‏הצגת רשומות עם תוויות חיים טופול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חיים טופול. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 14 במרץ 2023

סיבוב בתל אביב: טופול, מונטנה בפיתה, מלון סבוי, שעונים בני מזל

א. פרידה מחיים טופול

הוצאת ידיעות אחרונות, 1983

חיים טופול (2023-1935), השחקן והיוצר האהוב, חתן פרס ישראל, הלך בשבוע שעבר לעולמו אחרי כמה שנים של מחלה קשה. בשל כמות האירועים המטורפת שהייתה כאן ביום חמישי שעבר ובסוף השבוע, הליכתו מאיתנו נדחקה לשולי החדשות.

להקת הנח"ל, בצל ירוק, סאלח שבתי, ארבינקא, כנר על הגג... איך נפרדים מאיש מהולל כזה שהשפיע כל כך הרבה על הישראליות היפה שלנו? 

הנה סרטון קצר ומרגש: דואט עם דני קיי בשירת 'לחיים' בעברית (מתוך 'כנר על הגג', בתרגומו של דן אלמגור):

 

איתמר לויתן הלך בסוף השבוע לשכונת פלורנטין, לצלם את בית ילדותו של טופול ברחוב מזרחי 18 ולבדוק אם נותר זיכרון כלשהו למשפחת טופול. מתברר שלא נותר כלום, רק בית ישן ויפה. נקווה שהעירייה לא תשכח לקבוע כאן שלט זיכרון.

צילומים: איתמר לויתן

ב. ירידת הדורות 

היו ימים...

פעם גלידה מונטנה בנמל תל אביב נחשבה 'מיתולוגית'.

נוסטלגיה אונליין

היום זה 'פיתה מונטנה'... (לתשומת לבו של השר לבט"ל)

צילום: איתמר לויתן

ג. אתחלתא דגאולה

בדיחה ירושלמית: היכן נמצאת אתחלתא דגאולה? והתשובה: בבנק הפועלים בכיכר השבת... (הסבר: שם מתחילה שכונת גאולה).

בתל אביב נמצאת 'אתחלתא דגאולה' במלון סבוי, אשר בפתח רחוב גאולה. על חורבות מלון סבוי ההיסטורי, שם ביצעו אנשי פת"ח ב-6 במארס 1975 (כ"ג באדר תשל"ה, השבוע לפני 48 שנים) פיגוע טרור מחריד שבו נלקחו בני ערובה רבים. 

מלון סבוי, שלושה ימים לאחר הפיגוע והחילוץ (צילום: יובל אשל, ויקימדיה)

לאחר הפיגוע נהרס המלון וב-1987 נפתח מלון חדש לגמרי שנושא את השם המקורי.

מלון סבוי החדש (צילום: יהושע לביא)

מזיכרון הפיגוע ופעולת החילוץ – במהלכה נפלו שלושה חיילי צה"ל, בראשם אל"מ עוזי יאירי, ועוד שבעה בני ערובה מחו"ל ושוער המלון הישראלי – נותר שלט הנצחה.

יהי זכרם ברוך.

צילום: יהושע לביא

ד. מי מכיר את השעונים שבקיר?

לא כל תל-אביבי, ובוודאי לא כל עובר אורח, מכיר את 'שעון המזלות'. צריך לשאת עיניים למרום ולראותו.

שעון הקיר הגדול הזה, המונח על לוח ויטראז', הותקן בשנת 1992 על חזית הבית ברחוב הרצל 101, פינת בר יוחאי, בין הקומות השלישית והחמישית. במרכזו נמצאת השמש ואותה עוטרים סביב 12 המזלות. יש אומרים כי זהו שעון החוצות הגדול בארץ, לא מצאתי את מידותיו המדויקות, אבל הוא בהחלט יכול להתחרות בשעון הקיר של גבעת ברנר, שעליו סיפרנו כאן (עמוס רודנר, 'מסיפורי גבעת ברנר: שעון הקיר הגדול במדינה', בלוג עונג שבת, 5 בנובמבר 2021).

גם הבניין עצמו, המכונה בזכות השעון בשם 'בית המזלות', נושא עמו היסטוריה עירונית מעניינת.

במרשתת מצאתי כי השעון הוא מעשה ידיו של האמן אנדי דרבי. אך מיהו אנדי דרבי? לא מצאתי עליו מידע רב, אלא רק שהוא מאמני הזכוכית והוויטראז' הבולטים בארץ.

צילומים: יוחנן פלוטקין

גלגל מזלות אחר – בלי שעון אבל עם פסוק תנ"כי הולם מספר יונה – נמצא בבית מפעל הפייס ברחוב הפטמן (לא הרחק ממתחם שרונה). 

בסך הכל מיקום הגיוני כשמדברים על מזל, או יותר נכון על חוסר מזל.

צילום: איתמר לויתן

יום שני, 2 ביוני 2014

'סלח לי אדון סאלח': חמישים שנה ל'סאלח שבתי'

(תקליט פס הקול של הסרט, 1964 (מקור: הספרייה הלאומית

אמר בעל העונ"ש: לפני זמן-מה ראה אור בהוצאת הספריה הציונית ספרו החדש של ד"ר מרדכי נאור, ימי התוםשעוסק בישראל של שנות החמישים והשישים. במלאת יובל לסרט סאלח שבתי, שעלה על האקרנים בארץ בראשית יוני 1964, ביקשתי ממוטקה שיכין רשימה המובססת על פרק מספרו.

סאלח שבתי, שיצר אפרים קישון (2005-1924), הוא מקרה ישראלי ייחודי של דמות ספרותית וקולנועית שהפכה למושג מושרש, שדי להזכירו וכל ישראלי יידע מיד לְמה הכוונה. זו הייתה סאטירה נפלאה, ששיקפה את כל המתחים החברתיים והפוליטיים של שנות השישים; מקצתם עברו-חלפו ומקצתם עדיין מלווים אותנו היום: עולים חדשים מול ותיקים, הקיבוץ האידאולוגי, מתחים בין-עדתיים, פוליטיקה מפא"יניקית וקבלני קולות (משהו השתנה?), תחמנוּת מפלגתית וממסדית שנענית בתחמנוּת עממית, ועל הביורוקרטיה האין-סופית. אלא שהמתחים והקלקולים נובעים בדרך כלל מתום לב או טיפשות, ולא מזדון או רשעות, ועל הכל תכסה האהבה והאופטימיות.


בין הפסקאות שיבצתי קטעים קצרים מן הסרט המקורי. הכוכב הבלתי מעורער של הסרט היה חיים טופול, ולצדו שיחקו שחקנים נהדרים רבים, מאריק איינשטיין (זיגי, חבר הקיבוץ), שמואל רודנסקי (פקיד בלשכת העבודה), שרגא פרידמן (נוימן, מזכיר הקיבוץ) ויענקלה בן-סירא (חבר קיבוץ), ועד גאולה נוני ('חבּובָּה'), זהרירה חריפאי (פרידה, מנהלת החשבונות של הקיבוץ) וגילה אלמגור (בת-שבע, העובדת הסוציאלית). לא רק נוסטלגיה (אבל גם)
...

מימין לשמאל: אפרים קישון, גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל (פולי) פוליאקוב (שלישיית הגשש החיור), אברהם דשא (פשנל). בעקבות הצלחת 'סאלח שבתי' ביים קישון את הסרט 'ארבינקא' (1967), שגם בו כיכב טופול. צילום משנות השישים (מקור: קדם).

מאת מרדכי נאור

השבוע יימלאו חמישים שנה בדיוק להקרנת הבכורה של הסרט 'סאלח שבתי', שביים אפרים קישון. חיים טופול כיכב בסרט בתפקיד בלתי נשכח כסאלח, העולה החדש הפיקח, הערמומי ובעל ההמצאות.

זו הזדמנות להעלות מאוב פרק עלום הקשור לסרט: ימים ספורים לפני הקרנת הבכורה יצאתי עם צלם ועם חיים טופול לרחובות תל אביב. טופול התלבש כמו סאלח והפעיל את כישוריו ואת הקסם האישי הבלתי נדלה שלו על עוברים ושבים, תוך שחשף, לעיתים, יחס מתנשא לשונֶה, לאיש לבוש הסחבות, למזרחי. זה היה יחס 'נטו', מכיוון שהסרט טרם הוקרן וההילה סביב סאלח-טופול טרם נוצרה. 

הכתבה על המסע עם סאלח ברחובות תל-אביב התפרסמה בגיליון 1 ביוני 1964 של העיתון 'במחנה נח"ל' ונכללת בשלמותה בספרי החדש, ימי התום, עמ' 371-166.



בקיבוץ


השעה הייתה אחת בצהריים. ל'מטבח זול לנצרכים', שעמד כבר לסגור את דלתותיו לאותו יום, נכנסה דמות מסמורטטת, כפופה קמעא, מתנודדת מצד לצד, אך החלטית ביותר לגבי הכיוון: דלפק האוכל. המגישה מיהרה למלא את צלחתו של הבא, וכאשר הוציא הלה מכיס מעילו הבלוי חופן של מטבעות אליהם נלוו מסמר אחד, שני אסימוני טלפון (אחד ישראלי ואחד צרפתי) וצרור מפתחות מצלצל – והגישו למגישה, הסתפקה זו במטבע של 10 אגורות, למרות שמחיר הארוחה הוא 60 אגורות [כאלה היו המחירים בעת ההיא  מ"נ].

הבא התיישב ליד אחד האוכלים והחל לטרוף ברעבתנות את ארוחת הצהריים. תנועותיו היו עצבניות וכל מי שהתקרב לשולחנו נתקל במבטיו מזרי האימה. 'זה אחד מהלא נורמאליים הבאים הנה לפעמים', הסביר המנהל, בהוסיפו: 'צריך להיזהר ממנו. הוא יכול לזרוק צלחת אוכל בפרצוף'.

עשר דקות לאחר מכן ישבנו במכוניתו של חיים טופול, הוא סאלח שבתי, הוא 'האיש הלא נורמאלי' שאכל ב'מטבח הזול לנצרכים' והפחיד את כל הסובבים אותו, וגיבור הפרשה סיכם: 'ראשית, האוכל מצוין. בחיי. שנית, ריחמתי על האיש שישבתי לידו. הוא כל כך פחד ממני. ושלישית, הייתי בטוח שכל העסק "יידפק" כבר בהתחלה, כאשר הגשתי למגישה, עם כל המטבעות והמסמרים גם את מפתחות המכונית שלי...'


משיח הזקן


תחנה נוספת הייתה בלובי של מלון 'דן'.

עשרות אנשים, רבים מהם תיירים, גודשים אותו. לתוך ההמולה הקוסמופוליטית הזו, חודר סאלח שבתי, בצעדיו האיטיים, ההססניים. הוא נבוך. נבוכים כמותו ממש עובדי המלון. אחד מהם ניגש אליו ושואל: 'מחפש מישהו?'


'כן', משיב סאלח, 'את אפרים קישון'. 

עובד המלון, בבגדי אדמירל מבהיקים, נוטל את סאלח בזרועו ומובילו לאשנב המודיעין. כאן מתפתח הדו-שיח הבא: 
מודיעין (בזלזול): מה אתה רוצה פה?
סאלח (בשקט, כמנהגו): באתי להיפגש עם אפרים קישון (שלא היה, ולא היה צריך להיות אותה שעה במקום).
מודיעין: הוא איננו.
סאלח: למה?
מודיעין: הלך.
סאלח: מתי?
מודיעין: באחת וחצי.
סאלח: ולי אמר לבוא לכאן בשתיים.
מודיעין: אמר, אמר. עכשיו הוא איננו פה.

בינתיים החלו יותר ויותר אנשים ב'לובי' לזהות את טופול וכמה מעובדי המלון ניסו לרמוז לאיש המודיעין שבעצם 'מותחים' אותו. זה, לאחר תדהמה רגעית, העלה על פניו ארשת ידענות, כמו אמר: 'מצאתם את מי למתוח. מהתחלה ידעתי מיהו'. 

הדקות הבאות היו משעשעות למדי. אחד מעובדיו הבכירים של המלון הסביר לסאלח-טופול שאין להם, כמובן, כל התנגדות שיישאר ב'לובי', 'אך אתה צריך להבין כי האורחים הטוּריסטים לא יודעים מי אתה, והם עוד עשויים לחשוב ...'

בתור ללשכת העבודה


'
בואו ניסע לגלמידי', מציע טופול. 


למי שאינו יודע – גלמידי הוא 'סַפָּר האמנים' התל-אביבי. רבים מהאמנים, כשמגיע הזמן להשאיר חלק ממחלפות ראשם במספרה, עושים זאת במספרתו הצרה של גלמידי, בקצה רחוב הכובשים, לא הרחק משוק הכרמל וממסגד חסן בק.


נכנסנו פנימה בלי טופול. שוחחנו עם גלמידי ושמענו מפיו על האמנים המסתפרים אצלו. הוא מנה את האמנים 'המסירים בפניו את הכובע': חיים טופול, רביעיית המועדון...

'מדוע טופול ראשון?', אנו שואלים. לגלמידי אין תשובה. סתם כך  אמר את השם הראשון שחשב. טופול, בינתיים התיישב ליד פתח המספרה, כשגבו לגלמידי. מבפנים הוא נראה כזקן עייף, ששערותיו זועקות לתספורת דחופה...


חיים טופול מפתיע את הסַפָּר גלמידי. באמצע, אוחז במיקרופון: מרדכי נאור (אוסף מוטקה נאור).

משוחחים כמה דקות נוספות עם גלמידי ומזכירים את טופול פעמים אחדות, כששני ה'קליינטים' המצויים אותה שעה במספרה, מאזינים בהתעניינות לנאמר. טופול, תוך כדי כך, קם באיטיות ממקומו, מסתובב ופונה לתוך המספרה. גלמידי, תחילה, אינו מזהה אותו ונדמה אפילו שאינו שבע רצון מהאורח המוזר, אך לאחר שניות אחדות פורצת מפיו קריאה, זעקה ממש. כשהוא שולח את ידיו קדימה בהתרגשות: 'הוי, בחיי, זה חיים  טופול!' ההתרגשות מקיפה גם את כל הנוכחים במספרה – שני הספרים האחרים והלקוחות. גלמידי מתאושש ומציע להכין קפה. טופול דוחה את ההצעה באדיבות. סאלח שבתי לא סיים עדיין את מסעו, שהוא יכול להרשות לעצמו 'הפסקת קפה'.

בהמשך ניסה טופול-סאלח לקנות כרטיסים במכירה המוקדמת לסרט 'סאלח שבתי' בקולנוע 'הוד', אך נדחה. הכרטיסים יימכרו רק מחר והקופאית לא מזהה אותו. 'אז תרשמי אותי', מבקש 'סאלח'. היא אומרת שאין רישום מראש, אבל הסרט 'ירוץ' בוודאי שלושה חודשים. כידוע הוא 'רץ' הרבה יותר והיה הסרט הישראלי המצליח ביותר בכל הזמנים.


בחירות


הכתבה הופיעה, כאמור, ב-1 ביוני 1964. למחרת נערכה הצגת הבכורה של הסרט  באולם קולנוע 'חן' בירושלים. זה היה אירוע ממלכתי ובו נוכחו נציגי האליטות שלהן לעג הסרט 
– נשיא המדינה, שרים, חברי כנסת, נשיא בית המשפט העליון ושופטיו, אלופי צה"ל וצמרת המשטרה, עורכי עיתונים ועיתונאים. הנשיא שזר הגיע מלווה בשר האוצר, המסחר והתעשייה פנחס ספיר. התשואות בסיומו של הסרט נמשכו דקות ארוכות.

השגת כרטיסי הזמנה להקרנת הבכורה הייתה משימה קשה. בין אלה שלא קיבלו ונעלבו, היו חברי הכנסת שקיבלו כרטיס בודד ולא זוגי. כמה מהם אף החרימו בכעסם את ההקרנה... לעומתם, חבר הכנסת אריה בן-אליעזר מ'חרות', ניבא לפני כניסתו לאולם: 'אנחנו הולכים להצגה. הרי אנשי סלח שבתי נמנים על חוגי הבוחרים הקבועים שלנו...'.


13 שנה אחרי כן, במהפך 1977, התברר כי הצדק היה עמו... 


מעריב, 3 ביוני 1964

פתק בשביל שיכון


הסרט זכה מיד עם הקרנתו להצלחה אדירה, אך מי שלא אהב אותו היו מבקרי הקולנוע. כך נכתב למשל בעיתון 'דבר':


דבר, 20 ביוני 1964

לי ולך

ולסיום, הנה הדואט המקסים ששרו בסרט הקיבוצניק זיגי (אריק איינשטיין) ואהובתו חבּוּבָּה שבתי (גאולה נוני). מילים: דידי מנוסי; לחן: יוחנן זראי.



יום שני, 14 בינואר 2013

יום הולדת שמח, דני קיי: נשתה, נשתה לחיים!


דן אלמגור וחיים טופול (עם השפם של ארבינקא), הוליבוד 1965 (צילום: רן ארדה)

במסגרת חגיגות יום הולדתו המאה של דני קיי, שאותן פתחנו אתמול, הנה רשימה ישנה של דן אלמגור, שהתפרסמה במעריב ב-1 באפריל 1966. דן גר אז בלוס אנג'לס ועל חוויותיו באותם ימים סיפר לקוראיו במדור 'שיחת חוץ'. שנה קודם לכן ליווה דן את חיים טופול בדרכו לתכנית הראיונות הטלוויזיונית המפורסמת של דני קיי, ושם שרו טופול וקיי, בעברית, את 'נשתה לחיים' מתוך 'כנר על הגג' (בתרגומו של דן אלמגור).