משלוח מנות מאת שאול טשרניחובסקי

מאת ניצה פרילוק

בית בכפר מיכאילובקה, 2011 (צילום: רוחמה אלבג)

א. פורים ביצירתו של שאול טשרניחובסקי

שאול טשרניחובסקי כתב על חגי ישראל לשני קהלי יעד – ילדים ומבוגרים, והתאים את דרך העיצוב לקורא המשוער: באורך הטקסט, בתכנים, באוצר המילים ובז'אנר. לילדים הִרבה לחבר שירים; למבוגרים – פואמות. בסיפורים – שעיקרם הוא אפיזודה קטנה הקשורה בחג – לא הסתפק בתיאורים של מנהג-הווי-טבע, ובעלילה שחיבר, הקפיד להוסיף תפנית, מעין פואנטה. בסיפורי החג האוטוביוגרפיים, הגיבור הוא תמיד שאול – הילד, הגימנזיסט או הרופא-המתמחה. את סיפוריו – גם למבוגרים – תיבל בנימה שובבה, בהומור קל או באירוניה. 

החג ה'פופולרי' ביצירתו של טשרניחובסקי הוא פסח, ולאחריו – פורים. לחג פורים כתב שירים – 'לימות הפורים' (1901), 'קרובות לפורים' (1924), פואמה ארוכה ושמה 'שִׂמחה לאו-דוקא' (1923?), וסיפורים למבוגרים  – 'אִסרו פורים' (1925), 'נס קטן של פורים' (1931) ו'זלמן פורים' (1943). ביצירות אלה תוארו בהומור כמה ממנהגי החג: קריאת המגילה, משלוח מנות, השתייה כדת; מנהג התחפושות אינו נזכר ביצירתו, ואולי לא התקיים בסביבת ילדותו. בזיכרונות, שהעלה על הכתב באחרית ימיו, סיפר כי בבית הספר הכפרי שבו למד, 'לפני פורים היינו עסוקים בהעתקת המגילה, וכל אחד ואחד רצה שתהא עבודתו עולה על זו של חברו. אני הכנסתי, ברישיון המורה, גם ציורים. ודף הברכות היה מקושט בפרחים וכו' ' ('מעין אבטוביאוגרפיה', בעז ערפלי [עורך], שאול טשרניחובסקי: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 99).

בסיפורו האוטוביוגרפי 'נס קטן של פורים', שנכתב בברלין ונדפס בכתב העת 'מאזנים' (גיליון מב [צב], תרצ"א, עמ' 5-3), שיתף אותנו טשרניחובסקי בתוכנה של חבילת משלוח מנות שקיבל מאמו. את החבילה, 'לערך עשרים ליטראות' משקלה (כ-10 ק"ג!), שלחה האם בדואר מכפר הולדתו מיכאילובקה, 'בְּרוּך הקמח והחמאה, השומן והדבש', אל בנה, אז תלמיד בית הספר למסחר באודסה (1894 בערך). הנה קטלוג המעדנים:

רגש רב שיקע טשרניחובסקי בפואמות הזיכרון אודות החגים של ילדותו ונעוריו: הטקסים הדתיים, התכונה לקראת החג, ההקפדה על קיום המסורת בבית ההורים, ואף ארץ ישראל מאוזכרת פעמים אחדות. חוויית החג חושנית היא בעיקרה – ניחוחות וריחות שמתקשרים עם מראות צלולים ומדויקים כתצלום צבעוני: עצים ופרחים, מאכלים, בית הילדוּת.

עמוד השער הפנימי של ספר השנה, תרס"א.
נחום סוקולוב פרסם כאן את שירו של שאול בן ה-25.

בשיר 'לימות הפורים', שכתב טשרניחובסקי הצעיר, מעוררת חוויית החג גם שאיפות לאומיות (השיר פורסם פעם אחת ויחידה ב'ספר השנה' שערך נחום סוקולוב, ב, ורשה תרס"א, עמ' 171-170). הדובר מלא זעם על גורל עמו, שחייו נתונים בכל עת להפלת פּוּר של שליט וצורר. אין הוא מתפעל מסיפור המגילה, שעיקרו הצלה (ברגע האחרון) של קהילה יהודית נרדפת. את הכרוניקה הזו של מוות ונחושתיים, כלשונו, הוא מבקש לשנות. על כן הוא מנסח מניפסט פואטי, אקטיביסטי, מלא חזון ועזוז, שכוחו – בתנועה אל ציון. ואת השיר הוא חותם במעין 'רעיון מדיני': 'הִנֵּה קָרַב, הִנֵּה בָּא! / נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה / וְלֹא נוֹסִיפָה לְיַחֵל עוֹד / לְאֶסְתֵּר וְחַרְבוֹנָה...!'

לכאורה ההבטחה המרנינה, 'נישא נס ציונה', מתקשרת לשירו הידוע של נח רוזנבלום 'שאו ציונה נס ודגל', שפורסם שלוש שנים קודם לכן (1898) והפך המנון ציוני. אך דומה כי טשרניחובסקי, הבקי בספר התנ"ך, הלך באזכור זה דווקא אחר תבנית המקור; נבואת החורבן של ירמיהו (ד 6): 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ'. זאת ועוד, כבר ב-1897, עת גר באודסה, חיבר טשרניחובסקי שיר ושמו 'שאו נס ציונה'.

'לימות הפורים' לא כונס במהדורות שירים מאוחרות. כתב היד של השיר אבד, ואינו מצוי בארכיון טשרניחובסקי. מה שנותר הוא ההדפסה הראשונה ב'ספר השנה', בן 116 השנים. הנה השיר בעימודו הגרפי המקורי.

ב. הארות על הסיפור 'זלמן פורים'

כארבעים שנים לאחר מכן, בארץ ישראל, כתב טשרניחובסקי סיפור חדש לפורים ושמו 'זלמן פורים'. סיפור זה גם הוא נדפס פעם אחת ויחידה – בעיתון 'הארץ' לחג הפורים תש"ג (19 במארס 1943), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מאז לא הודפס שוב, אף לא כונס בספר. על פי כתב היד השמור בארכיון 'גנזים' (כ–36201) הוכן עתה נוסח הסיפור והוא מובא במלואו בהמשך. 

רוח טובה שורה על הסיפור. בעלילה קצרה, מעין הלצה, מתוארת אפיזודה – אמתית או פרי הדמיון – מחיי כפר ילדותו של טשרניחובסקי, מיכאילובקה. זהו סיפור על שני רֵעים, יהודי וגוי, זגג פשוט ונגר אוּמן, ה'מקיימים' בצוותא מצוות 'עד דלא ידע' וממשיכים לשתות גם לאחר סעודת החג. תעלומה קטנה, הנרמזת בפתיחת הסיפור, מעוררת סקרנות לבאות.

תחילת הסיפור כפי שנדפס בעיתון הארץ, תש"ג

הסיפור נפתח ברטוריקה קלסית – שאלה ותשובה לה, ומסתיים בפואנטה דידקטית. המְספר, גלוי וישיר, מבליט את תפקידו, ומעצב מרחב תיאטרלי כְּשל מְספר עממי, בעל הסמכות ומקור הידע, שסביבו מתקהלים השומעים. גם השימוש בלשון הווה בניסוח הדיאלוג שבין הגוי והיהודי מציב את המְספר כעֵד שמיעה לאירוע, שאולי סופּר בילדותו מפי המבוגרים. כדרכו, דייק טשרניחובסקי בתיאור של פרטי ההווי ומנהגי החג, בסדרי הבית ורהיטיו, במראה הפיזי של השבילים וחצרות הכפר, כהווייתם ממש בסוף המאה ה-19.  

הנימה האירונית מאפיינת את קולו של המְספר. בכך היא מרחיקה אותו מִעמדת המְספר התמים וגם עשויה להחשידו בעמדה שיפוטית. הוא נמנע במכוון מלדבר סרה בזלמן היהודי, ועל דרך ההיקש אף מסנגר עליו בהכריזו: 'מתי ואיפה רְאיתם יהודי שיכור? ... זלמן שלנו גם כן שיכור לא היה'. הפער, שבין אמירות אלה בפתח הסיפור לבין המעשה הנגלה לקורא, מצטרף לאפקט הקומי. הסיפור חושף אפוא יחס דו-ערכי למנהג 'עד דלא ידע'.

אותו טיפוס סיפורי – יהודי וגוי השותים לשכרה בחג – הופיע קודם לכן באידיליה של טשרניחובסקי 'מעשה במרדכי ויוּכים', את האידיליה הזו, המעוגנת בחג הסוכות, כתב המשורר בביקורו האחרון במיכאילובקה בשנת 1909. אי אפשר שלא להבחין ביסודות תיאוריים המשותפים לשתי היצירות. הנה כמה דוגמאות:

א.  הגוי 'בעל המחשבות'. באידיליה מהרהר יוּכים: 'וְהַכֹּל עוֹבֵר כַּחַג, וְחוֹלְפִים הַחַיִּים וְאֵינָם...'; בסיפור מתנהל דיאלוג 'פילוסופי' בין זלמן לטיטקו השיכורים: 'הכול משונה בעולם הזה, וגם לא מחוּוָר עד גמירא. הנה אני מבחין בךָ, ואולי אתה אינך אתה אלא אני, ואני – אתה?'.

ב.   הליכתו הכושלת של השיכור בשבילי הכפר. בלשון הפואטית של האידיליה: 'וְדַרְכּוֹ בְּיוֹם כְּתִקָּנוֹ הֵן דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וּכְבוּשָׁה – / עַתָּה נִשְתַּנְתָה וְנֶעֶשְׂתָה מְלֵאָה חֲרִיצִים וּגְלִידִים, / מַמָּשׁ הָרִים וּבְקָעוֹת, וּרְכָסִים וְצוּרִים לְמִכְשׁוֹל. / עוֹלֶה יוּכִים נִכְחוֹ-נִכְחוֹ – חוֹזֶרֶת הִיא אֲחוֹרַנִּית; / פּוֹנֶה הוּא אֶל הַיָּמִין – כְּלַפֵּי שְׂמֹאל הִיא תַּטֶּנּוּ; ... וּמִשּוּם זֶה הָיְתָה רָעָה בּוֹ פְּגִיעַת אִילָנֵי-הָרְחוֹבוֹת / וְשַׁעֲרֵי-הַחֲצֵרוֹת, לְרַבּוֹת כְּלוֹנְסָאוֹת הַגְּדֵרוֹת וְהַבָּתִּים'. ובסיפור: 'הלך ונחבל בגדר נופלת, ובכל אמבר [אסם תבואה] יוצא דופן מחצרו, ובחריצים השד יודע מי כרה אותם'.

ג.   השינה העמוקה לאחר השתייה המרובה. 'וְשִׁפְחַת הַבַּיִת ... מָצְאָה שְׁנֵי גּוּפוֹת מוּטָלִים פְּרַקְדָּן וְאֵימָה נַחֲרָתָם' (באידיליה); 'נפל זלמן אפרקדן ארצה ... היה ישן שם כל אותו הלילה מתוך נחירה יפה.' (בסיפור). השדה הסמנטי של 'שנת שיכור' נבנה מִאשכול המילים: מוטל, נחירות, אפרקדן, גוף–גווייה. אולי נחשפת פה דינמיקה של רצף כתיבה – מילים וצירופי לשון, ששולבו בסיטואציה מסוימת ודבֵקים בה אסוציאטיבית, שבים ועולים בהקשרם גם בכתיבה המאוחרת.

בית הכנסת של מיכאילובקה, נבנה ב-1912. כיום משמש את הביטוח הלאומי (צילום: רוחמה אלבג)

מן הסיפור המחויך 'זלמן פורים' משתקף מרקם חייהם של יהודים בעיירות ובכפרים דוגמת מיכאילובקה, שבפלך טַאבְרִיָה (טָאוּרידָה) ברוסיה הצארית. פה לא יפגוש הקורא 'עיירה יהודית', נטולת גויים כביכול, כמתואר בכמה מסיפוריו של שלום עליכם. כאן גרו יהודים לצד בני הכפר הפרבוסלבים. ההקפדה על המסורת הדתית ועל הזהות היהודית הנבדלת נשמרה בד בבד עם המעורבוּת היהודית בחיי הכפר והתלוּת הכלכלית ההדדית של אלה באלה. 

בשנת 1943, בדרך מכּתב היד להדפסה, נטל עורך החלק הספרותי ב'הארץ', אברהם שלונסקי, חירות לעצמו: הוסיף משפטים, החליף צירופים, ומילא 'פערים' בעלילה. בו-בזמן הסיפור לוּטש והודק כדי להנגישו לקהל קוראים רחב. מאותו כתב יד שלם, שעמד לפני העורך, נותר בארכיון טשרניחובסקי במכון 'גנזים' רק חלק: שלושה עמודים מצהיבים, שקרעיהם אוחו בהדבקה (כ-23584). 

פתיחת הסיפור 'זלמן פורים' שנשלח לעיתון 'הארץ' (מכון 'גנזים', כ-23584)

מאוחר יותר, כנראה, הכין טשרניחובסקי נוסח שני לסיפור 'זלמן פורים' – חמישה וחצי עמודים על גבי נייר שנתלש מתוך יומן של שנת תש"ב (ראו האיור בתחתית הרשימה). הנוסח המובא כאן הוכן על פי כתב היד השני. שמרנו על נאמנות מֵרבית ליצירה המקורית ולכתב היד של טשרניחובסקי. הכתיב הותאם לנהוג בימינו וגם סימני הפיסוק נקבעו בהתאם. ביאורים ניתנו בסוגריים מרובעים.

שאול טשרניחובסקי, אקוורל של טדֵאוש ריכטר, 1932 (באדיבות ספריית שער ציון – בית אריאלה) 

ג. הסיפור 

זַלְמָן פּוּרִים

כל יהודי שמח כשבאה לידיו מצווה, והוא מקיים אותה. על אחת כמה וכמה כשהוא נהנה ממנה הנאה תיכף ומיד. למשל, מצוות ביסומי פורים 'עד דלא ידע', זאת אומרת עד שלא יהיה מבחין בין ארור מרדכי וברוך המן.

מצווה זו קיים פעם אחת, יפה מאוד, יהודי אחד ושמו זלמן הזגג. אלא למן היום שקיים אותה – שוב לא קיים אותה לעולם, והיה מתחרט מאוד כל ימי חייו כי קיים אותה קודם.

תשאלו: מפני מה?

זאת חפצתי לשמוע מפיכם, כדי שאוכל לספר לכם הדבר.

זלמן הזגג היה איש רֵעים, מתיידד עם כל שכניו, מסביר פנים לגוי כמו שהסביר פנים ליהודי. היה זגג פשוט. כמעט שלא היה לו כל עניין עם יהודים בעסקי פרנסה, אבל על גויי הכפר פרנסתו.

ואותו זלמן חובב במקצת שבמקצת היה את הטיפה המרה. שיכור, חס וחלילה, לא היה. מתי ואיפה ראיתם יהודי שיכור? שיכורים שֶׁבָּנו אינם אלא מעמידים פני שיכור. רוצים הם שיהיה העולם סבור כי שיכורים הם. זלמן שלנו גם כן שיכור לא היה. אלא מה? בימי חג ובשעת שמחה, שיש עמם מן השתייה, היה הוא מרבה מֵאחרים למזוג לו את הכוס: בחתונת ידידים, בבר-מצווה, בפסח, בערבי חגאות [חגים] אחרים, ובפרט בפורים שיהודי מצוּוֶה על השתייה.

ויהי היום – לסעודת פורים היה הדבר – ובאו כמה מידידיו של זלמן אל ביתו, אל השמחה. והדגישו קצת את השתייה, וזלמן היה קצת בגילופין. שעה קלה טרם שנתפרדו ידידיו לצאת מן הבית, נכנס אליו טִיטקו הגוי, אחד מ'חסידיו'.

בכפר, כל יהודי יש לו חסידים שלו. אִתו הם עושים כל מיני עסקים, את בנותיהם לוקח היהודי לשפחות, ה'שקצים' שלהם באים לברכו בליל 'ניטֶל' [ערב חג המולד] וביום ראש השנה שלהם. היהודי קונה אצלם את גדישי הקש לצורכי הסקה – זה עשו קודם שהכניסו לכפר את הפחמים, ותיקנו תנורים לכלי קיבול פחמי אבן – וכשנחוץ ליהודי לנסוע למקום שהוא נוסע, הוא פונה אל חסידו. ובכלל, בכל מקום שניתנה אפשרות להרוויח הוא נותן לו להרוויח בכל יום. דומני, שאנו כבר הארכנו פעם בעניין זה. 

טִיטקו זה היה, כאמור, מחסידיו של זלמן.

וכיוון שאמרתי שזלמן לא מאס את הטיפה המרה, על אחת כמה וכמה יש לומר שטיטקו היה חובב אותה. גוי יפה-טעם ונגר טוב היה, ובעל מלאכה אצלם – אי אפשר לו בלי יי"ש. ותמיד הייתה לו עבודה בביתו של זלמן.

בא טיטקו, ועד שהקרובים והידידים מסובים אל השולחן, הכניסוהו למטבח. וכדי שלא ישתעמם ביותר, העמידו לפניו כוס יי"ש.

וכשיצאו המסובים, ישב על יד טיטקו זלמן. וכך התחילו משוחחים ביניהם. אלא קודם לכן הכניס זלמן והביא קנקן קטן וכוס שנייה – בשבילו. וכשנתרוקן הקנקן – הכניס שני, והם מוסיפים יושבים. יש להם כדי שיחה. בני הבית כולם הלכו לישון.

והיו השניים משוחחים ומספרים במה שהיו מספרים, ונתגלגלו הדברים לידי כך ששאל טיטקו את זלמן: 'מפני מה אתה, אֶחא, שניים במקום האחד?'

'לא', עונה לו זלמן, 'אני אחד, וכך הייתי מימיי'.

'תמיד, אמנם, הייתָ אחד', מפסיקו טיטקו, 'עד כמה שאני זכור, אחד. אבל היום – שניים. משונה הדבר'.

'משונה מאוד', מסכים לו זלמן, 'זאת מניין?'

'משונה מאוד', ממשיך טיטקו. 'הכול משונה בעולם הזה, וגם לא מחוּוָר עד גמירא. הנה אני מבחין בךָ, ואולי אתה אינך אתה אלא אני, ואני – אתה?'

'הא כיצד?', מתפלא זלמן, 'אני – אתה, ואתה – אני? כל אדם צריך להיות מה שהוא על פי הפספורט שלו מעיר המחוז עם הגושפנקא [חותמת] של הרָשוּת'.

'זה צריך כך להיות', משיב לו טיטקו, 'אבל לא תמיד זה כך. וראיתי שאדם הוא על פי הפספורט – ובידוע לי, לאמִתו של דבר – הוא אחר'.

'אבל אני – אני', עומד זלמן בְּשלו.

'נכון או לא נכון, האלהים היודע. דוד הפולני [אדם ששם משפחתו היה פולונסקי] עשרים שנה היה "דוד", עכשיו, אומרים, הלך אל הפריסטאב [מפקד תחנת המשטרה] והעיד שהוא אינו "דוד", והוא "שמואל", ושם משפחתו אחר'.

'אלה המה ענייני גיוס', עונה זלמן.

'מה זאת עסקי גיוס? בא תורך? בא תור הדור לגיוס – צֵא והתגייס, אחא! כבוא תורי, אתגייס גם אני. בני גברילוֹ התגייס זה שלוש שנים. שני סרטים יש לו... אחא!'

'אבל אני – אני', זלמן בְּשֶׁלוֹ.

'אם אינך אני', עונה טיטקו, 'צריך לישון. מי משנינו חוזר הביתה?'

שקע זלמן בהרהוריו וענה: 'אחד משנינו'.

'תלך, אינני מסרב לךָ', גוזר טיטקו.

נתבלבלה דעתו של זלמן. לקח את מעילו, תיקן על ראשו את כובע הפרווה שלו, והתכוון לצאת.

'ואת הַמַּטֶּה תִּקַּח', תְּקעו בְּכַפּוֹ טיטקו, 'כלבים בחוץ'.

הסיר טיטקו את כובעו וישימהו תחת ראשו. הסיר מעילו והתכסה בו סרוח על גבי הספסל הארוך, ותיכף התחיל לנחור.

יצא זלמן מן הבית. הלילה בהיר, אלא שהדרך נעשית ארוכה. ביותר התארכה עליו וכאילו מישהו הולך אחריו ומכשילהו בלכתו, הודף אותו במפרקתו ותוקע מקל בין ארכובותיו. והלך ונחבל בגדר נופלת, ובכל אמבר יוצא דופן מחצרו, ובחריצים השד יודע מי כרה אותם, עד שהגיע לשער חצרו של טיטקו. עבר בפשפש והחל דופק בדלת.

'מי כאן?', שאלה אותו אשתו של טיטקו, הַאפְקָה 'האדומה'.

'אני-אני! הלא תפתחי לי!'

'יפתח לךָ השטן את פיו לבלוע אותךָ ואת כל השיכורים שבעולם...!'

'אבל', מתחנן זלמן, 'תפתחי לי, קולינה נחמדתי', נתכוון זלמן לשפחה.

'אין כאן קולינה בשבילךָ. לך לביתךָ, מנוול!'

'לביתי?', שואל זלמן. 'ואיפה ביתי?'

'שְׁאל את הכלב האדום וְיַגדךָ'.

עמד שוב זלמן אצל הפשפש. רצה לצאת ולא עלה הדבר בידו. ידע שיש פשפש סמוך לשער, אלא שנעלם ממנו החבל המרתק אותו אל העמוד. עמד זלמן מחפש את החבל וארכה לו השעה. וכשמצאהו ראה שהפשפש אינו מהודק כלל. וכשרצה לעבור בו נתקלו רגליו בקורה המשמשת מפתן, שלא לצורך כלל. נפל זלמן אפרקדן ארצה, והשֹתרע מלוא קומתו.

אותו הבוץ שבו שכב היה די סמיך ורך לגבו.

'מה טוב', סבר זלמן, 'אנָפש קצת ואחרי כן אקום ואלך'. הוא אמר, ושנתו תקפה עליו. והיה ישן שם כל אותו הלילה מתוך נחירה יפה.

השכים בבוקר משרתו לקחת ממנו את מפתח החנות ו[מפתח] לאורווה, לתת מספוא לבהמה. ולא מצא את בעליו בשום חדר מחדרי הבית. אבל במטבח, על גבי הספסל, שכב סרוח טיטקו הגוי.

קמה בבית מהומה גדולה: איפה זלמן? 

טיטקו לא ידע. 

העידה ה'שקצה' השפחה, שכשֶעלתה היא על גבי התנור לשם שינה, כדרכה, ישבו השניים, בעל הבית וטיטקו, משוחחים.

פתחו הילדים ביללה: 'אבא... אבא...'

השכם בבוקר קמה ממיטתה האפקה 'האדומה', זוגתו של טיטקו, ורצתה לפתוח פתח לחזירים ולתת מספוא לפרה, וטיטקו אישהּ איננו. נתנה סימנים והרגישה תיכף שלילה זה לא נכנס הביתה.

'נשאר במקום ששתה שיכור', אמרה לנפשה.

אצל הפשפש הכירה בגוויה מוטלת בתוך הבוץ. תחילה סבורה הייתה שבעל נעוריה הוא, אבל מִשקָרבה, הכירה כי זלמן הזגג הוא והבהילה את הילדה לביתו של זלמן, אולי יודעים שם איפה בעלה היקר.

רצה הילדה לבית זלמן, ושם מבוכה ובהלה – מחפשים את זלמן. סיפרה איפה הלה מוטל, וכך נמצאו שתי האבדות בבת אחת.

חזר זלמן הביתה, וטיטקו חזר אל ביתו שלו. אבל נודע הדבר לכל יושבי הכפר. ומאז דבק על שמו של זלמן גם שם חדש: טיטקו – 'זלמן טיטקו' או 'זלמן פורים' – עד יום מותו. כך קרא לו כל מי שרצה לקנטר אותו בפניו, וגם לא בפניו כינוהו כך. דבק השם גם בבניו.

ומאז התרחק זלמן, עד כמה שהיה בכוחו, מן המשקה החריף.

מה היה בסופו של טיטקו – אינני יודע.

העמוד הראשון של 'זלמן פורים' בנוסח השני (מכון 'גנזים', כ-36201)

___________________________________________________________

אני מודה למכון 'גנזים' על הרשות לפרסם את כתב היד.

ניצה פרילוק היא חוקרת ספרות עברית ומפתחת תכניות לימודים.