ארץ הקודש: כדור פורח בעזה, לוחמי הברית, טשולנט, מחאה ונאצה

א. חסמבה החרדית בקרבות רחוב בעזה

מחפשים מתנה מגניבה לחנוכה? הנה רעיון: ספר חינוכי ומרתק לילדים ולנכדים.

יוני גרוס שלח לי כמה תצלומים מספר הרפתקאות חרדי חדש, שרוכב גם הוא על גל ספרות מלחמת שבעה באוקטובר.

הכותב הוא אברהם אוחיון. אינני יודע אם זה שם אמיתי או שם עט. מה שבטוח, הוא כנראה בן דמותם החרדי של אבנר כרמלי ויגאל מוסינזון.

מעשה בכדור פורח, הנסחף אל עזה ונאלץ לנחות בסמטאותיה הבוערות. בכדור נמצאים ארבעה בחורי ישיבה ('יְשִׁיבְשֵׁרִים' בעגה החרדית החדשה; פעם היו קוראים להם סתם ישיבֶע-בּוּחֶערים). הכול קורה כמובן 'בין הזמנים', כדי שהתמימים לא יבטלו חלילה יום מלימוד התורה. 

ומי הם בני חבורת חסמבה החרדית? 

למרבית העניין הם באים 'מעולמות שונים', כלומר אחד תימני (יחיא חריפי), אחד ליטאי (שלומי שלגונוביץ'), אחד ספרדי (נסים בן בבא), ואחד חסיד (זלמן קפדניץ). ממש יחד שבטי ישראל. 

מלבד השמות האינפנטיליים, שספק אם יש כמותם בעולם, הרי – כפי שכתב לי יוני – 'זה שארבעתם יחד באותה קבוצה, זה הדבר הכי בדיוני בספר'...

ב. צדיק, ביצר הרע כבר נלחמת?

ואם מדברים בלוחמים גיבורים, שימו לב למודעה הבאה שהודבקה על קיר תחנת אוטובוס בבאר שבע.

צילום: שלמה בוסקילה

המודעה מבשרת על קבוצת תמיכה ('עזרה ראשונה'), המיועדת ל'גברים בלבד' שיש להם בעיה עם יצר הרע, לשון נקייה למחשבות (במקרה הטוב רק מחשבות) זרות בענייני מין. 'לוחמי הברית', משמע לוחמים על קדושת הברית – איבר המין הגברי – והדעת נותנת שמדובר במתמכרים לאוננות ('שפיכת זרע לבטלה').

אבל לא מדובר במתכונת המוכרת של אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), שנפגשים יחד עם מנחה ומספרים לחבריהם בגילוי לב על התמכרויותיהם ועל ניסיונותיהם להיגמל. כאן, כמובן, הבושה גדולה יותר, ולכן מדובר בקבוצת ווטסאפ שבה אפשר להישאר אנונימי לגמרי.

ובקטנה, את סימן הנקודה רצוי לתת בצד שמאל, בסוף המשפט (לא שזה משנה משהו לעילגות)

ג. טשולנט לנשים בלי נשים

מודעת פרסום (תודה ליוחנן פלוטקין)

ומעניין לעניין באותו עניין.

בירושלים נפתחה צ'ולנטייה (ואולי 'צ'ונטיה'?) חדשה, שמיועדת רק לנשים, ורק בימי חמישי בערב. העניין המסחרי משקף כנראה צורך חברתי אמיתי של נשים חרדיות להיפגש, מעין פאב של נשים.

לכאורה בשורה זו הייתה צריכה למצוא את מקומה בבלוג במדור 'בורא מיני מזונות', שבו אנו משיחין בענייני אוכל ומסעדות. אבל הביטו שוב במודעה ושימו לב מי חסר בה. 

נכון, אין שם נשים! המודעה נפתחת במילים 'אתן על המפה', אבל על המפה יש רק צלחות וסכו"ם וסביב השולחן כיסאות ריקים. את מקומן של הנשים – המתבקש במקרה זה – ממלאים ייצוגים שלהן: תיקי יד שנושאות נשים, ומעין מלבוש נשי לא מזוהה (כיסוי ראש? צעיף? שמלה?). 

גם כאן, יצר הרע עובד שעות נוספות...

ד. תנועת המחאה

צילום: יואב אבניאון

ועוד באותו עניין של זימה ויצר הרע שמודחק ומתפרץ במקומות לא צפויים.

כתובת זו, שצולמה השבוע בשכונת מאה שערים, מדברת בעד עצמה. 

היום כבר לא מסתפקים בפשקוויל. המסר על הקיר עובר בקלות ובבהירות. אין צורך לגייס חתימות של רבנים וגדולי תורה. קח מברשת וצבע, חפש קיר פנוי ומרח את מה שיש לך לומר.

ה. מעשה בכתובת

צילום: טל סגל

ועוד כתובת, שונה אבל דומה.

טל סגל, כתב עונ"ש לענייני גרפיטי (בארץ ובחו"ל), נתקל בכתובת המאוסה הזו, שצוירה לא מכבר על חזית בית הכנסת 'רון ישרים', בשדרות וושינגטון בתל אביב (שכונת פלורנטין). כאילו לא די לנו בשנאת ישראל מבחוץ, שאנו זקוקים לתזכורת כזו גם אצלנו בבית.

'האם יש קשר בין הכתובת לבין בית הכנסת?', שאל אותי טל. עניתי שלמיטב הבנתי אין קשר, והנחתי שהכותב האלמוני ראה פיסת קיר פנויה וצייר עליה את כתובת הנאצה. במחשבה שנייה, אינני בטוח.

בין כך ובין כך, הכתובת כבר לא קיימת. טל הביא מברשת וצבע ודאג אישית למחוק את התועבה. 

סיפורי חמין

מסעדת חמין בירושלים (צילום: טובה הרצל)

מאת דותן גורן

א. חמין על שום מה? 

המילה חַמִּין אינה נזכרת במקרא. בלשון חז"ל משמעותה היא ריבוי של המילה 'חם', ובמקורות קדומים 'מים חמים'. רק מאוחר יותר התייחדה משמעות מילה זו למזון המבושל במים חמים. במקורות רבניים שונים נכתב כי מקור אכילת חמין בשבת, נמצא בתקנה שכוונה נגד קבוצות פורשות, כמו הצדוקים או הקראים, שהתנגדו לחימום מזון בשבת אפילו בדרך של הנחתו על מקור אש שהודלק עוד טרם כניסתה של השבת. לפיכך, על מנת 'להראות להם', או בלשוננו 'לעשות דווקא', תיקנו חכמינו לאכול דווקא מאכל חם בשבת. כך נוצר הקשר בין חמין לבין שבת.

להנאתכם ליקטתי קצת סיפורי חמין משעשעים, מעט מהרבה, המשקפים את מקומו המרכזי של התבשיל לשבת במטבח היהודי.

צלחת חמין במסעדת 'מוכן ומזומן' בבני ברק (צילום: דותן גורן)

ב. ביצים של שבת

אפשר להביא דוגמאות רבות, ממזרח ומערב, מכל התקופות ומכל עדות ישראל, ואנו נסתפק באחת מדברי הרב יוסף חיים (1909-1835), ששילב בדבריו מעשה עממי מעירו בגדאד:  

תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ, וְ'שַׁבָּת' שְׁמוֹ. לא דבר שקר חס וחלילה, אלא התבלין הוא ההארה של קדושת שבת הנמשכת בשבת על התבשיל גם כן על אשר נתבשל לכבוד שבת ... ולכן הארת השבת השורה על התבשיל נרגשת [מורגשת] בריח, שיהיה ריחו נודף. ונמצא מן התבשיל של שבת אשר ריחו נודף אצל ישראל שומרי שבת דוקא, יש הוכחה שהשבת לנו הוא ולא לזרים. ועל כן תמצא זה הרמז באותיות תַּבְשִׁיל שהם נקראים למפרע לִי שַׁבָּת, רצונו לומר מן התבשיל מוכח שהשבת הוא לי ולא לזרים. 

ושמעתי מעשה שהיה בדורות הקדמונים: פה עירנו בגד"ד יע"א [יגן עליה אלוהים], יהודי אחד המיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירָצֵהוּ לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הרִצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה המרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה, אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש. 

ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל ולא יכול, אלא זה עודנו עומד במרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה, והוא יודע בו שמקטנותו עֲרֵבִים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדירה, ואוהב לאכול בכל שבת שבעה ושמונה ביצים מחמת שערבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו: אם תמיר מה תעשה בשביל הביצים של שבת? כי זה העַרְבוּת של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת! ודבריו של זה תיכף עשו פירות בלב זה האדם וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת (בן יהוידע, א, ירושלים תרנ"ח, פרק טז, לח, על מסכת שבת, קיט ע"א).

סיר נחושת לחמין, מזרח אירופה, המאה ה-18 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ויקימדיה)

סיפור נאה זה יש לו גם מקבילה מזרח-אירופית משעשעת שהובאה בספר הבדיחה והחדוד של אלתר דרויאנוב:

ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 820

ג. מעשה בנוכרי ששבת

סיפורנו התרחש בירושלים לפני שנות דור ודור. באחד מימי החורף של שנת 1910 התאווה ערבי-נוצרי אחד לאכול 'חמין טמונים, כמו שאוכלים היהודים בשבת'. הלך וקנה בשר חזיר ומיני קטניות, ובהגיע יום שישי שמם בסיר ושלחוֹ על ידי נער ספרדי 'לתנור יהודי' באחת השכונות. למחרת שלח את הנער להביא לו את התבשיל מהתנור ואכל בתאבון גדול את אשר חשקה נפשו. הוא הרבה לאכול ובטנו החלה לכאוב. לשיכוך מכאובו לקח ספירט והחל משפשף את בטנו. אולם מבלי משים הסיגריה בידו נגעה בבטנו. ותאחז האש בבשרו, האיש חלה ומת. 

נשמע כמו צ'יזבט אך הסיפור דווח בעיתונות העברית כמעשה שהיה. החטא ועונשו:

מוריה, 29 בנובמבר 1910, עמ' 2

וגם כאן נחלץ אלתר דרויאנוב לעזרתנו ומסביר לנו שאין מדובר במקרה יחיד:

ספר הבדיחה והחדוד, ג, מס' 1735

ד. סדר השכבה לחמין

בדורות האחרונים יש יהודים שהחשש העיקרי שמדריך אותם הוא מה יעלה בגורלו של החמין לשבת? האם טעמו יהיה כטעם גן עדן או שמא הסיר יישרף על תכולתו? 

חן מלול פרסם לפני כמה שנים בבלוג הספרנים, מגזין הספרייה הלאומית, כתב יד של חיבור סאטירי לא מתוארך, 'השכבה לחמין', ובו הספד קורע לב לסיר חמין שנשרף...

כתב היד 'השכבה לחמין' (הספרייה הלאומית)

ה. שריפה אחים 

אך היו גם מקרים, לא עלינו, שלא רק החמין נשרף אלא הבית כולו. כך למשל, יהודי ירושלמי זקן עזב בערב שבת את סיר החמין בחדרו בלי השגחה וגרם לשריפה. על כך הוא נדון בבית המשפט לקנס בסך 1.100 לירות ארץ-ישראליות.

הארץ, 26 בפברואר 1930

12 שנים אחר כך הוזעקו כבאי תל אביב בשבת בבוקר לבית משפחת קירשנבלום ברחוב יפו 17. הדירה הייתה סגורה, שכן 'בעל-הבית ואשתו נמצאו בבית הכנסת. הם חדרו לתוך הדירה דרך החלון שבקומה ב' וכיבו את האש. הדליקה נגרמה בגלל התלקחות של סמרטוטים שכיסו את הפתיליה עם "טשולנט" (חמין)'. 

המשקיף, 27 בדצמבר 1942

לשמירה מעין הרע ומפני אסונות במטבח רווחת כידוע אמונה עממית במלאך השומר. זה אותו מלאך הממונה על התקיעות בשופר בימים הנוראים, שבשאר ימות השנה 'משגיח הוא בכל שבת על ה'טשולנט' בתנוריהם של היהודים, שיהא עולה יפה'. זו גם הסיבה, כך פירשו ליצני הדור, מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: 'מפני שהמלאך טרוד אז בשמירה על הטשולנט'...

'מבדיחות העם לראש השנה', דבר, 7 בספטמבר 1934, תוספת ערב, עמ' 2

ו. גזירת החמין

נפליג אל מעבר לים, אל פולין, אל העיר קוּזְמִיר (הכוונה כנראה לקז'ימייז' דוֹלְנִי שעל גדות הוויסלה, ולא לשכונה היהודית קוזמיר שבקרקוב). השנה היא 1929 וכרעם ביום בהיר, מפקד המשטרה בעיר אסר על היהודים 'להעמיד חמין (צ'ולנט)'. ומדוע? 'דעתו היא כי העמדת תבשילים בתנור העשוי לאפיית לחם מתנגד לחוקי ההיגיינה. מלבד זה, תבשילים שהחזיקום בתנור 24 שעות מזיקים גם הם לבריאות'. כל שנותר למרכז 'אגודת ישראל' לעשות הוא לפנות להנהלת המחוז בבקשה להעביר את רוע הגזירה. 

דבר, 21 במאי 1929

במהלך השנים דעתו הקולינרית של אותו מפקד המשטרה הגיעה גם לעיר הבירה ורשה. בראשית אפריל 1936 החליט מי שהחליט להטיל 'גזירה חדשה לקפוח פרנסתם של האופים היהודים'. עד מהרה הסתבר כי לא הייתה זו בדיחה של האחד באפריל, ושלטונות הבריאות אכן אסרו על מאפיות יהודיות להטמין חמין לשבת. הנימוק הרשמי היה 'שטמינת חמין על ידי משפחות יהודיות בתנורי האופים היא בניגוד לחוקי הבריאות'. 

הארץ, 5 באפריל 1936

ז. מלחמות היהודים

מפעם לפעם מתנהלות בערי הקודש ירושלים ובני ברק מחאות בעקבות מכירת החמין ב'צ'ונטיות', שהפכו את בילוי אכילת הצ'ולנט ב'ליל שישי' – כלומר בימי חמישי בערב – עד השעות הקטנות של הלילה, 'לאטרקציה מקומית ותיירותית במרכזים החרדים, ויש מי שלא רואה זאת בעין יפה'. אנו למדים על כך מפשקוויל שפורסם ב-2021 ועליו חתמו כביכול 'תושבי השכונות החרדיות': 

מזללות הצ'ולנט ברחובותינו ללא שום הכשר ופיקוח, הינו (כך!) מפגע רוחני וגשמי, מכשול כשרותי חמור, מחדיר את תרבות הבילוי באזורנו, לא אחת נראים שם חילונים מובהקים וחילונים למחצה, צעירים פוחזים וריקים, שאינן (כך!) מתאימים כלל לאורח חיינו ... התעוררו לבער נגע זה מתוכנו (ערוץ 7, 9 באוגוסט 2021) 

עד מהרה נדרשו גם 'גדולי הדור' לתת את דעתם לתופעה המסוכנת, כפי שהתבטא הרב גרשון אדלשטיין המנוח, ראש ישיבת פוניבז', על צעירי הישיבות הנוהגים לאכול צ'ולנט בלילות שישי: 'זו תאווה, תאווה, צריך להשפיע שלא ילכו לשם, בכלל, כל הצ'ולנט זה תאווה, כל הטשולנט זה תאווה, זה גיהינום, זה גיהינום' (צוטט במאמרו של משה ויסברג, 'תרבות האוכל היהודי', בחדרי חרדים, 9 באפריל 2023).

סיר חמין צמחוני בקיוסק של שלוימלה בבני ברק (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

בקיץ 2024 הגיעה המחאה לשיאה. עשרות חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדת 'צ'ולנט עולמי' בירושלים, שמוכרת את תבשיליה אחרי השעה 23:00. 'הם קראו קריאות במשך זמן ארוך, ואף השליכו חפצים לעבר המסעדה, בזמן שבתוכה ישבו הסועדים. באחד התיעודים נראים הקיצוניים מנסים לפרוץ לבית העסק. חבריהם של מנהלי המסעדה חצצו בין המפגינים לבינם' (שילה פריד, 'חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ למסעדה בירושלים', 21 ביוני 2024, ynet). בד בבד, חרדים קיצוניים התנכלו גם למטיילים בסיורי אוכל מודרכים בבני ברק ופיזרו עלונים הקוראים 'בני ברק אינה עיר תיירותית! הופעתכם בעירינו נוגדת את אורח חיינו ופוגעת קשות ברגשותינו. אנא ונא שימרו על רצונינו –  השאירו את בני ברק נקיה' (יעל צ'כנובר, 'הסיורים הקולינריים בבני ברק שנגמרים בחילוץ', 20 ביולי 2024, ynet).

צ'ולנט עולמי בירושלים (צילום: טובה הרצל)

רגע של נחת וקירוב לבבות סיפק הצ'ולנט כאשר התנהלו צעדות מחאה בבני ברק ובהן קראו המפגינים החילוניים ברובם לגיוס חרדים. יוזמי חלוקת הצ'ולנט למפגינים אמרו אחר כך בסיפוק:

מפגינים רבים הגיעו לבני ברק חבושים בקסדות מחשש שיזרקו לעברם אבנים וביצים, אך במקום אבנים וביצים קיבלו מנות טשולנט ועוגות, אשר הותירו את כל התחזיות הקודרות של התקשורת המפלגת ללא כל כיסוי. גם קיבלנו קידוש השם גדול וגם קירבנו יהודים לבוראם על ידי כך שנאותו לברך לפני שטעמו מהמטעמים המיוחדים (משה ויסברג, 'לא תאמינו מי עומד מאחורי חלוקת הטשולנט בהפגנת השמאל בב"ב', בחדרי חרדים, 1 באפריל 2023).

תושבים מבני ברק מציעים צ'ולנט למפגינים, מארס 2023 (צילום: ניצן כהן, ויקימדיה)

ולסיום נהנה משירו של אודי דמארי 'מי שמאמין אוכל חמין', ששודר בפורים תשע"א (2011). זו גרסה שנונה ומצחיקה ללהיט המוכר של יוסי גיספאן ועדי ליאון (בביצועו של אייל גולן)' מי שמאמין', שהושר לראשונה שנה קודם לכן (2010).

ח. החמין המושלם 

ריח החמין כבר עולה באפכם? נהייתם רעבים? הנה המתכון המושלם של חן מזרחי:

   

עוד סיפורי חמין שהתפרסמו בבלוג עונג שבת:

איל דודסון, חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

דנצ'ו ארנון, רק בירושלים: התנור שמאחורי הדלת הירוקה

צ'ולנט על הגג וצ'ולנט עולמי 

הצ'ולנט של לייביש והצ'ולנט על האש

הצ'ולנט התימני המקורי

צ'ולנט לאספנים

צ'ולנט VIP

צ'ולנט ובירה על הים

פרנסות של יהודים: רפי הספר מחלק צ'ולנט

_____________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

בורא מיני מזונות: צ'ולנט עולמי, בוטנים, הבית התימני, קופת חולים

א. הגעת ליעד

'צ'ולנט על הגג' שוכן על אחד הגגות אשר בעיר ירושלים (רחוב מלכי ישראל 5 בשכונת גאולה), ולמי שלא מתמצא יש גם הכוונה בנוסח 'וייז'.

המסעדה פתוחה עד שתיים בלילה, במקרה שבדיוק בשעות כאלה נתקעתם עם תשוקה בלתי מוסברת לצ'ולנט.

צילום: טובה הרצל

ב. צ'ולנט עולמי

צילום: טובה הרצל

לא הרחק משם, ברחוב כנפי נשרים בשכונת גבעת שאול, נמצאת אימפריה נוספת של צ'ולנט. 

לא סתם צ'ולנט, אלא צ'ולנט עולמי. ואכן, מה יותר אוניברסלי וקוסמופוליטי מאשר צ'ולנט?

ג. הנה הבאתי לך בוטנים

בקומת המשרדים התת-קרקעית של הספרייה הלאומית החדשה יש מרחב מיוחד למנוחה ולאכילה אך הוא מוגבל בחומרה: לא רק שאסור לעשן, כנהוג, אלא גם אסור להכניס בוטנים.

בוטנים יכולים להרוג!

צילום: דוד אסף

ד. שגרירות תימן בישראל

ברחוב הרצל 25 בבאר שבע נמצאת המסעדה הוותיקה 'הבית התימני (האורגינלי)', שאותה מנהל בצלמו ודמותו נתן כהן ('השגריר').

המסעדה מלאה וגדושה בשלטים מצחיקים, והנה כמה מהם.

אגב, האוכל טעים מאוד (כך סיפרה לי ורדה וכסלר שאכלה וצילמה).

צילומים: ורדה וכסלר

ה. פלאפל קופת חולים

לא בדקנו את טיב הפלאפל, אבל הבה נאמר שהשם לא ממש עושה תיאבון...

צולם במגדל העמק.

צילום: משה הררי

בורא מיני מזונות: הפסגה, חריף אש ועל האש, חזון, דוקטורט

 א. אוויר פסגות

עם כל הכבוד לטשולנט ולסלטים במעדנייה של לַייביש (רחוב טרפון, בני ברק), הבה נאמר שמידת הצניעות ולשון האנדרסטייטמנט אינן מוכרות די הצורך לבעלי המקום.

מ'פסגת הטעם היהודי' הזו אפשר רק להתדרדר...

צילום: יוחנן פלוטקין

ב. חריף?

לשאלה הקלאסית של מוכרי הפלאפל 'חריף?', ניתנות ב'שלום פלאפל' (קיבוץ כפר עציון) 35 תשובות אפשריות!

צילום: אריה הניג

ג. על האש שלי ועל חַסְדִי 

צילום: רפאל קאודרס

בתחנת הדלק בביתר עילית יש שלט המפנה למסעדה בשרית ושמה השנון הוא 'על האש שלי'. חדי עין ישימו לב ללוגו של המסעדה שמטביע עליה את חותמה של חסידות ברסלב. אחד המשפטים הידועים ביותר המיוחסים לרבי נחמן מברסלב הוא 'האש שלי תוקד עד ביאת המשיח' (במקור ביידיש: מײַן פֿײַער'ל וועט שוין טליען ביז משיח וועט קומען).

במונח 'האש שלי' הכוונה היא כמובן לבעירה הרוחנית הפנימית של הרבי, שתשרוד גם את מותו וגם את כל ההיסטוריה עד בואו של המשיח (רבי נחמן עצמו, כמובן).

אבל כאן, 'האש שלי' היא אש הקבבים והפרגיות. הומור שנון או זילות? מעניין איך חסידי ברסלב הוותיקים רואים זאת...

'ליל שישי', ליל הטשולנט הגדול, הוא כמובן יום חמישי בערב.

ועוד בענייני ברסלב ואוכל. 

ב'חסדי' (רחוב קפלן, עפולה עילית), יש המון פסוקים בניחוח ברסלבי, ויש גם אוכל מסוגת הפלאפל-סביח. 

אבל מה זה 'בריק'? 

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. המבורגר עם חזון

לפעמים המבורגר הוא לא סתם קציצת בשר, לפעמים יש לו גם חזון. כזה הוא ההמבורגר של 'הכהן הגדול' המשרת בקודש בקהילת נתיבות.

צילום: אמי פרי

מהו החזון לא ברור. 

ה. דוקטורט 

את הדוקטורט שלו יקבל ד"ר בננה בהמשך שנת 2024.

צילום: טובה הרצל

חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

מאת איל דודסון

אין זמן ראוי יותר מחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, לעיון בספר חוטאים וחטאים בארץ ישראל, שנדפס בירושלים בשנת 1924 (מהדורה מתורגמת לאנגלית ראתה אור באותה שנה בכותרת: Crime and Criminals in Palestine). המחבר, דוד תדהר, לא מצא שם מעוּדָן יותר לספרו, שאינו אלא יומן זיכרונותיו של מפקח משטרת ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, שמסכם שנתיים (1924-1922) של חקירות פליליות. ובהתאם, גם המוטו של הספר, שנדפס על דף השער, הוא 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים, יג 6).

קצין המשטרה תדהר (1970-1897), יליד שכונת נווה שלום שביפו, צבר בעבודתו ניסיון רב בחקירות, ובשנת 1926, לאחר שפרש מהמשטרה, הקים בתל אביב (ברחוב אחד העם 30) משרד חקירות פרטי.

תדהר לא הסתפק בחקירות אמיתיות ובשנת 1932 נתן את שמו ליצירת 'הבלש העברי הראשון': סדרה של 28 חוברות, שנקראו ספריית 'הבלש', ובהם נפרשו בפני הקוראים סיפורי חקירות ובילוש בדיוניים שגיבורם היה הוא עצמו. יחד עם שני עוזריו הנאמנים, ירמיהו וסעדיה התימני, פענחו בני החבורה תעלומות פשע חובקות עולם, חיפשו אוצרות זהב ואיתרו צוואות אבודות. הם יצאו למשימות נועזות בלונדון ובפריז, בהרי השומרון, במערות ים המלח ובתל אביב, והפילו בפח את 'התליין מקורפו', 'הערפד' ופושעים מטילי אימה אחרים. סדרת החוברות זכתה להצלחה מרובה בתוך זמן קצר וקוראים בני כל הגילאים גמאו בשקיקה כל חוברת חדשה.

כריכת החוברת הראשונה של 'הבלש' עם תצלום פניו של דוד תדהר

בכל זה לא היה די לאישיותו הפורה וההיפר-אקטיבית של תדהר. הוא המשיך בפעילות ספורטיבית, תחביבו עוד מהימים ששיחק בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב בשנת 1913, ועסק בפעילות ציבורית נמרצת לעידוד הספורט העברי. נשאר לו גם זמן לתחביב אחר שהפך למפעל חיים. באמצעות שאלונים מפורטים, חושים בלשיים וידע אישי רב ליקט תדהר וערך ביוגרפיות קצרות של כ-6,000 מחלוצי ההתיישבות בארץ ישראל, בוניה ועסקניה. את החומר העצום, שלא היה מבייש שום מסד נתונים מודרני, ערך תדהר בתשעה-עשר כרכים של אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו. אנציקלופדיה זו, שכל כרכיה זמינים במרשתת, נחשבת עד ימינו מקור ביוגרפי ראשון במעלה, לעתים מקור יחידי, של מאות רבות של אישים שתדהר הציל משר השכחה. 

דוד תדהר עם עשרת הכרכים הראשונים של ה'אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו'

אפשר להמשיך ולספר עוד ועוד על דמותו הססגונית של דוד תדהר, אך אנו נתמקד בספר 'החוטאים והחטאים' שלו, שהזכרנו לעיל. רגע לפני שנקרא את אחד הסיפורים, נשים לב להקדשת התודה בפתיחת הספר, 'לקצין המשטרה בחיפה, מר ב. שיתרית'.

בכור-שלום שטרית (1967-1895), יליד טבריה, היה עמיתו הגלילי של תדהר בראשית ימי המנדט הבריטי. הוא פיקד על משטרת טבריה ושימש קצין חקירות. לימים היה שטרית ה'צבר' היחידי בין חותמי מגילת העצמאות ושר המשטרה הראשון בממשלות ישראל שהתמיד בתפקידו זה – שהיום נחשב לבית קברות פוליטי – במשך 18 שנה (!).

שר המשטרה בכור-שלום שטרית (משמאל) בבית הספר לשוטרים בתל מונד, יוני 1948
(צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

בפרק 'גנבים ל... שבת' (עמ' 35-34) מגולל תדהר בלשון היתולית ודרמטית (ובמטבעות לשון מקראיות) את עלילות גנבי הפשטידות בלילות שבת. אירוע פלילי חמור שמתרחש מדי שבת בשבתו בחצרות שכונת הבוכרים שבעיר הקודש:

גם אלה מאתנו שהצליחו להתגבר על ניבים כמו 'צִיקֵי הקדרה' (התבשיל שנדבק לדפנות הסיר), 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה' (אבל כבד) או 'קִבְּצוּ פָארוּר' (שחורים כשולי הקדירה), ספק אם יבינו את הסיפור ללא הכרת הרקע שלו: הכנת החלות, העוגות או הפשטידות לשבת הייתה מלאכה נשית מייגעת. תנור לא היה מצוי בבתים הפרטיים, אפילו לא בבתי אמידים, ותהלוכות תבניות הבצק הקלוע בדרך אל התנור, וניחוחות המאפים בדרך חזרה משם לקראת כניסת השבת, היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בירושלים (ראו גם ברשימתו של דנצ'ו ארנון, 'התנור שמאחורי הדלת הירוקה', שפורסמה לא מכבר בבלוג עונג שבת).

כך סיפרה לימים חנה לונץ-בולוטין, בתו של חוקר ארץ ישראל הדגול אברהם משה לונץ:

עם עלות השחר התחילה עקרת הבית בעבודתה והיא – רחיצת החיטים. שמים היו אותם באגן מים ומשפשפים היטב להפיג את הטעם המר של זרעי הבר שנתערבבו בהם, אחר כך שוטחים אותם על מחצלאות בחדר או על הגג השטוח, ובזה תמו ההכנות שלפני הטחינה. מטחנת הקמח הושבו החיטים טחונים ומעורבים, ועל בעלת הבית היה לנפות ולהפריד את הסובין ואת הסולת. מן הסולת הוכנו החלות וכן איטריות לפשטידות לשבת ולמועד. 

עיקר הסבל היה באפיית הלחם – רק שלושה תנורים היו בכל העיר! התור לאפייה היה ארוך והצפיפות רבה, ולא פעם יצאו ככרות הלחם חרוכות או שלא נֵאפוּ די צורכן. מה גדול היה אז צער האֵם והרעיה העמלה! המשפחות, שהיו אמידות יותר, שכרו אדם שיוביל את הלחם לתנור ויחזירהו אפוי. אך רוב הנשים לא יכלו להרשות לעצמן נוחות זו, ונאלצו לשאת על ראשן את ככרות הלחם לתנור, כשהן מונחות על טבלת עץ. לא אחת ירדו אגלי זיעה על לחייהן, והקללה 'בזיעת אפיך תאכל לחם' נתקיימה בהן פשוטה כמשמעה (חנה לונץ-בולוטין, מאיר נתיבות ירושלים: חיי אברהם משה לונץ, ירושלים: אחיעבר תשכ"ח, עמ' 21-20).

ובנוסח דומה, סיפר גם חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְּרֵס (1955-1874), בספרו מאה שנה בירושלים: מזכרונות איש ירושלים (ראובן מס, 1964):

ישעיהו פרס, מאה שנה בירושלים, עמ' 17-16

לא רק לאפייה שימש התנור השכונתי, אלא גם פְּלָטָה ציבורית של שבת. עם סיום האפייה בערב שבת, ולאחר שאחרונת הנשים הגיעה לקחת את תבנית המאפים המשפחתית, לא כובו הגחלים אלא כוסו בלוחות פח, ובזה אחר זה הונחו על גביהם סירי החמין. התבשילים המתובלים המבעבעים, ובתוכם ירקות, קטניות ומעט בשר, המשיכו להתבשל במשך כל הלילה והבוקר שאחריו, ולקראת סעודת שבת חזרו נציגי המשפחות אל התנור השכונתי, בירכו איש את רעהו ב'שבת שלום', שאלו מה חדש, וחזרו הביתה עם סיר ה'עונג שבת' – החמין (הספרדי), הצ'ולנט (האשכנזי), הטפינה (המרוקאית) או התְבּית (העיראקית) – משאירים מאחוריהם שובל של ניחוחות גן עדן וחתולים מכושפים.

גם בשכונת הבוכרים עמד התנור במרכז ההווי החברתי והקולינרי. כך תיאר זאת אחד מדיירי השכונה, הרב אברהם מונסה, שהיה מחכמי ישיבת 'פורת יוסף': 

בשנת פר"ת יוסף [תר"פ, 1920], בחנוכה, עלינו כל המשפחה והדודים לירושלים וגרנו בשכונת רחובות הבוכרים, בבית המנוח מו'[רנו] בנימין גול ז"ל [רחוב יחזקאל 37-35]. מול [בית] המרחץ של הבוכרים  [רחוב יחזקאל 36] ... באותם הזמנים לא היו מוכרים לחם מן המוכן בחנויות. במכולת מכרו רק קמח ובבתים היו לשים קמח ועושים עיסה ומברכים על החלה ועורכים את הלחם על מגש עץ ולוקחים לתנור ואופים את הלחם בשכונה. אחרי בית המרחץ היה תנור של יחיא התימני ... בכל יום שישי היו מכינים את החמינין (האוכל של סעודה שניה [סעודת הצהריים] של שב"ק [שבת קודש]) ולוקחים קדרות החמין לתנור והאופה טומן אותם בתנור, וביום שב"ק אחר תפלת שחרית ומוסף, בערך בשעה 10-9, כל אחד הולך לתנור ומכיר את הקדירה שלו, ולוקח אותה לביתו (א"י מונסה, פדה את אברהם, א, ירושלים תשנ"ו, עמ' תט-תי). 

הגנבים משכונת הבוכרים לא המתינו עד הבוקר כדי שישביח טעמו של התבשיל, אלא כילו את סירי החמין באישון לילה. הבלש תדהר חקר ומצא שהגנבים היו 'המהגרים הפרסים שעלו בשנה זו לא"י עם הטף אשר ברגליהם, ושכנו כבוד בשכונה הזאת'. 

אכן, יהודים עלו מפרס לירושלים במספר גלים למן שלהי המאה ה-19, ובמיוחד לאחר הצהרת בלפור (1917). מרביתם היו יוצאי הערים שיראז, משהד, יזד, המדן, טהרן וג'הרום. לארץ הגיעו רובם מרוששים מכספם ומדולדלים מנכסיהם. מעט הכסף שהיה להם אזל בדרך או נשדד בטלטלות נתיבי הים (מנמל בושהיר שבמפרץ הפרסי, דרך בומביי וסואץ ליפו) או בנתיבי היבשה (דרך בגדד, דמשק וצפת). כשהופיעו בשערי ירושלים היו עולים חדשים אלה דלים וחסרי כול, שהתקשו למצוא מקורות מחייה בעיר הענייה ממילא.

על מצבם השפל של בני העדה הפרסית דיווח עיתון המגיד בשנת 1901:

המגיד, 12 בספטמבר 1901, עמ' 370-369

'הרעש הנורא' שנזכר כאן היה צו הגירוש שהוציא השליט העות'מני כלפי היהודים הפרסים בשנת 1892, משום שראה בהם נטל כלכלי וחברתי בלתי נסבל (על פרשה זו ראו דב גנחובסקי, סיפורים ירושלמיים, ירושלים תשמ"ט, עמ' 69-66). צו הגירוש, החריג בחומרתו, אמנם לא יצא אל הפועל לבסוף, אך מלמדנו עד כמה היה מצבם של עולי פרס קשה.

'אבנים בחומה' (ירושלים 1970), ספרו של המדפיס רפאל חיים הכהן (1970-1884),
מתאר את קורות עליית משפחתו משיראז לירושלים בשנת 1890

עולי פרס התרכזו במספר שכונות בירושלים החדשה, אך לאלו מהם שהתיישבו בשכונת הבוכרים היה סיפור מיוחד. אלו הם אנוסי משהד – יוצאי העיר משהד שבצפון-מזרח איראן, שנאלצו להמיר דתם לאסלאם בשנת 1839 בעקבות עלילת דם נוראה, אך המשיכו לשמור על יהדותם בסתר. 

בשנת 1900 יצא חאג'י מחמד איסמאעיל ממשהד, כדי לקיים את מצוות עליית הרגל למכה. הוא כבר היה בשנות השבעים לחייו והכינוי חאג' שהוצמד לשמו מלמד כי כבר קיים את המצווה הזו. אבל הפעם היה זה רק סיפור הכיסוי, שכן חאג'י מחמד התכוון לעלות לרגל לירושלים, להתיישב בה ולחשוף את יהדותו. וכך היה. בירושלים הוא שינה את שמו לחאג'י יחזקאל ואת ביתו בנה בשוליה הצפוניים של שכונת הבוכרים (רחוב אדוניהו הכהן 6). בעקבותיו עלו לירושלים משפחות אנוסים נוספות ממשהד, ובהן משפחת כהן-אהרונוב, שבחצרה (רחוב אדוניהו הכהן 7) הוקם בית הכנסת חאג'י אדוניהו בשנת תרס"ב (1902).

לוח הקדש בבית הכנסת של עולי משהד בירושלים (ויקיפדיה)

'גנבי הפשטידאות' לא היו פושעים אמתיים אלא פשוט עניים אומללים ורעבים ללחם שביקשו לשרוד. סיפורם הקשה הוא גם סיפורה של תקופה שממנה צמחה והתפתחה ירושלים החדשה.

לסיפורם של אנוסי משהד הוקדש סרט תעודי שיצר העיתונאי המנוח אורי כהן אהרונוב, בעצמו בן הקהילה:

_________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל eyaldav65@gmail.com

בעלי התוספות

ידיד הבלוג שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק עד לא מכבר, הוסיף את הדברים הבאים: 

עם גלריית האישים שעמדו בקשר עם ביאליק נמנה גם הבלש ומפקח משטרת העיר החדשה של ירושלים דוד תדהר, אשר העניק למשורר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל בלווי ההקדשה המשעשעת הבאה: 

למשורר הטוב ספרי הרע

לח.נ. ביאליק

לזכר בואו לארץ ישראל

מוגש בנאמנות ובהדרת כבוד

ירושלים ר"ח ניסן תרפ"ד 

את דעתו של ביאליק על ספר זה ניתן ללמוד מתוך איגרת שכתב המשורר בינואר 1927 לידידו יעקב פישמן, עורך המאָרגען זשורנאַל בניו יורק, שבהּ ביקשוֹ להעסיק את תדהר בעיתונו, וזאת נוכח סגולותיו בתחום הכתיבה: 

כאדם בעל ניסיונות הרבה וידען גדול במעשיו של 'עולם הפושעים' כאן, בארץ ישראל, וכשוטר בעל רוח עז היתה היכולת בידו לאסוף חומר עשיר, מגוון ומעניין מאוד משל אותו עולם, וחלק ממנו פרסם בספר קטן, אבל מלא חן 'חוטאים וחטאים בא"י'. על הספר הזה רבו הקופצים ועורר רעש. כי לא זה בלבד שהוא חד וחריף ואכזוטי, אלא יש בדרך כתיבתו גם מן הפקחות היתרה, וכאמור, מן החן: הוא ענייני, קצר ונמרץ ומעורר בלי הרף התעניינות ומכריח את האדם לבוא עד סופו (אגרות חיים נחמן ביאליק, ד, תל אביב: דביר, תרצ"ח, עמ' עו). 

מעניין לציין, שגם אל ראי"ה קוק, מידידיו של ביאליק, שלח תדהר את ספרו חוטאים וחטאים בארץ ישראל, ובמענה לכך השיבו הרב בביקורת מעודנת: 'יהי רצון שנזכה במהרה לספר כתוב על צדיקים וצְדקות' (אגרות הראי"ה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רא). מכל מקום, המלצתו של ביאליק נתבררה בסוף כמיותרת, שכן במקום לארצות הברית נסע תדהר למצרים. גם משם המשיך הבלש את קשריו עם המשורר, ואף שיגר אליו דו"ח על פעולות 'המועדון העברי בקהיר', שאותו טיפח. בשער הדו"ח מתנוססים כמוטו פסוקיו של ביאליק מ'ברכת עם' ('תחזקנה'): 'הוי כוחות נפרדים, התלקטו, התקוששו! / עבדו שכם אחד בחיל ועוז!".

*

פרופסור ציפי שחורי-רובין קראה את המאמר בהתרגשות, שכן הוא הזכיר לה סיפור ישן מבית אבא:

אבי, ישראל שחורי (צ'רני), עבד שנים רבות בבית משפט השלום בתל אביב ברח' יהודה הלוי בשנים 1979-1948; משנת 1968 כמזכיר ראשי וממונה על בתי משפט השלום בגוש דן. במסגרת זו נפגש לא מעט עם דוד תדהר והוא העניק לאבי את ספרו בשרות המולדת, הוצאת ידידים, 1960, והוסיף הקדשה יפהפייה. זו לשונה: