 |
| אבוקדו בצורת אבטיח (צילום: גדעון פליישמן) |
לקראת הצום הגדול של יום כיפור, קצת ענייני אוכל מחוייכים.
נתחיל בתפריט הבשרי.
א. הבחירה של הקצבים
 |
| צילום: טובה הרצל |
הפרסומת המתפתחת שמוצגת על משאית הקירור הזו, מ'עוף עוז' ל'עוז והדר', מעלה מאליה את השאלה כמה 'הדר' כבר יכול להיות בתרנגולת מרוטת נוצות המקרקרת בדרכה לשחיטה?
אולי יש כאן רמז סרקסטי במיוחד למקורו של הצירוף 'עוז והדר', שלקוח מספר משלי, מהפרק המתאר את 'אשת חיל', שעליה נאמר 'עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן' (לא 25). מה שמזכיר לי את האיור המופלא של דודו גבע (ספר הברווז, 1994):
אבל מה שמשונה ואף תמוה הוא שבשם 'עוז והדר' מחזיק גם מכון תורני ידוע, שנוסד ב-1988 ומוציא ספרים רבים בכל מקצועות התורה.
אז מי קדם למי – משחטת העופות או המכון התורני?
ב. בשר ממשלתי
מתברר שבנוסף לכל תפקידיו החשובים של משרד הכלכלה, עוסקים שם גם בטחינת בשר.
 |
| צילום: ארי הולצברג |
ג. אנחנו מגש העצמות שעליו ניתנה הסעודה המפסקת
מבצע מפתה במיוחד מוצע לקוראי מקומון חרדי בירושלים. הבחירה קשה: מגש עצמות או גרון עוף?
 |
| תודה למיקי מלכה |
ד. מילון הסביח השלם
חובבי השפה העברית, כמו גם העוסקים בפילוסופיה אקזיסטנציאלית, ימצאו עניין במילון המונחים שתלוי בכניסה לסביח של עובד בגבעתיים.
הם יימצאו בו פעלים יחודיים, כמו 'חיצול', 'לחצל', 'לבצל' או 'לבצבץ', ושאלות מלחיצות (או מחצילות), כמו 'לרוץ על כל המגרש או לרצרץ?', או 'כמה כמה בדרבי?'
הקשה על התמונה תגדיל אותה לקריאה נוחה.
 |
| צילום: איתמר לויתן |
בעלי התוספות
כתב לי יריב שיזף:
סביח הוא שמו הפרטי של ממציא המאכל, צבי ארז, בהגייתו
העירקית. נפטר לפני כשנה (תעיד על כך תמונת מצבתו בבית העלמין ירקון). ראש עירית רמת גן הצהיר שיקרא כיכר בעיר על שמו. עובד מגבעתיים הוא אכן לשונאי מופלא וגם איש מכירות מדהים,
אבל 'סביח של עובד' זה כמו 'ארטיק של שטראוס' או 'פלאפון של סלקום'. וכמובן שראשי התיבות הצולעים למדי של סבי"ח אינם אלא מחוה ומס שפתים (שורפות מסחוג).
ה. כּוּנֵפָה או כְּנָאפֶה?
ואם אנו בגבעתיים, נעבור לשאלה עוכרת השלווה שמציג הבר הזה שברחוב כצנלסון: כּוּנֵפָה או כְּנָאפֶה?
'כּוּנֵפָה' הוא מונח סלנג שחדר לארצנו כנראה בשנות התשעים ומקורו לא ברור (כנראה מערבית: קניפה), אך יש הסכמה רחבה על משמעותו השלילית: אשה מגעילה.
'כְּנָאפֶה' זה משהו אחר לגמרי, וגם הוא הגיע אלינו מהערבית: מאפה מתוק להחריד, שבאחרונה צובר פופולריות לא מובנת (לפחות לי). כך למשל, בשוק מחנה יהודה הירושלמי נפתחו בשנים האחרונות לפחות חמישה דוכני כנאפה.
בבחירה בין שתי האפשרויות אני בוחר באפשרות השלישית: לא זה ולא זה.
 |
| צילום: איתמר לויתן |
ו. לחיים
ונסיים במיני אלכוהול.
נתחיל בבירה ושמה התמוה הוא 'מלכה אדמונית' (Pale למיטב ידיעתי זה בכלל חיוור, חלש).
 |
| צילום: איתמר לויתן |
ונקנח ביין נחמד ושמו יזרעאל, שאין לי מילה רעה על טעמיו אלא רק ביקורת על ניקודו.
 |
| צילום: דוד אסף |
זו טעות שכמעט כולנו עושים: השם הנכון של העמק הוא לא יִ
זְרָעֶאל אלא יִזְרְעֶאל. כנאמר 'כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל' (מלכים א כא, 1).
וגם בשירו הידוע של נתן אלתרמן, 'שיר העמק', שנכתב ב-1934:
בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ
וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.
לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ
עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,
מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.
מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.
נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.
גמר חתימה טובה
