יום שישי, 29 באפריל 2022

שמואל גבעוני במחנה הריכוז סֶרֶד בסלובקיה

בתי האסירים במחנה הריכוז סרד (topky)

מאת אורי יעקובוביץ'

מוקדש באהבה ובהערצה ליהדות סלובקיה בשואתה ובגבורתה

שמואל גבעוני, שנולד בברטיסלווה בשנת 1923 בשם טִיבּוֹר סַלָמוֹן Salamon)), חי עד היום בקיבוץ שמרת של השומר הצעיר והוא בן 98. קורותיו בסלובקיה בשנות מלחמת העולם השנייה יכולים בקלות להפוך לסרט קולנוע מרתק, ודאי יש בהן חומר לסֵפר קריאה מעניין. סיפורו שופך מעט אור על הטרגדיה הפחות מוכרת של יהודי סלובקיה בימי השואה ועל גבורתם.

שמואל גבעוני, 2018 (צילום מסך)

אבי, יעקב (אֵאוּגֶן) יעקובוביץ' (Jakubovič), עבר גם הוא בכמה מ'תחנות' חייו של גבעוני, ובערך באותו זמן. הודות לרקע משפחתי זה ניהלתי בשנים 2021-2005 מספר שיחות טלפון והתכתבויות אימייל עם גבעוני. על בסיס זה, ובתוספת השלמות זעירות ממקורות אחרים, אני מבקש לשתף את קוראי הבלוג בשני סיפורים שאינם ידועים ברבים שבהם השתתף גבעוני (בראשון היה עֵד ראייה באופן חלקי). אין צורך לומר שסיפורים אלה הם רק חלק קטן מפעולותיו, גלגוליו וגורלו של גבעוני באותם ימים נוראים (למקורות נוספים על גבעוני ראו בסוף הרשימה).

שלוש פעמים שהה גבעוני במחנה הריכוז סֶֶרֶד (Sered') שבסלובקיה. בפעם הראשונה, בדצמבר 1941, הוא הגיע לשם מרצונו, לאחר שקיבל הצעה ממרכז היהודים בברטיסלווה לעבוד שם בשרברבות, כולל התקנת רשת מים וביוב. היו אלה ההכנות להקמת מחנה עבודה (שנפתח למעשה כבר כמה חודשים קודם לכן, בספטמבר). בשלב זה העובדים קיבלו משכורת לפי קוּבִּים שחפרו, ואף קיבלו אישור לצאת לחופשות בימי ראשון. מצב זה השתנה לגמרי באביב 1942, לקראת תחילת גירוש היהודים, עת החלו לבנות את מחנה הריכוז (בפועל סרד הפך מחנה ריכוז רק שנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 1944). מקצוע השרברבות היה חיוני ומבוקש, ולכן האינסטלטורים היו למעשה מוגנים מגירוש לפולין. 

הפעם השנייה הייתה בקיץ 1944, אבל אז גבעוני לא נכנס למחנה אלא המתין מחוצה לו לחברו עקיבא ניר. ניר, ובשמו דאז קארול נויפלד (Neufeld), שבעצמו היה איש המחתרת והשתתף במרד נגד הנאצים (ב-1948 עלה לארץ והצטרף גם הוא לקיבוץ שמרת). ניר ניהל מו"מ עם אנשי הוועד היהודי ועם הז'אנדארמים הסלובקיים ששמרו על המחנה, כדי לארגן הגנה או לחילופין לפתוח את שעריו ולשחרר את האנשים שנכלאו בו. 

עקיבא ניר (מורשת – בית עדות)

לאחר שמפקד חיל המצב בסרד סירב להצטרף למרד הסלובקי הלאומי, שהחל ב־29 באוגוסט 1944 ומטרתו הייתה סילוק המשטר הפשיסטי ושחרור המדינה מתלות בגרמנים, החליט מפקד המחנה, יוזף מאטושצ'ין (Matuščin), ז'אנדארם של משמר הגבול הסלובקי, לפתוח את השערים. כמעט כל העצורים יצאו מהמחנה וחלק גדול מהם הצטרף לשורות הפרטיזנים. 

ספרו של עקיבא ניר ראה אור בשנת 1967 בספריית פועלים.
הסיפורים על שמואל גבעוני פזורים בספר

בפעם השלישית הגיע גבעוני לסרד ב-21 בינואר 1945, לאחר שנתפס בברטיסלווה. גם אז, כמו בפעם הראשונה, הוא היה ראש צוות השרברבים במסגריית המחנה, וכן שימש רַתָּךְ (מקצוע שלמד במחנה מיהודי מבוגר ממנו). גבעוני ניסה לצרף את כל חברי תנועת השומר הצעיר במחנה לקבוצת השרברבים, וכך הצליח להגן עליהם מפני שילוח לפולין. הוא עצמו הצליח להימלט מהטרנספורט האחרון מסרד, שיצא ב-31 במרס 1945 לכיוון מחנה טרזיינשטט. למחרת, 1 באפריל, שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

את הסיפורים הבאים שמעתי מגבעוני ואני מביאם כלשונם, בשינויי סגנון ועריכה קלים.

א. קרב אגרוף במחנה

בתקופה הראשונה, באביב 1942, כאשר מפקד המחנה היה הסלובקי האנטישמי יוזף ווזאר (Vozár), איש משמר הְלינקָה (Hlinkova Garda), היה יחד איתי חברי גבי אורן, ובשמו אז גבריאל אייכלר (Eichler). הגירושים למחנות בפולין החלו כבר באביב 1942. יום אחד קלט ווזאר את גבי מנופף בידו לאיזשהו חבר שצעד לטרנספורט, הוא קרא לו ושאל בכעס: 'מדוע בירכת אותו בברכה של קומוניסטים?' ווזאר פנה לאחד מאנשי משמר הלינקה בשם סְטְרָאקָה (Straka), שנהג להסתובב במחנה עם מקל והיה אחראי על בית הסוהר, וציווה עליו: 'טפל בו!'. סטראקה הבטיח לעשות כן. 

גבריאל אורן, חבר המחתרת היהודית בסלובקיה (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

את המשך הסיפור סיפר גבי לגבעוני לאחר מעשה: סטראקה, שהיה בעברו מתאגרף, התחיל להרביץ לגבי והלם בו בכמה אגרופים. בשלב כזה רבים היו מתפרקים ובוכים, אבל גבי לא זז! גבי היה בחור חזק מאוד... ואז לפתע תפס גבי את שתי ידיו של סטראקה ולחץ בחוזקה על הוורידים שמתחת לכפות ידיו. סטראקה נשאר המום ועיניו יצאו מחוריהם. אז הרפה גבי מלחיצתו ואמר לסטראקה: 'סְטַאצִ'י!', כלומר מספיק! אין צורך להמשיך בקרב! סטראקה הסתלק ומאז לא נגע עוד בגבי. 

'על גבִּי ניכרו כמה סימנים מקרב האִגרוּף', המשיך גבעוני בסיפורו. 'אינני חושב שמישהו נוסף היה נוכח שם'. הנה אפוא לפנינו עדות עקיפה על קרב בין יהודי לנאצי, אלא שבשונה ממקרים אחרים, שבהם דאגו הנאצים להשפיל את יריביהם היהודים בפומבי, קרב זה נערך ללא קהל והסתיים בנצחונו של החלש. 

ב. המסגרייה בסרד

סיפר גבעוני: אַלוֹיְס ברוּנר (Brunner), אחד מפושעי המלחמה הנאציים המבוקשים ביותר, שסייע בגירוש היהודים מאוסטריה, יוון, צרפת וסלובקיה, הכיר אותי בהיותי רַתָּך במסגרייה במחנה סרד (מסגר יהודי בסרד, מבוגר ממני, לימד אותי את המקצוע). ב-31 במרס 1945 היו ההכנות לשילוח הטרנספורט האחרון ממחנה סרד בעיצומן. ברונר כינס את עובדי המסגרייה ואמר: 'מסגרים, אני מקווה שנמשיך בעבודה הטובה שלנו במקום החדש. אני אגיע לשם'. ברונר האמין שבטרזין נמשיך לייצר עגלות וגרמניה תנצח במלחמה. מדובר היה בעגלות איכרים עשויות מעץ, שאמורות היו להירתם לסוסים, ואותן ייצרו במסגרייה ובנגרייה עבור הצבא הגרמני או האס־אס. אני עסקתי בריתוך החישוקים שהקיפו את גלגלי העץ של העגלות, ואחרים חיממו את החישוקים תוך שמכים בהם בפטישים כבדים. ברונר נע בעצבנות במכוניתו האזרחית בין תחנת הרכבת של סרד לבין המחנה, וגרם לתאונה כאשר מכוניתו פגעה באחת העגלות ובשל כך נוצר חור ברדיאטור. זה היה רגע קריטי, כי הרוסים היו קרובים ומטוסיהם כבר חגו באוויר, וברונר רצה להסתלק. 

במסגרייה של מחנה סרד. גבעוני ראשון מימין (topky)

הוא קרא לי ואמר: 'תַּקֵּן את זה, ואתן לך משהו'. אמרתי שכל הציוד נמצא על הרכבת (בשל אריזת ציוד המסגרייה, המסגרים נותרו האחרונים בטרנספורט). ברונר ציווה להוריד את הציוד ואז התחלתי לתקן את המכונית. הרכבת חיכתה בתחנה שהייתה קרובה מאוד, מרחק קצר של הליכה. ניכר היה שאנשי האס־אס נמצאים בלחץ זמן, וביניהם היו מכונאים שדחקו בי להרכיב את הרדיאטור במהירות. אמרתי להם: 'חכו, חכו. אם תכניסו מים לרדיאטור כשהריתוך עוד חם, הוא יתפוצץ!'. כשסיימתי את התיקון, לאחר כשעה, ברונר הסתכל עליי. באותם רגעים חשבתי – או שהוא יהרוג אותי, כי הרכבת עמדה בגללי, או שיגיד לי להסתלק (הבחנתי שברונר שחרר קבוצת פרטיזנים לא-יהודים שהיו עצורים במחנה ורוכזו בצריף נפרד), אבל הוא אמר לי: 'תבחר לאיזה קרון להיכנס'. זה מה שהוא נתן לי...

הלכתי ברגל לתחנה, ואילו ברונר נסע אליה במכוניתו. רצתי לאורך הרכבת וקראתי בשמו של חברי בֶּרְצוֹ קְלוּג, וכאשר הוא ענה לי עוד הספקתי לשמוע שברונר אומר להאן (Hahn) (איש שירות הביטחון הגרמני, ה-SD, בברטיסלווה): 'שמור עליהם היטב. אלה בַּרחָנים' (בגרמנית (Ausreißer. האן דפק על האקדח שהיה תלוי על חגורתו ואמר: 'אף אחד לא יברח לי!', כלומר, סמוך עליי, אצלי לא בורחים. מכאן הבנתי, שהאן הוא האחראי על טרנספורט זה. האן פתח את דלת הקרון כדי שאכנס והרכבת זזה. זה היה בשעות אחר הצהריים או הערב. 

הפושע הנאצי אלויס ברונר הצליח להימלט אחרי המלחמה ומצא מקלט בדמשק שם מת ב-2001

זו הייתה הרכבת האחרונה מסרד לטרזין וגבעוני היה היהודי האחרון שגורש ממחנה זה. כפי שנראה, הוא וחברו הטוב  ברצו קלוג (Klug; נולד בסרד בשנת 1922 וחי עמנו היום), ויחד עמם גם אדוארד (אֵדוֹ) זַאלצר (Salzer; נולד גם הוא בסרד, בשנת 1925)  הצליחו לברוח דווקא מרכבת זו. 

בשולי הדברים נציין, כי במסגרייה במחנה סרד ייצרו כלים מסוגים שונים, כמו משוריות, סכינים, פצירות, מברגים, ברגים ומקדחים. ידוע לנו כי אברהם (דוֹלִי) גוֹטֵרֶר (Gottehrer) הבריח משם כלים עבור אנשים שנועדו לגירוש לפולין. גבעוני, שהשתתף כמסגר בייצור פריטים אלה, אם כי לא בהברחתם, ידע על פעילות זו. אגב, גוטרר עצמו היה באותו טרנספורט וגם הוא הצליח לברוח מהרכבת בפּוּחוֹב. לימים עלה לארץ והתגורר בחיפה (עדותו של גוטרר על חייו ועל קורותיו בשואה הוקלטה ב-1962 ואפשר להאזין לה כאן). 

ג. הבריחה מהרכבת

הרכבת יצאה מסרד תחת מטר הפצצות, שגרמו לעצירתה פעמים רבות. מן המקומות הזכורים לגבעוני ממסלול הנסיעה, שלפחות בשלושת האחרונים שבהם הייתה עצירה, לפעמים של יותר מיום, היו טרנבה (Trnava), נובה מסטו נאד ואהום  (Nové Mesto nad Váhom), טרנצ'ין (Trenčín) ופוחוב (Púchov) – כל אלה בשטח הסלובקי. הצבא האדום דלק אחרי הגרמנים. עוד בשטח סלובקיה הופצצה אחת מתחנות הרכבת הללו ואסירים רבים ניצלו את המהומה וברחו בעוד הגרמנים מתחבאים בחפירות. 

קרון רכבת לבקר שבו השתמשו להובלת אסירים בסלובקיה (ויקיפדיה

לאחר שלושה ימי נסיעה התקרבה הרכבת לתחנה ביישוב ואלאשסקה מזירז'יצ'י (íValašské Meziříčשבמורביה והאטה את נסיעתה. הקרונות היו פתוחים וברצו קלוג, אדוארד זאלצר ואני קפצנו מהרכבת. ברציף התחנה שהו אז כמה עשרות פועלים שהמתינו לרכבת הבוקר. פועל צ'כי צעיר שהבחין בנו ניגש אלינו, נתן לנו שטר של מאה מארקים גרמניים והדריך אותנו איך לצאת מתחנת הרכבת בלי להיתקל בגורמים עויינים. הגענו לאיזה שהוא נהר קטן, חצינו אותו ולאחר מכן נפרש לפנינו יער. ראינו במו עינינו גרמנים שיורדים מהרכבת ויורים, רודפים אחרינו עם כלבים, ואחר כך רצים אל הגשר, אבל לא היה להם חשק להיכנס למים וכך נעלמנו להם. הגרמנים חזרו לרכבת שהמשיכה בדרכה לטרזין. 

גבעוני ושני חבריו שהו ביער עוד כארבעה ימים בקור מקפיא. הם התדפקו על דלתם של בני משפחה מקומית, אך אלה סירבו להכניסם. הם חששו לחייהם בתואנה שהגרמנים מחפשים את השלושה ופרס הוכרז על ראשם. עם זאת ניאותו להדריך אותם בנתיב הימלטותם. השלושה הצליחו לעבור את הגבול לסלובקיה, ושם הבינו כי שום תועלת לא תצמח להם מן הכסף הגרמני. הם  קרעו את השטר לשלושה חלקים, ועל כל חלק חתמו השלושה והוסיפו את תאריכי הנסיעה מסרד (31 במרס 1945) ותאריך השחרור בטרנצ'ין על ידי הרוסים (10 באפריל 1945). כל אחד נטל לעצמו שליש למזכרת. 


ד. סוף דבר: חצי שליש

'לאחר שנים, לפני שנת 1995, דפק מישהו על דלת ביתי בקיבוץ', סיפר גבעוני. 'אדם בן גילי, שלא היה מוכר לי. הוא אמר: אתה לא זוכר אותי! והוציא שליש משטר הכסף בן מאה המארקים שקיבלנו מאותו פועל צעיר במורביה. זה היה אדוארד זאלצר, שחי בקנדה. 

ברצו קלוג, ידיד נפשי, שחי באוסטרליה, נהג להחזיק בארנקו את שליש השטר שלו כסגולה למזל טוב. פעם, ברכבת התחתית בלונדון, מישהו כייס אותו, וכך אבד חלקו משטר הכסף. באחד מביקוריו אצלי בקיבוץ, חתכתי את השליש שלי לשניים וכך לכל אחד מאיתנו נשאר חצי מהשליש...

מחנה הריכוז סרד הוא היחיד בסלובקיה שהשתמר, ובמקום נמצא מוזיאון שנפתח באפריל 2016 ומנציח את תולדות המקום.

הכניסה למוזיאון ההנצחה של מחנה סרד (ויקימדיה)

לקריאה ולהאזנה נוספת 

  • ריאיון בעברית עם גבעוני (שעתיים וחמישים דקות), 1961. המראיין הוא חוקר שואת יהודי סלובקיה ד"ר ישעיהו ילינק (המדור לתיעוד בעל פה, האוניברסיטה העברית בירושלים).

  • ריאיון בעברית (כתוביות באנגלית) עם גבעוני (חמישה חלקים; ארבע שעות ועשרים דקות), 1995. מטעם מוזיאון השואה בארה"ב. 
  • כתבה בסלובקית באתר Topky (22 באפריל 2016) ובה ריאיון עם גבעוני.
  • כתבה בסלובקית באתר dobré noviny (17 ביוני 2020), שכותרתה 'מעט דוּבַּר על הסיפורים המצמררים של מחנה הריכוז סרד: אלה עדויות של שני אנשים ששרדו אותו'. כולל סרטון ובו ריאיון עם גבעוני (סלובקית עם כתוביות באנגלית; כ-15 דקות) ועם ניצולה נוספת, אטה כהן. 
_________________________________________

אורי יעקובוביץ', תושב חדרה, הוא גמלאי מערכת הביטחון שעוסק בין השאר במחקר שירי הזמר הרוסיים שהושרו בארץ. urjak69@walla.com

יום שני, 25 באפריל 2022

סיבוב בתל אביב: היא אמרה, אוקראינה, כלבים, חכמת רחוב, לילי ובלום

א. היא אמרה לי...

מראות מן המבואה החדשה בתחנת הרכבת סבידור.


בדורות קודמים, הצירוף 'הוא אמר לה', היה מזוהה עם סיפור קצר של יוסף חיים ברנר, שנכתב ב-1905 ונפתח במילים אלו. בסיפורו של ברנר, הבן מדבר עם אמו ומנסה לשכנע אותה בחשיבותה של ההגנה העצמית של יהודים מפני מתקיפיהם ושונאיהם, על רקע האלימות האנטישמית שהייתה ברוסיה במהלך אותה שנה. הסיפור היה למניפסט של אותם הדוגלים באקטיביזם יהודי ושוללים את הפסיביות וההכנעה.

בדור הזה, 'הוא אמר לה' הברנרי כבר נשכח לחלוטין. לנו יש את 'היא אמרה לי' הקליל, שכתב והלחין יהלי סובול, סולן להקת 'מוניקה סקס'. 'נשכור לנו חדר בדרום תל אביב, ונחיה כמו גדולים'...

צילומים: איתמר לויתן

השיר, שנקרא 'מכה אפורה', נכתב ב-1995 וכמה שנים אחר כך שולב כשיר הנושא לסדרה הטלוויזיה 'פלורנטין' (2001-1997). זוג צעיר ואופטימי, כמו זה שמתואר בשיר, שרוצה היום להתחיל חיים חדשים בעיר הגדולה, יכול רק לחלום על שכירות במחיר שפוי. גם לא על חדר בפלורנטין...

הנה השיר היפה:

ב. בעד מי אנחנו?

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בראי הפילנטרופיה והגרפיטי בתל אביב.

מעניין מי הפטריוט הרוסי שקורא לפוטין להמשיך להרוס ולטבוח ולא לעצור.

ובאשר לתרומה של 80 אחוזים מן ההכנסות (אחרי כיסוי ההוצאות + ארנונה, ניקיון שמירה, ביטוח ושונות), מעניין כמה זה יוצא בסוף...

צילום: איתמר לויתן

ג. הכלבים כבני אדם

בז'אנר הזה כבר פרסמתי צילומים רבים. הנה עוד אחד לאוסף...

ברחוב אבן עזרא 7 בטוחים שהכלבים יודעים לקרוא.

צילום: אבי בלדי

ד. חכמת רחוב

מודעה על עמוד חשמל בפארק המסילה התל-אביבי. העם דורש חיבוק חברתי.

צילום: יוחנן פלוטקין

ועל תיבת סעף של חברת החשמל בשדרות נורדאו מצאנו את הציטוט מדברי חכמתו של הלל הזקן (פרקי אבות, ב ד):

צילום: איתמר לויתן

הציטוט היפה – המדויק בניקודו ומתורגם גם לאנגלית – העלה בדעתי רעיון פרוע: מדוע לא ללמוד מן היזם האלמוני ולכסות באופן מקצועי את ריהוט הרחובות האפור והסתמי הזה בעוד פסוקי חכמה, קטעי שיר, דברי מוסר ושאר רוח?

ה. מלון לילי אנד בלום

מלון בוטיק ברחוב ליליינבלום 46 שמתקרא בשם מתחכם וילדותי.

צילום: גדעון פליישמן

יום חמישי, 21 באפריל 2022

בָּא הַשֶׁמֶשׁ? טקס הנפת העומר בקיבוץ רמת יוחנן

צילם: דנצ'וּ ארנון

כתבו: דנצ'וּ ארנון ודוד אסף

קיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון נוסד בשמחת תורה תרצ"ב (1931) במיקומו הנוכחי. בשנותיו הראשונות עוד נקרא בשם אושא – על שם היישוב היהודי הקדום שזוהה בסמוך ובו פעלה הסנהדרין לאחר חורבן בית המקדש – אך ב-1935 הוחלף השם לרמת יוחנן. יוחנן הוא יאן סמאטס, איש צבא ואישיות פוליטית חשובה בדרום אפריקה (לימים גם ראש ממשלה), שאהד בגלוי את התנועה הציונית ואיכשהו זכה לכך שהרחובות שנקראו על שמו בארץ, במושבה הגרמנית בירושלים ובצפון הישן בתל אביב, הם מן היפים ברחובותינו.

הקיבוץ עצמו הוא שמורת טבע כפרית וקיבוצית. למרות פילוגים וזעזועים הוא קיים כבר תשעים שנה כקיבוץ שיתופי שלא הופרט, למרות מצבו הכלכלי המצוין. חיים בו כאלף אנשים, יש בו עדיין חדר אוכל פעיל, קבלות שבת וכמובן טקסי חגים.

כבר עשרות שנים שלמחרת ליל הסדר מתנהל ברמת יוחנן טקס ארוך ומורכב, צבעוני וייחודי הנקרא 'הנפת העומר'. טקס כזה לא קיים בשום מקום אחר אלא אך ורק ברמת יוחנן, והשנה הוא התקיים בשבת (16 באפריל). דנצ'וּ היה שם ותיעד אותו במצלמתו.

לטקס ולכוריאוגרפיה המיוחדת שלו אחראים בעיקר שניים, שהיו חברי הקיבוץ ומאושיות תרבות החגים הקיבוצית והחילונית: המשורר והמלחין מתתיהו שֶׁלֶם (1975-1904) והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין (1989-1902). שניהם עלו ארצה מפולין בעלייה השלישית והצטרפו לקיבוץ בית אלפא, אך ב-1940, בעקבות הפילוג בין אנשי השומר הצעיר לאנשי מפא"י, עברו עם משפחותיהם לקיבוץ רמת יוחנן המפא"יניקי. 

על מתתיהו שלם, על לאה ברגשטיין ועל טקס הנפת העומר כבר כתב דוד אסף בבלוג עונג שבת, ביחס לשירו הידוע מכולם של שלם 'שיבולת בשדה', ולא נחזור כאן על הדברים ('שיבולת בשדה': מסע בעקבות מתתיהו שלם וחג העומר', 5 ביוני 2011). מתתיהו כתב והלחין עשרות רבות של שירים ('פנה הגשם', 'הבו לנו יין', 'שמחו נא', הם מן הידועים שבהם), לאה יצרה עשרות רבות של ריקודי עם, ושניהם יחד ארגנו את חגי הקיבוץ ברוח הימים ההם. 

ריקוד 'והיה כי תבואו אל הארץ', רמת יוחנן 1947-1945 (פיקיוויקי)

את אותם חגים, עם אותם טקסים, ריקודים ותלבושות (בשינויים מזעריים) ממשיכים חברי רמת יוחנן לחגוג עד היום: בסוכות חוגגים את עליית הקיבוץ על הקרקע, את חג האסיף ואת חג המים, ובפסח חוגגים את קציר השעורים והנפת העומר בטקס הנהדר הזה, שנערך בשדה שעורה הסמוך לקיבוץ. בטקס משתתפים רוב חברי המשק, מקטן ועד גדול, וכמובן אורחים רבים.

טקס הנפת העומר, רמת יוחנן שנות הארבעים (פיקיוויקי)
הצופים והאורחים ישבו על כסאות פלסטיק, הילדים – על חבילות תבן

את המופע מלוות תזמורת ומקהלה ושני קריינים הניצבים על עמודים מקושטים בשדה וקוראים בחגיגיות את הטקסטים הארכאיים והמליציים המלווים את הריקודים.

התזמורת בשדה
הקריינית מעל העמוד המקושט

שלם, שהיה בקי במקורות ישראל ובמסורות חז"ל, ליקט פסוקים מן התורה ופרקי משנה, שנועדו להקראה, למשל מתוך ספר ויקרא פרק כג: 

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן ... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה ... וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לא רק הנשים הבוגרות מחוללות. בטקס משתתפים גם ילדי הקיבוץ, בעיקר בנות ומעט בנים, זרי פרחים עוטרים את ראשי הבנות ובידיהן צרורות פרחים טריים.


הנשים הרוקדות מגיעות אל שדה הקציר מכמה כיוונים:


בנוסף לפרקי ההקראה חיבר שלם והלחין גם שירים מיוחדים לטקס, שהידוע בהם הוא 'הֵן יְרוּנָן', שנכתב ב-1953 או 1954 והפך לריקוד בידיה של ברגשטיין:

הֵן יְרֻנָּן, יְרוֹעַע וְיֵעוֹר
הֵן תִּפְרַח, תִּפְרֶה וְתִפְרֹץ
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל!

השיר מבוסס על היפוך פסוק החורבן בישעיהו, טז 6, שגורס כי אדמת הארץ תחרב ובכרמיה לא יְרֻנָּן לא יְרֹעָע, כלומר לא תישמע רינה ולא תרועת שמחה ('וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי').

 

חלק מהטקס מתבסס על דיאלוג ריתמי בין הגברים הקוצרים לבין הנשים הרוקדות. המקור הטקסטואלי לשיח הזה נמצא במשנה (מנחות, פרק י, ג): 

כיצד היו עושים?

שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.

וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.

כיון שחשכה, אומר להם [שליח בית הדין]: בָּא הַשֶׁמֶשׁ? אומרים: הין [הֵן].

בא השמש? אומרים: הין.

מגל זו? אומרים: הין.

מגל זו? אומרים: הין.

קופה זו? אומרים: הין.

קופה זו? אומרים: הין.

בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים: הין.

שבת זו? אומרים: הין.

אקצור? והם אומרים לו: קצור.

אקצור? והם אומרים לו: קצור.

שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו: הין, הין, הין.

וכל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.



ובסופו של טקס, צריך גם לקצור את העומר. זהו כמובן תפקידם של הגברים, שבחרמש מושחז יקצרו עומרים, יגישום לנשים ויניפום אל על.


הערב כבר יורד, ועל רקע השקיעה וכתובת אש 'עומר זה – הביאו', אנו צופים בריקודי הסיום.


בארכיון הסרטים על שם סטיבן שפילברג, ששמור באוניברסיטה העברית, מצאנו סרטון תעמולה ישן דובר אנגלית, שמתעד את חג העומר ברמת יוחנן. התאריך בו צולם הסרט אינו ידוע – מן הסתם בשנות החמישים – אבל האמת היא שפרט לגילם של המשתתפים, לא הרבה השתנה...


בסיום הטקס לא התאפקתי וצילמתי שתי ילדות חמודות שהשתתפו בריקודים. בעוד כמה שנים, כשתגדלנה, הן תשתתפנה בריקודים של הבנות הגדולות...


יום שלישי, 19 באפריל 2022

פרנסות של יהודים: אקדמיה, זהב, הובלה ברגש, בורג, שוק על ירך

 א. האקדמיה הצעירה

בשעתו פרסמתי בבלוג כמה רשימות שריכזו שלטים משעשעים שמִתְנאים בהיותם 'אקדמיים' – מדוקטור שקשוקה, דוקטור לֶק  ודוקטור גב המוּכּרים, עבור במכונים ליופי ולניקיון, וכלה באקדמיה לרחיצת מכוניות, לאילוף כלבים ולבניית ציפורניים (ראו למשל, 'פרנסות של יהודים: דוקטור! דוקטור!', 12 באוגוסט 2015; 'האקדמיה הישראלית למדעים', 17 בספטמבר 2015).

בשכונת נוה שאנן בחיפה מתחו את המותג עוד טיפה...

איזו אמא יהודייה לא תרצה שהילד שלה ילך לקולג' ויהיה פרופסור?

צילום: אלון ריבק

מתברר שמתפתחת כאן תחרות אקדמית של ממש. כנראה שבפקולטה של 'גן אורן' כלל לא יודעים שיש באמת דבר כזה, 'האקדמיה הצעירה הישראלית', שמסונפת לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. 

אתר האקדמיה


פרופסור נילי כהן, עד לא מכבר נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, שאליה העברתי את התמונה, לא התרגשה יותר מדי ובתגובתה הפנתה אותי ל'אקדמיה לפירות' ולאתר המחודש והמשודרג של 'האקדמיה לבשר'...

ובינתיים גילינו התפתחויות נוספות בחזית האקדמית, שלדעתי לא קיבלו עדיין את אישור המל"ג. למשל, 'קבוצת האקדמיה לבשר', שהיא לפי הבנתי איחוד של ה'אקדמיה לבשר' עם 'האקדמיה לדגים'.

צילום: טובה הרצל

ברחוב רמב"ם בבאר שבע אותרה לאחרונה גם מכללה חדשה. 'לאסתטיקה'...

צילום: טובה הרצל

ב. הכל זהב

שם כזה (רחוב סוקולוב, רמת השרון), בניקוד המתאים, הולם יותר מרפאת שיניים...

צילום: גדעון פליישמן

ג. נחישות ורגישות

אם במוביל רגיש רצית, לאליעזר פנית.

צילום: שקד חמדת נחלון

ד. המלך בורג

כל אחד והקינג בורג שלו...

יש קינג בורג של תל אביב, ברחוב הגדוד העברי (כמה חבל שלא ברחוב המלך גורג):

צילום: איתמר לויתן

יש סוג של 'קינג בורג' באזור התעשייה בתלפיות בירושלים:

צילום: דוד אסף

ויש את הקינג בורג של ההיסטוריה היהודית והעולמית:


ה. שׁוֹק על ירך

על שמשון הגיבור נאמר 'וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ מַכָּה גְדוֹלָה' (שופטים, טו 8), כלומר תבוסה מוחצת.

בתחום השמות השנונים של ענף הקצביות ומעדני בשר, האיטליז הזה, ברחוב לוינסקי 65 בתל אביב, מכה את כל האחרים שוק על ירך...

צילום: יגאל עברי