שמואל גבעוני במחנה הריכוז סֶרֶד בסלובקיה

בתי האסירים במחנה הריכוז סרד (topky)

מאת אורי יעקובוביץ'

מוקדש באהבה ובהערצה ליהדות סלובקיה בשואתה ובגבורתה

שמואל גבעוני, שנולד בברטיסלווה בשנת 1923 בשם טִיבּוֹר סַלָמוֹן Salamon)), חי עד היום בקיבוץ שמרת של השומר הצעיר והוא בן 98. קורותיו בסלובקיה בשנות מלחמת העולם השנייה יכולים בקלות להפוך לסרט קולנוע מרתק, ודאי יש בהן חומר לסֵפר קריאה מעניין. סיפורו שופך מעט אור על הטרגדיה הפחות מוכרת של יהודי סלובקיה בימי השואה ועל גבורתם.

שמואל גבעוני, 2018 (צילום מסך)

אבי, יעקב (אֵאוּגֶן) יעקובוביץ' (Jakubovič), עבר גם הוא בכמה מ'תחנות' חייו של גבעוני, ובערך באותו זמן. הודות לרקע משפחתי זה ניהלתי בשנים 2021-2005 מספר שיחות טלפון והתכתבויות אימייל עם גבעוני. על בסיס זה, ובתוספת השלמות זעירות ממקורות אחרים, אני מבקש לשתף את קוראי הבלוג בשני סיפורים שאינם ידועים ברבים שבהם השתתף גבעוני (בראשון היה עֵד ראייה באופן חלקי). אין צורך לומר שסיפורים אלה הם רק חלק קטן מפעולותיו, גלגוליו וגורלו של גבעוני באותם ימים נוראים (למקורות נוספים על גבעוני ראו בסוף הרשימה).

שלוש פעמים שהה גבעוני במחנה הריכוז סֶֶרֶד (Sered') שבסלובקיה. בפעם הראשונה, בדצמבר 1941, הוא הגיע לשם מרצונו, לאחר שקיבל הצעה ממרכז היהודים בברטיסלווה לעבוד שם בשרברבות, כולל התקנת רשת מים וביוב. היו אלה ההכנות להקמת מחנה עבודה (שנפתח למעשה כבר כמה חודשים קודם לכן, בספטמבר). בשלב זה העובדים קיבלו משכורת לפי קוּבִּים שחפרו, ואף קיבלו אישור לצאת לחופשות בימי ראשון. מצב זה השתנה לגמרי באביב 1942, לקראת תחילת גירוש היהודים, עת החלו לבנות את מחנה הריכוז (בפועל סרד הפך מחנה ריכוז רק שנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 1944). מקצוע השרברבות היה חיוני ומבוקש, ולכן האינסטלטורים היו למעשה מוגנים מגירוש לפולין. 

הפעם השנייה הייתה בקיץ 1944, אבל אז גבעוני לא נכנס למחנה אלא המתין מחוצה לו לחברו עקיבא ניר. ניר, ובשמו דאז קארול נויפלד (Neufeld), שבעצמו היה איש המחתרת והשתתף במרד נגד הנאצים (ב-1948 עלה לארץ והצטרף גם הוא לקיבוץ שמרת). ניר ניהל מו"מ עם אנשי הוועד היהודי ועם הז'אנדארמים הסלובקיים ששמרו על המחנה, כדי לארגן הגנה או לחילופין לפתוח את שעריו ולשחרר את האנשים שנכלאו בו. 

עקיבא ניר (מורשת – בית עדות)

לאחר שמפקד חיל המצב בסרד סירב להצטרף למרד הסלובקי הלאומי, שהחל ב־29 באוגוסט 1944 ומטרתו הייתה סילוק המשטר הפשיסטי ושחרור המדינה מתלות בגרמנים, החליט מפקד המחנה, יוזף מאטושצ'ין (Matuščin), ז'אנדארם של משמר הגבול הסלובקי, לפתוח את השערים. כמעט כל העצורים יצאו מהמחנה וחלק גדול מהם הצטרף לשורות הפרטיזנים. 

ספרו של עקיבא ניר ראה אור בשנת 1967 בספריית פועלים.
הסיפורים על שמואל גבעוני פזורים בספר

בפעם השלישית הגיע גבעוני לסרד ב-21 בינואר 1945, לאחר שנתפס בברטיסלווה. גם אז, כמו בפעם הראשונה, הוא היה ראש צוות השרברבים במסגריית המחנה, וכן שימש רַתָּךְ (מקצוע שלמד במחנה מיהודי מבוגר ממנו). גבעוני ניסה לצרף את כל חברי תנועת השומר הצעיר במחנה לקבוצת השרברבים, וכך הצליח להגן עליהם מפני שילוח לפולין. הוא עצמו הצליח להימלט מהטרנספורט האחרון מסרד, שיצא ב-31 במרס 1945 לכיוון מחנה טרזיינשטט. למחרת, 1 באפריל, שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

את הסיפורים הבאים שמעתי מגבעוני ואני מביאם כלשונם, בשינויי סגנון ועריכה קלים.

א. קרב אגרוף במחנה

בתקופה הראשונה, באביב 1942, כאשר מפקד המחנה היה הסלובקי האנטישמי יוזף ווזאר (Vozár), איש משמר הְלינקָה (Hlinkova Garda), היה יחד איתי חברי גבי אורן, ובשמו אז גבריאל אייכלר (Eichler). הגירושים למחנות בפולין החלו כבר באביב 1942. יום אחד קלט ווזאר את גבי מנופף בידו לאיזשהו חבר שצעד לטרנספורט, הוא קרא לו ושאל בכעס: 'מדוע בירכת אותו בברכה של קומוניסטים?' ווזאר פנה לאחד מאנשי משמר הלינקה בשם סְטְרָאקָה (Straka), שנהג להסתובב במחנה עם מקל והיה אחראי על בית הסוהר, וציווה עליו: 'טפל בו!'. סטראקה הבטיח לעשות כן. 

גבריאל אורן, חבר המחתרת היהודית בסלובקיה (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

את המשך הסיפור סיפר גבי לגבעוני לאחר מעשה: סטראקה, שהיה בעברו מתאגרף, התחיל להרביץ לגבי והלם בו בכמה אגרופים. בשלב כזה רבים היו מתפרקים ובוכים, אבל גבי לא זז! גבי היה בחור חזק מאוד... ואז לפתע תפס גבי את שתי ידיו של סטראקה ולחץ בחוזקה על הוורידים שמתחת לכפות ידיו. סטראקה נשאר המום ועיניו יצאו מחוריהם. אז הרפה גבי מלחיצתו ואמר לסטראקה: 'סְטַאצִ'י!', כלומר מספיק! אין צורך להמשיך בקרב! סטראקה הסתלק ומאז לא נגע עוד בגבי. 

'על גבִּי ניכרו כמה סימנים מקרב האִגרוּף', המשיך גבעוני בסיפורו. 'אינני חושב שמישהו נוסף היה נוכח שם'. הנה אפוא לפנינו עדות עקיפה על קרב בין יהודי לנאצי, אלא שבשונה ממקרים אחרים, שבהם דאגו הנאצים להשפיל את יריביהם היהודים בפומבי, קרב זה נערך ללא קהל והסתיים בנצחונו של החלש. 

ב. המסגרייה בסרד

סיפר גבעוני: אַלוֹיְס ברוּנר (Brunner), אחד מפושעי המלחמה הנאציים המבוקשים ביותר, שסייע בגירוש היהודים מאוסטריה, יוון, צרפת וסלובקיה, הכיר אותי בהיותי רַתָּך במסגרייה במחנה סרד (מסגר יהודי בסרד, מבוגר ממני, לימד אותי את המקצוע). ב-31 במרס 1945 היו ההכנות לשילוח הטרנספורט האחרון ממחנה סרד בעיצומן. ברונר כינס את עובדי המסגרייה ואמר: 'מסגרים, אני מקווה שנמשיך בעבודה הטובה שלנו במקום החדש. אני אגיע לשם'. ברונר האמין שבטרזין נמשיך לייצר עגלות וגרמניה תנצח במלחמה. מדובר היה בעגלות איכרים עשויות מעץ, שאמורות היו להירתם לסוסים, ואותן ייצרו במסגרייה ובנגרייה עבור הצבא הגרמני או האס־אס. אני עסקתי בריתוך החישוקים שהקיפו את גלגלי העץ של העגלות, ואחרים חיממו את החישוקים תוך שמכים בהם בפטישים כבדים. ברונר נע בעצבנות במכוניתו האזרחית בין תחנת הרכבת של סרד לבין המחנה, וגרם לתאונה כאשר מכוניתו פגעה באחת העגלות ובשל כך נוצר חור ברדיאטור. זה היה רגע קריטי, כי הרוסים היו קרובים ומטוסיהם כבר חגו באוויר, וברונר רצה להסתלק. 

במסגרייה של מחנה סרד. גבעוני ראשון מימין (topky)

הוא קרא לי ואמר: 'תַּקֵּן את זה, ואתן לך משהו'. אמרתי שכל הציוד נמצא על הרכבת (בשל אריזת ציוד המסגרייה, המסגרים נותרו האחרונים בטרנספורט). ברונר ציווה להוריד את הציוד ואז התחלתי לתקן את המכונית. הרכבת חיכתה בתחנה שהייתה קרובה מאוד, מרחק קצר של הליכה. ניכר היה שאנשי האס־אס נמצאים בלחץ זמן, וביניהם היו מכונאים שדחקו בי להרכיב את הרדיאטור במהירות. אמרתי להם: 'חכו, חכו. אם תכניסו מים לרדיאטור כשהריתוך עוד חם, הוא יתפוצץ!'. כשסיימתי את התיקון, לאחר כשעה, ברונר הסתכל עליי. באותם רגעים חשבתי – או שהוא יהרוג אותי, כי הרכבת עמדה בגללי, או שיגיד לי להסתלק (הבחנתי שברונר שחרר קבוצת פרטיזנים לא-יהודים שהיו עצורים במחנה ורוכזו בצריף נפרד), אבל הוא אמר לי: 'תבחר לאיזה קרון להיכנס'. זה מה שהוא נתן לי...

הלכתי ברגל לתחנה, ואילו ברונר נסע אליה במכוניתו. רצתי לאורך הרכבת וקראתי בשמו של חברי בֶּרְצוֹ קְלוּג, וכאשר הוא ענה לי עוד הספקתי לשמוע שברונר אומר להאן (Hahn) (איש שירות הביטחון הגרמני, ה-SD, בברטיסלווה): 'שמור עליהם היטב. אלה בַּרחָנים' (בגרמנית (Ausreißer. האן דפק על האקדח שהיה תלוי על חגורתו ואמר: 'אף אחד לא יברח לי!', כלומר, סמוך עליי, אצלי לא בורחים. מכאן הבנתי, שהאן הוא האחראי על טרנספורט זה. האן פתח את דלת הקרון כדי שאכנס והרכבת זזה. זה היה בשעות אחר הצהריים או הערב. 

הפושע הנאצי אלויס ברונר הצליח להימלט אחרי המלחמה ומצא מקלט בדמשק שם מת ב-2001

זו הייתה הרכבת האחרונה מסרד לטרזין וגבעוני היה היהודי האחרון שגורש ממחנה זה. כפי שנראה, הוא וחברו הטוב – ברצו קלוג (Klug; נולד בסרד בשנת 1922 וחי עמנו היום), ויחד עמם גם אדוארד (אֵדוֹ) זַאלצר (Salzer; נולד גם הוא בסרד, בשנת 1925) – הצליחו לברוח דווקא מרכבת זו. 

בשולי הדברים נציין, כי במסגרייה במחנה סרד ייצרו כלים מסוגים שונים, כמו משוריות, סכינים, פצירות, מברגים, ברגים ומקדחים. ידוע לנו כי אברהם (דוֹלִי) גוֹטֵרֶר (Gottehrer) הבריח משם כלים עבור אנשים שנועדו לגירוש לפולין. גבעוני, שהשתתף כמסגר בייצור פריטים אלה, אם כי לא בהברחתם, ידע על פעילות זו. אגב, גוטרר עצמו היה באותו טרנספורט וגם הוא הצליח לברוח מהרכבת בפּוּחוֹב. לימים עלה לארץ והתגורר בחיפה (עדותו של גוטרר על חייו ועל קורותיו בשואה הוקלטה ב-1962 ואפשר להאזין לה כאן). 

ג. הבריחה מהרכבת

הרכבת יצאה מסרד תחת מטר הפצצות, שגרמו לעצירתה פעמים רבות. מן המקומות הזכורים לגבעוני ממסלול הנסיעה, שלפחות בשלושת האחרונים שבהם הייתה עצירה, לפעמים של יותר מיום, היו טרנבה (Trnava), נובה מסטו נאד ואהום  (Nové Mesto nad Váhom), טרנצ'ין (Trenčín) ופוחוב (Púchov) – כל אלה בשטח הסלובקי. הצבא האדום דלק אחרי הגרמנים. עוד בשטח סלובקיה הופצצה אחת מתחנות הרכבת הללו ואסירים רבים ניצלו את המהומה וברחו בעוד הגרמנים מתחבאים בחפירות. 

קרון רכבת לבקר שבו השתמשו להובלת אסירים בסלובקיה (ויקיפדיה) 

לאחר שלושה ימים של נסיעה מורטת עצבים התקרבה הרכבת לתחנה ביישוב קטן במורביה ושמו ואלאשסקה מזירז'יצ'י (íValašské Meziříč) והאטה את נסיעתה. הקרונות היו פתוחים וברצו קלוג, אדוארד זאלצר ואני קפצנו מהרכבת. ברציף התחנה שהו אז כמה עשרות פועלים שהמתינו לרכבת הבוקר. פועל צ'כי צעיר שהבחין בנו ניגש אלינו, נתן לנו שטר של מאה מארקים גרמניים והדריך אותנו איך לצאת מתחנת הרכבת בלי להיתקל בגורמים עויינים. הגענו לאיזה שהוא נהר קטן, חצינו אותו ולאחר מכן נפרש לפנינו יער. ראינו במו עינינו גרמנים שיורדים מהרכבת ויורים, רודפים אחרינו עם כלבים, ואחר כך רצים אל הגשר, אבל לא היה להם חשק להיכנס למים וכך נעלמנו להם. הגרמנים חזרו לרכבת שהמשיכה בדרכה לטרזין. 

גבעוני ושני חבריו שהו ביער עוד כארבעה ימים בקור מקפיא. הם התדפקו על דלתם של בני משפחה מקומית, אך אלה סירבו להכניסם. הם חששו לחייהם בתואנה שהגרמנים מחפשים את השלושה ופרס הוכרז על ראשם. עם זאת ניאותו להדריך אותם בנתיב הימלטותם. השלושה הצליחו לעבור את הגבול לסלובקיה, ושם הבינו כי שום תועלת לא תצמח להם מן הכסף הגרמני. הם  קרעו את השטר לשלושה חלקים, ועל כל חלק חתמו השלושה והוסיפו את תאריכי הנסיעה מסרד (31 במרס 1945) ותאריך השחרור בטרנצ'ין על ידי הרוסים (10 באפריל 1945). כל אחד נטל לעצמו שליש למזכרת. 

ד. סוף דבר: חצי שליש

'לאחר שנים, לפני שנת 1995, דפק מישהו על דלת ביתי בקיבוץ', סיפר גבעוני. 'אדם בן גילי, שלא היה מוכר לי. הוא אמר: אתה לא זוכר אותי! והוציא שליש משטר הכסף בן מאה המארקים שקיבלנו מאותו פועל צעיר במורביה. זה היה אדוארד זאלצר, שחי בקנדה. 

ברצו קלוג, ידיד נפשי, שחי באוסטרליה, נהג להחזיק בארנקו את שליש השטר שלו כסגולה למזל טוב. פעם, ברכבת התחתית בלונדון, מישהו כייס אותו, וכך אבד חלקו משטר הכסף. באחד מביקוריו אצלי בקיבוץ, חתכתי את השליש שלי לשניים וכך לכל אחד מאיתנו נשאר חצי מהשליש...

מחנה הריכוז סרד הוא היחיד בסלובקיה שהשתמר, ובמקום נמצא מוזיאון שנפתח באפריל 2016 ומנציח את תולדות המקום.

הכניסה למוזיאון ההנצחה של מחנה סרד (ויקימדיה)

לקריאה ולהאזנה נוספת 

• ריאיון בעברית עם גבעוני (שעתיים וחמישים דקות), 1961. המראיין הוא חוקר שואת יהודי סלובקיה ד"ר ישעיהו ילינק (המדור לתיעוד בעל פה, האוניברסיטה העברית בירושלים).

• ריאיון בעברית (כתוביות באנגלית) עם גבעוני (חמישה חלקים; ארבע שעות ועשרים דקות), 1995. מטעם מוזיאון השואה בארה"ב. 

• כתבה בסלובקית באתר Topky (22 באפריל 2016) ובה ריאיון עם גבעוני.

• כתבה בסלובקית באתר dobré noviny (17 ביוני 2020), שכותרתה 'מעט דוּבַּר על הסיפורים המצמררים של מחנה הריכוז סרד: אלה עדויות של שני אנשים ששרדו אותו'. כולל סרטון ובו ריאיון עם גבעוני (סלובקית עם כתוביות באנגלית; כ-15 דקות) ועם ניצולה נוספת, אטה כהן. 

_________________________________________

אורי יעקובוביץ', תושב חדרה, הוא גמלאי מערכת הביטחון שעוסק בין השאר במחקר שירי הזמר הרוסיים שהושרו בארץ. urjak69@walla.com