כך נראה חלון הראווה המתוחכם (שלא לומר מתחכם) של 'התסביח', ברחוב סוקולוב 70 ברמת השרון, המוכר יותר בשם 'בורקס רמת השרון'. מזכיר מפה של רכבת תחתית או את 'השרשרת', המשחק החדש של עיתון הארץ (למבינים בלבד).
יכול להיות שיש כאן רמז לא רק למאכל הידוע בשם סַבִּיח, אלא גם לסוג מסוים של תסביך?
ב. מבצע חתנים 2026
לכל קבוצה אתנית, עדתית או דתית, יש דרך משלה לחגוג שמחת נישואין. אצלנו, היהודים 'הכלליים', היו נותנים פעם סיפולוקסים, כלי בית ומטבח, ובעיקר צ'קים. דתיים וחרדים (אשכנזים) מקבלים גם טלית של חתנים, סט מהודר של התלמוד, שעון זהב... יש בוודאי 'ערכות חתנים' מכל מיני סוגים.
ומה קורה אצל אחינו במגזר הדרוזי?
באטליז הזה בדאליית אל-כרמל 'יש 'מבצע חתנים' משתלם במיוחד. הוא כולל ארבעה כבשים 'בלדי', כולל מקרר נגרר + 20 ק"ג בשר טחון, והכול ב-13,000 ש"ח בלבד.
וכל הטוב הבשרי הזה מוגש לכם בבניין חלבי...
צילום: פיני גורליק
ג. עוגה בטעם הוֹני
צילום: חזי גל
מעניין אם יש גם בטעמים של פנסיה תקציבית, נאסד"ק או תל אביב 125...
אנחנו כאן רק כדי להזכיר: דבש באנגלית זה Honey.
ד. לראות מעלינו שמיים נקיים
במסעדה הטבעונית 'אנסטסיה', ברחוב פרישמן 54 בתל אביב, מקבלים את פני הבאים בשיר 'חיים פשוטים', שכתבו, הלחינו ושרו אביב גפן ועידן רייכל.
צילום: איתמר לויתן
נצטרף למשאלה הפשוטה הזו. אלה לא מותרות, אלה החיים.
הנה השיר בפי עידן רייכל בליווי הפילהרמונית הישראלית (עיבוד וניצוח: ירון גוטפריד):
רק טבעי הוא שבשכונת רמת בגין בחיפה יהיה בית קפה (או 'קיוסקפה', כלשון ההֶלְחֵם בשלט הפרסום) הנושא את שמו של מנחם בגין.
הצירוף 'קָפֶה מְנַחֵם' יפה בעיניי – גם אִזְכּוּר של מנחם בגין, וגם התייחסות לקפה כמשקה מנחם. ושימו לב לשלושת פולי הקפה מתחת לאות פ, המייצגים את סימן הניקוד סֶגּוֹל.
ב. אספרסו בטלפון
צילום: מנחם רוזנברג
המפגש הראשוני עם הפרסומת הזו מזכיר סצנה בסדרה הדיסטופית הבריטית 'מראה שחורה', הנה או-טו-טו והטלפון החכם שלנו, שיודע לעשות כמעט הכול, יכין לנו גם קפה מהביל ומשובח.
מבט בוחן יותר מגלה שבסך הכול מדובר בעמדת קפה, מיצים וכריכים בתוך חנות נוחות בנתניה.
ג. עוגה בטעם דבק
צילום: יהושע לביא
אם תרצו ללוות את הקפה המנחם שלכם במאפה, הנה הצעה שלא תוכלו לסרב לה. היא מוגשת באדיבות קונדיטוריית וולפסון אשר בשלומי. לעוגה קוראים בשם היצירתי 'ג'ינג'י', ולדברי המפרסם על האריזה (דברים קצת עילגים, יש להודות): 'להתאהב כל ביס מחדש'.
אם עד עכשיו הכרנו את המושג 'עוגת חֶנֶק' (עוגת ספוג), הרי לפניכים הדור הבא – עוגת דבק...
טעם דבק?! כנראה התכוונתם לטעם דבש.
אני בטוח שהעוגה הזאת טעימה מאוד והייתי שמח לטעום ממנה, אבל דחילק, מה עם הגהה, לא בשבילי – בשבילכם!
קשה שלא להתפעל מן הפער שבין העוצמה המלכותית של שושלת הסוחרים בית מדיצ'י, שבניה שלטו באיטליה בימי הביניים, לבין היומרנות המתגלמת בשמה של המסעדונת-פיצוציונת הקטנטונת הזו, הממוקמת בשדרות המאירי, בשכונת קריית משה בירושלים.
צילום: ברוך גיאן
קראתי קצת על 'מדיצ'י' הירושלמית, והביקורות מהללות את ניקיונה הבוהק ואת מנת הדגל שלה: חביתת ירק בתוך באגט.
ב. דיז'ון או דיג'ון?
נו, איך קוראים למקום הזה בצרפת שעושים בו חרדל מאז המאה ה-16? דיז'ון כמובן.
אבל, בעצם, תלוי באיזה צד של הצנצנת אתם מחזיקים...
צילום: דוד אסף
ויש גם ז'ידון, ליהודים (ז'ידים?) שמקפידים במיוחד:
קראתי את הערך חרדל דיז'ון בוויקיפדיה והופתעתי לגלות כמה פרטי טריוויה שלא ידעתי. למשל, שמאז שנת 2009 חרדל דיז'ון כבר אינו מיוצר בעיר דיז'ון ואף לא נארז בה, אלא בעיר אחרת מדרום לה. ועוד למדתי, כי 80% מגרגרי החרדל שבעולם מקורם בכלל בקנדה ולא בצרפת.
ג. יפני תוצרת הארץ
צילום: מנחם רוזנברג
אני מניח שכפי שניתן לגדל ארטישוק ירושלמי מחוץ לירושלים (למעשה הוא בכלל לא ארטישוק, וגם אין לו שום קשר לירושלים, והשם כולו טעות על גבי טעות), כך ניתן לגדל דלעת יפנית (Kabocha Squash) בישראל.
בכל זאת זה מצחיק...
עולם הבורקס: אמא או אבא?
מול בורקס אמא המיתולוגי שבירושלים, שנוסד ב-1987 (רחוב רבקה, אזור התעשייה של תלפיות), צץ מתחרה תל-אביבי עקשן וחצוף – בורקס אבא תודה (פארק המסילה, סמטת אהרן שלוש).
בורקס אמא בירושלים (צילום: דוד אסף)
בורקס אבא תודה בתל אביב (צילום: איתמר לויתן)
אז את מי אתם אוהבים יותר, את אבא או את אמא?
אגב, התמונה שצוירה ב'בורקס אבא תודה' היא כמובן תמונתו של השחקן זאב רווח, שגילם את דמותו של חכם חנוכה בסרט הבורקס הידוע 'חגיגה בסנוקר' (1975), בבימויו של בועז דוידזון (הבמאי הוא שטבע את המושג סרט בורקס).
זאב רווח ב'חגיגה בסנוקר' (צילום: יוני המנחם, ויקימדיה)
כדרכן של פיצות, גם אלה שמכין רועי גורן (Roy Goren, למי שמתקשה בעברית) מגיעות במשלוח, שהוא כידוע חלק בלתי נפרד מחוויית האכילה. בלי קשר לתכולתה ולטעמיה של הפיצה (מודה שלא ניסיתי), יש לשבח את השם המוצלח, המשעשע ומלא ההשראה: שַׁלַחְמְךָ, שהוא הֶלְחֵם של 'שלח לחמך'...
הפיצרייה 'שלחמך' נמצאת ברחוב בראלי בצפון תל אביב ובאתר הבית מסביר האופה מדוע בחר בשם זה:
ב. ארץ זבת חלב ודבש
רעייתו של זאב קינן קיבלה לקראת ט"ו בשבט מארז שי מהודר מארגון העובדים של עיריית ירושלים. בקופסה המתין מבחר עשיר ונחמד של פירות מיובשים (מתוצרת טורקיה ושאר מדינות שאינן בתוך גבולות ההבטחה).
על כל הטוב הזה יש כמובן לומר תודה, אבל הצילום שעל גב האריזה, המלווה בפסוק המקראי המתאר את ארץ ישראל כ'ארץ זבת חלב ודבש' (שמות, ג 8), משך את תשומת לבו של זאב, ושאלות וספקות הציפוהו.
קודם כל, תמונת הנוף הפסטורלי לא צולמה בארצנו (ואולי כלל לא צולמה אלא זו עבודת בינה מלאכותית) – אם יש בין הקוראים מישהו שמזהה את המקום הזה, נשמח ללמוד על כך מפיו.
שנית, למה בכלל לשפוך את החלב והדבש אל תוך מי הנחל? מניין הגיע הרעיון האווילי הזה, האם זהו פשט הפסוק 'זבת חלב ודבש'?
שלישית, האם ניתן לשפוך חלב מבקבוק שנמצא בזווית כזאת? התשובה היא לא. זו פשוט עבודה גרועה של פוטושופ.
ג. הפתרון לקרחת
לא השתלת שיער, לא פאה נוכרית, לא הלוואה וחיסכון – פשוט שתו מיץ רימונים ושיהיה בסיעתא דשמיא...
שוק התקווה, תל אביב (צילום: משה הררי)
ד. אגוזים ממולחים
'אלוף הפיצוחים', שמקום מושבו בעמק שרה (אזור התעשייה של באר שבע), הוא מן הסתם אלוף בקלייה ובהמלחה של פיצוחים, אבל ברור שאינו ממולח די צורכו. לוּ היה ממולח, מן הסתם היה כותב 'קלויים ומומלחים'.
יש מצב שגבולות הארץ המובטחת כוללים בתוכם גם את קפריסין?
אם תיקחו את השלט הזה ברצינות, אז ייתכן שכן. הדניס הזה הוא גם מדגת הארץ וגם מיוצר בקפריסין.
אפשר בכלל לייצר דגים?
לדעתי, הדגים הללו מלכתחילה הם צברים. גדלו והתחנכו בארץ ישראל, ירדו מהארץ בשחייה לקפריסין ועכשיו הם בבחינת תושבים חוזרים שעולים ארצה.
צחוק, צחוק, אבל אין בית מדרש בלי חידוש!
עיינתי בערך ויקיפדיה על דג דניס, ולמדתי ממנו הרבה. קודם כל, השם העברי של דג זה הוא בכלל סְפָּרוּס זָהוֹב – שיקום מי שידע זאת! –ושנית, השם דניס הוא שם עממי, שמקורו בשיבוש המילה הטורקית 'דניז', שפירושה 'ים'. לדג שמגיע מהים קוראים בטורקית 'צ'יפורה דניז', כלומר דג מהים, וברבות הימים (תרתי משמע) נשתכח השם הראשון ונותר השני, שבתורו שובש ל'דניס'.
דג דניס
ב. באָבע מייסעס
לחברת 'באָבע מייסעס' (סיפורי סבתא), המפיצה את מרכולתה הריחנית באזורים חרדיים בניו יורק יש קו ייצור ושמו 'היימיש און געשמאַק' (ביתי וטעים), והוא כולל, ככל שהבנתי, שני מוצרי יסוד של סיר הבישול היהודי: אַרבעס ובאָבעס.
המחיר $5.79 לקופסה.
צילום: זאב וגנר
הסבר קצר למען אלה שלא גדלו על ניחוחותיהם של מאכלים קדושים אלה.
אַרבעס (arbes) אינם אלא גרגרי חומוס (חִמְצָה) מבושלים (מה שנקרא בפי העם 'חומוס עם גרגרים'), שאותם נוהגים אחב"י לאכול במיוחד בחגיגות 'שְׁלוֹם זכר' (שׁוּלֶם-זוּכֶר בשפת הדיבור).
באָבעס, לעומת זאת, הם גרעיני שעועית לבנה (לימה). הם נאכלים בכל הזדמנות, לאו דווקא באירועים מיוחדים, וריחם נישא למרחקים (והמבין יבין).
אגב, כדאי לקנות מתוצרת הארץ: במטעמי חפץ חיים, קופסה של ארבעס או באבעס תעלה לכם רק עשרה ש"ח. מחיר מציאה!
ג. פשטידה עם נוגדי קרישה
אם חשקתם בפשטידה, שגם נושאת עמה ערכים בריאותיים יוצאי דופן כמו חומרים נוגדי קרישה (הקרויים בעברית יפה נוגדי פקקת), לפתח תקווה לכו, למרכז המסחרי שברחוב לוחמי הגטאות.
זה כנראה המקום היחיד בארץ שמוכר פשטידות קרישה (וגם קיגיל ירושלמי)...
צילום: גונן זיק
ד. הסיפור של סמיר
צילומים: איתמר לויתן
ברחוב קהילת דטרויט ברמלה שוכנת מסעדה ושמה 'סמיר', שנוסדה בשנת 1948 – לא תאריך קל בזיכרון של תושביה הערביים של העיר. היא מצהירה על עצמה לא רק כמקום של אוכל, אלא גם של היסטוריה ותרבות.
אין לי מושג איך האוכל שם – אני מתאר לעצמי שהוא מעולה – אבל בלי קשר לבישולים, הסיפור המשפחתי שמפורט בשלט גדול המידות שצמוד למסעדה, שמספר את סיפורם של ארבעה דורות מסעדנים, הוא מעניין ושובה לב.
מילא השגיאה ('מי שנכנס הדר'), אבל הטעם? בוטיק סנטרל, רעננה 2022 (צילום: משה הררי)
'משנכנס אדר מרבין בשמחה', והשנה, לאסוננו, עדיין אין לנו הרבה סיבות לשמוח... אך כדי לצאת ידי חובת שמחת החג נתמקד כהרגלנו בזוטות: במאכל החביב המוכר לנו כאוזני המן.
'אוזני המן' הן צורת הריבוי של 'אוזן המן', אך מדי שנה בשנה מופיעה באמצעי התקשורת המודפסים והמקוונים השגיאה 'אוזני ההמן', בה' הידיעה. זה קורה בדרך כלל במצעדי הדירוג של אוזני המן הטעימות ביותר במדינה.
נניח לרגע לשאלת מקור השם, ונשער שאכן מדובר באוזניו הסמליות של הָמָן המקראי ממגילת אסתר (אף על פי שאין הדבר כן), האם נגיד 'עוגיות העבאדי', 'ביף הסטרוגנוף', 'עוגת הנפוליאון'? טובה הרצל, שהציגה בפניי את השאלה הנוקבת, טרחה והביאה לי שלוש דוגמאות אקטואליות של השיבוש:
אבל האם באמת מדובר בהמן המקראי ובאוזניו?
הרבה דיו שפכו חוקרי הפולקלור היהודי ולשונות היהודים סביב מאכל זה, המוכר גם בשמו ביידיש 'המן-טאַש' ובלשון הדיבור 'הוֹמֶנְטָש'. דומני שרוב רובם של החוקרים סבור שהקישור להמן, ובטח לאוזניו, הוא מאוחר ומדרשי. 'טאַש' בשפות רבות הוא כִּיסָן, ו'מוֹהְן' (Mohn) בגרמנית הם זרעי פֶּרֶג, ובמילים אחרות: כִּיסָני פרג. פרג הוא אפוא המילוי המקורי, ולא כל מיני המצאות של שפים וקונדיטורים שאוהבים לחדש ולמלא את ה'אוזניים' בטעמים שונים ומשונים.
הנה מה שסיכם הפולקלוריסט יום-טוב לוינסקי בספר המועדים שערך (כרך ו, דביר תשט"ז). שמונת הכרכים של ספר המועדים (ועוד כרך מיוחד: ספר השבת), שראו אור בהוצאת 'עונג שבת' (אוהל שם) על ידי דביר בשנים 1956-1946, עמדו פעם בגאון בספרייתו של כל אדם משכיל. היום כבר סר חינם (גם אם לא פג טעמם), ומן הסתם ניתן להשיגם בפרוטות בחנויות לספרים משומשים. למרות עשרות השנים שחלפו מאז פרסומם, ערכם בעינו עומד ועד היום הם מקור שופע להכרת חגי ישראל מכל צדדיהם.
ספר המועדים, ו: ימי מועד וזכרון, דביר, תשט"ז, עמ' 154-153
בלוד מכינים אוזני אמן, 2021
ומעניין לעניין באותו עניין.
בשירי המגילה (מגילה-לידער) הנפלאים של איציק מאנגר (ראו אור לראשונה בוורשה, 1936), שמהדורה דו-לשונית מתורגמת, מוערת ומאויירת שלהם הוצאתי לפני חמש-עשרה שנה (הוצאת חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם, תשע"א), יש שיר נהדר על סעודת ההודיה לפורים שהכין האומן הזקן פוֹנְפָתָא. בתפריט יש כמובן 'אזני המן, שקדים, והעיקר – דגים'.
הנה השיר בתרגומו לעברית מתוך שירי המגילה (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):
שירי המגילה, עמ' 119-116 (איורים: נעם נדב)
וכאן הנוסח ביידיש:
שירי המגילה, עמ' 186
שלושת הבתים האחרונים של השיר גם הולחנו על ידי דובי זלצר והושרו בהצגה 'מגילה-לידער' (תקליטור ההצגה מצורף לספר ועדיין נותרו עותקים אחרונים לרכישה). הנה הביצוע המקסים (תתעלמו מהכותרת. מי שהעלה את שירי המגילה ליו-טיוב שגה בכותרות של כל השירים):
שפשפתי את עיניי נוכח תמונה זו שצולמה השבוע במרכול 'ויקטורי' ברחוב דיזנגוף בתל אביב:
צילום: איתמר לויתן
כבר התרגלנו לעופות חופש, לעופות אורגניים או לעופות שגדלו ללא אנטיביוטיקה, אבל כזה עוד לא היה לנו: עוף שלא עישן סיגריות!
הפתרון המשוער לחידה: חזה העוף הוא 'במבצע', כלומר נמכר בהנחה שמותנית בקנייה מינימלית של 100 ש"ח, לא כולל חפיסות סיגריות או עופות מחולקים.
הבה נאמר שאפשר היה לנסח את זה בצורה קצת פחות מטומטמת.
מה שאי אפשר כנראה להסביר הוא את הסתירה מניה וביה: איך המבצע יכול להתייחס ל-3 ק"ג, כאשר הקנייה מוגבלת ל-2 ק"ג...
ב. מה אכל משה בהר סיני?
דורות על גבי דורות התלבטו פרשנים, חוכמולוגים ונודניקים בשאלה מה אכל משה כששהה ארבעים יום וארבעים לילה על פסגת הר סיני. התירוץ הרווח: משה על הר סיני היה כמו מלאך, ומלאכים, כידוע, אינם אוכלים או שותים.
תשובה חלופית ניתנה מבלי משים בקניון 'ביג' הגדול במתחם גלילות ('בית המקדש החילוני', כפי שכינה אותו בלעג רוגל אלפר), שנפתח לפני כמה שבועות בקול רעש גדול: פיצה!
צילום: גדעון פליישמן
ג. קרעפּלעך אותנטיים
צילום: דוד אסף
אלעק 'אוכל אותנטי'...
מן הסתם על פי מתכון סודי של קרעפּלעך שעבר במשפחה של 'סבתא מסעודה' במרוקו מדור לדור.
משל למה הדבר דומה? לחריימה אותנטי של 'סבא מנחם מנדל'.
המילה חַמִּין אינה נזכרת במקרא. בלשון חז"ל משמעותה היא ריבוי של המילה 'חם', ובמקורות קדומים 'מים חמים'. רק מאוחר יותר התייחדה משמעות מילה זו למזון המבושל במים חמים. במקורות רבניים שונים נכתב כי מקור אכילת חמין בשבת, נמצא בתקנה שכוונה נגד קבוצות פורשות, כמו הצדוקים או הקראים, שהתנגדו לחימום מזון בשבת אפילו בדרך של הנחתו על מקור אש שהודלק עוד טרם כניסתה של השבת. לפיכך, על מנת 'להראות להם', או בלשוננו 'לעשות דווקא', תיקנו חכמינו לאכול דווקא מאכל חם בשבת. כך נוצר הקשר בין חמין לבין שבת.
להנאתכם ליקטתי קצת סיפורי חמין משעשעים, מעט מהרבה, המשקפים את מקומו המרכזי של התבשיל לשבת במטבח היהודי.
צלחת חמין במסעדת 'מוכן ומזומן' בבני ברק (צילום: דותן גורן)
ב. ביצים של שבת
אפשר להביא דוגמאות רבות, ממזרח ומערב, מכל התקופות ומכל עדות ישראל, ואנו נסתפק באחת מדברי הרב יוסף חיים (1909-1835), ששילב בדבריו מעשה עממי מעירו בגדאד:
תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת ... ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת [מורגשת] בריח, שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים. ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים.
ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים: פה עירנו בגד"ד יע"א [יגן עליה אלוהים], יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירָצֵהוּ לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרִצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש.
ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו עֲרֵבִים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו: אם תמיר מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העַרְבוּת של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת (בן יהוידע, א, ירושלים תרנ"ח, פרק טז, לח, על מסכת שבת, קיט ע"א).
סיר נחושת לחמין, מזרח אירופה, המאה ה-18 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ויקימדיה)
סיפור נאה זה יש לו גם מקבילה מזרח-אירופית משעשעת שהובאה בספר הבדיחה והחדוד של אלתר דרויאנוב:
ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 820
ג. מעשה בנוכרי ששבת
סיפורנו התרחש בירושלים לפני שנות דור ודור. באחד מימי החורף של שנת 1910 התאווה ערבי-נוצרי אחד לאכול 'חמין טמונים, כמו שאוכלים היהודים בשבת'. הלך וקנה בשר חזיר ומיני קטניות, ובהגיע יום שישי שמם בסיר ושלחוֹ על ידי נער ספרדי 'לתנור יהודי' באחת השכונות. למחרת שלח את הנער להביא לו את התבשיל מהתנור ואכל בתאבון גדול את אשר חשקה נפשו. הוא הרבה לאכול ובטנו החלה לכאוב. לשיכוך מכאובו לקח ספירט והחל משפשף את בטנו. אולם מבלי משים הסיגריה בידו נגעה בבטנו. ותאחז האש בבשרו, האיש חלה ומת.
נשמע כמו צ'יזבט אך הסיפור דווח בעיתונות העברית כמעשה שהיה. החטא ועונשו:
מוריה, 29 בנובמבר 1910, עמ' 2
וגם כאן נחלץ אלתר דרויאנוב לעזרתנו ומסביר לנו שאין מדובר במקרה יחיד:
ספר הבדיחה והחדוד, ג, מס' 1735
ד. סדר השכבה לחמין
בדורות האחרונים יש יהודים שהחשש העיקרי שמדריך אותם הוא מה יעלה בגורלו של החמין לשבת? האם טעמו יהיה כטעם גן עדן או שמא הסיר יישרף על תכולתו?
חן מלול פרסם לפני כמה שנים בבלוג הספרנים, מגזין הספרייה הלאומית, כתב יד של חיבור סאטירי לא מתוארך, 'השכבה לחמין', ובו הספד קורע לב לסיר חמין שנשרף...
אך היו גם מקרים, לא עלינו, שלא רק החמין נשרף אלא הבית כולו. כך למשל, יהודי ירושלמי זקן עזב
בערב שבת את סיר החמין בחדרו בלי השגחה וגרם לשריפה. על כך הוא נדון בבית המשפט לקנס בסך
1.100 לירות ארץ-ישראליות.
הארץ, 26 בפברואר 1930
12 שנים אחר כך הוזעקו כבאי תל אביב בשבת בבוקר
לבית משפחת קירשנבלום ברחוב יפו 17. הדירה הייתה סגורה, שכן 'בעל-הבית ואשתו
נמצאו בבית הכנסת. הם חדרו לתוך הדירה דרך החלון שבקומה ב' וכיבו את האש. הדליקה
נגרמה בגלל התלקחות של סמרטוטים שכיסו את הפתיליה עם "טשולנט" (חמין)'.
המשקיף, 27 בדצמבר 1942
לשמירה מעין הרע ומפני אסונות במטבח רווחת כידוע אמונה עממית במלאך השומר. זה אותו מלאך הממונה על התקיעות בשופר בימים הנוראים, שבשאר ימות השנה 'משגיח הוא בכל שבת על ה'טשולנט'
בתנוריהם של היהודים, שיהא עולה יפה'. זו גם הסיבה, כך פירשו ליצני הדור, מדוע
אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: 'מפני שהמלאך טרוד אז בשמירה על
הטשולנט'...
'מבדיחות העם לראש השנה', דבר, 7 בספטמבר 1934, תוספת ערב, עמ' 2
ו. גזירת החמין
נפליג אל מעבר לים, אל פולין, אל העיר קוּזְמִיר (הכוונה כנראה לקז'ימייז' דוֹלְנִי שעל גדות הוויסלה, ולא לשכונה היהודית קוזמיר שבקרקוב). השנה היא 1929 וכרעם ביום בהיר,
מפקד המשטרה בעיר אסר על היהודים 'להעמיד חמין (צ'ולנט)'. ומדוע? 'דעתו היא כי העמדת תבשילים בתנור העשוי לאפיית לחם מתנגד לחוקי ההיגיינה.
מלבד זה, תבשילים שהחזיקום בתנור 24 שעות מזיקים גם הם לבריאות'. כל שנותר
למרכז 'אגודת ישראל' לעשות הוא לפנות להנהלת המחוז בבקשה להעביר את רוע הגזירה.
דבר, 21 במאי 1929
במהלך השנים דעתו הקולינרית של אותו מפקד
המשטרה הגיעה גם לעיר הבירה ורשה. בראשית אפריל 1936
החליט מי שהחליט להטיל 'גזירה חדשה לקפוח פרנסתם של האופים היהודים'. עד
מהרה הסתבר כי לא הייתה זו בדיחה של האחד באפריל, ושלטונות הבריאות אכן אסרו על מאפיות יהודיות להטמין חמין לשבת. הנימוק
הרשמי היה 'שטמינת חמין על ידי משפחות יהודיות בתנורי האופים היא בניגוד
לחוקי הבריאות'.
הארץ, 5 באפריל 1936
ז. מלחמות היהודים
מפעם לפעם מתנהלות בערי הקודש ירושלים ובני ברק מחאות בעקבות מכירת החמין ב'צ'ונטיות', שהפכו את בילוי אכילת הצ'ולנט ב'ליל שישי' – כלומר בימי חמישי בערב – עד השעות הקטנות של הלילה, 'לאטרקציה מקומית ותיירותית במרכזים החרדים, ויש מי שלא רואה זאת בעין יפה'. אנו למדים על כך מפשקוויל שפורסם ב-2021 ועליו חתמו כביכול 'תושבי השכונות החרדיות':
מזללות הצ'ולנט ברחובותינו ללא שום הכשר ופיקוח, הינו (כך!) מפגע רוחני וגשמי, מכשול כשרותי חמור, מחדיר את תרבות הבילוי באזורנו, לא אחת נראים שם חילונים מובהקים וחילונים למחצה, צעירים פוחזים וריקים, שאינן (כך!) מתאימים כלל לאורח חיינו ... התעוררו לבער נגע זה מתוכנו(ערוץ 7, 9 באוגוסט 2021)
עד מהרה נדרשו גם 'גדולי הדור' לתת את דעתם לתופעה המסוכנת, כפי שהתבטא הרב גרשון אדלשטיין המנוח, ראש ישיבת פוניבז', על צעירי הישיבות הנוהגים לאכול צ'ולנט בלילות שישי: 'זו תאווה, תאווה, צריך להשפיע שלא ילכו לשם, בכלל, כל הצ'ולנט זה תאווה, כל הטשולנט זה תאווה, זה גיהינום, זה גיהינום' (צוטט במאמרו של משה ויסברג, 'תרבות האוכל היהודי', בחדרי חרדים, 9 באפריל 2023).
סיר חמין צמחוני בקיוסק של שלוימלה בבני ברק (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)
בקיץ 2024 הגיעה המחאה לשיאה. עשרות חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדת 'צ'ולנט עולמי' בירושלים, שמוכרת את תבשיליה אחרי השעה 23:00. 'הם קראו קריאות במשך זמן ארוך, ואף השליכו חפצים לעבר המסעדה, בזמן שבתוכה ישבו הסועדים. באחד התיעודים נראים הקיצוניים מנסים לפרוץ לבית העסק. חבריהם של מנהלי המסעדה חצצו בין המפגינים לבינם' (שילה פריד, 'חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדה בירושלים', 21 ביוני 2024, ynet). בד בבד, חרדים קיצוניים התנכלו גם למטיילים בסיורי אוכל מודרכים בבני ברק ופיזרו עלונים הקוראים 'בני ברק אינה עיר תיירותית! הופעתכם בעירינו נוגדת את אורח חיינו ופוגעת קשות ברגשותינו. אנא ונא שימרו על רצונינו – השאירו את בני ברק נקיה' (יעל צ'כנובר, 'הסיורים הקולינריים בבני ברק שנגמרים בחילוץ', 20 ביולי 2024, ynet).
צ'ולנט עולמי בירושלים (צילום: טובה הרצל)
רגע של נחת וקירוב לבבות סיפק הצ'ולנט כאשר התנהלו צעדות מחאה בבני ברק ובהן קראו המפגינים החילוניים ברובם לגיוס חרדים. יוזמי חלוקת הצ'ולנט למפגינים אמרו אחר כך בסיפוק:
מפגינים רבים הגיעו לבני ברק חבושים בקסדות מחשש שיזרקו לעברם אבנים וביצים, אך במקום אבנים וביצים קיבלו מנות טשולנט ועוגות, אשר הותירו את כל התחזיות הקודרות של התקשורת המפלגת ללא כל כיסוי. גם קיבלנו קידוש השם גדול וגם קירבנו יהודים לבוראם על ידי כך שנאותו לברך לפני שטעמו מהמטעמים המיוחדים (משה ויסברג, 'לא תאמינו מי עומד מאחורי חלוקת הטשולנט בהפגנת השמאל בב"ב', בחדרי חרדים, 1 באפריל 2023).
תושבים מבני ברק מציעים צ'ולנט למפגינים, מארס 2023 (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)
ולסיום נהנה משירו של אודי דמארי 'מי שמאמין אוכל חמין', ששודר בפורים תשע"א (2011). זו גרסה שנונה ומצחיקה ללהיט המוכר של יוסי גיספאן ועדי ליאון (בביצועו של אייל גולן)' מי שמאמין', שהושר לראשונה שנה קודם לכן (2010).
ח. החמין המושלם
ריח החמין כבר עולה באפכם? נהייתם רעבים? הנה המתכון המושלם של חן מזרחי:
.jpg)
