בָּא הַשֶׁמֶשׁ? טקס הנפת העומר בקיבוץ רמת יוחנן

צילם: דנצ'וּ ארנון

כתבו: דנצ'וּ ארנון ודוד אסף

קיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון נוסד בשמחת תורה תרצ"ב (1931) במיקומו הנוכחי. בשנותיו הראשונות עוד נקרא בשם אושא – על שם היישוב היהודי הקדום שזוהה בסמוך ובו פעלה הסנהדרין לאחר חורבן בית המקדש – אך ב-1935 הוחלף השם לרמת יוחנן. יוחנן הוא יאן סמאטס, איש צבא ואישיות פוליטית חשובה בדרום אפריקה (לימים גם ראש ממשלה), שאהד בגלוי את התנועה הציונית ואיכשהו זכה לכך שהרחובות שנקראו על שמו בארץ, במושבה הגרמנית בירושלים ובצפון הישן בתל אביב, הם מן היפים ברחובותינו.

הקיבוץ עצמו הוא שמורת טבע כפרית וקיבוצית. למרות פילוגים וזעזועים הוא קיים כבר תשעים שנה כקיבוץ שיתופי שלא הופרט, למרות מצבו הכלכלי המצוין. חיים בו כאלף אנשים, יש בו עדיין חדר אוכל פעיל, קבלות שבת וכמובן טקסי חגים.

כבר עשרות שנים שלמחרת ליל הסדר מתנהל ברמת יוחנן טקס ארוך ומורכב, צבעוני וייחודי הנקרא 'הנפת העומר'. טקס כזה לא קיים בשום מקום אחר אלא אך ורק ברמת יוחנן, והשנה הוא התקיים בשבת (16 באפריל). דנצ'וּ היה שם ותיעד אותו במצלמתו.

לטקס ולכוריאוגרפיה המיוחדת שלו אחראים בעיקר שניים, שהיו חברי הקיבוץ ומאושיות תרבות החגים הקיבוצית והחילונית: המשורר והמלחין מתתיהו שֶׁלֶם (1975-1904) והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין (1989-1902). שניהם עלו ארצה מפולין בעלייה השלישית והצטרפו לקיבוץ בית אלפא, אך ב-1940, בעקבות הפילוג בין אנשי השומר הצעיר לאנשי מפא"י, עברו עם משפחותיהם לקיבוץ רמת יוחנן המפא"יניקי. 

על מתתיהו שלם, על לאה ברגשטיין ועל טקס הנפת העומר כבר כתב דוד אסף בבלוג עונג שבת, ביחס לשירו הידוע מכולם של שלם 'שיבולת בשדה', ולא נחזור כאן על הדברים ('שיבולת בשדה': מסע בעקבות מתתיהו שלם וחג העומר', 5 ביוני 2011). מתתיהו כתב והלחין עשרות רבות של שירים ('פנה הגשם', 'הבו לנו יין', 'שמחו נא', הם מן הידועים שבהם), לאה יצרה עשרות רבות של ריקודי עם, ושניהם יחד ארגנו את חגי הקיבוץ ברוח הימים ההם. 

ריקוד 'והיה כי תבואו אל הארץ', רמת יוחנן 1947-1945 (פיקיוויקי)

את אותם חגים, עם אותם טקסים, ריקודים ותלבושות (בשינויים מזעריים) ממשיכים חברי רמת יוחנן לחגוג עד היום: בסוכות חוגגים את עליית הקיבוץ על הקרקע, את חג האסיף ואת חג המים, ובפסח חוגגים את קציר השעורים והנפת העומר בטקס הנהדר הזה, שנערך בשדה שעורה הסמוך לקיבוץ. בטקס משתתפים רוב חברי המשק, מקטן ועד גדול, וכמובן אורחים רבים.

טקס הנפת העומר, רמת יוחנן שנות הארבעים (פיקיוויקי)

הצופים והאורחים ישבו על כסאות פלסטיק, הילדים – על חבילות תבן

את המופע מלוות תזמורת ומקהלה ושני קריינים הניצבים על עמודים מקושטים בשדה וקוראים בחגיגיות את הטקסטים הארכאיים והמליציים המלווים את הריקודים.

התזמורת בשדה

הקריינית מעל העמוד המקושט

שלם, שהיה בקי במקורות ישראל ובמסורות חז"ל, ליקט פסוקים מן התורה ופרקי משנה, שנועדו להקראה, למשל מתוך ספר ויקרא פרק כג: 

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן ... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה ... וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לא רק הנשים הבוגרות מחוללות. בטקס משתתפים גם ילדי הקיבוץ, בעיקר בנות ומעט בנים, זרי פרחים עוטרים את ראשי הבנות ובידיהן צרורות פרחים טריים.

הנשים הרוקדות מגיעות אל שדה הקציר מכמה כיוונים:

בנוסף לפרקי ההקראה חיבר שלם והלחין גם שירים מיוחדים לטקס, שהידוע בהם הוא 'הֵן יְרוּנָן', שנכתב ב-1953 או 1954 והפך לריקוד בידיה של ברגשטיין:

הֵן יְרֻנָּן, יְרוֹעַע וְיֵעוֹר
הֵן תִּפְרַח, תִּפְרֶה וְתִפְרֹץ
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל!

השיר מבוסס על היפוך פסוק החורבן בישעיהו, טז 6, שגורס כי אדמת הארץ תחרב ובכרמיה לא יְרֻנָּן לא יְרֹעָע, כלומר לא תישמע רינה ולא תרועת שמחה ('וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי').

 

חלק מהטקס מתבסס על דיאלוג ריתמי בין הגברים הקוצרים לבין הנשים הרוקדות. המקור הטקסטואלי לשיח הזה נמצא במשנה (מנחות, פרק י, ג): 

כיצד היו עושים?

שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור.

וכל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.

כיון שחשכה, אומר להם [שליח בית הדין]: בָּא הַשֶׁמֶשׁ? אומרים: הין [הֵן].

בא השמש? אומרים: הין.

מגל זו? אומרים: הין.

מגל זו? אומרים: הין.

קופה זו? אומרים: הין.

קופה זו? אומרים: הין.

בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים: הין.

שבת זו? אומרים: הין.

אקצור? והם אומרים לו: קצור.

אקצור? והם אומרים לו: קצור.

שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו: הין, הין, הין.

וכל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

ובסופו של טקס, צריך גם לקצור את העומר. זהו כמובן תפקידם של הגברים, שבחרמש מושחז יקצרו עומרים, יגישום לנשים ויניפום אל על.

הערב כבר יורד, ועל רקע השקיעה וכתובת אש 'עומר זה – הביאו', אנו צופים בריקודי הסיום.

בארכיון הסרטים על שם סטיבן שפילברג, ששמור באוניברסיטה העברית, מצאנו סרטון תעמולה ישן דובר אנגלית, שמתעד את חג העומר ברמת יוחנן. התאריך בו צולם הסרט אינו ידוע – מן הסתם בשנות החמישים – אבל האמת היא שפרט לגילם של המשתתפים, לא הרבה השתנה...

בסיום הטקס לא התאפקתי וצילמתי שתי ילדות חמודות שהשתתפו בריקודים. בעוד כמה שנים, כשתגדלנה, הן תשתתפנה בריקודים של הבנות הגדולות...

בתזמון מושלם שודר בערוץ' כאן' סרטון קצר ונחמד על חגיגות העומר ברמת יוחנן, ובלשונם 'המנהג התנ"כי שקיבוצניקים מקיימים ודתיים לא'...

 

תודה לנחום אבניאל