מי שנכנס הדר: אוזני המן

מילא השגיאה ('מי שנכנס הדר'), אבל הטעם? בוטיק סנטרל, רעננה 2022 (צילום: משה הררי)

'משנכנס אדר מרבין בשמחה', והשנה, לאסוננו, עדיין אין לנו הרבה סיבות לשמוח... אך כדי לצאת ידי חובת שמחת החג נתמקד כהרגלנו בזוטות: במאכל החביב המוכר לנו כאוזני המן.

'אוזני המן' הן צורת הריבוי של 'אוזן המן', אך מדי שנה בשנה מופיעה באמצעי התקשורת המודפסים והמקוונים השגיאה 'אוזני ההמן', בה' הידיעה. זה קורה בדרך כלל במצעדי הדירוג של אוזני המן הטעימות ביותר במדינה.

נניח לרגע לשאלת מקור השם, ונשער שאכן מדובר באוזניו הסמליות של הָמָן המקראי ממגילת אסתר (אף על פי שאין הדבר כן), האם נגיד 'עוגיות העבאדי', 'ביף הסטרוגנוף', 'עוגת הנפוליאון'? טובה הרצל, שהציגה בפניי את השאלה הנוקבת, טרחה והביאה לי שלוש דוגמאות אקטואליות של השיבוש:

אבל האם באמת מדובר בהמן המקראי ובאוזניו? 

הרבה דיו שפכו חוקרי הפולקלור היהודי ולשונות היהודים סביב מאכל זה, המוכר גם בשמו ביידיש 'המן-טאַש' ובלשון הדיבור 'הוֹמֶנְטָש'. דומני שרוב רובם של החוקרים סבור שהקישור להמן, ובטח לאוזניו, הוא מאוחר ומדרשי. 'טאַש' בשפות רבות הוא כִּיסָן, ו'מוֹהְן' (Mohn) בגרמנית הם זרעי פֶּרֶג, ובמילים אחרות: כִּיסָני פרג. פרג הוא אפוא המילוי המקורי, ולא כל מיני המצאות של שפים וקונדיטורים שאוהבים לחדש ולמלא את ה'אוזניים' בטעמים שונים ומשונים.

הנה מה שסיכם הפולקלוריסט יום-טוב לוינסקי בספר המועדים שערך (כרך ו, דביר תשט"ז). שמונת הכרכים של ספר המועדים (ועוד כרך מיוחד: ספר השבת), שראו אור בהוצאת 'עונג שבת' (אוהל שם) על ידי דביר בשנים 1956-1946, עמדו פעם בגאון בספרייתו של כל אדם משכיל. היום כבר סר חינם (גם אם לא פג טעמם), ומן הסתם ניתן להשיגם בפרוטות בחנויות לספרים משומשים. למרות עשרות השנים שחלפו מאז פרסומם, ערכם בעינו עומד ועד היום הם מקור שופע להכרת חגי ישראל מכל צדדיהם.

ספר המועדים, ו: ימי מועד וזכרון, דביר, תשט"ז, עמ' 154-153

בלוד מכינים אוזני אמן, 2021

ומעניין לעניין באותו עניין.

בשירי המגילה (מגילה-לידער) הנפלאים של איציק מאנגר (ראו אור לראשונה בוורשה, 1936), שמהדורה דו-לשונית מתורגמת, מוערת ומאויירת שלהם הוצאתי לפני חמש-עשרה שנה (הוצאת חרגול, עם עובד ובית שלום עליכם, תשע"א), יש שיר נהדר על סעודת ההודיה לפורים שהכין האומן הזקן פוֹנְפָתָא. בתפריט יש כמובן 'אזני המן, שקדים, והעיקר – דגים'.

הנה השיר בתרגומו לעברית מתוך שירי המגילה (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה):

שירי המגילה, עמ' 119-116 (איורים: נעם נדב)

וכאן הנוסח ביידיש:

שירי המגילה, עמ' 186

שלושת הבתים האחרונים של השיר גם הולחנו על ידי דובי זלצר והושרו בהצגה 'מגילה-לידער' (תקליטור ההצגה מצורף לספר ועדיין נותרו עותקים אחרונים לרכישה). הנה הביצוע המקסים (תתעלמו מהכותרת. מי שהעלה את שירי המגילה ליו-טיוב שגה בכותרות של כל השירים):

 

פ ו ר י ם   ש מ ח

בורא מיני מזונות: נטול סיגריות, פיצה הר סיני, הקרפּלעך של מסעודה

א. ללא סיגריות

פרסומת לסיגרים, 1905 (אמזון)

שפשפתי את עיניי נוכח תמונה זו שצולמה השבוע במרכול 'ויקטורי' ברחוב דיזנגוף בתל אביב:

צילום: איתמר לויתן

כבר התרגלנו לעופות חופש, לעופות אורגניים או לעופות שגדלו ללא אנטיביוטיקה, אבל כזה עוד לא היה לנו: עוף שלא עישן סיגריות!

הפתרון המשוער לחידה: חזה העוף הוא 'במבצע', כלומר נמכר בהנחה שמותנית בקנייה מינימלית של 100 ש"ח, לא כולל חפיסות סיגריות או עופות מחולקים. 

הבה נאמר שאפשר היה לנסח את זה בצורה קצת פחות מטומטמת.

מה שאי אפשר כנראה להסביר הוא את הסתירה מניה וביה: איך המבצע יכול להתייחס ל-3 ק"ג, כאשר הקנייה מוגבלת ל-2 ק"ג... 

ב. מה אכל משה בהר סיני?

דורות על גבי דורות התלבטו פרשנים, חוכמולוגים ונודניקים בשאלה מה אכל משה כששהה ארבעים יום וארבעים לילה על פסגת הר סיני. התירוץ הרווח: משה על הר סיני היה כמו מלאך, ומלאכים, כידוע, אינם אוכלים או שותים.

תשובה חלופית ניתנה מבלי משים בקניון 'ביג' הגדול במתחם גלילות ('בית המקדש החילוני', כפי שכינה אותו בלעג רוגל אלפר), שנפתח לפני כמה שבועות בקול רעש גדול: פיצה!

צילום: גדעון פליישמן

ג. קרעפּלעך אותנטיים

צילום: דוד אסף

אלעק 'אוכל אותנטי'... 

מן הסתם על פי מתכון סודי של קרעפּלעך שעבר במשפחה של 'סבתא מסעודה' במרוקו מדור לדור.

משל למה הדבר דומה? לחריימה אותנטי של 'סבא מנחם מנדל'. 

סיפורי חמין

מסעדת חמין בירושלים (צילום: טובה הרצל)

מאת דותן גורן

א. חמין על שום מה? 

המילה חַמִּין אינה נזכרת במקרא. בלשון חז"ל משמעותה היא ריבוי של המילה 'חם', ובמקורות קדומים 'מים חמים'. רק מאוחר יותר התייחדה משמעות מילה זו למזון המבושל במים חמים. במקורות רבניים שונים נכתב כי מקור אכילת חמין בשבת, נמצא בתקנה שכוונה נגד קבוצות פורשות, כמו הצדוקים או הקראים, שהתנגדו לחימום מזון בשבת אפילו בדרך של הנחתו על מקור אש שהודלק עוד טרם כניסתה של השבת. לפיכך, על מנת 'להראות להם', או בלשוננו 'לעשות דווקא', תיקנו חכמינו לאכול דווקא מאכל חם בשבת. כך נוצר הקשר בין חמין לבין שבת.

להנאתכם ליקטתי קצת סיפורי חמין משעשעים, מעט מהרבה, המשקפים את מקומו המרכזי של התבשיל לשבת במטבח היהודי.

צלחת חמין במסעדת 'מוכן ומזומן' בבני ברק (צילום: דותן גורן)

ב. ביצים של שבת

אפשר להביא דוגמאות רבות, ממזרח ומערב, מכל התקופות ומכל עדות ישראל, ואנו נסתפק באחת מדברי הרב יוסף חיים (1909-1835), ששילב בדבריו מעשה עממי מעירו בגדאד:  

תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת ... ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת [מורגשת] בריח, שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים. ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים. 

ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים: פה עירנו בגד"ד יע"א [יגן עליה אלוהים], יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירָצֵהוּ לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרִצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש. 

ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו עֲרֵבִים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו: אם תמיר מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העַרְבוּת של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת (בן יהוידע, א, ירושלים תרנ"ח, פרק טז, לח, על מסכת שבת, קיט ע"א).

סיר נחושת לחמין, מזרח אירופה, המאה ה-18 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ויקימדיה)

סיפור נאה זה יש לו גם מקבילה מזרח-אירופית משעשעת שהובאה בספר הבדיחה והחדוד של אלתר דרויאנוב:

ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 820

ג. מעשה בנוכרי ששבת

סיפורנו התרחש בירושלים לפני שנות דור ודור. באחד מימי החורף של שנת 1910 התאווה ערבי-נוצרי אחד לאכול 'חמין טמונים, כמו שאוכלים היהודים בשבת'. הלך וקנה בשר חזיר ומיני קטניות, ובהגיע יום שישי שמם בסיר ושלחוֹ על ידי נער ספרדי 'לתנור יהודי' באחת השכונות. למחרת שלח את הנער להביא לו את התבשיל מהתנור ואכל בתאבון גדול את אשר חשקה נפשו. הוא הרבה לאכול ובטנו החלה לכאוב. לשיכוך מכאובו לקח ספירט והחל משפשף את בטנו. אולם מבלי משים הסיגריה בידו נגעה בבטנו. ותאחז האש בבשרו, האיש חלה ומת. 

נשמע כמו צ'יזבט אך הסיפור דווח בעיתונות העברית כמעשה שהיה. החטא ועונשו:

מוריה, 29 בנובמבר 1910, עמ' 2

וגם כאן נחלץ אלתר דרויאנוב לעזרתנו ומסביר לנו שאין מדובר במקרה יחיד:

ספר הבדיחה והחדוד, ג, מס' 1735

ד. סדר השכבה לחמין

בדורות האחרונים יש יהודים שהחשש העיקרי שמדריך אותם הוא מה יעלה בגורלו של החמין לשבת? האם טעמו יהיה כטעם גן עדן או שמא הסיר יישרף על תכולתו? 

חן מלול פרסם לפני כמה שנים בבלוג הספרנים, מגזין הספרייה הלאומית, כתב יד של חיבור סאטירי לא מתוארך, 'השכבה לחמין', ובו הספד קורע לב לסיר חמין שנשרף...

כתב היד 'השכבה לחמין' (הספרייה הלאומית)

ה. שריפה אחים 

אך היו גם מקרים, לא עלינו, שלא רק החמין נשרף אלא הבית כולו. כך למשל, יהודי ירושלמי זקן עזב בערב שבת את סיר החמין בחדרו בלי השגחה וגרם לשריפה. על כך הוא נדון בבית המשפט לקנס בסך 1.100 לירות ארץ-ישראליות.

הארץ, 26 בפברואר 1930

12 שנים אחר כך הוזעקו כבאי תל אביב בשבת בבוקר לבית משפחת קירשנבלום ברחוב יפו 17. הדירה הייתה סגורה, שכן 'בעל-הבית ואשתו נמצאו בבית הכנסת. הם חדרו לתוך הדירה דרך החלון שבקומה ב' וכיבו את האש. הדליקה נגרמה בגלל התלקחות של סמרטוטים שכיסו את הפתיליה עם "טשולנט" (חמין)'. 

המשקיף, 27 בדצמבר 1942

לשמירה מעין הרע ומפני אסונות במטבח רווחת כידוע אמונה עממית במלאך השומר. זה אותו מלאך הממונה על התקיעות בשופר בימים הנוראים, שבשאר ימות השנה 'משגיח הוא בכל שבת על ה'טשולנט' בתנוריהם של היהודים, שיהא עולה יפה'. זו גם הסיבה, כך פירשו ליצני הדור, מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: 'מפני שהמלאך טרוד אז בשמירה על הטשולנט'...

'מבדיחות העם לראש השנה', דבר, 7 בספטמבר 1934, תוספת ערב, עמ' 2

ו. גזירת החמין

נפליג אל מעבר לים, אל פולין, אל העיר קוּזְמִיר (הכוונה כנראה לקז'ימייז' דוֹלְנִי שעל גדות הוויסלה, ולא לשכונה היהודית קוזמיר שבקרקוב). השנה היא 1929 וכרעם ביום בהיר, מפקד המשטרה בעיר אסר על היהודים 'להעמיד חמין (צ'ולנט)'. ומדוע? 'דעתו היא כי העמדת תבשילים בתנור העשוי לאפיית לחם מתנגד לחוקי ההיגיינה. מלבד זה, תבשילים שהחזיקום בתנור 24 שעות מזיקים גם הם לבריאות'. כל שנותר למרכז 'אגודת ישראל' לעשות הוא לפנות להנהלת המחוז בבקשה להעביר את רוע הגזירה. 

דבר, 21 במאי 1929

במהלך השנים דעתו הקולינרית של אותו מפקד המשטרה הגיעה גם לעיר הבירה ורשה. בראשית אפריל 1936 החליט מי שהחליט להטיל 'גזירה חדשה לקפוח פרנסתם של האופים היהודים'. עד מהרה הסתבר כי לא הייתה זו בדיחה של האחד באפריל, ושלטונות הבריאות אכן אסרו על מאפיות יהודיות להטמין חמין לשבת. הנימוק הרשמי היה 'שטמינת חמין על ידי משפחות יהודיות בתנורי האופים היא בניגוד לחוקי הבריאות'. 

הארץ, 5 באפריל 1936

ז. מלחמות היהודים

מפעם לפעם מתנהלות בערי הקודש ירושלים ובני ברק מחאות בעקבות מכירת החמין ב'צ'ונטיות', שהפכו את בילוי אכילת הצ'ולנט ב'ליל שישי' – כלומר בימי חמישי בערב – עד השעות הקטנות של הלילה, 'לאטרקציה מקומית ותיירותית במרכזים החרדים, ויש מי שלא רואה זאת בעין יפה'. אנו למדים על כך מפשקוויל שפורסם ב-2021 ועליו חתמו כביכול 'תושבי השכונות החרדיות': 

מזללות הצ'ולנט ברחובותינו ללא שום הכשר ופיקוח, הינו (כך!) מפגע רוחני וגשמי, מכשול כשרותי חמור, מחדיר את תרבות הבילוי באזורנו, לא אחת נראים שם חילונים מובהקים וחילונים למחצה, צעירים פוחזים וריקים, שאינן (כך!) מתאימים כלל לאורח חיינו ... התעוררו לבער נגע זה מתוכנו (ערוץ 7, 9 באוגוסט 2021) 

עד מהרה נדרשו גם 'גדולי הדור' לתת את דעתם לתופעה המסוכנת, כפי שהתבטא הרב גרשון אדלשטיין המנוח, ראש ישיבת פוניבז', על צעירי הישיבות הנוהגים לאכול צ'ולנט בלילות שישי: 'זו תאווה, תאווה, צריך להשפיע שלא ילכו לשם, בכלל, כל הצ'ולנט זה תאווה, כל הטשולנט זה תאווה, זה גיהינום, זה גיהינום' (צוטט במאמרו של משה ויסברג, 'תרבות האוכל היהודי', בחדרי חרדים, 9 באפריל 2023).

סיר חמין צמחוני בקיוסק של שלוימלה בבני ברק (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

בקיץ 2024 הגיעה המחאה לשיאה. עשרות חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדת 'צ'ולנט עולמי' בירושלים, שמוכרת את תבשיליה אחרי השעה 23:00. 'הם קראו קריאות במשך זמן ארוך, ואף השליכו חפצים לעבר המסעדה, בזמן שבתוכה ישבו הסועדים. באחד התיעודים נראים הקיצוניים מנסים לפרוץ לבית העסק. חבריהם של מנהלי המסעדה חצצו בין המפגינים לבינם' (שילה פריד, 'חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדה בירושלים', 21 ביוני 2024, ynet). בד בבד, חרדים קיצוניים התנכלו גם למטיילים בסיורי אוכל מודרכים בבני ברק ופיזרו עלונים הקוראים 'בני ברק אינה עיר תיירותית! הופעתכם בעירינו נוגדת את אורח חיינו ופוגעת קשות ברגשותינו. אנא ונא שימרו על רצונינו –  השאירו את בני ברק נקיה' (יעל צ'כנובר, 'הסיורים הקולינריים בבני ברק שנגמרים בחילוץ', 20 ביולי 2024, ynet).

צ'ולנט עולמי בירושלים (צילום: טובה הרצל)

רגע של נחת וקירוב לבבות סיפק הצ'ולנט כאשר התנהלו צעדות מחאה בבני ברק ובהן קראו המפגינים החילוניים ברובם לגיוס חרדים. יוזמי חלוקת הצ'ולנט למפגינים אמרו אחר כך בסיפוק:

מפגינים רבים הגיעו לבני ברק חבושים בקסדות מחשש שיזרקו לעברם אבנים וביצים, אך במקום אבנים וביצים קיבלו מנות טשולנט ועוגות, אשר הותירו את כל התחזיות הקודרות של התקשורת המפלגת ללא כל כיסוי. גם קיבלנו קידוש השם גדול וגם קירבנו יהודים לבוראם על ידי כך שנאותו לברך לפני שטעמו מהמטעמים המיוחדים (משה ויסברג, 'לא תאמינו מי עומד מאחורי חלוקת הטשולנט בהפגנת השמאל בב"ב', בחדרי חרדים, 1 באפריל 2023).

תושבים מבני ברק מציעים צ'ולנט למפגינים, מארס 2023 (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

ולסיום נהנה משירו של אודי דמארי 'מי שמאמין אוכל חמין', ששודר בפורים תשע"א (2011). זו גרסה שנונה ומצחיקה ללהיט המוכר של יוסי גיספאן ועדי ליאון (בביצועו של אייל גולן)' מי שמאמין', שהושר לראשונה שנה קודם לכן (2010).

ח. החמין המושלם 

ריח החמין כבר עולה באפכם? נהייתם רעבים? הנה המתכון המושלם של חן מזרחי:

   

עוד סיפורי חמין שהתפרסמו בבלוג עונג שבת:

איל דודסון, חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

דנצ'ו ארנון, רק בירושלים: התנור שמאחורי הדלת הירוקה

צ'ולנט על הגג וצ'ולנט עולמי 

הצ'ולנט של לייביש והצ'ולנט על האש

הצ'ולנט התימני המקורי

צ'ולנט לאספנים

צ'ולנט VIP

צ'ולנט ובירה על הים

פרנסות של יהודים: רפי הספר מחלק צ'ולנט

_____________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

בורא מיני מזונות: דמיינו, עגבניות א"י, הכדור של הכדור, מחיר מבצע, בורגר ירושלמי

א. דמיינו יין

ליד מדפי היין במרכול 'אושר עד' בירושלים עצרתי בפליאה: יין מדומיין, ועוד כזה שהברון אדמונד דה רוטשילד, הנדיב הידוע, חתום עליו. מה זה יכול להיות?

זמזמתי לעצמי את שירו של ג'ון לנון Imagine (דמיינו), ובדקתי את תווית הבקבוק שם אכן הסתתרה התשובה:

צילומים: דוד אסף

לא מדומיין אלא ממשי. מתברר שזה התרגום ל-Des Domaines, שפירוש תחום או מתחם או שטח (בעולם האינטרנט 'דומיין' פירושו שם מתחם, כלומר שם ייחודי שמזהה את אתר האינטרנט המסוים).

ב. עגבניות ארץ ישראל

מחירי העגבניות בשמים, אבל לא זו הנקודה. 

במרכול הזה בשכונת בית וגן הירושלמית עדיין לא שמעו על הקמתה של מדינת ישראל. מבחינתם, מדובר בירקות מארץ ישראל.

צילום: ברוך גיאן

ג. הכדור הכי טעים בכדור

חובבי השילוט כבר יודעים כי אף פעם אין להסתפק בכותרת הראשית, ויש לתת את הדעת גם לכותרת המשנה.

הנה למשל פלאפל מטאור, ברחוב ז'בוטינסקי 75 בבני ברק, שכל חינו מצוי בכותרת המשנה הצנועה שלו.

צילום: יהושע לביא

ד. מבצע בסופר בונוס

צילום: עפר גביש

כמה טמבלים יכולים להיות? בסופר בונוס ברמת השרון יש מבצע מיוחד של גלידות בן אנד ג'ריס. במקום המחיר הישן 24.90 תוכלו לקנות אותן עכשיו במבצע ב-41.90 ש"ח בלבד. אכן מבצע שווה!

אפשר להניח שמתכנני המבצע התכוונו ש-24.90 ש"ח היה מחיר יחידה אחת, ואם כך במבצע תוכלו לקבל שתי יחידות ב-41.90 ש"ח. אז אם לזה התכוונתם, למה שלא תכתבו את זה בצורה קצת יותר אינטליגנטית?

ה. מה לירושלמים ולהמבורגר?!

אנשי מסעדת הבשרים ג'וזף, ברחוב השקמה בירושלים (שוק מחנה יהודה), מצטיינים כנראה בחוש הומור ומוּדעוּת עצמית מפותחת.

כך נראה השלט המזמין אתכם פנימה:

צילומים: דוד אסף

בורא מיני מזונות: תשעה באב, פרלמנט, פסק זמן, החביתה של אניטה והדגים של בלוי, קפה הארי

א. תפריט תשעה באב

פרס חוסר המוּדעוּת ניתן לדוכן השווארמה בדיזנגוף סנטר (ליד הכניסה מרחוב קינג ג'ורג', שער 7), שם תוכלו למצוא תפריט מיוחד לתשעה באב. בס"ד, כמובן.

ובניגוד לבס"ד, המילה באב איננה ראשי תיבות...

צילום: איתמר לויתן

ב. עוזר פרלמנטרי

מטבע הדברים, ברשת החומוסיות 'פרלמנט' יש עוזרים פרלמנטרים... 

'אם לשפוט לפי איכות התוצרת', כתב לי אבישי ליוביץ', 'יש טעם להחליף לפחות חלק מפרלמנטרינו המכהנים בירושלים בעוזרים הפרלמנטריים אשר על החומוס והפלאפל'.

צילום: אבישי ליוביץ'

ג. פסק זמן לחרדים

איך מוכרים חטיפים מתוקים של 'עלית' למגזר החרדי? חשבו הפרסומאים, ישבו שבעה נקיים ולבסוף המציאו את השירה הזאת: 'פסק זמן' זה לבנים, ללומדי הגמרא. 'עד חצות' זה לבנות, שמבקרות את סבתא וזוללות את החטיף יחד איתה.

יאיר פז צילם עבורנו פרסומות מתוך היומון יתד נאמן, מיום י"ז בתמוז תשפ"ד (23 ביולי 2024):

ד. החביתה של אניטה

צילום: אורי פינוס

מעיד אורי פינוס, שצילם:

שלט חמוד מדוכן בקרית היובל בירושלים, שהוא מוסד בפני עצמו. 'המנה' במקום (בה' הידיעה) היא ביצה בלחמניה.

ה. הרי אלו של בלוי

צילום: אחשתרן

כתב לי אחשתרן:

קצת רקע למקור ההשראה של אותו בעל עסק לשיווק עופות ודגים, שייטיב להסביר את התחכום והחינניות שלו. המשנה במסכת בבא מציעא (פרק ב, משנה א) מונה דברים שאין להם סימן מזהה, וההנחה היא שמי שאיבדם כבר התייאש מלקבלם שוב מיד המוצא. הרי הוא לא יוכל לתת סימנים המוכיחים שהוא זה שאיבד, ומשכך, המוצא אותם 'הרי אלו שלו'.  

זו לשון המשנה: 'מצא פירות מפוזרין ... מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר... הרי אלו שלו' (הרשימה ארוכה יותר וכאן ציטטתי רק את מה ששימש את המפרסם).  

אותו בעל עסק, ששם משפחתו הוא 'בלוי', ניצל את ההגיה האשכנזית המסורתית, בה 'שֶׁלּוֹ' [אִמְרוּ: שֶׁלוֹי] מתחרז עם 'בלוי', והרי הוא משבח את מקחו בלשון המשנה: 'מצא נתח בשר משובח, מצא עוף נקי כדבעי, מצא דג נאה לכבוד שבת – הרי אלו של בלוי'.  

מלבד התחכום הלשוני יש גם עומק בכוונה. בעוד שלפי המשנה, 'הרי אלו שלו' מתייחס למוצֵא, לא למי שהבשר בא ממנו, הרי שבפרסומת זה ממש להפך – 'הרי אלו של בלוי', מתייחס למקור הבשר המעיד על איכותו.

ו. בית הקפה על שם הארי

צילום: דותן גורן

בספרייה הלאומית יש בית קפה הקרוי על שם הארי.

נגלה לכם בסוד, כי לא מדובר באר"י מצפת, למרות שזה היה יכול להיות שם מגניב למדי. כמה חבל שלתורם לא היו מרכאות בשמו...

בורא מיני מזונות: צ'ולנט עולמי, בוטנים, הבית התימני, קופת חולים

א. הגעת ליעד

'צ'ולנט על הגג' שוכן על אחד הגגות אשר בעיר ירושלים (רחוב מלכי ישראל 5 בשכונת גאולה), ולמי שלא מתמצא יש גם הכוונה בנוסח 'וייז'.

המסעדה פתוחה עד שתיים בלילה, במקרה שבדיוק בשעות כאלה נתקעתם עם תשוקה בלתי מוסברת לצ'ולנט.

צילום: טובה הרצל

ב. צ'ולנט עולמי

צילום: טובה הרצל

לא הרחק משם, ברחוב כנפי נשרים בשכונת גבעת שאול, נמצאת אימפריה נוספת של צ'ולנט. 

לא סתם צ'ולנט, אלא צ'ולנט עולמי. ואכן, מה יותר אוניברסלי וקוסמופוליטי מאשר צ'ולנט?

ג. הנה הבאתי לך בוטנים

בקומת המשרדים התת-קרקעית של הספרייה הלאומית החדשה יש מרחב מיוחד למנוחה ולאכילה אך הוא מוגבל בחומרה: לא רק שאסור לעשן, כנהוג, אלא גם אסור להכניס בוטנים.

בוטנים יכולים להרוג!

צילום: דוד אסף

ד. שגרירות תימן בישראל

ברחוב הרצל 25 בבאר שבע נמצאת המסעדה הוותיקה 'הבית התימני (האורגינלי)', שאותה מנהל בצלמו ודמותו נתן כהן ('השגריר').

המסעדה מלאה וגדושה בשלטים מצחיקים, והנה כמה מהם.

אגב, האוכל טעים מאוד (כך סיפרה לי ורדה וכסלר שאכלה וצילמה).

צילומים: ורדה וכסלר

ה. פלאפל קופת חולים

לא בדקנו את טיב הפלאפל, אבל הבה נאמר שהשם לא ממש עושה תיאבון...

צולם במגדל העמק.

צילום: משה הררי