מִשׁוּט בארץ: פינק, אשת חיִל, הסטודיו והמתפרה, מוזיקה גרועה

א. זוכרים את פינק

ענבר הימן (2023-1996)

השבוע ניזכר באומנית הגרפיטי ענבר הימן, שכינתה את עצמה PINK ונרצחה בפסטיבל נובה. גופתה של ענבר נחטפה לעזה ולבסוף הושבה לקבר ישראל. 

בדיוק לפני שנתיים, ב-9 באוקטובר 2024, הקדשנו לה כאן מאמר מיוחד שכתב טל סגל, 'מי זאת פינק? לזכרה של ענבר הימן'. 

ליד תחנת הרכבת פתח תקווה-סגולה, מתחת לכביש 40, יש מעבר להולכי רגל. על הבטון החשוף יש גרפיטי ולידו שלט של עיריית פתח תקווה, שמציין כי ציור זה זה נעשה על ידי ענבר הימן, שגופתה נחטפה לעזה והושבה. בין צמחיית מעזבה לשלטים עייפים של חברות גז ותקשורת, ספק אם רבים מהעוברים ושבים, שממהרים להימלט מחום היום, שמים לב לנקודת הזיכרון הזאת.

הנה נתקן זאת במשהו: 

צילום: יוחנן פלוטקין

על השלט נכתב:

ב. אשת חיִל מי ימצא? 

ואם באשת חיל פתח-תקוואית עסקינן...

לפני כמה שנים (24 בינואר 2023) שמחתי לפרסם בבלוג על דבר קיומה של כיכר 'אשת חיל' אשר באָזוֹר. וכך כתבתי שם:

משתלם להיות אישה באָזוֹר.

נשות המועצה המקומית אָזוֹר (ליד חולון) זוכות ליחס מיוחד, כולן ביחד וכל אחת לחוד. הכיכר שבכניסה למועצה המקומית נקראת 'כיכר אשת חיִל'. 

על לוח ההקדשה מצוטט הפסוק הידוע 'אשת חיל מי ימצא' (משלי, לא 10), ועל זה נוסף: 'תושבת אזור היקרה, כיכר זו מוקדשת לך'.

צילום: יוחנן פלוטקין

והנה, מאז נודע הדבר התברר לי שיש לפחות עוד שתי ערים בישראל עם כיכר בשם דומה.

כך, למשל, 'כיכר אשת חיל' בעיר הגדולה פתח תקווה (רחוב רוטשילד פינת גד מכנס), שמוקדשת 'לכבודן של נשות פתח תקווה לדורותיהן'.

צילום: יהושע לביא

'על פי מסורת מקומית שאני לא מתחייב לה', כתב לי יהושע לביא שצילם, 'כאן עמדה תחנת כיבוי האש שנשרפה...'

מתברר שכיכר 'אשת חיל' יש גם באשדוד, על כביש הטיילת במפגש עם רחוב מקס נורדאו. היא נחנכה בחודש יולי 2023, ובמרכזה ניצב פסל מעניין שפיסל אדם כץ.

לבקשתי יצא יצחק לב האשדודי וצילם את הכיכר במלוא הודה:

צילום: יצחק לב (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

על הדשא (המלאכותי?) מתנוסס שלט שעליו כתוב בפשטות 'כיכר אשת חיל'. בצד השני של הכיכר נמצא שלט נוסף, וממנו מתברר כי הכיכר נקראת על שם אשת חיל ספציפית: אווה-דניאל (אביבה) איטח, 'חולמת ומגשימה, טבעית ואמיתית'. משפחתה היא שתרמה לבניית הכיכר ולהקמת הפסל, וכך זכתה המנוחה לכיכר לזִכרה.

בהודעה הרשמית של העירייה, שהתפרסמה לאחר חנוכת הכיכר ב-2023, נכתב שאומנם הכיכר היא לזכרה של אווה-אביבה איטח, אבל בה בעת היא גם 'מעלה על נס את הכבוד וההערכה לנשות אשדוד [...] אות הוקרה והערכה לכל הנשים בעיר אשר שותפות בבניינה ושגשוגה של אשדוד, מיום הקמתה ובכל שטחי החיים'. 

שלט ההסבר המקורי כבר דהוי וקריא בקושי, אך במרשתת מצאנו את השילוט המקורי:

אשדודנט

ג. תופרת אני ותופרת

צילום: טובה הרצל

על הקיר שברחוב שלומציון המלכה 7 בירושלים, בגובה קומת אדם, אפשר לעבור על פני יוזמת זיכרון פרטית, נוגעת ללב בפשטותה, שמנציחה את פועלם של אורי ושרה מיכאלי. אורי היה מורה ירושלמי ידוע לחינוך גופני, ואימו שרה – 'תופרת אני ותופרת'...

בו אחר של שרה, אמנון, נפל במלחמת העצמאות. הוא היה בין לוחמי שיירת הל"ה, בן 17 בלבד במותו.

מעט מידע על אורי מצאתי כאן. 

ד. סכסוכי שכנים?

צילום: איתמר לויתן

נפלתם על שכנים שמשמיעים מוזיקה בקולי קולות, ועוד מוזיקה מהסוג שלא ממש אהוב עליכם? לא חייבים להסתכסך איתם, ואפשר לרמוז להם בעדינות מה דעתכם.

זה מה שראינו השבוע על קיר מקירות שכונת כרם התימנים בתל אביב.

תמונות על הקיר: 50:50

כביש 395, הכניסה למחנה בית זית (צילום: יהושע לביא)

____________________________________________________________________

כתב וצילם טל סגל 

ציור הקיר שבמרכז רשימה זו נראה במבט ראשון כאסופה מקרית של עבודות נפרדות – שונות זו מזו בסגנון, בצבע ובשפה האומנותית – שבכל זאת משתלבות יחד בהרמוניה מפתיעה. מאחורי הציור מסתתר סיפור מורכב יותר, וגם מסר חברתי חד וברור. הקלקה על התמונה הבאה, תגדיל אותה ותאפשר מבט ברור יותר.

לפני שאגיע לסיפור, נפרק את היצירה, שנמצאת בפארק המסילה בתל אביב, למרכיביה – מימין לשמאל – ונזהה את האומנים שהשתתפו במיזם זה. היצירה מכונה בפי יוזמיה 'מיזם השוויון'.

אלף (ALEF) מצייר נופים עירוניים: קווי רקיע, מגדלים ומנופים, ולעיתים משלב גם את דמותו של 'הנסיך הקטן'. הוא חותם באנגלית ALEF או פשוט באות א'. אלף, כבן ארבעים, נולד בגיברלטר ועלה לארץ בגיל תשע היישר לשכונה חרדית. הוא מרבה לצייר נוף אורבני, את ישראל הנבנית ('תקומה' היא מילת מפתח), ויהודים שחוזרים לארצם. אפשר לראות עבודות שלו ברחוב פייר קניג בבת ים, וגם בקריית המלאכה ובפלורנטין בתל אביב. חתימתו כוסתה בחלוף הזמן, אך אפשר לראותה בבירור בתמונת ה'מגילה' המובאת בסוף הרשימה.

את .I.D (ראשי תיבות של Imaginary Duck), כבר הכרנו כאן בעבר, כשעסקנו ב'קיר החטופים', וחתימתה מתנוססת מתחת לעקב רגלה הימנית של הנערה (ראו להלן בתמונה של שי כחלון, בצד ימין למטה).

דרכה האומנותית של יוליה (זה שמה הפרטי) התחילה בדמויות של ברווזים, המשיכה לשועלים אדומים, ובהמשך עברה לדמויות של נשים יפניות. אבל יותר מכול מזוהה איתה הדמות שמופיעה גם כאן (משמאל): ספק ילדה, ספק נערה, ספק אישה – נועלת 'נעלי גולדה' שחורות, עיניים גדולות ומבט עצוב ומעורר מחשבה. היא מחזיקה קלף ביד אחת וחרב בידה השנייה. מצד ימין צוירה דמותה של מלכת צרפת האחרונה מארי אנטואנט ('אם אין לחם אִכלו עוגות'), כוסית יין בידה וסיגר בפיה. האם מדובר בשתי דמויות נשיות מהופכות, או אולי זו אותה דמות בגילים שונים? שאלתי אותה מה פשר האות J שעל הקלף, ותשובתה הייתה: 'אפשר לפרש את זה כתחילת השם שלי (Julia), ואפשר לפרש את זה בתור קלף מנצח (Joker)'. 

השלט, ועליו אמרת הכנף 'רק אישה עם צירים תבין גבר עם שפעת', הוא פרי מכחולו של תמבור צוקי, שלעבודותיו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת. השלט הוא תוספת מאוחרת למיזם השוויון.

שי כחלון (חתום בראשי התיבות ש"כ) מזוהה עם דמויות ובעלי חיים עם עיניים גדולות במיוחד, ובשימוש עשיר ומרשים בעשרות צבעים, גוונים ותתי־גוונים שמעניקים לעבודות שלו עומק ותנועה. ככל הידוע, זהו הגרפיטי הראשון שלו בתל אביב.

החיבור בין שני הציורים נוצר כאשר התברר שציור קודם שהיה על הקיר לא התאים לחזון השוויון. שי סיפר לי שהציור המקורי נמחק בהסכמת הצייר הקודם, וההנחיה שקיבל הייתה לצייר גבר המקשיב לשתי הנשים שלידו. לדבריו, רק במקרה יצא שהגבר המצויר הוא בעל חזות 'מזרחית', המקשיב כביכול לשתי הנשים 'הלבנות'.

צילום: דנה שלמון

דינה שגב, משוררת רחוב אהובה, מוכרת בזכות שיריה הקצרים והמדויקים שמופיעים על קירות ברחבי הארץ, וגם מחוצה לה. סגנונה אופייני: שורות שיר המטפסות על גבעולי פרחים. דינה, שמדריכה סיורי גרפיטי בדרום תל אביב, פרסמה לאחרונה ספר (חופש לב) ובו מבחר מעבודותיה. 

אלכס פדק מוכר בזכות ציורי בקבוקים המונחים על דלפק, לרוב בצבע אחד או שניים. דווקא כאן חרג מהקו המוכר שלו והשתמש במנעד צבעוני רחב יותר. 

במקרה זה, הציור אינו שייך למיזם המקורי, ויש להצטער על כך. פדק מחק, בלי רשות, את הציור הקודם שהיה שם, פרי מכחולה של אומנית הגרפיטי monsterart@ (אפשר עוד לראות את הצבעים והצללית של העבודה הקודמת). הדמות שציירה ביקשה להראות לעולם את 'עצמנו', על כל צבעינו וגוונינו. הכנף מייצגת את החיבור אל הטבע ואת החופש לעוף אל מחוזות חפצנו.

 monsterart@ מציירת את חלקה במיזם (צילום: דנה שלמון)

ANNA.R.KY תרמה לציור את הדמויות המכונפות-מלאכיות שמופיעות במספר מקומות. נסו לקרוא את השם שלה בצורה קצת אחרת ותגלו שהוא בעצם 'אנרכיה'...

הציור המרכזי הוא של שיר למדן, קיבוצניק לשעבר, שפועל בכל הארץ. כאן הוא יצר דימוי מסקרן במיוחד: פנים חצויות – חצי גבר משופם ומזוקן וחצי אישה שֶׁשְׂעָרָה גולש.

מהו המסר של כל הציורים הללו בהצטרפם יחד? 

הציור המשותף נוצר בשנת 2023, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. ארבעה אומנים וארבע אומניות, מהבולטים בארץ, חברו יחד, בהתנדבות, כדי ליצור קיר שקורא ל־50:50 – שותפות ושוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות.

העיתוי לא היה מקרי: ימים ספורים לפני שבעה באוקטובר, על רקע מציאות פוליטית שבה רוב מוקדי הכוח והנהגת המפלגות נשלטו בידי גברים, ביקשה היצירה להציב קול ברור: קריאה ליותר נשים להיות חלק ממעגלי ההשפעה וההנהגה במדינה. 

בצד שמאל של המיזם המצויר הוצבה בשעתו מעין 'מגילת עצמאות' (שלצערנו נגנבה) ועליה נדפס המסר העיקרי:

מנהיגוֹת ומנהיגים מתחייבים/ות לרשימות שיוויוניות

אתם יכולים לראות כמה עשרות חתימות של נציגי כל המפלגות, שהתחייבו אז לשוויון כזה ברשויות המקומיות ובעיריות.

חנוכת מיזם גרפיטי השוויון (צילום: דנה שלמון)

'החזון שלנו הוא 50:50 – גברים ונשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות', אמרה אז דנה שלמון, תרפיסטית באומנות שהייתה מפיקת מיזם השוויון.

היא הוסיפה גם זווית משפחתית והיסטורית: 

סבא־רבא שלי, הרב בן־ציון עוזיאל, תמך בזכותן של נשים לבחור ולהיבחר, בתקופה שבה הדבר עורר מחלוקת עמוקה. הוא האמין שנשים חייבות להיות חלק מההנהגה – מתוך אחריותן, מתוך תרומתן לחברה, ומתוך המקום המרכזי שהן ממלאות בחיינו (ראו כאן, במאמרו 'השתתפות האישה בבחירות למוסדות הציבור', מתוך ספרו שו"ת פסקי עוזיאל). 

וכך, בין סגנונות שונים, צבעים מנוגדים ושפות אומנותיות נפרדות, נוצר בפארק המסילה קיר אחד שמבקש לומר דבר פשוט: חברה שוויונית יותר היא גם חברה טובה יותר.

בקרוב מאוד נלך לבחירות חדשות לכנסת. שימו לב, בוחרות ובוחרים יקרים, לנוכחותן של נשים ברשימות לכנסת ולשיעורן היחסי בתוך הרשימה, ותנו קולכם רק לרשימות שוויוניות, או לכאלה שמתקרבות לכך. יש אפילו עמותה ציבורית שמקדמת חזון זה ונקראת מיזם 5050, וגם היא קוראת להבטיח ייצוג של 50:50 ליד כל שולחן של מקבלי החלטות. 

הצטרפו גם אתם לדרישה זו, שמופנית לראשי כל המפלגות, וחתמו על העצומה שבאתר.

אתר 5050

________________________________________

טל סגל הוא מורה דרך ומומחה לגרפיטי  tal.segal2@gmail.com

תודה לדנה שלמון, יוזמת הגרפיטי לשוויון.

ארץ הקודש: כדור פורח בעזה, לוחמי הברית, טשולנט, מחאה ונאצה

א. חסמבה החרדית בקרבות רחוב בעזה

מחפשים מתנה מגניבה לחנוכה? הנה רעיון: ספר חינוכי ומרתק לילדים ולנכדים.

יוני גרוס שלח לי כמה תצלומים מספר הרפתקאות חרדי חדש, שרוכב גם הוא על גל ספרות מלחמת שבעה באוקטובר.

הכותב הוא אברהם אוחיון. אינני יודע אם זה שם אמיתי או שם עט. מה שבטוח, הוא כנראה בן דמותם החרדי של אבנר כרמלי ויגאל מוסינזון.

מעשה בכדור פורח, הנסחף אל עזה ונאלץ לנחות בסמטאותיה הבוערות. בכדור נמצאים ארבעה בחורי ישיבה ('יְשִׁיבְשֵׁרִים' בעגה החרדית החדשה; פעם היו קוראים להם סתם ישיבֶע-בּוּחֶערים). הכול קורה כמובן 'בין הזמנים', כדי שהתמימים לא יבטלו חלילה יום מלימוד התורה. 

ומי הם בני חבורת חסמבה החרדית? 

למרבית העניין הם באים 'מעולמות שונים', כלומר אחד תימני (יחיא חריפי), אחד ליטאי (שלומי שלגונוביץ'), אחד ספרדי (נסים בן בבא), ואחד חסיד (זלמן קפדניץ). ממש יחד שבטי ישראל. 

מלבד השמות האינפנטיליים, שספק אם יש כמותם בעולם, הרי – כפי שכתב לי יוני – 'זה שארבעתם יחד באותה קבוצה, זה הדבר הכי בדיוני בספר'...

ב. צדיק, ביצר הרע כבר נלחמת?

ואם מדברים בלוחמים גיבורים, שימו לב למודעה הבאה שהודבקה על קיר תחנת אוטובוס בבאר שבע.

צילום: שלמה בוסקילה

המודעה מבשרת על קבוצת תמיכה ('עזרה ראשונה'), המיועדת ל'גברים בלבד' שיש להם בעיה עם יצר הרע, לשון נקייה למחשבות (במקרה הטוב רק מחשבות) זרות בענייני מין. 'לוחמי הברית', משמע לוחמים על קדושת הברית – איבר המין הגברי – והדעת נותנת שמדובר במתמכרים לאוננות ('שפיכת זרע לבטלה').

אבל לא מדובר במתכונת המוכרת של אלכוהוליסטים אנונימיים (AA), שנפגשים יחד עם מנחה ומספרים לחבריהם בגילוי לב על התמכרויותיהם ועל ניסיונותיהם להיגמל. כאן, כמובן, הבושה גדולה יותר, ולכן מדובר בקבוצת ווטסאפ שבה אפשר להישאר אנונימי לגמרי.

ובקטנה, את סימן הנקודה רצוי לתת בצד שמאל, בסוף המשפט (לא שזה משנה משהו לעילגות)

ג. טשולנט לנשים בלי נשים

מודעת פרסום (תודה ליוחנן פלוטקין)

ומעניין לעניין באותו עניין.

בירושלים נפתחה צ'ולנטייה (ואולי 'צ'ונטיה'?) חדשה, שמיועדת רק לנשים, ורק בימי חמישי בערב. העניין המסחרי משקף כנראה צורך חברתי אמיתי של נשים חרדיות להיפגש, מעין פאב של נשים.

לכאורה בשורה זו הייתה צריכה למצוא את מקומה בבלוג במדור 'בורא מיני מזונות', שבו אנו משיחין בענייני אוכל ומסעדות. אבל הביטו שוב במודעה ושימו לב מי חסר בה. 

נכון, אין שם נשים! המודעה נפתחת במילים 'אתן על המפה', אבל על המפה יש רק צלחות וסכו"ם וסביב השולחן כיסאות ריקים. את מקומן של הנשים – המתבקש במקרה זה – ממלאים ייצוגים שלהן: תיקי יד שנושאות נשים, ומעין מלבוש נשי לא מזוהה (כיסוי ראש? צעיף? שמלה?). 

גם כאן, יצר הרע עובד שעות נוספות...

ד. תנועת המחאה

צילום: יואב אבניאון

ועוד באותו עניין של זימה ויצר הרע שמודחק ומתפרץ במקומות לא צפויים.

כתובת זו, שצולמה השבוע בשכונת מאה שערים, מדברת בעד עצמה. 

היום כבר לא מסתפקים בפשקוויל. המסר על הקיר עובר בקלות ובבהירות. אין צורך לגייס חתימות של רבנים וגדולי תורה. קח מברשת וצבע, חפש קיר פנוי ומרח את מה שיש לך לומר.

ה. מעשה בכתובת

צילום: טל סגל

ועוד כתובת, שונה אבל דומה.

טל סגל, כתב עונ"ש לענייני גרפיטי (בארץ ובחו"ל), נתקל בכתובת המאוסה הזו, שצוירה לא מכבר על חזית בית הכנסת 'רון ישרים', בשדרות וושינגטון בתל אביב (שכונת פלורנטין). כאילו לא די לנו בשנאת ישראל מבחוץ, שאנו זקוקים לתזכורת כזו גם אצלנו בבית.

'האם יש קשר בין הכתובת לבין בית הכנסת?', שאל אותי טל. עניתי שלמיטב הבנתי אין קשר, והנחתי שהכותב האלמוני ראה פיסת קיר פנויה וצייר עליה את כתובת הנאצה. במחשבה שנייה, אינני בטוח.

בין כך ובין כך, הכתובת כבר לא קיימת. טל הביא מברשת וצבע ודאג אישית למחוק את התועבה. 

מִשׁוּט בארץ: אל הר ה', אל כנסיית המולד, חומת מגן, הטרדת דלת ואפליה מתקנת

א. אל הר בית ה'

צילום: יאיר פז

במדינה הלא-שפויה-לגמרי שלנו הכול יכול להיות. גם זה.

ברחבי השטחים צצו לאחרונה שלטים כאלה, המתחזים להיות רשמיים, שמפנים אל הר בית ה'. אם אינכם יודעים היכן נמצא ההר הזה, יש גם סימול מצוייר שלו – בית המקדש. לא ברור מי עומד מאחורי יוזמה זו, אך אפשר לנחש שמדובר בחוגים משיחיים, שרעיון העלייה לבית המקדש הוא בנפשם. משרד התחבורה אינו ממהר להסיר את השלטים הללו.

יאיר פז, שצילם את השילוט באזור גוש עציון, תהה בינו לבין עצמו אם גם הרכב הפלסטיני, שנקלע במקרה למסגרת הצילום, עושה את דרכו לבית ה'...

יאיר, שחיבר מחקר מעניין שכותרתו 'האוניברסיטה העברית כמקדש חדש', ציין כי מייסדי האוניברסיטה העברית בהר הצופים (1925) ראו במוסד החדש שהקימו תחליף ראוי לבית המקדש שחרב. את הפסוק 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם' (ישעיהו, ב 2), הם פירשו כלפי הר הצופים ולא כלפי הר הבית 'הנמוך'.

ב. כנסיית המולד פינת המגיד ממזריץ'

מפות גוגל (הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

מי שחושב שאפשר לסמוך במאה אחוז על המפות של גוגל מוזמן לעשות את דרכו מירושלים לכנסיית המולד בבית לחם (לא שזה אפשרי ומומלץ, אבל נסיעה על המפה היא בטוחה לחלוטין).

זאב קינן עשה כך וגילה להפתעתו שהכביש הראשי המוליך לכנסייה נקרא 'המגיד ממזריץ'...

מפות גוגל

האם מישהו מקוראינו יכול להסביר את הנס הזה?

ג. לא ילמדו עוד מלחמה

צילומים: טובה הרצל

בגבול הצפון, ליד מושב שתולה שבגליל המערבי, בנו גדר חדשה, קצת יותר מסיבית ורצינית מקודמתה. את החומה הקודמת, על מגוון ציוריה וכתובות הגרפיטי שעיטרו אותה – פרי של פרויקט ציורים בינלאומי – השאירו כשהייתה. זה נחמד אבל לפעמים קצת ביזארי... 

וכך, בחוסר התחשבות משווע, עברו הפסוקים המופלאים של נבואת השלום של ישעיהו סוג של התעללות גרפית. ואולי זו דרך לבטא את חוסר האמון בהיתכנותה של נבואה זו בימינו, שעליה יעידו יותר מכול סימני היריות הרבים שעל קיר המגן. 

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

ד. דלת מוטרדת

מרכז רבין, תל אביב (צילום: עמי צורן)

מה בדיוק מטריד את מנוחת דלת המעלית? כבר עסקנו כאן פעם בצירוף המשונה הזה, שלא ברור כיצד נולד ומה משמעותו המדויקת. 

בירושלים, לא מסתפקים בהטרדת הדלת, אלא עושים זאת בהפוך...

הגן הטכנולוגי במלחה (צילום: זאב קינן)

ה. אפליה מתקנת

באצטדיון טדי בירושלים עושים כבוד לנשים.

צילום: יריב שיזף

ארץ הקודש: עין רואה, נשות חינוך, איש הביטחון, מהפכה

א. וכל מעשיך בסרט נכתבים

שנינו: 'יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית, ח 21). ובאמת, למה לא לְפַלֵּחַ (שם נקי לגניבה) איזה פריט קטן ממרכול גדול? זה קל ונקי ובעלי העסק בכלל לא ירגישו (כך לוחש יצר הרע). בנוסף יש לגנב הזעיר תחושה כוזבת של מעין 'רובין הוד', זה שמערים על העשירים שבמשך כל השנה גוזלים את כספו.

הצרה היא שלא לעולם חוסן. כל המקומות הללו למודי ניסיון. הם מרושתים במצלמות אבטחה ובקציני ביטחון שצופים בכם, ואם תיתפסו – לאן תוליכו את הבושה? עדיף אפוא לכבוש את רגשות התִחְמוּן ולנהוג תמיד ביושר. את החשבון עם הקפיטליסטים החזירים נסלק בהזדמנות אחרת.

בחנות האלקטרוניקה 'בזאר המציאוֹת' בבני ברק יודעים לא רק מהן מציאוֹת אלא גם מהי מציאוּת. יודעים המוכרים נפש קוניהם, ולכן הם מזהירים אותם בלשון שנונה ובשפה המוכרת להם.

צילום: יוחנן פלוטקין

הרפרנס כאן הוא כמובן לדברי רבי יהודה הנשיא בפרקי אבות (פרק ב, משנה א):

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים וְאִי אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין:

העין הרואה היא זו הצופה בסרטוני האבטחה...

ב. אין שום נשות חינוך

בבני ברק יודעים היטב מהו סרט ומה הם סרטים, ויש כאלה שיעשו הכל כדי למנוע את הקרנתם. 

המודעה הזו שנתלתה בחוצות העיר פונה לנשים, תושבות בני ברק, וקוראת להן שלא להשתתף בהקרנת סרטים המומלצים על ידי 'נשות חינוך' (מדובר כמובן בסרטים המוקרנים רק לנשים).

המודעה מעניינת לא רק בגלל ההתנגדות הצפויה להקרנת סרטים כלשהם, אלא בגלל הקביעה החצופה 'ידוע ומפורסם שאין שום "נשות חינוך" וזו סתם תרמית והונאה של הציבור'.

צילום: זיו דב"ש

מעניין להבין מה בעצם רע כל כך בסרטים אליבא דכותבי הטקסט. ובכן, 

הסרטים גורמים בין השאר: ירידה ביראת שמים, רצון לחיצוניות, יופי והבלטה, תלות והערצה לשחקניות לא צדיקות בכלל, העלאת סף הריגוש וצימאון לסרטים יותר נועזים עד אסורים, הטמעת מסרים במוח ללא אפשרות סינון, דכאונות, חוסר ריכוז, התפרצויות, כעס, ירידת חשק לקריאת ספרים, ועוד ועוד.

נדמה לי שלא אפריז אם אחשוד במחברי המודעה שראו בחייהם הרבה מאוד סרטים (כולל 'נועזים עד אסורים').

ג. איש הביטחון

אם לא ידעתם, ר' נחמן מהורודנקה – סבו של ר' נחמן מברסלב – שנפטר ונקבר בטבריה כנראה בשנת 1765, הוא 'איש סודי, איש הביטחון'. 

כמובן לא מדובר במובן המוכר של המילים סוד וביטחון, אלא במי שניחן במידת הביטחון בקב"ה.

צילום: זיו דב"ש

ההילולה על קברו של נחמן מהורודנקה כבר הפכה למסורת ונוהגת לפחות ב-15 השנים האחרונות. אבל בכל זאת שתי הערות:

1. העדות כביכול של הבעש"ט על תלמידו, שהוא 'נאמן ביתי, איש סודי, איש הביטחון', לא הייתה ולא נבראה. מקורה באחת מאיגרות גניזת חרסון, שכל כולה זיוף אחד גדול.

2. אהבתי את הישראליזציה של ההילולה החסידית: נכון שמקורה של המילה קומזיץ הוא ביידיש (קום זיץ = בוא ושב), אבל הכתיב 'קומזיץ' כולו ישראלי. זה אותו קומזיץ שמתגלגל ממדורות הפלמ"ח ('בַּקּוּמְזִיץ הָיָה מְזַמֵּר וְעוֹד אֵיךְ', כתב חיים חפר בשירו 'דּוּדוּ') ותנועות הנוער ועד להילולה של רבי נחמן מהורודנקה...

ד. אנשי היישוב הישן דורשים

המונח 'היישוב הישן' התקבל במחקר, וגם בתודעה החרדית הפנימית, בעיקר כדי להנגידו ל'יישוב החדש', הציונים שהגיעו לארץ למן העלייה הראשונה ואילך. 'הישן' פירושו, אותם יהודים חרדים שגרו מדורי דורות (בפועל משלהי המאה ה-18) בארבע ערי הקודש (ירושלים, צפת, טבריה וחברון), שמרו על אורחות חייהם הייחודיים, וקיומם התבסס על כספי החלוקה והתנגדות עקרונית למודרנה ולציונות.

שמחתי לראות שגם בימינו עדיין יש קבוצות המתגדרות בתואר זה. אבל מה בעצם הן דורשות חוץ מ'מה שהיה לא יהיה'? התשובה ניתנת במילה הכי מודרנית וחילונית שיש: מהפכה!

צילומים: טובה הרצל