'התקוות שלא נתקיימו': תעשיית המשי בארץ ישראל

עץ תות עתיק בפקיעין (צילום: טל אסף, פייסבוק)

מאת עמי זהבי 

א. תולעי המשי

מאז ומעולם נחשב המשי (silk) בד יוקרתי. המילה עצמה מופיעה בתנ"ך רק פעמיים בתיאור בגדיה של אישה יפת תואר: 

וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי ... וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי ... וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה (יחזקאל, טז 10, 13).

עם זאת, סביר שאין מדובר במשי שאנו מכירים. בימי יחזקאל עדיין לא היה משי במזרח הקדום, ונראה שכוונתו הייתה לבד אחר. אריגי משי הגיעו לאזורנו, ודאי מצפון סין, כנראה בתקופה ההלניסטית (המאה הרביעית לפנה"ס), וחוקרים מניחים כי בד השיראין, שמוזכר בספרות התלמודית, הוא המשי כפי שהוא מוכר לנו היום. על ערכם של בגדי המשי, שמושווים לכלי כסף וזהב, נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם: 'ויש פיקדון שדרך שמירתו להניחו בתיבה או במגדל ונועל עליו, כגון בגדי משי וכלי כסף וכלי זהב וכיוצא בהן' (משנה תורה, הלכות שאלה ופקדון, פרק ד, ג). 

גידול 'תולעי משי' (כך קראנו להן) היה חלק בלתי נפרד מהווי הילדוּת של בני הארץ, לפחות עד שנות השבעים. בערים, במושבים ובקיבוצים, בכל מקום שבו צמחו עצי תות, תמיד היו בסביבה ילדים 'מומחים', שידעו בדיוק מה צריך לעשות, ואת הידע הזה העבירו מאחד לשני ומדור לדור. אין צריך לומר שגם בשיעורי הטבע בבית הספר הייתה לרבים מאתנו ההזדמנות לצפות מקרוב במחזור החיים של התולעת – מביצה לזחל, ומזחל לגולם. בבתים הפרטיים – כל עוד ההורים הרשו לנו – היינו מאכסנים את התולעים בקופסת נעליים מרופדת בעלי עץ התות, ומדי יום היינו מציצים בפנים ורואים במו עינינו מה קורה שם. בין הילדים התפתח גם 'מסחר' ענף בתולעי משי. היו ימים... 

הסופר והמשורר אברהם רגלסון (1981-1896) תיאר זאת בפיוטיות מדויקת ברשימתו 'תולעי משי' (דבר, 17 במאי 1935; נאסף בספרו מְלֹא הטלית עלים: מסות ושיחות, ניו יורק, תש"א): 

בכל יום רץ בני הבכור אל מגרש רחוק בשביל לטפּס על עץ תות אשר שם ולקטוף עלים – מאכל לתולעי משי שבקופסת נעליים בביתנו.  

מביצים-נקודות בוקעים התולעים, כל אחד עורק חיים קטנטן, דק ומתפּתל. ותיאָבון לו, והוא מתחיל לכרסם את העלים הרעננים. וכל מה שהוא הולך וגדל, תיאבונו גדל אתו, ועל בני לרוץ פעמיים ביום למלא את פיותיהם של דו-תריסר התולעים, כי רק עלי תות יאכלו, ומחוסר זה מזונם האחד – ימותו. הם משמינים ומאריכים, ואַרְכָן שבהם נקרא בפי הילדים 'מר לאנגר', ואם נקבה היא – 'גברת לאנגר'. אומרים הילדים (אני סומך עליהם), כי בעלי הפּסים השחורים זכרים הם, וכלילי הלובן – נקבות. אחרי ימים של אכילה, הם מטפּסים לצדה של הקופסה, ומתחילים לארוג בריר שבפיהם מין פקעת או קור של חוטי משי, איש איש מסביב לעצמו, והפקעת נרקמת לנרתיק קטן, צהבהב או ורדרד, מעוגל בקצותיו ומשוקע באמצעיתו, דומה בצורתו לאגוז-בטנה. היא הגולמית. נח לו התולע בנרתיקו כעשרים יום, ושינויים כבירים נעשים בו בסתר. לבסוף הוא בוקע מן הנרתיק – על ידי דפיקה בראשו, וכנראה, גם בעזרת איזה נוזל פולח הנפרש ממנו – בצלם פרפר, עדין, לבן כנפיים וחרד: שתי נוצות אזניים לו ומקור קטן, המשווים לו פנים של ינשוף זערור, וגופו נאד קטיפה מארך ולבן. הילדים, הבודקים את הגולמיות הורדרדות מדי בוקר, עליצות תסעירם: 'יצאו פּרפּרים!'  

אבל ייצור המשי האמיתי הוא תהליך מורכב ועדין הרבה יותר, שכולל טיפול קפדני בזחלי טוואי המשי. הטוואי (Bombyx mori) הוא מין מבוית של עש, אשר קיים רק בגידול האדם ואינו קיים בטבע. לפי ממצאי החוקרים, העש תורבת לפני כ-4,000 שנה. חוסר יכולתו לעוף וצבעו הלבנבן הבולט מונעים ממנו את האפשרות להתחמק מטורפים. באביב, במקביל לתחילת הלבלוב של עצי התות, בוקעים זחלי טוואי המשי מהביצים. את הזחלים הזעירים יש להניח במכחול עדין על עלי תות טריים. במהלך הגידול הזחלים גדלים במהירות (חשוב להגיש להם בכל יום עלים טריים, להעביר את הזחלים מהעלים הכמושים אל הטריים ולהקפיד היטב על הסניטציה בתאי הגידול), ולאחר ארבע או חמש התנשלויות הם מפסיקים לאכול (זוכרים את 'הזחל הרעב'?) ומתגלמים, כמו כל העשים והפרפרים. אלא שלפני ההתגלמות, הזחל טווה לו פקעת סביבו, ורק כשהיא מושלמת הוא נפנה לשלב הבא – להפוך לגולם (שלב המוסתר מעינינו). את הפקעת טווה הזחל תוך הפרשת חומר חלבוני נוזלי מזוג בלוטות מיוחדות לאורך גופו שנפתחות בראשו, חלבון אשר נקרש מיד בצאתו לאוויר והופך לקור דקיק. הקור מופרש ברצף במשך שעות ארוכות, ואורכו כמה מאות מטרים.

זוג טוואים בוגרים מזדווגים (ויקיפדיה)

הזחל לקראת גמר גידולו. הראש – משמאל (ויקימדיה)

במהלך הגידול הטבעי, לאחר שבועיים או שלושה שבהם מתפתח העש הבוגר בגולם, במסתור הפקעת, הוא מגיח מעור הגולם, ומבקש להיחלץ מהפקעת שסוגרת עליו. לצורך כך הוא מפריש מפיו נוזל, אשר ממיס את הקורים ויוצר חור בדופן הפקעת, דרכו העש יוצא. לאחר מכן הוא פורש את כנפיו ומתכונן למצוות פרו ורבו. העשים הבוגרים אינם אוכלים. הנקבה מטילה כמה מאות ביצים, ובזה הסתיים מחזור חייהם והם מתים. הביצים מחכות בתרדמה סבלנית עד האביב הבא. 

הנה מבט מהיר במחזור החיים הזה, מתולעת לגולם, בסרטון קצר:

לצורך הפקת חוטי המשי צריך למנוע מהטוואי להמיס את הקורים. לכן יש להטיל את הפקעות (בעוד הגולם בתוכן) למים רותחים, בהם מת הגולם ומתמוסס הדבק שמצמיד את הקורים. את הסיב המשתחרר, הארוך כל כך, כאמור, יש למשוך ולגלול. בגלל שהוא דק ביותר, נוהגים לטוות חוט אחד משמונה סיבים (שמונה פקעות במקביל) ליצירת חוט דק וחזק, שאותו משווקים וממנו טווים את בד המשי היקר. מובן שהמגדל משאיר חלק מהפקעות להשלמת מחזור גידולם, כדי שתהיינה לו ביצים לשנה הבאה.  

ב. גידול עצי התות במושבות 

בספרו של נחום סוקולוב ארץ חמדה (ורשה 1885), שמתאר את ארץ ישראל בראשית ימי העלייה הראשונה על פי ספרו של לורנס אוליפנט 'ארץ הגלעד' (1880) ומקורות נוספים, מוזכר מנהגם של האיכרים הערבים, בעיקר באזור סוריה ולבנון, לנטוע עצי תות על מנת לגדל תולעי משי: 

ארץ חמדה, ורשה 1885, עמ' 27

את סיפורו של ייצור המשי במושבות העבריות נבחן דרך האספקלריה של העיתונות העברית ומקורות אחרים בני הזמן.

ה'קולוניסטים', מתיישבי המושבות הראשונות, שברובם לא ידעו דבר על חקלאות, התבוננו בשכניהם הערבים וניסו כוחם בענפים שונים, ובהם גם ריבוי זחלי טוואי המשי. הביל"ויי מנשה מאירוביץ, תושב ראשון לציון, שכבר היה אגרונום בעת עלייתו בראשית שנת 1883, היה כנראה הראשון שניסה, ואף הצליח, לגדל זחלים ופקעות בסוף שנות השמונים.

את פרי ניסיונותיו פרסם בשנת 1896 בספרו גִּדוּל תולעת המשי בארץ ישראל (דפוס א"מ לונץ בירושלים), שתרגם תושב אחר של ראשון לציון, ש"פ רוזן. לא נאמר מאיזו שפה תורגם הספר, אך מסתבר שהמקור היה בצרפתית והתבסס על דו"ח שהגיש מאירוביץ לברון רוטשילד. 

בהקדמה, שנכתבה בשבט תרנ"ה (1895), ציין מאירוביץ כי החל לגדל תולעי משי 'עוד לפני שש שנים', כלומר ב-1889. הוא המליץ לאיכרי המושבות כי מלבד נטיעת גפנים ליין כדאי לכל אחד מהם לעסוק גם בגידול תולעי משי, שכן זו פרנסה בטוחה גם בשנות בצורת:

עצתי היא כי יהיו לאכרים עוד מקורי מחיה מלבד עסקם העיקרי 'נטיעת גפנים'. וכך היא באמת דעת כל יודעי הלכות עבודת האדמה היותר מומחים. ועסק גידול תולעת המשי (Seidezucht) אם יהיה כעסק משנה לאכרים אז בהתפתחו כראוי ימלא חסרונם גם בשנת בצורת ויגן בעדם מכל צרה שלא תבא (עמ' 3).

ואכן ניסיונותיו המוצלחים של מאירוביץ, שעליהם דיווח לברון רוטשילד בפריז ('בשנה העברה עשו מעט משי בראשון לציון וישלחו המעט הזה לפריש, וינסוהו והנהו טוב ממשי בֵּירוּת!'), הביאו לכך שבשנת 1891 מימן 'הנדיב' נטיעות של עצי תות גם במושבות אחרות. על כך דווח בעתון האור שערך אליעזר בן-יהודה:

האור, 17 באפריל 1891

שנה אחר כך דווח כי נטיעת עצי התות אכן נערכה 'בכל מושבות הנדיב', ובני המושבות לומדים כיצד יש לגדל את התולעים:

הצפירה, 1 באפריל 1892

בשנת 1894 הוקמה בראש פינה מטוויית משי ושנה אחר כך נדפס בעיתון הצפירה תיאור מפורט של מהלך העבודה. ה'קוקנים' הן פקעות הגולם (cocoon באנגלית).

הצפירה, 23 באוגוסט 1895

מנשה מאירוביץ, 1936 (צילום: יעקב רוזנר, ארכיון קק"ל)

במאמרו 'רכושנו בארץ אבותינו', שראה אור בלוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ו (נדפס ב-1895), סיכם המו"ל הירושלמי אברהם משה לונץ את מצב גידול זחלי המשי בארץ. הנה מה שסיפר על ראש פינה:  

בשנת תרנ"ד [1894] נבנה בה בית טויה לפקעיות המשי שיוכנו בכל המושבות, ובבנינו היה מטרה כפולה: א) לבלי יצטרכו האכרים לשלח את פקעיותיהם לחו"ל; ב) לתת עבודה לרבים מיושבי צפת המבקשים עבודה ואין. בהבית הזה יש כּעת 45 כסאות טויה בערך העובדים בכח הקיטור, ובכל זאת יש בו מלאכה בעד 100 פועלים אשר מרביתם הם מבני צפת הסמוכה לה. ולמען יוכל בית הטויה לעסק את פועליו במשך כל השנה, יקנה כמות גדולה של פקעיות מהפלחים היושבים ב'חסביה' 'גודידה' ועוד (משקל כמות הפקעיות הנקנה מהערבים לבד עולה 40,000 קילוגראם). המכון הזה עומד כעת על בסיס נכון, והוא יביא ריוח נקי של איזה אלפים פראנק לשנה. ולפי הנשמע יש את לבב הפקידות [של הברון] לכונן שמה מחלקה מיוחדה לאריגת המשי. 

מפעל טוויית המשי בראש פינה; צילום: אידלשתין (חוברת ה-120 של אריאל, תשנ"ז, עמ' 310)

כפי שפירט לונץ באותו מאמר, בראש פינה נטעו באותה שנה 1,341 דונם של עצי תות; בראשון לציון: 180; במזכרת בתיה: 611; בפתח תקוה: 576; בזכרון יעקב: 40; במאיר שפיה: 420; ביסוד המעלה: 177. סך הכל שטחי התות באותה שנה היה אפוא כ-3,345 דונם. 

באותו שנתון של לוח ארץ ישראל נדפס שיר יוצא דופן, 'שירת תולעת המשי ביהודה', שנכתב בידי דמות יוצאת דופן: המשורר, הבלשן והחוקר יוסף הלוי, שביקר בארץ ב-1891 והתלהב ממראה עיניו. השיר פונה אל אחד הזחלים, ששפר מזלו להשלים את מחזור חייו ולהתרבות כדי ליצור את הדור הבא של הזחלים...

הנה הבית הראשון והאחרון של שיר ארוך זה:

בין כך ובין כך, גידול המשי היה כנראה מוצלח מאד, ובשנת 1896 הציגו איכרי ראשון לציון הגאים את הישגיהם בתערוכה מיוחדת שנערכה בברלין. ידיעה שהתפרסמה בעיתון הצפירה מספרת כי מאירוביץ, 'אבי המשי בארץ ישראל', הכין 'בקתה', כלומר אוהל תצוגה, ובה סודרה תוצרת המשי הארץ-ישראלית. כל הכיתובים היו בלשון העברית! 

הצפירה, 5 ביולי 1896

התערוכה המדוברת הייתה 'תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה', שהוצגה בברלין במשך שישה חודשים, ואחר כך הוצגה בקלן למשך שלושה חודשים נוספים. בתערוכה, שבין יוזמיה היו היינריך לווה, מנשה מאירוביץ ומשה דוד שו"ב מראש פינה, הוצגה לראשונה בחו"ל תוצרת מושבות הארץ. 'האדון במבוס מברלין', שנזכר בידיעה כאחד היוזמים, הוא וילי במבוס (Bambus; 1904-1863), מראשוני הציונות בגרמניה, שאף ביקר בארץ יחד עם הרצל בשנת 1898.

וילי במבוס (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

למרות ההצלחה, מפעל הטווייה בראש פינה נסגר בשנת 1905, או מעט אחר כך, משום שלא הצליח להתחרות במטוויות של דמשק ובירות. חמש שנים אחר כך התפרסם בעיתון ההסתדרות הציונית העולמית העולם (שראה אור בווילנה) דיווח ביקורתי על המתרחש במושבה ראש פינה ועל עלייתו של ענף המשי ונפילתו (הכותב חתם בראשי התיבות י"ל): 

העולם, 7 ביולי 1910

גם לאחר סגירת המטווייה נמשך גידול הזחלים בארץ אך הפקעות שווקו כנראה למפעלי הטווייה בבירות. 

ג. עצי תות וייצור משי בתקופת המנדט הבריטי

ב-1922, עם החלת המנדט הבריטי, ערכו אנשי הממשל סקר מפורט של מצב הכלכלה בארץ. הדו"ח המלא פורסם בידי מחלקת החקלאות ב-1931, וכותרתו הייתה: Report of the Department of Agriculture and Forests for the years 1927 to .1930 את הפרק על גידול טוואי המשי (Sericulture) כתב יצחק (ז'ואן) דה-ליאון, שבין השנים 1928-1923 ניהל את תחנת הניסיונות של הסוכנות היהודית בנחלת יהודה, ולאחר מכן שירת במשרד החקלאות האנגלי. הוא כתב מאמרים רבים בנושא גידול זחלי המשי בכלל ועל גידול זחלי המשי של הקיקיון.

מהדו"ח ברור שמחלקת החקלאות המנדטורית ראתה בייצור המשי ענף כלכלי חשוב וראוי להשקעת משאבים. 300 לירות הוקצו לקידומו: מחצית הסכום לאיתור מדריך לגידול זחלים, ומחציתו לרכישת זרעי תות מחו"ל ולגידולם במשתלות הממשלה. עד 1930 חולקו כ-45,000 שתילים לבתי ספר, כפרים, מוסדות ופרטיים. חולקו חוברות הדרכה באנגלית, בערבית ובעברית ונערכו עשרות מפגשי הדרכה בבתי ספר, במושבות ובכפרים. בחווה החקלאית של עכו, בשמורת היער בלד א-שיח' (אזור תל חנן ונשר של היום), בבית הספר החקלאי בטול כרם ובתחנת הניסיונות של יריחו הוקמו מטעי תות להדגמה.

בתמונות הבאות, שנלקחו מתוך הדו"ח, אפשר לראות ילדים עסוקים בגידול תולעי משי בבית הספר חלדייה שבשכם מכאן ובכפר הנוער בבן שמן מכאן.

ביצים של הטוואי נתרמו על ידי צרפת ואיטליה וכן נרכשו ממגדלים בבירוּת וחולקו לנמענים רבים. הדו"ח כולל גם טבלה המפרטת את 14 זני הטוואים שגודלו בארץ ואת תכונותיהם ותכונות הפקעות, ומתאר תוצאות ניסויי הכלאה וטיפוח שנעשו כדי לשפר את תפוקת המשי.

בתי הספר הערביים לבנים בבית שאן, בעכו, בג'נין ובשכם, וכן בתי הספר היהודיים בכפר הנוער בן שמן, במקווה ישראל ובגימנסיה הרצליה, נטלו חלק במשימת הריבוי, והדו"ח מפרט אילו זנים גודלו בכל אתר. גם כמה אנשים פרטיים נמצאו ראויים לציון: האדונים אבו מנצור משכם, רזניק מתל אביב, אלדמע מרמת גן ופוחצ'בסקי מראשון לציון. המגדל משכם, מוסיף ומתאר הדו"ח, שיתף את כל בני משפחתו במבצע הגידול, ולאחר שהשיג 40 ק"ג פקעות מכר את כל היבול לקפריסין באמצעות מחלקת החקלאות. ההצלחה עודדה את אנשי המחלקה לשלב במיזם גידול זחלי המשי גם בתי ספר לבנות.

מאחר שהדו"ח נכתב בדגש חקלאי, לא הוזכרו בו השלבים התעשייתיים: הפרדת הקורים, הטווייה והאריגה, אלא גידול הפקעות בלבד, ועל כן גם לא נזכר בו בית החרושת לאריגה וצביעה של משי של תעשיין הטקסטיל הנשכח מקס דלפינר.

נבוא אנו ונשלים את החסר.

בית החרושת לאריגה וצביעה של משי הוקם ב-1924 או 1925 בשכונת מחלול, על חוף ימה של תל אביב (היום עומד על מקומו מלון קראון פלאזה). דלפינר (1980-1887) היה איש עסקים יהודי, יליד סֶרֶט שבבוקובינה, שהיגר בשנות העשרים לווינה ובה התעשר, שהחליט להשקיע מכספו בהקמת מפעל בארץ ישראל. עקב חילוקי דעות עם השלטונות הבריטיים נסגר המפעל לשנים אחדות, אבל נפתח שנית ב-1932.

רצועת החוף של תל אביב, 1937. החץ האדום מצביע על בית החרושת למשי בשכונת מחלול (ויקיפדיה)

בית החרושת לטווית משי שהקים מקס דלפינר בתל אביב (פייסבוק)

בשנת 1933 צרף אליו דלפינר כשותפים את האחים יוסף ויהודה יוחננוף, שלמשפחתם הייתה ביפו סוכנות ותיקה לאריגים מיובאים. דלפינר ויוחננוף ייסדו חברה בשם 'תעשיית משי דלפינר בע"מ'. במפעל עבדו אז כשמונים פועלים והיו בו 45 נולי טוויה. ככל הידוע, מכונות האריגה הופעלו באמצעות שרשרת כרטיסי עץ מחוררים שבעזרתם נוצרה דוגמת הבד. לא מצאתי מידע באשר למקור המשי ששימש את בית החרושת ומניין ייבאו אותו. 

ב-1938 הקימו השותפים חברות נוספות: 'כרמיל' לצביעת בדים ונ.ק.ה. תעשיות כימיות (לימים נקה), אשר פיתחה וייצרה בין השאר את סבון הכביסה 'טקסטיל שמפו' (לאחר שהשותפות התפרקה ייצרה חברה זו את הסבונים המיתולוגיים 'סינטבון' ו'נקה 7'). מפעל אריגי המשי נסגר עקב הפסדים ב-1957. 

דבר, 4 ביוני 1938

נראה שהשוק היה צמא לבדי משי, ובשנת 1932 נפתח ברמת גן המפעל 'משי זקס' (או זקש), שייצר בדים ממשי, מכותנה, ובהמשך גם מסיבים סינתטיים. לאחר זמן עבר בית החרושת לבני ברק, ושם הוקם לימים בית החרושת לטקסטיל 'ארגמן'. שמואל (סם) זקס (1973-1888), המייסד והבעלים, היגר מליטא לארצות הברית ובה הקים מפעל בדים. ב-1932, מטעמים ציוניים, סגר את המפעל, ארז את המכונות, עלה לארץ והקים כאן את 'משי זקס'. עם הקמת המדינה המפעל העסיק כבר 140 עובדים. בית החרושת נפגע פעמיים בהפצצות במלחמת השחרור, אבל המשיך במלוא הקצב. כמו מפעלי הטקסטיל האחרים, לפניו ואחריו, גם הוא לא עמד בתחרות עם בדים זולים מיובאים ועם המשי הסינתטי, ובשנת 1964 נסגר (הבֹּקר, 30 באוקטובר 1964). 

מפעל משי זקס (סמוך למפעל 'ארגמן'), 1938 (צילום: זולטן קלוגר; ויקיפדיה)

ד. הווה ועתיד

עץ התות אינו מהעצים מאריכי הימים בארץ ורק עצים מעטים נותרו מהנטיעות הוותיקות במושבות. רובם נעקרו באופן יזום על ידי נוטעיהם ופינו מקום לגידולים חדשים רווחיים יותר, 'ורק אחדים נשארו לזכר התקוות שלא נתקיימו' (העולם, 9 ביולי 1910). אחד המרשימים שבהם נותר בפארק המעיין במטולה, והוא מטיל את צלו על ארבעה ספסלים המקיפים אותו. היקף גזעו הוא כ-3.60 מטר (כמתואר בספרם של יעקב שקולניק וחנן ישכר, מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל, עם עובד, 2008). עץ תות נוסף, מכובד למראה, שקוטר גזעו כמטר, גדל בגני תקוה, מרחק של קילומטר וחצי ממרכז המושבה יהוד. ייתכן שגם הוא נותר לפליטה מאותם ימים רחוקים.

עץ תות בגני תקווה (צילום: עמי זהבי)

עצי תות עתיקים נותרו גם בראש פינה, אולי שרידים של אותם מטעים שניטעו במושבה הוותיקה.

עצי תות עתיקים בראש פינה, 2018 (צילום: טל אסף; פייסבוק)

לתעשיית המשי עדיין יש ביקוש רב, והיצואנית הגדולה ביותר בעולם היא סין. ייצור משי וביקור במפעלי טווייה הם אטרקציה תיירותית חשובה בסין. בחנויות המפעלים הרבים ישכנעו את התייר התמים לרכוש ציפיות משי לכרים, שבכיס מיוחד שנתפר בהם הוסיפו חופן גללים אשר נאספו במהלך גידול הזחלים. זה לא מצחיק או מגעיל כפי שזה נשמע... לגללים אלה יש יכולות מפליאות לשיפור השינה (לפחות כך מבטיחים). עוד התברר, כי לסיבי המשי יש תכונות מפתיעות כסיבים אופטיים שיכולים לשמש העברת מידע והקרנת הולוגרמות. זיהוי ההרכב הכימי המדויק של הסיב יאפשר בעתיד לתכנן וליצור סיבים סינתטיים בעלי תכונות רצויות.

__________________________________ 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל. zehavim1@netvision.net.il