ליד מדפי היין במרכול 'אושר עד' בירושלים עצרתי בפליאה: יין מדומיין, ועוד כזה שהברון אדמונד דה רוטשילד, הנדיב הידוע, חתום עליו. מה זה יכול להיות?
זמזמתי לעצמי את שירו של ג'ון לנון Imagine (דמיינו), ובדקתי את תווית הבקבוק שם אכן הסתתרה התשובה:
צילומים: דוד אסף
לא מדומיין אלא ממשי. מתברר שזה התרגום ל-Des Domaines, שפירוש תחום או מתחם או שטח (בעולם האינטרנט 'דומיין' פירושו שם מתחם, כלומר שם ייחודי שמזהה את אתר האינטרנט המסוים).
ב. עגבניות ארץ ישראל
מחירי העגבניות בשמים, אבל לא זו הנקודה.
במרכול הזה בשכונת בית וגן הירושלמית עדיין לא שמעו על הקמתה של מדינת ישראל. מבחינתם, מדובר בירקות מארץ ישראל.
צילום: ברוך גיאן
ג. הכדור הכי טעים בכדור
חובבי השילוט כבר יודעים כי אף פעם אין להסתפק בכותרת הראשית, ויש לתת את הדעת גם לכותרת המשנה.
הנה למשל פלאפל מטאור, ברחוב ז'בוטינסקי 75 בבני ברק, שכל חינו מצוי בכותרת המשנה הצנועה שלו.
צילום: יהושע לביא
ד. מבצע בסופר בונוס
צילום: עפר גביש
כמה טמבלים יכולים להיות? בסופר בונוס ברמת השרון יש מבצע מיוחד של גלידות בן אנד ג'ריס. במקום המחיר הישן 24.90 תוכלו לקנות אותן עכשיו במבצע ב-41.90 ש"ח בלבד. אכן מבצע שווה!
אפשר להניח שמתכנני המבצע התכוונו ש-24.90 ש"ח היה מחיר יחידה אחת, ואם כך במבצע תוכלו לקבל שתי יחידות ב-41.90 ש"ח. אז אם לזה התכוונתם, למה שלא תכתבו את זה בצורה קצת יותר אינטליגנטית?
ה. מה לירושלמים ולהמבורגר?!
אנשי מסעדת הבשרים ג'וזף, ברחוב השקמה בירושלים (שוק מחנה יהודה), מצטיינים כנראה בחוש הומור ומוּדעוּת עצמית מפותחת.
חיים טופול (2023-1935), השחקן והיוצר האהוב, חתן פרס ישראל, הלך בשבוע שעבר לעולמו אחרי כמה שנים של מחלה קשה. בשל כמות האירועים המטורפת שהייתה כאן ביום חמישי שעבר ובסוף השבוע, הליכתו מאיתנו נדחקה לשולי החדשות.
להקת הנח"ל, בצל ירוק, סאלח שבתי, ארבינקא, כנר על הגג... איך נפרדים מאיש מהולל כזה שהשפיע כל כך הרבה על הישראליות היפה שלנו?
הנה סרטון קצר ומרגש: דואט עם דני קיי בשירת 'לחיים' בעברית (מתוך 'כנר על הגג', בתרגומו של דן אלמגור):
איתמר לויתן הלך בסוף השבוע לשכונת פלורנטין, לצלם את בית ילדותו של טופול ברחוב מזרחי 18 ולבדוק אם נותר זיכרון כלשהו למשפחת טופול. מתברר שלא נותר כלום, רק בית ישן ויפה. נקווה שהעירייה לא תשכח לקבוע כאן שלט זיכרון.
היום זה 'פיתה מונטנה'... (לתשומת לבו של השר לבט"ל)
צילום: איתמר לויתן
ג. אתחלתא דגאולה
בדיחה ירושלמית: היכן נמצאת אתחלתא דגאולה? והתשובה: בבנק הפועלים בכיכר השבת... (הסבר: שם מתחילה שכונת גאולה).
בתל אביב נמצאת 'אתחלתא דגאולה' במלון סבוי, אשר בפתח רחוב גאולה. על חורבות מלון סבוי ההיסטורי, שם ביצעו אנשי פת"ח ב-6 במארס 1975 (כ"ג באדר תשל"ה, השבוע לפני 48 שנים) פיגוע טרור מחריד שבו נלקחו בני ערובה רבים.
מלון סבוי, שלושה ימים לאחר הפיגוע והחילוץ (צילום: יובל אשל, ויקימדיה)
לאחר הפיגוע נהרס המלון וב-1987 נפתח מלון חדש לגמרי שנושא את השם המקורי.
מלון סבוי החדש (צילום: יהושע לביא)
מזיכרון הפיגוע ופעולת החילוץ – במהלכה נפלו שלושה חיילי צה"ל, בראשם אל"מ עוזי יאירי, ועוד שבעה בני ערובה מחו"ל ושוער המלון הישראלי – נותר שלט הנצחה.
יהי זכרם ברוך.
צילום: יהושע לביא
ד. מי מכיר את השעונים שבקיר?
לא כל תל-אביבי, ובוודאי לא כל עובר אורח, מכיר את 'שעון המזלות'. צריך לשאת עיניים למרום ולראותו.
שעון הקיר הגדול הזה, המונח על לוח ויטראז', הותקן בשנת 1992 על חזית הבית ברחוב הרצל 101, פינת בר יוחאי, בין הקומות השלישית והחמישית. במרכזו נמצאת השמש ואותה עוטרים סביב 12 המזלות. יש אומרים כי זהו שעון החוצות הגדול בארץ, לא מצאתי את מידותיו המדויקות, אבל הוא בהחלט יכול להתחרות בשעון הקיר של גבעת ברנר, שעליו סיפרנו כאן (עמוס רודנר, 'מסיפורי גבעת ברנר: שעון הקיר הגדול במדינה', בלוג עונג שבת, 5 בנובמבר 2021).
כמה חם? שאל-תהה אריק איינשטיין בשיר שכתב ושר, שאותו הלחין מישה סגל (נכלל באלבום 'פוזי', דצמבר 1969).
כל כך חם לנו עכשיו, ואת המסע המצולם, הנוסטלגי והקריר שנביא כאן אנו ממליצים לעשות כשברקע שירו הנהדר של איינשטיין, שאליו, אחד ממנסחי הישראליוּת הגדולים והצנועים שהיו לנו, אנו מתגעגעים גם בקיץ וגם בחורף.
קיץ בא ושוב זה חם, בואי ונברח לים. רק אני ואת, הים והשמיים.
קיץ בא ושוב זה חם, בואי נישאר בים. שם בתוך החול, הכי קרוב למים.
נעים לרבוץ בחול איתך. כמה חם, אני אוהב אותך. והים הזה כולו שלך, ויש לי זמן. כמה חם! ערב בא וזה עוד חם, בואי ניכנס לים, יה, איך שנהיה פתאום כבר בין ערביים.
ערב בא וזה עוד חם, בואי נישאר בים, שם בתוך החול, הכי קרוב למים.
נעים לרבוץ...
מרוב גלידות 'פרימיום' שכחנו כבר את שלושת העשורים הראשונים של המדינה שבהם קיץ לא היה קיץ ללא הארטיקים של חברת 'ארטיק' או הקרטיבים של חברת 'קרטיב'. מאז ועד היום זוהו שני המוצרים הללו עם כל מה שנקרא 'גלידה' – חלומו של כל מפרסם.
אהבנו את הארטיקים – בעברית 'שלגונים', אבל מי זוכר ולמי אכפת? – את ציפוי השוקולד המתוק שעטף את גלידת הווניל (עד שהופיע הארטיק האולטימטיבי – שוקו-שוקו) ואת מקלון העץ שסביבו התארגן כל הטוב הזה. וכמובן שאהבנו גם את הקרטיבים, הנחותים יותר והזולים יותר, שיוצרו מגושי קרח ומכמויות מסחריות של סוכר ושל צבעי מאכל בטעמי פירות. ביננו, הם היו מחורבנים ורחוקים מאוד ממה שהיום מקובל לראות כאיכות, אבל לנו, הצברים העוקצניים והחמודים, זה לא הפריע. ליקקנו אותם בעיר ובכפר, בבית וברחוב, ובמיוחד על שפת הים. הגלידה או הקרח הצבוע נזלו על הידיים ועל החולצה אבל כולם היו מרוצים. זה הלך נפלא עם מוכרי הגלידות השזופים שהסתובבו על שפת הים, עם זפת, חרצפים, מדוזות ואמהות שבאו להשגיח שלא נטבע. איזה תענוג זה היה!
היו כמובן גם יצרנים אחרים ומתחרים כמו 'ויטמן', 'אלפינא' (שהייתה חלק מתשלובת ארטיק–קרטיב), 'סנוקרסט', 'שניר', 'שטראוס', 'גלי-גל', 'אדניר' (שלמיטב זיכרוני המציאה את מקלון הפלסטיק דמוי הסולם וחסר האישיות, שהתיימר להחליף את מקלון העץ רב הטעמים), אבל אף אחד לא הגיע למיתוג המופלא של ארטיק–קרטיב, שרק אזכור שמם גירה את בלוטות הטעם והריח.
מפעלי 'ארטיק' הראשונים הוקמו באזור התעשייה של בת ים בשנת 1951 על ידי משקיעים יהודיים מבלגיה, והמפעל החל בשיווק תוצרתו לקראת קיץ 1952. ארטיק, הוא שיכול אותיות של המילה 'ארקטי', הלא הוא חוג הקוטב הצפוני, שעליו למדנו בשיעורי גאוגרפיה. הלוגו של החברה תמך בשם והציג דמות של אסקימואי מחייך (היום אנו יודעים שקוראים להם אינואיטים, אבל אז קראנו להם, מחוסר ידע, 'אֶסְקֶמוֹסִים'), נושא על כתפיו שלגון גדול, תוצרת 'ארטיק' כמובן. על עטיפת הארטיק היו ציורים של דובי קוטב. בררר. איזה קור!
'ארטיק האמיתי' מיוצר רק בבת ים
ההצלחה הייתה אדירה, ובתגובה הוקם בפתח תקווה בשנת 1953 מפעל 'קרטיב', שנקרא גם 'מתוקר'. השם 'מתוקר' לא כל כך תפס, אבל 'קרטיב' היה שׁוֹס – גם קר וגם איכותי...
עטיפה של קרטיב תוצרת 'מתוקר'
היו מלחמות מחירים, היו הגרלות לא חוקיות, וגם היה 'כסף ארטיק' שדימה שטרות כסף אמתיים. ומה קרה בסוף? כמובן ששני המפעלים התאחדו בשנת 1954 לאימפריה אחת גדולה ושמה 'ארטיק–קרטיב'.
'כסף ארטיק' ושטר תמונת הדייג (1958)
ב-1959 כבר נוצר שיתוף פעולה רשמי עם מפעל הפיס והומצאה 'הגרלה מיוחדת לשיכונים'...
לא עבר זמן רק עד שהארטיקים זכו לקיצור נוסף 'אסקימו'. סדרת הסרטים אסקימו-לימון, שהראשון בהם הוקרן בשנת 1978, נולדה אז...
בד בבד הופיעו מוצרי הלוואי: 'ארטיק לוקס' ו'קסטה', והייתה 'רולדה' לקחת הבייתה ולפרוס ממנה פרוסות מתוקות, וכמובן 'טילון' – טיל מתוק לחלל.
עיקר הייצור היה בקיץ ומה עושים בינתיים בחורף? בשנת 1962 נולד במפעלי ארטיק–קרטיב הרעיון הגאוני של 'קרמבו', גלידה יבשה כביכול, שאותה אפשר למכור בימות החורף (מוצר דומה היה קיים גם קודם לכן ונקרא 'כושי', או 'ראש כושי'). בראשית שנות השבעים פשטה החברה את הרגל ונמכרה, אבל המותג נשאר ויישאר לעולמים.
באוסף הישראליאנה של הָדי אור יש עשרות עטיפות ופרסומות של ארטיקים וקרטיבים. את המוצר עצמו, מסיבות מובנות, אי אפשר היה לשמור... בחרנו עבורכם מעט מהרבה. לחיי הזיכרון והנוסטלגיה!
בימים חמים אלו רבים מבקשים לצנן עצמם בגלידה, טילון, ארטיק, קרטיב, שלגון או קרחון ותוהים לעצמם מה בעצם ההבדל בין כל אלה.
ובכן...
גלידה – מכל השפע הקולינרי הקפוא הזה רק המילה גלידה כלולה במונחי האקדמיה ללשון העברית, והיא מציינת מאכל מתוק מוקפא על בסיס קצפת. את המילה חידש אליעזר בן־יהודה מן המילה גְּלִיד שפירושה 'קרח' ובזיקה לשמו האיטלקי של המאכל – גֵ'לָטוֹ.
שלגון – במילונים נוכל למצוא גם את המילה שלגון. מילה זו מציינת הן גלידה על מקל ('שלגון גלידה') הן ממתק קרח על מקל ('שלגון קרח'). במילונים הניקוד הוא שִׁלגון בחיריק, אבל בציבור רגילה ההגייה שַׁלגון בתנועת a. הניקוד בחיריק הוא על פי נטיית המילה שֶׁלֶג (כגון שִׁלגֵי־החורף), אבל אפשר גם לראות בשלגון מילה במשקל פַּעְלוֹן (כמו חַנְיוֹן, קַנְיוֹן, צַהֲרוֹן), ולכן אין פסול בהגייה הרווחת.
קרחון – את שלגון הקרח יש המכנים בשם קַרְחוֹן, אלא שהמילה קרחון כבר רגילה בלשוננו במשמעות אחרת: גוש גדול של קרח הצף על הים.
ארטיק וקרטיב היו במקור שמות מסחריים של חֲבָרוֹת לייצור שלגונים בשנות החמישים של המאה הקודמת. השם ארטיק נוצר בהשראת המילה arctic (הקוטב הצפוני) והשם קרטיב – מחיבור המילים 'קר' ו'טיב'. בלשונם של רבים ארטיק הוא המאכל החלבי, 'שלגון גלידה', ואילו קרטיב הוא 'שלגון קרח'. האקדמיה ללשון העברית איננה מתערבת בשאלת חיובם של הדוברים להקפיד על הבידול הזה.
טילון – בשם טילון מקובל לכנות את המוצר המסחרי של גלידה בגביע על שום צורתו המזכירה טיל. גם הטילון היה במקור שם מסחרי – של מוצר מסוים כזה.
אני בטוח שהשאלות הבאות, שהופנו לרב יהושע בן-מאיר, מטרידות גם אתכם, ובראשן: האם בתשעת הימים (ימי האבל על חורבן בית המקדש, שחלים בין ראש חודש אב לתשעה בו ואנו בעיצומם), שבהם נאסרה שתיית יין המשמח לבב אנוש, מותר בכלל לטעום מקרטיב ענבים? ובכלל, מה מברכים על קרטיב ענבים – 'בורא פרי הגפן', 'בורא פרי העץ' או 'שהכל נהיה בדברו'? מבולבלים? גם אנחנו.
הדיון ההלכתי ארוך ומייגע, ולפיכך נגיע ישר למסקנה, שגם היא אינה פשוטה כלל:
תשובה ברורה לא תקבלו כאן. אבל ככל שהבנתי, אם מדובר בארטיק 'סורבה', שמוסיפים לו מרכיב כדי שמיץ הענבים לא יתסוס ויהיה מתוק, אז ברכתו 'שהכל', וכמובן שאי אפשר לעשות עליו קידוש; אבל בלי החומר הזה, כלומר ארטיק שהוא כולו מיץ ענבים קפוא – ברכתו 'בורא פרי הגפן' והוא כשר לקידוש.
והאם מותר לאכול ארטיק ענבים ב'תשעת הימים'?
ובכן, כאן אפשר להקל. 'בעל נפש' בוודאי יחמיר, אבל לגבי ילדים קטנים, 'ודאי שאפשר להקל [ו]לתת להם ללקק ארטיק שעשוי מיין קפוא':
ממש בימים האחרונים הופיע על מדפי מוצרי החלב במרכולים מוצר מזעזע חדש מבית היוצר של מחלבות יטבתה: 'משקה חלב בטעם ארטיק ענבים'.
למען האמת היו צריכים לקרוא למשקה זה 'בטעם קרטיב ענבים', משום שכמו הקרטיב המקורי, גם כאן ברשימת הרכיבים אין ולו רמז לענבים, והיצרן מכריז על כך בפירוש 'לא מכיל פירות'.
בעלי התוספות
יש בין המגיבים שגרסו כי 'אסקימו' קדם ל'ארטיק', ואכן הצדק עמם. הגדיל רמי נוידרפר ושלח לי את האזכור הראשון שמצא ל'אסקימו' - בעיתון דואר היום, 12 ביולי 1929:
אלא שעיון מדוקדק במודעה מראה כי לא ברור אם אכן מדובר בגלידה או בפאי פירות.
בין כך ובין כך, בעיתון הארץ, 29 ביולי 1932 התפרסמה כתבה נחמדה מאת דניאל פרסקי שממנה עולה בבירור שכבר אז מכרו 'אסקימו' על שפת ימה של תל אביב:
