ארץ הקודש: כת משחיתי השלטים

השחתת השילוט לחדר הסעודה האחרונה בהר ציון (צילום: רות כהנוב)

מאת רות כהנוב

לא פעם אנו קוראים, שומעים ורואים באמצעי התקשורת על התנכלויות למוסדות דת ואנשי כהונה נוצרים, ובהן יריקות, תקיפות מילוליות ופיזיות, וכן ונדליזם וכתובות נאצה. רואים ומתביישים. פעמים רבות ההתנכלויות הללו מגיעות מצד יהודים דתיים, חסידים או חרדים, הנושאים לשווא את שמה של תורת ישראל ובפועל מבזים אותה. ויש גם פוליטיקאים ואנשי ציבור, שמעניקים לפורעים רוח גבית ומעודדים אותם בסתר ובגלוי. רק מיעוטן של התקריות מתועד ומצולם. לפני כשנתיים התחפש אחד מכתבי ערוץ 13, יוסי אלי, לאיש כמורה פרנציסקני, ותיעד את החוויות המשפילות שספג ברחובות ירושלים העתיקה. שוב ושוב אנו רואים את ההתבהמות וגסות הרוח הזו ולא יודעים איפה להתחבא מרוב בושה. 

תופעה פחות מוכרת, שהולכת ומתפשטת בשנתיים האחרונות, היא השחתת שלטי הכוונה לכנסיות ולמנזרים, ובמיוחד את הסמליל המקובל בארץ לייצוג של אתר נוצרי מקודש (מבנה עם צלב בראשו). רק בחודש זה, אוגוסט, הגישו מתנדבי הקו החם שפועל נגד התנכלות לנוצרים, בראשות חוקרת הנצרות יסכה הָרָנִי, תלונות על חמישה מקרים כאלה באזור ירושלים (לטרון, בית ג׳ימאל ודיר ראפאת) ובאזור הכנרת (הר האושר וכפר נחום).

הנה כמה דוגמאות מצולמות מהזמן האחרון (הצילומים צולמו על ידי מתנדבי הקו החם וקבלני 'ארץ בטוחה', העובדים עם חברת נתיבי ישראל):

השחתת שילוט ההכוונה להר האושר (הר נחום) מעל הכנרת

השחתת שלט ההכוונה לאתר טבחה (עין שבע) שעל חוף הכנרת

השחתת שלט ההכוונה למנזר בית ג'ימאל ליד בית שמש

השחתת שלט ההכוונה למנזר השתקנים בלטרון

שלט ההכוונה המקורי למנזר השתקנים בלטרון

לצד הגינוי החד-משמעי של פעולות ההשחתה הללו, זו הזדמנות לציין לשבח את הרשויות האחראיות – 'נתיבי ישראל' באזור המרכז ו'החברה הממשלתית לתיירות' באזור הצפון – על הטיפול הנחוש והמהיר לתיקון השלטים והשבתם לקדמותם. להמחשה, את התלונות על הוונדליזם באזור המרכז שלחתי לנתיבי ישראל בראשית החודש וכולן טופלו בתוך שלושה שבועות.

הנה כמה תמונות השחתה מוקדמות יותר מאזור ירושלים, שגם הן טופלו ושוקמו:

השחתת השלט של מנזר ובית הספר של האחיות הסלזיאניות, רח' הע"ח 18 בשכונת מוסררה בירושלים

השחתת השלט של מעיין מרים בשכונת עין כרם, ירושלים (צילומים: יסכה הרני וצפי שלף)

כמעט מיותר לומר שהתופעות המכוערות הללו אינן רק פגיעה בערכים האנושיים, היהודיים והישראליים שלנו, אלא גם מנוגדות למחויבות המשפטית המוצהרת של מדינת ישראל לחופש הדת והפולחן ולשמירה על המקומות הקדושים של כל הדתות. הפגיעות הללו גם גורמות, ובצדק, לעלבון ולכעס בקרב הנוצרים החיים עמנו בארץ ובקרב התיירים המבקרים באתרי העלייה לרגל הנוצריים. מדרך הטבע יש להן גם השפעה שלילית מצטברת על יחס הקהילות הנוצריות בעולם כלפי ישראל. 

אין צורך לדמיין את התגובה שהייתה מתעוררת בעולם היהודי ובארץ על השחתת שלטים שמפנים לבית כנסת או למוסד יהודי כלשהו בחו"ל. לצערנו, דברים כאלה קורים לא מעט, והם מרגיזים ומרתיחים את דמנו – אנו קוראים להם 'אנטישמיות'. הכלל של הלל הזקן, 'דְּעֲלָךְ סָנֵי לַחֲבֵרְךָ לֹא תַּעֲבִיד', כלומר מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, גם אם הוא אינו יהודי, צריך לעמוד מול עינינו. 'זו היא התורה כולה, ואידך [והשאר] פירושה' (בבלי, מסכת שבת, לא ע"א).

אם אתם נתקלים בתופעות כאלה, בכל רחבי הארץ, אל תוותרו. תעדו את הפגיעה וצרו איתנו קשר בקו החם להתנכלויות נגד נוצרים, בטלפון 0525-554008 או בדוא"ל: report.hotline.jlm@gmail.com

_____________________________

רות כהנוב היא מורת דרך, שגרירה בדימוס ומתנדבת בקו החם ruthkahano@gmail.com

קבלת שבת במנזר

 כתב וצילם: דנצ'וּ ארנון

מנזר הנשים בבית גִ'מָאל שוכן מדרום לבית שמש. לפי המסורת הנוצרית כאן היה כפר גמלא ובו אחוזתו של רבן גמליאל הזקן שעמד בראש הסנהדרין והיה גם רבו של פאולוס (שנקרא אז שאול התרסי). על פי מסורת זו רבן גמליאל, שהתנצר בחשאי, מנע מהסנהדרין לרדוף את הנוצרים החדשים ואף הצליח להביא לקבורה באחוזתו את סטפנוס הקדוש, המרטיר הנוצרי הראשון, שגם הוא היה תלמידו. המנזר, שהוקם במחצית השנייה של המאה ה-19, שייך למִסְדר הסלזיאני, שעוסק בחינוך. תחילה תפקד המנזר כמעון ובית ספר לילדים עניים ויתומים וכך פעל עד שנות השמונים. ב-1985 הגיעו למקום נזירות ממסדר בית לחם שבצרפת והסבו את מבנה הפנימייה למנזר.

שמו הרשמי של המִסְדר הוא 'נזירות בית לחם של האסמפטיון והקדוש ברונו'. המסדר נוסד בשנת 1950. הוא מחזיק 14 מנזרים בעולם וכפוף למסדר בן אלף השנים של ברונו הקדוש, שנזיריו הם קונטמפלטיבים ומתבודדים ותקנוניהם סגפניים במיוחד. בבית ג'מאל גרות כמה עשרות נזירות שמבלות את רוב זמנן בהתבודדות בתאיהן, בתפילה ובקריאה בספרי הקודש. פרט לסעודה משותפת אחת ביום ראשון, את כל שאר הארוחות (הצמחוניות) הן אוכלות לבדן בתאן. הן משכימות בארבע בבוקר, עובדות במשק החקלאי או בעבודות אחרות במנזר, ובשאר הזמן הן מתבודדות. למרות חייהן הסגפניים כולן נראות מאושרות וחייכניות. רובן דוברות צרפתית, אך לא מעטות מהן דוברות גם עברית. כמה נזירות מופקדות על הקשר עם העולם החיצוני, ואת החדשות מהארץ ומהעולם מביאה להן נזירה שזה תפקידה והיא מתעדכנת באינטרנט.

במרחק של כ-500 מטרים מהמנזר, בלב היער, שוכן מנזר הגברים של אותו מסדר, שכיום יש בו רק חמישה נזירים. הנזירים מתפללים עם הנזירות ואחד מהם משמש כומר שמנהל את הפולחן. עוד כמה נזירות מהמסדר חיות במבדד נטופה שבגליל התחתון.

בסדנת הקרמיקה הנזירות מכינות מוצרים עדינים ויפהפיים.

בחנות המזכרות מוכרות הנזירות את מוצרי הקרמיקה שלהן, עבודות יד ומוצרי משק (דבש, שמן זית, ריבות).

נתן אנדרה שוראקי (2007-1917) היה סופר ומשורר, מתרגם (תרגם לצרפתית את התנ"ך, הברית החדשה והקוראן), הוגה דעות ופעיל שלום, שעסק גם בקירוב לבבות בין-דתי. כששימש סגן ראש עיריית ירושלים סייע לנזירות בית לחם בקבלת היתר לבניית המנזר. 

אנדרה שוראקי, 1979 (צילום: קלוד טרואונג-נוק, ויקימדיה)

לאחר מותו הוקמה 'אגודת ידידי אנדרה שוראקי' להנצחת זכרו ולפעילות בין-דתית ברוח משנתו. ב-28 בפברואר 2025 קיימה האגודה אירוע במנזר הנשים בבית ג'מאל, שכלל סיור במנזר ופגישה עם כמה מן הנזירות. בדרך כלל אסור לצלם את הנזירות, אך הפעם הותר לי לצלם כדי לתעד את האירוע. בצילום הבא בנו של שוראקי נושא דברים במפגש.

במהלך הסיור סיפרה אחת הנזירות על החיים במנזר.

יש במנזר גם בית כנסת קטן. היה זה ערב שבת והמשתתפים, יהודים ונוצרים יחדיו, ערכו קבלת שבת והדליקו נרות.

לסיום התכנסו כולם באולם האורחים ושרו שירי שבת בהנחיית זמרות מבנות ה'יהודים המאמינים בישוע'. על קירות האולם מוצגת תערוכה יפה של צלמת ישראלית ששהתה עם הנזירות וקיבלה רשות לצלם את אורחות חייהן.

 

אפשר לבקר במנזר בימים שני-שבת משעה 08:30 בבוקר ועד לשעה 17:00. הכניסה היא ללא תשלום והמבקרים יכולים לקבל הדרכה קצרה (בעברית, בצרפתית ובאנגלית) מפי הנזירה המארחת, לצפות בסרט מקסים על חייהן של הנזירות, להתבונן מהגלריה באולם התפילה וכמובן לרכוש מוצרים בחנות המנזר. זו גם הזדמנות לבקר במנזר השכן, הסלזיאני, שיש בו כנסייה יפה עם ציורי קיר מעניינים וגם חנות שבה אפשר לרכוש את יינות יקב כרמיזאן מבית ג'אלה (מחוץ לקו הירוק) שרוב הענבים שלו מגיעים מכרמים באזור בית ג'מאל. 

במהלך האירוע התכנסו הנזירות והנזירים לתפילת הערב באולם התפילה, והמבקרים הוזמנו לצפות בה. הנזירים והנזירות, בלבושם הלבן הכולל ברדס, מתפללים כשהם מופרדים במחיצות להדגשת בדידותם. כומר-נזיר מנהל את התפילה, והשירה הליטורגית של הנזירות (בצרפתית) פשוט נפלאה!

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

ארץ הקודש: ירושלים פשקווילים סביב לה

כצפוי, גם הפשקווילים שמודבקים על קירות ירושלים החרדית מגיבים על אירועי הזמן. מי שקיווה לגילויי סולידריות בסוגה ייחודית זו עשוי להתאכזב. 

הנה מבחר, לא ממש מעודן, שמיועד לחובבי הז'אנר. הקלקה על הצילומים תגדיל אותם לקריאה נוחה יותר. כל הצילומים (חוץ מאלה שלא) הם של טובה הרצל.

א. יחידה 8200: גייס חמישי בשירות משמידי עם ישראל

הכרוז הזה – סוג של תיאורית קונספירציה חרדית – התפרסם 'בין כסא לעשור תשפ"ד', ימים אחדים לפני הטבח בשמחת תורה. 

צילום: אבי בלדי

ביחידה 8200 – אם לא ידעתם – עסוקים בהפלת בנות ישראל הכשרות והצנועות אל תהומות החטא, ו'השמש ממשיכה לזרוח?' לשם הוכחה גם מצורף מכתב מפוברק של נערה בוגרת 'סמינר וולף' מבני ברק, שמספרת על גודל הפריצוּת במקומות אלה.

הבה נגיד שלא זו הבעייה הגדולה שלנו עם 8200, ושהביטוי 'הכחדת עם ישראל' בהקשר לדיני צניעות לא התיישן טוב.

ב. דרך ההפרדה 

בהזדמנות חגיגית זו של 'הצרות והגזירות הרעות', הבה נחזור אל גבורת המכבים 'בימים ההם בזמן הזה' ונקדם עוד קצת את דיני ההפרדה המגדרית שלנו. מי לה' אליי! 

ובמילים אחרות: באוטובוסים ישבו הגברים קדימה, נשים פנימה ('פנימה' זה ה'אחורה' החדש)...

ג. רגל תחת רגל

בין כותבי המודעות והפשקווילים יש כרגיל את אלה המתמחים בפענוח סודות ההשגחה ויודעים בדיוק מה ה' יתברך רוצה מאיתנו.

ולפיכך, אישה יקרה ואהובה, כסי רגלייך כראוי למען לא תיקטענה רגליהם של חיילים.

איזה גועל!

ד. נטורי קרתא לא בעסק

בקרב הקנאים מנטורי קרתא, 'הנאנחים והנאנקים בשבי הציוני' (כאילו שמישהו מחזיק אותם כאן בכוח), יש אפילו סוג של שמחה לאיד... 

'היהדות החרדית' החתומה כביכול על הכרוז היא שם קוד לנטו"ק.

ה. אחראי להלכות שבת

בעלי שמחה שימו לב: עם השמחה באה גם אחריות!

יש כל כך הרבה הלכות שבת וכל כך מעט מלצרים שבקיאים בהן... 

צילום: אבי בלדי

ו. משתחררים מהסטיגמות

לא בדיוק פשקוויל מסורתי, אבל מודבק על לוח מודעות עירוני (בחסות העירייה).

מודעה מיסיונרית אנטי-אקדמית שפונה לחילוניים בעלי 'ראש פתוח' כביכול. 

סטודנטים 'מרקע לא דתי', כבר הפרכתם מיתוס היום? לא עדיף 'להתחבר ליהדות ולמלגה שווה'...

ז. פרק אפל בסיפור היהודי

מבית היוצר של חרד"לי ירושלים: תתביישו לכם שם בעירייה ובספרייה הלאומית, שמעזים לומר שיש דבר כזה נצרות, ושהיא וטקסיה הם חלק ממורשתה של העיר. מלחמה לנו בנוצרים מדור לדור!

מעניין שהכותב הפחדן ('תרשו לי') מסתיר את שמו, אבל אם תשוו עם הטקסטים האלה (כאן, סעיף ב; כאן, סעיף ד), תיווכחו שמדובר באותו ראש יהודי.

צילום: יורם בילו

ח. איך ניוושע?

יש פיתרונות למצב הקשה, והם די פשוטים...

הכי קל זה לא לעשות כלום. ברוסיה (הצארית, כמובן), כפי ש'ראינו', בכל מקום שבו הייתה הגנה עצמית נפלו יותר יהודים. שב ואל תעשה – עדיף.

מעניין למי היה חשוב לפרסם כרוז של בּוּרוּת גלותית כזו.

אולי יקראו מחברי הכרוז משהו על הפוגרום ביהודי העיר פרוסקורוב ב-1919, למשל.

אפשרות אחרת היא פשוט לתרום ל'ועד הרבנים', שארגן את 'מעמד הכהנים מול קודש הקודשים' ב'זאת חנוכה' שהוא כידוע לכול 'יום החיתום', 'המסוגל לכל הישועות מעל הטבע'!

'זאת חנוכה' הוא הכינוי ליום האחרון של חנוכה. מאז עברו כבר שבועיים והישועה עדיין לא הגיעה. המסקנה היא או שהכהנים לא התפללו מספיק חזק או שלא תרמתם בעין יפה. יכולה להיות עוד מסקנה, אבל היא כבר תלויה באמונה הפרטית של כל אחד ואחת.

שישו את ירושלים

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

לא רק שלא כל העולם נגדנו ולא כולם שונאים אותנו, אלא שיש רבים שהם בעדנו וממש אוהבים אותנו. הם לא מסתפקים באהבה מרחוק, אלא באים לכאן בגופם ועל חשבונם, בכל שנה ושנה, כדי להוכיח זאת, לעצמם ולנו.

'צעדת ירושלים' נערכת באופן מסורתי באחד מימי חול המועד סוכות – השנה נערכה הצעדה ב-4 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לפני 'השבת השחורה'. 

הצעדה מתחילה בבוקר. היא מתפצלת לשלוש, לפי דרגות קושי, וכולן מסתיימות על המדשאה הגדולה של גן סאקר. עד שלוש אחר הצהריים נערכים בגן אירועים שונים ובשלוש בדיוק מתחילה תהלוכה צבעונית ענקית ובה משתתפים עשרות אלפי אנשים, רובם נוצרים שהגיעו במיוחד. 

הצועדים עלו ברחוב בצלאל והלכו עד רחוב דוד, שם הוקמה במה מרכזית ומולה התארגנו מעגלי ריקוד. בנוסף 'צעדה על גלגלים' תהלוכה של מכוניות מקושטות. האירוע כולו הסתיים אחרי שעתיים.

את הצעדה מארגנת דרך קבע 'השגרירות הנוצרית הבין-לאומית' (ICEJ), בשיתוף עם עיריית ירושלים, וזו לה השנה ה-43! השגרירות הנוצרית היא גוף האוהד ותומך בישראל ובציונות, שכן מייסדיו ופעיליו רואים בשיבת ציון המודרנית את הבסיס לשיבתו המובטחת של ישוע כמשיח. רוב חברי הארגון הם נוצרים פרוטסטנטים, בעיקר מן הזרמים הפונדמנטליסטים והאוונגליסטים. הם אינם מכנים את האירוע 'צעדת ירושלים' אלא 'חגיגת סוכות'. 

כל פעם שאני צופה באוהדים הנלהבים הללו אני שואל את עצמי, למה מגיעה לנו אהבה כזו, מה עשינו כדי לזכות בה? 

אני גם נזכר בתשובת המחץ של טדי קולק, כאשר נשאל אם אין לו בעייה עם תמיכתם של נוצרים שבעצם רוצים שגם אנחנו, היהודים, נכיר בבשורה של ישוע כאשר ישוב ויופיע. טדי אמר אז: את הוויכוח איתם אתחיל כשישוע אכן יגיע...

בין כך ובין כך, הצועדים מגיעים במאורגן מעשרות מדינות – מאמריקה ועד יפן, מברזיל ועד פינלנד – הם צועדים בבגדים לאומיים, מניפים דגלים, מנגנים ושרים. רבים מהם הביאו עמם דגלונים ומזכרות קטנות שאותם הם מחלקים לצופים, ובמיוחד לילדים שעטים על המתנות.

זו חגיגה מחממת לב של דמויות צבעוניות מכל העולם. דגלים, בגדים, כלי נגינה (כולל שופרות!). ובסך עוברים נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, וכולם שופעי חיוכים, אהבה וידידות אמת, מצרכים שאנו כל כך צריכים בימים אלה.

הנה מבחר תמונות שצילמתי בצעדה. הן מפיחות תקווה ואופטימיות לימים טובים יותר.

 ___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il