פרנסות של ירושלמים: חייט, תופרת, סנדלר וכיפה

א. החייט של שטופר

צילום: מנחם רוזנברג

אומן המחט מרחוב שטראוס 1 (ממש ליד 'מעיין שטוב' לשעבר) אינו מזדהה בשמו. די לו בכך שהוא 'חייט של שטופר' עם 16 שנות ניסיון (מעניין אם בכל שנה שחולפת הוא גם מתקן את המספר בשלט), ועל כך גאוותו. זו גם חנות ההלבשה הראשונה בישראל שראיתי שמתמחה במידות ענק – XXXXXL, ובלשונו המכובסת של השלט 'לבעלי צרכים מיוחדים'.

אבל מה זה 'חייט של שטופר'?

התשובה נמצאת בדפי העיתונות הנשכחים, וממנה עולה כי 'שטופר' היה חייט ירושלמי שמלכות הקונפקציה הגברית שלו שכנה בשעתו לא הרחק מכאן, ברחוב החבצלת 9:

מעריב, 5 בספטמבר 1976, עמ' 31

ב. תופרת אני ותופרת

תמרה היא תופרת לתפארת, ומצודתה פרושה ברחוב יחזקאל 26 שבשכונת הבוכרים.

צילום: טובה הרצל

ג. סנדלרייה אלגנטית

ומחייטים לסנדלרים.

בסנדלריה האלגנטית ברחוב פרי חדש יטפלו בכם מכף רגל ועד ראש. יתקנו את הנעליים ואת הכובע ועל הדרך גם ישחיזו את הסכינים....

צילום: מנחם רוזנברג

ד. כיפה

חנות כיפות במדרחוב עם שם נחמד.

צילום: איתמר לויתן

פרנסות של יהודים: חייט צבאי; תיקון כללי; חמסות וביצים; קורא בתורה

א. הצבא הכי יפה בעולם

צה"ל הוא לא רק הצבא הכי חזק בעולם והכי מוסרי בעולם, הוא גם הכי יפה בעולם!

אבשלום בן צבי צילם ליד תחנת האוטובוס הרצל-עולי הגרדום, הסמוכה למחלף נתניה.

ב. שירות 23 שעות

על עסקים שאימצו לעצמם את השם הברסלבי 'התיקון הכללי' כבר עמדנו בהזדמנות קודמת.

טכנאי המזגנים מאיר מסיקה פועל באזור ראשון לציון, ומה שיפה בשלט שלו הוא לא רק השם, אלא גם העובדה שהוא זמין 23 שעות ביממה (כנראה ששעה אחת הוא מקדיש לשינה ולאכילה), ושהוא גם נותן בחינם ייעוץ והכוונה.

צילום: נחום גורליק

והנה, ראו זה פלא. בפרסומת אחרת, שמחולקת בצפת, מאיר מסיקה כבר ויתר על אותה שעת מנוחה. כאן הוא, ואיגור שותפו, זמינים 24 שעות ביממה.

צילום: יפתח מזור

האם יכול להיות שיש שני מאיר מסיקה שמתקנים מזגנים, אחד בראשון ואחד בצפת?

היות וגם הטלפון שונה אולי 'מאיר מסיקה' הוא בכלל לא בן אדם אלא רשת ארצית שעוסקת ב'תיקון הכללי'.

ג. השילוב הראוי

למעוניינים בביצים בלי עין הרע: 'עידן שיווק' מאזור התעשייה ענתות בירושלים יוביל אליכם גם ביצים וגם חמסות.

קבלה של 'עידן שיווק' (צילום: נטע אסף)

ד. רב-תחומי

גם מקריאה בתורה אפשר להתפרנס.

צילום: זאב וגנר

מסע עולמי בעקבות מכונת התפירה 'זינגר'

שוק הפשפשים, יפו

כתבו וצילמו ברוך גיאן ודוד אסף

מי לא שמע על מכונת התפירה 'זינגר'?

היו ימים שמכונה כזו הייתה כמעט בכל בית בורגני אירופי ואמריקני שכיבד את עצמו (ואם לא הייתה, לפחות אפשר היה לחלום עליה). 'זינגר' החלה את חייה בשנת 1851 במפעל שהקים האמריקני אייזיק מריט זינגר (1875-1811) ובמהרה הפכה לשם דבר. גם מכונות התפירה החשמליות והזולות לא הצליחו לעמעם את הזוהר המלכותי שקרן ממנה: המכונה בעלת החמוקיים העדינים והחלקים למגע, שצבועים בשחור ומעוטרים בעלעלי זהב (ואין עיטור אחד דומה לחברו); הלוגו הבוהק SINGER; שולחן העץ הצבוע לכה, שלתוכו קובעה המכונה; ההגה, סלילי החוט, המחט העולה ויורדת, וכמובן דוושת הברזל שמניעה את המכונה.

הדגם הראשון של 'זינגר', 1851 (מקור: ויקיפדיה)

לפני כמה שבועות הופיע הספר 'אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל'. חבריו של קותי, מנכ"ל מרכז שזר שפרש בשנה שעברה, הוציאו לכבודו ספר מרשים שמאגד 43 מסות ומאמרים (בעריכת עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן). בין המאמרים הרבים נדפס מאמר קצר ומעניין של פרופסור יעקב שביט מאוניברסיטת תל אביב, שכותרתו: 'לאן נעלמה מכונת התפירה "זינגר"?' (עמ' 289-285).

מאמרו של שביט עוסק בהתקבלותה של מכונת התפירה הביתית בכלל, ובהצלחתה הפנומנלית של מכונת 'זינגר' בפרט. 'התברר לי', כתב שביט, 'כי נכתבו מחקרים רבים על מכונות התפירה, השכלולים שנוספו להן ברבות השנים והיקף המכירות, אך לא מצאתי עדויות על האופן שבו היא התקבלה בחברה היהודית ואיך היא השפיעה עליה'. הרבה נכתב על חלקם של יהודים בתעשיית הביגוד והחייטות, ויש לכך גם ביטויים רבים בספרות ובשירה, בעברית וביידיש, אבל רק מעט נכתב על מכונות התפירה:

אבני דרך, עמ' 286

ואכן, השם 'זינגר' הפך ליותר מאשר מותג מוכר ומוערך. הוא היה חלום, סמל לפרנסה יציבה ולהצלחה בורגנית. בעולם מכונות התפירה היה 'זינגר' מה ש'רוזנטל' היה בעולם הפּוֹרְצֶלן וה'סֶרְוויס'. אגב, למרות שמו ולמרות הקשר המוכח בין יהודים לבין תעשיית הטקסטיל, זינגר, שנולד בפיטסטאון (בצפון מדינת ניו-יורק) למשפחה ממוצא גרמני, לא היה יהודי.

פסל חייט יהודי בשדרה השביעית (Fashion Avenue) ופינת רחוב 39 במנהטן (צילום: דוד אסף)

עד כמה נחשקות היו מכונות התפירה אצל הירושלמיות, בנות 'היישוב החדש', תלַמד מודעה זו, מתוך עיתון 'האור', שיצא בירושלים בסוף המאה ה-19 בעריכתו של אליעזר בן יהודה:

האור, 20 בינואר 1893

בספרה 'לצאצאי' (1941) סיפרה איטה ילין (לבית פינס) על מתנת האהבה שהעניק לה בשנת 1885 מי שלימים יהיה בעלה, דוד ילין. הוא נסע הרחק לביירות, ושם קנה לה, לבקשתה, מכונת תפירה. למרות שאיטה ילין לא נקבה בשם המפורש 'זינגר', אפשר להניח שזו הייתה המכונה שקיבלה.

אִטָּה יֶלִין, לצאצאי: זכרונותי, ב, ראובן מס, תש"א, עמ' 11

סיפור חביב אחר הקשור ל'זינגר' הביא גיל חובב, ששמע מפי סבתו לאה אבושדיד על הדרך שבה חיזר אחריה סבו, איתמר בן אב"י:

גיל חובב, מטבח משפחתי, קרפד, 1996, עמ' 49-48

גם ב'שירי המגילה' של איציק מאנגר – שנדפסו בפעם הראשונה ביידיש בוורשה בשנת 1936 – נזכרת המכונה המיתולוגית. אחת הדמויות המרכזיות בעלילה שרקם מאנגר היא שׁוּלְיַת-החייטים פַסְטְרִיגָתָא, שמאוהב באסתר המלכה ורוצה לברוח איתה לווינה (!). מכונת התפירה 'זינגר' היא מושא חלומותיו של החייט העני.

איציק מאנגר, שירי המגילה, תרגם לעברית: דוד אסף, חרגול, תשע"א, עמ' 98

איור: נעם נדב (שירי המגילה, עמ' 105)

ומן הספרות לחיים עצמם.

היום כבר איבדו מכונות התפירה הביתיות את חשיבותן, ופעמים רבות הן נשמרות כאביזר קישוט גרידא. אפשר למצוא אותן בחלונות ראווה וכמובן גם במוזיאונים. אוריאל רוזן, למשל, מציג במפעל למוצרי אורטופדיה שבבעלותו כשלוש מאות (!) מכונות תפירה, כולל דגם משנת 1854. לכתב Xnet שריאיין אותו לפני כשנה הוא סיפר על חלומו להקים בארץ מוזיאון למכונות תפירה...

במזכרת בתיה, המושבה הראשונה בארץ ישראל, שנוסדה ב-1883 ונקראה על שם אמו של הברון אדמונד רוטשילד, יש מוזיאון המכונה 'מוזיאון המושבה'. במוזיאון יש בין השאר גם תצוגה נאה של כלים חקלאיים ושל כלי עבודה ותפירה, ובהם כמובן גם מכונת תפירה 'זינגר'.

במוזיאון במזכרת בתיה

ב'בית וייצמן' שברחובות – ביתם הפרטי מרהיב העין של חיים וּוֶרָה וייצמן, שתכנן אריך מנדלסון ובנייתו הסתיימה בשנת 1936 – השתמרו חפצי בית שונים ובתוכם גם מכונת תפירה של זינגר. האם ורה וייצמן השתמשה בה אי פעם?

בית וייצמן ברחובות

ברחוב יפו בירושלים מופיעה מכונת 'זינגר' על שלט החנות של 'חייט, תופרת':

במושבה הגרמנית בירושלים אפשר למצוא שער מסוגנן בכניסה לבית מגורים. במבט מקרוב אפשר לזהות את חלקי המכונה ואת הלוגו של 'זינגר'.

שער כניסה ברחוב עמק רפאים בירושלים

המתחם של 'קוסטודיה טרה סנטה' – מרכזם של הנזירים הפרנציסקנים, 'שומרי המקומות הקדושים', בארץ ובארצות הסביבה – נמצא ברובע הנוצרי של העיר העתיקה בירושלים. במתחם הגדול יש מכבסה ומתפרה, ובמתפרה יש כמובן גם מכונות תפירה 'זינגר'. חלק מן המכונות שמישות ופועלות עד היום, ואלה שכבר בלו מזוקן ויצאו מכלל שימוש הפכו לרהיט שבו מקשטים חדרים או חוסמים מבואות.

מכונת 'זינגר' חוסמת מעבר בקוסטודיה טרה סנטה

מכונת תפירה 'זינגר' באכסניית 'קזה נובה' (ונחשו מי הוא המצולם בתוך הראי?)

הסנדלרייה של נביל נמצאת בעיר העתיקה של ירושלים, ברחוב בית הבד פינת וייה דולורוזה, ותמיד יש בה לקוחות. נביל עובד עם שתי מכונות 'זינגר' תעשיתיות, ולדבריו הן עובדות מצוין.

בשוק הפשפשים ביפו מכונות 'זינגר' עדיין שוות הרבה כסף. 'בחמש או שש אלף שקל אני מוכר מכונה כזאת', אמר לי אחד הסוחרים. הוא אולי הגזים, אבל נראה שעדיין מדובר במוצר מבוקש.

שוק הפשפשים, יפו

ולא רק בארץ. גם בעולם הגדול... 

חלון ראווה ברומא

דוד אסף צילם מכונות 'זינגר' בבית קפה אופנתי בשכונת קז'ימייז', הרובע היהודי העתיק של קרקוב (פולין). השולחנות המקוריים של מכונות התפירה משמשים שולחנות קפה ובירה. המכונות הכבדות אינן מפריעות, אולי אפילו להפך...

ולסיום, הנה מודעת פרסומת למכונת התפירה, שנדפסה, כנראה, בארה"ב בראשית המאה ה-20, ונועדה לקוראי עברית:

מקור: מוזיאון ישיבה יוניברסיטי, ניו יורק

בעלי התוספות

אבישי ליוביץ' שלח לי את הוראות התפירה העתיקות הללו. 'שעורי סינגר לרקמה ומלילה על המכונה', חוברת דו-לשונית משנות השלושים, בעברית ובערבית, מלווה בתמונות, אבל בלתי מנוקדת.

כתב אבישי:

תמהני אם כל המשתמשים (משתמשות) אז במכונה הבינו מהו 'בכיר' (ולא מנכ"ל או מיניסטר). הניקוד המתאים הוא, כמובן, בֻּכְיָר, ואני משער שגם כיום ייאלצו רוב הקוראים להיעזר במילון להבנת המילה.

והנה סרטון קצרצר על מוזיאון מכונות התפירה 'זינגר', ברחוב ניובארי שבבוסטון (תודה לד"ר יואל רפל):

דוד שי, העורך הוותיק של ויקיפדיה העברית, שלח לי את התמונה המרגשת הזאת, וכתב:

אני מצרף לאוסף מכונות ה'זינגר' שלך עוד אחת. ניתן לראות בתמונה, משנת 1949, שהמכונה השמאלית היא 'זינגר', את הימנית לא הצלחתי לזהות. המצולמים הם חייטים במחנה העקורים וגשייד שבאוסטריה (השני מימין הוא אבי, יעקב שטינבוים ז"ל). 

רמי נוידרפר חיטט באוצרות אוסף הכרוזים של הספרייה הלאומית בירושלים ומצא שם 'שיר מזמור', כנראה משנות העשרים או השלושים, ואולי בזיקה ל'תערוכה והיריד של המזרח הקרוב' (תל אביב, אפריל 1929), שם היה ל'זינגר' (או 'סינגר') אגף מיוחד...

ניר אורטל, עורך 'עתמול', התבונן בתמונת הפסל של החייט שצולמה במנהטן ונזכר בציור של אפרים משה ליליאן, שנדפס בספר שיריו המתורגמים מיידיש של מוריס רוזנפלד: Songs of Labor, שנדפס בבוסטון בשנת 1914. אפשר להניח שציור עוצמתי זה השפיע גם על יוצרת הפסל (ששמה, כפי שלמדנו מתגובתו של שמואל גביש, הוא יהודית רוזנברג):