו'איש השטח' שלו, אדולף אייכמן, את 'הפתרון הסופי' עם כלל גורמי הביצוע ברייך השלישי. יהודי בלגיה היו חלק מהתכנית. 

יהודי אירופה לארצותיהם על פי פרוטוקול ועידת ואנזה, ובתוכם גם 40,000 יהודי בלגיה (ויקיפדיה)

זמן קצר לאחר מכן, במארס 1942, החל תהליך רציחתם בגז של יהודי פולין (במחנות בלז'ץ, מיידאנק, סוביבור וטרבלינקה) ושל יהודי סלובקיה (באושוויץ). עד אותה עת נרצחו כבר כמיליון יהודים בירי, בעיקר בשטחי הכיבוש בברית המועצות. רצח יהודי מערב אירופה, שחייב רגישות כלפי דעת הקהל של האוכלוסיות המקומיות ודרש העברת הנידונים לרצח למחנות ההשמדה בפולין, הצריך הכנות מורכבות יותר ואלה נשלמו לקראת קיץ 1942.

אדולף אייכמן במדי האס אס, 1942 (ויקיפדיה)

ב-11 ביוני 1942 זימן אייכמן לפגישה, במטה המשרד לביטחון הרייך בברלין, את נציגי המחלקות לענייני יהודים בצרפת, בבלגיה ובהולנד, והנחה אותם להתחיל בגירוש היהודים שבארצותיהם לאושוויץ. בשלב הראשון, בלגיה הייתה אמורה לספק 10,000 יהודים. לאחר דין ודברים הוחלט כי כלל היהודים שיגורשו מבלגיה לא יבואו מקרב אזרחיה, אלא מבין היהודים שהיגרו אליה מארצות אחרות ולא החזיקו באזרחות בלגית (המונח הרשמי היה Staatenlosers, כלומר חסרי מדינה). החלטה זו נבעה מחשש לתגובת האוכלוסייה הבלגית, וככל הנראה גם מפנייה ישירה אל היטלר של אליזבת מלכת בלגיה.

ב-22 ביולי הודיעו שלטונות הכיבוש לפקידי 'איגוד היהודים' כי עליהם להכין רשימה של יהודים שייצאו ל'עבודות בשלזיה שבפולין' (מקומו של מחנה ההשמדה אושוויץ, שדבר קיומו לא היה ידוע אז ליהודי בלגיה). בו בזמן הכשירו השלטונות את הקסרקטין הצבאי דוסין שבעיר מכלן (Mechelen ; מאלין – בגרסה הוואלונית של השם), כמתקן מעבר שבו ירוכזו יהודי בלגיה לשם שילוחם ברכבות לאושוויץ. ב-4 באוגוסט יצא משם לדרכו המשלוח הראשון. טבעת החנק הלכה והתהדקה סביב צווארם של וולצה ומרדכי.

פנים מחנה המעבר מכלן לאחר הגעת עצורים, יהודים ברובם, שנעצרו בשעות הלילה, 1942 (ויקיפדיה)

ה. הסוף

ב-3 באוגוסט 1942 התקבל בביתם של בני הזוג ברקין צו ממטה הגסטאפו בלייז' ובו נדרש מרדכי להתייצב למחרת בשש בבוקר בתחנת הרכבת של העיר. הותר לו להביא עמו מזוודה אחת. מרדכי לא ניסה להסתתר או להימלט. הוא נפרד מרעייתו והגיע לרציף בשעה היעודה. קבוצת היהודים שהתרכזה שם – רבים מהם היו מוכרים לו  – לוותה בחיילי וורמאכט, ולא באנשי אס אס. ככל הנראה האווירה לא הייתה מפחידה או מאיימת. בכניסה לקרון הנוסעים מסר מרדכי את מסמכי הזיהוי שלו לקצין הוורמאכט. הרכבת יצאה לדרכה צפון-מערבה, לכיוון צרפת, וכעבור כשלוש שעות הגיעה לתחנת הרכבת דאן-קמייה (Dannes-Cammiers) שבאזור נור-פה דה קאלה, שכאמור היה כפוף לממשל הצבאי הגרמני בבלגיה.

חזית תחנת הרכבת דאן-קמייה. בצד ימין שלט הנצחה לפועלי כפייה יהודים מבלגיה שעברו דרך התחנה וכמעט כולם נספו באושוויץ (ויקימדיה)

מרדכי היה אחד מ-2,252 יהודים מבלגיה שנשלחו לעבודות כפייה בבניית החומה האטלנטית (Atlantikwall) – מערך הביצורים שהקימה גרמניה הנאצית לאורך חופיהם הצפוניים של צרפת וגרמניה, על מנת לבלום ניסיונות פלישה מהים של בנות הברית. מדאן-קאמייה פוזרו היהודים בין 15 מחנות עבודה קבועים וארעיים, בעיקר לאורך החוף, והועסקו בבניית בונקרים ומערכי הגנה ובתיקון נזקי הפצצות. ארגון טודט, ה'מעסיק' הרשמי שלהם, היה הגוף האחראי על תכנון, ניהול ובנייה של מיזמי בנייה גדולים בגרמניה הנאצית. חלק הארי של עובדי הארגון באותן שנים התבסס על פועלי כפייה.

 חייל גרמני עומד ליד ביצורים שהקים ארגון 'טודט' בצפון צרפת (ויקיפדיה)

עם רדתם מהרכבת בדאן-קמייה צעדו עובדי הכפייה, ובתוכם מרדכי, מלווים במשמר צבאי, לעבר מחנה טיבור הסמוך, ששימש מחנה מיון ראשוני. תנאי החיים במחנה היו קשים, אך לא בלתי נסבלים. העצורים ישנו במיטות קומותיים בצריפי עץ. הותר להם ללבוש את הבגדים שהביאו עמם ולשמור על מזוודותיהם, והחשוב ביותר – הם הורשו לרכוש מזון תמורת כסף משומרי המחנה. הייתה להם נגישות למים זורמים ושירותים, אבל מקלחות לא היו בנמצא והם נאלצו לישון באותם בגדים בהם עבדו. במשך כחמישה שבועות עבדו מרדכי וחבריו במחנות העבודה שבסביבה: הקמת עמדות הגנה מבטון, פריסת גדרות תייל וסלילת כבישים. מפקחי העבודה היו מהנדסים גרמנים אזרחיים מחברות שונות שעבדו עבור ארגון 'טודט'. שעות העבודה היו ארוכות והיחס היה משפיל, אך, כאמור, לא היה מחסור במזון, ולפי שעה הם נשארו בחיים.

מפה של מחנות העבודה באזור נור-פה דה קאלה. במחנות המסומנים בצהוב עבדו רק יהודים

וולצה נותרה לבדה בלייז'. האם הצליחה לקיים קשר מכתבים כלשהו עם מרדכי בזמן שעבד עבודות כפייה בצרפת? אינני יודע. אך בערב ראש השנה תש"ג (11 בספטמבר 1942) קיבלה וולצה בשורה שנראתה מעודדת. ממטה הגסטאפו בלייז' הודיעו לה כי בעלה עומד להישלח לעבודה בגרמניה או בפולין והיא אמורה להצטרף אליו.

כל אותה העת, המחלקה לענייני יהודים של המשרד לביטחון הרייך בבלגיה המשיכה, בקנאות ובמרץ, לשלוח את היהודים להשמדה. ב-12 בספטמבר 1942 יצא לדרכו ברכבת המשלוח התשיעי של יהודים ממכלן לאושוויץ. בכך הושלמה כמעט כל מכסת 10,000 היהודים שאותם התחייבה המחלקה בפני אייכמן לשגר במסגרת השלב הראשון של השמדת יהודי בלגיה. חסר רק משלוח אחד להשלמת המכסה. לשמחתם של הרוצחים, ב-11 בספטמבר חל ערב ראש השנה היהודי. הם ניצלו את ההזדמנות לפשיטות על בתים ועל מוסדות ציבור יהודיים באנטוורפן שבבלגיה ובערי נור-פה דה קאלה שבצפון צרפת. מבחינתם, הפשיטות הוכתרו בהצלחה: 745 יהודים נעצרו באנטוורפן, ו-514 בצרפת. לעצורי צרפת צורפו 179 עובדי כפייה יהודים שעבדו במחנות באזור ובני משפחותיהם שנותרו בבלגיה. ביניהם היו גם וולצה ומרדכי. הם הגיעו למחנה המעבר במכלן ברכבת נוסעים, ושהו שם כיומיים בתנאים סבירים.

ב-15 בספטמבר יצאו וולצה ומרדכי לדרכם האחרונה. משלוח מספר 10 ממכלן לאושוויץ כלל 1,048 אנשים, נשים וטף. הם נסעו בקרונות נוסעים רגילים – לא בקרונות משא  אך נדחסו בהם עד אפס מקום. קרון המשא שבו אוחסן מטענם של הנוסעים לא חובר כלל לרכבת ונותר על המסילה במכלן. המשלחים ידעו היטב שבאושוויץ לא יהיה למזוודות הללו כל שימוש... כאמור, למגורשים עצמם נאמר שהם יוצאים לעבודה בבתי חרושת בגרמניה או בפולין, ואין כל עדות לכך שהם פקפקו בדבר.  

בארכיון הבלגי לקורבנות מלחמה בבריסל איתרתי דף מתוך רשימת הנוסעים באותו משלוח, שהכינו נציגי המשרד לביטחון הרייך. שני השמות האחרונים ברשימה (מס' 33-32) הם של וולצה ומרדכי. ליד שמו של מרדכי נרשמו תאריך ומקום הלידה, מעמדו האזרחי (חסר מדינה) ומקצועו – רופא. ליד שמה של וולצה נרשם תאריך הלידה, מעמדה האזרחי (חסרת מדינה) ומקצועה – אחות. אפשר שאכן עבדה בכך וסייעה לבעלה, אפשר שבדתה זאת על מנת שיישארו יחדיו.

יהודים עולים לרכבת נוסעים בדרכם לאושוויץ. תמונה זו צולמה במחנה ווסטרבורק שבהולנד, אך נראה שבמכלן שבבלגיה היו פני הדברים דומים. שימו לב לאווירה הנינוחה – הזוג עם הילדה בקצה הימני של התמונה אפילו נראה מחייך – ולקרון המשא שנועד להכיל את מטענם של המגורשים (ובפועל נותר בתחנה). ההונאה הגרמנית פעלה בשלב זה באופן מושלם (ויקיפדיה)

ב-17 בספטמבר 1942 (ה' בתשרי תש"ג), לאחר נסיעה קשה של יומיים, הגיעה הרכבת לאושוויץ- בירקנאו. מטעמי חשאיות ובטיחות נכנסה הרכבת לתחנה באישון לילה (כמו כל המשלוחים שהגיעו למחנה באותה עת). מחנה בירקנאו נראה אז שונה מכפי שהוא מוכר לנו היום. מסילת הברזל העוברת דרך שער המחנה ומובילה אל ה'רמפה' המפורסמת, סמוך למשרפות, טרם נבנתה, וכך גם המשרפות עצמן. הרכבות עצרו בתחנת רכבת הסמוכה למחנה ונוסעיהן עברו סלקציה על הרציף. אלה שנבחרו לעבודה הועברו לקליטה במחנה, והעתידים להירצח הובלו במשאיות לאחד משני מתקני ההמתה שפעלו בבירקנאו באותה עת: בונקר 1 ('הבית האדום') ובונקר 2 ('הבית הלבן').

שער הכניסה למחנה בירקנאו. מסילת הברזל הנראית בתמונה לא הייתה קיימת ב-1942 (ויקיפדיה)

מתוך 1,048 נוסעי המשלוח, נבחרו לעבודה – בתום סלקציה שארכה כשעה – 331 בלבד. שאר 717 הנוסעים – גברים, נשים וטף – נשלחו מיד לתאי הגזים. היה זה משלוח קטן יחסית (בקנה המידה של בירקנאו), ולכן סביר שהם נשלחו ל'בית האדום', שהתאים לרצח של עד אלף איש בכל פעם. היה זה בית איכרים רגיל, בנוי לבנים אדומות לא מהוקצעות ובעל גג קש, במרחק שני קילומטרים מתחנת הרכבת. חלונות הבונקר נאטמו בלבנים ודלתותיו הוחלפו בדלתות חזקות ואטומות לחדירת אוויר. הבית חולק לשני תאי גזים ובכל אחד מהם נפרץ, בגובה של כשני מטרים מהקרקע, אשנב קטן הניתן לפתיחה וסגירה.

717 הקורבנות הוסעו לשם בשני סבבים, כל אחד כלל שש משאיות עמוסות. הנוסעים הורדו סמוך לשני מבנים יבילים, שייעודם המקורי היה לשמש אורוות סוסים אך כאן שימשו מלתחות התפשטות. בשלב זה התרחש הכל מהר מאוד: אנשי אס אס בליווי כלבים ובסיוע אנשי זונדרקומנדו יהודים, האיצו באנשים, בצעקות ובמכות, להתפשט במהירות ולהיכנס לבית על מנת 'לעבור חיטוי נגד כינים'. שני התאים מולאו בעת ובעונה אחת, ובינתיים הגיע למקום אמבולנס עם סמל הצלב האדום, שהוביל את הקופסאות ובהן גבישי החומצה ההידרו-ציאנית (שכינוייה המסחרי היה ציקלון בֶּה), שמהם התנדף בהמשך גז הציאניד הממית. באמבולנס נסעו גם ה'סניטרים' (כך כונו בלשון 'מכובסת' אנשי האס אס ששפכו את גבישי הרעל לתאים) ורופא בתפקיד (למקרה שמי מן הגרמנים ייפגע בטעות משאיפת הגז).

קופסת 'ציקלון בה' ותפזורת של גבישי הרעל שהיו בתוכה (ויקיפדיה)

עתה נעלו אנשי הזונדרקומנדו את דלתות התאים וחיזקו את אטימת הדלתות בברגים. אנשי האס אס המתינו כעשר דקות, על מנת שהתאים יתחממו מחום גופם של האנשים שנכלאו בהם ויגיעו לטמפרטורה שתבטיח פעולה יעילה של הגז. לאחר מכן, אחד ה'סניטרים', חבוש מסכת גז, טיפס בסולם אל האשנבים שנפרצו בכל אחד משני תאי הגז, שפך לתוכם את הגבישים שבקופסה וסגר מיד את האשנבים. לאחר כעשרים דקות כולם כבר מתו. אנשי הזונדרקומנדו פתחו את האשנבים ואת הדלתות ואפשרו לגז להתנדף בשארית הלילה. בבוקר הם שבו, הוציאו את הגופות מן התאים אל קרוניות מיוחדות ודחפו אותן על גבי מסילות אל בורות קבורה שהוכנו מראש במרחק של כ-300 מטרים.

ב-17 בספטמבר 1942, כאשר נרצחו אנשי משלוח 10, כבר נקברו בבורות שבאזור כ-100,000 יהודים שנרצחו ב'בית האדום' מאז חודש יוני. ב-21 בספטמבר, ארבעה ימים בלבד לאחר מכן, החלה מלאכת הוצאת הגופות מן הבורות ושריפתן במדורות ענק, בהתאם להנחייתו של היינריך הימלר, ראש האס אס, להתחיל בטשטוש של עקבות הרצח ההמוני. 'הבית האדום' המשיך לפעול עד לפתיחת שתי המשרפות החדשות והאחרונות באושוויץ, בקיץ 1943. אז נהרס הבית והשטח כולו יושר ונחרש. אחרי המלחמה בנה במקום בעל הקרקע הפולני בית מגורים ואסם, ומאתר ההשמדה הנורא לא נותר זכר.

הריסות בונקר 2 ('הבית הלבן') – מתקן ההמתה השני ששימש בבירקנאו באותה עת (ויקיפדיה)

מרדכי היה אחד מהאנשים והנשים שנבחרו לעבודה. הוא לא נרצח באותו לילה, אלא נשלח למחנה. נראה כי מקצועו הוא שדחה את מותו. הגרמנים השתדלו לא להעסיק רופאים מבני עמם במגע ישיר עם אסירים (פרט לעריכת סלקציות וניסויים רפואיים), מחשש שיידבקו במחלות. הטיפול השוטף באסירים, מועט ככל שהיה, הוטל על רופאים שהיו אסירים בעצמם. רופא נחשב אפוא למקצוע מבוקש ורופאים יהודים עברו בדרך כלל את הסלקציה בשלום. אבל מרדכי לא זכה להגיע בחיים ליום השחרור. הוא מת לאחר שנדבק בטיפוס באחת המגיפות הרבות שפקדו את המחנות. גורלה המדויק של וולצה אינו ידוע, אך סביר שנרצחה כבר בליל הגעת המשלוח. מתוך 1,048 הנוסעים ממכלן לאושוויץ שרדו עד סוף המלחמה רק 18 – ורק שלוש מהם נשים.

ו. אחרית דבר

בדצמבר 1942, מספר חודשים אחרי שנותק הקשר עם וולצה, החלו להתפרסם בארץ ישראל פרטים ראשונים על השואה. חרדתם של בני המשפחה לגורלה של וולצה גברה אך לא היה ביכולתם לעשות דבר. שנתיים קודם לכן, ביוני 1940, נקרעה בסרביה מרומניה וסופחה לברית המועצות (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם באוגוסט 1939). יענקל וצ'רנה גרשטיין, ועמם חלק מילדיהם, גורשו מקפרשט למרכז אסיה יחד עם תושבים נוספים שנחשבו לאמידים או ציונים. הם סבלו רבות, אך זו גם הייתה הצלתם. אלה שנשארו בעיירה נטבחו בידי חיילים רומנים שהשתלטו על האזור מחדש ביוני 1941 במסגרת מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות.

שער 'דבר' לרגל יום האבל שהוכרז ביישוב עם התקבל הידיעות המוסמכות על השואה, 2 בדצמבר 1942

עם תום המלחמה, אברהם, האח, ביקש מאחד מחברי קיבוצו, מרחביה, שהתגייס לבריגדה היהודית ושהה בבלגיה, לברר מה עלה בגורלה של וולצה. החבר נפגש עם הפרופסור לרפואה שעבד עם מרדכי באוניברסיטת לייז', והלה סיפר לו את מה שידע על סופו של מרדכי; על גורלה של וולצה הוא לא ידע מאומה. בחלוף השנים הבינו בני המשפחה כי גם היא אינה עוד בין החיים. יענקל וצ'רנה, שהשתקעו אחרי המלחמה בקישינב, נפטרו שם בסוף שנות החמישים או בראשית שנות השישים. על מצבותיהם ביקשו להוסיף מילים לזכר בתם. משפחתו של מרדכי, שנותרה בביאליסטוק, נרצחה, ככל הנראה, כמעט כולה. אחד מאחיו, קלמן ברקין, שרד את המלחמה ואף מסר עדות רבת-ערך על שואת יהודי ביאליסטוק, אך לא הצלחתי להתחקות על עקבותיו


אוניברסיטת לייז' הנציחה את וולצה ומרדכי בספר שהוציאה לאחר המלחמה לזכרם של תלמידיה ובוגריה שנספו במלחמה, וכן חקקה את שמותיהם באנדרטה לזכר הנופלים והנרצחים בשתי מלחמות העולם. 

שמה של וולצה (Garstein veli'a) חקוק על האנדרטה (בצד שמאל, בערך באמצע)
שמו של מרדכי – בצד ימין, בראש החלק התחתון של הרשימה (bel-memorial)

צאצאיהם של שפרה ואברהם – בני גרשטיין שעלו לארץ עוד לפני המלחמה – עשו ועושים חייל. נמנים עמם, בין היתר, ההיסטוריון והסופר המנוח שבתי טבת (טבצ'ניק), ויבדל לחיים האלוף (במילואים) רן גורן, שהיה סגן מפקד חיל האוויר וראש אגף כוח אדם בצה"ל. אח ואחות נוספים לבית גרשטיין וצאצאיהם עלו 
לארץ בעלייה ההמונית מברית המועצות בשנות התשעים. כולם זוכרים היטב את הסיפורים המשפחתיים על וולצה, האחות המוצלחת שנרצחה בדמי ימיה.

לוולצה ולמרדכי לא היו ילדים, ואולי טוב שכך. תהא רשימה זו נר לזכרם של שני אנשים צעירים  שניים משישה מיליון  שוחרי מדע ודעת, שמרוץ חייהם וחלומותיהם לעתיד נגדעו באכזריות חסרת פשר.

וולצה ומרדכי ברקין

פתחתי את הרשימה הזאת בבית מתוך השיר 'טווס הזהב' ('דאָס ליד פֿון דער גאָלדענער פּאַווע') של איציק מאנגר – ששיריו הפכו לסמל של העולם היהודי שנחרב בשואה – ואסיים בביצוע נפלא של השיר כולו בשפת המקור ביידיש, בפיהם של מייק בורשטיין ושחקני המחזמר 'די מגילה'. השיר ממחיש את צער החיפוש אחרי העבר, ולא פחות מכך – את הצער שבגילוי האמת...



תודה לאמי נורה לב ארי ולרותי טבנקין על הסיוע באיסוף החומרים לרשימה.
_________________________________

דן לב ארי הוא היסטוריון חובב שכבר פרסם כמה מאמרים בבלוג עונג שבת.

8 תגובות:

  1. מדכא - מחריד - עצוב - מרגש

    השבמחק
  2. סיפור מופלא נוסף על זוג יהודי מוצלח שנפל קורבן לאומה הגרמנית הרצחנית, ששמה לה למטרה לחסל כל יהודי באשר יהיה. יהא זכרם ברוך

    השבמחק
  3. בראש הרשימה של דן לב ארי מובלט במסגרת קטע מתוך "השיר על טווס הזהב" בתרגומו של בנימין טנא. לפני שנים רבות ביצעה "חבורת רננים" בה השתתפתי כל השנים את השיר הנפלא הזה בעיבודו של גיל אלדמע לפי התרגום - של מרדכי עירוני.
    מיהו מרדכי עירוני?
    תודה למי שישכיל אותי מוטקה שלף

    השבמחק
  4. אוי,איזה מאמר יסודי ומחריד,מזעזע...דרך מידע על אנשים בודדים מצטיירת תמונת הזוועה ביתר בהירות

    השבמחק
  5. תודה על שיתוף הסיפור הנורא. למרבה הצער והכאב זה רק זוג אחד. היו רבים כמוהו.

    השבמחק
  6. תקוה וינשטוק3 במאי 2019 בשעה 18:38

    רשימה נהדרת, מזעזעת בנוראותה.‏

    השבמחק
  7. יישר כוח למחבר שהציב יד ושם למשפחה שנספתה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.