ביקור במוזיאון 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים

בעז קרצ'מר בכניסה למוזיאון

אמר העורך: 

לא מזמן מלאו חמש שנים לפתיחתו של המוזיאון הפרטי 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים שבמועצה האזורית אשכול (עוטף עזה). מאז הפתיחה ב-2018 חווינו את מגיפת קורונה, בחירות, מבצעים ומלחמות. המוני בית ישראל לא הגיעו לביקור, אבל אלה שכן הגיעו זכו לחוויה מיוחדת, מקורית ומרגשת. 

קוראי הבלוג מוזמנים לביקור, ובשורות הבאות יספר בעז קרצ'מר, מי שהקים את האתר ואוֹצֵר את אוספיו, מה מחכה לכם שם ולמה שווה להגיע אליו, אפילו במיוחד. 

מראה כללי של המוזיאון

מאת בעז קרצ'מר

הכל התחיל במקרה.

בתחילת 2003, החליט אבי אליהו קרצ'מר, אז בן 83, כי הגיעה השעה לצאת לגימלאות ולסגור את שעריו של בית המלאכה הירושלמי להטבעת סמלים ומדליות, שבו עבד מאז היותו בגיל בר-מצווה עם אביו ואחיו התאום (שניהם הלכו לעולמם כבר בשנות השבעים). שמו הרשמי של העסק היה 'בית מלאכה לפיתוח אמנותי', והוא נוסד ב-1913 על ידי סבי, אומן 'בצלאל' שמואל קרצ'מר, ושכן ברחוב הסולל 1 (היום רחוב חבצלת). 

אליהו קרצ'מר באחת מתמונותיו האחרונות

התאומים אליהו ואביעזר קרצ'מר בפתח בית המלאכה, 1935; הכתובת על השלט בשלוש שפות

שני בניי ואני נסענו מקיבוץ צאלים (אני חבר הקיבוץ משנת 1970) כדי לעזור במלאכת הפינוי. הגענו למקום ורוחי נפלה. על משאיות, שעשו דרכן למזבלה, העמיסו הסבלים עשרות טונות של שאריות מודלים, שטנאצים (מבלטים) והטבעות ניסיון שהצטברו במשך כמעט מאה שנה.

מודלים ושטנצים שכבר היו בדרכם לאשפה

מדי פעם התכופפתי, שמתי בצד כמה דברים ולקחתי הבייתה, 'שיהיו למזכרת'... באותה עת לא ידעתי מה בדיוק אני אוסף או מחפש, אבל באופן אינטואיטיבי בחרתי בדברים שנראו לי ישנים' או 'מעניינים'. הפינוי נמשך לסירוגין כחצי שנה, ואנו הגענו רק פעם בחודש. ובינתיים, אבא המשיך לפנות ערימות ברזל למשאיות ולאשפה. 

במהלך החודשים הללו גיליתי שתי עובדות חשובות: ראשית, שני הדורות של מייסדי בית המלאכה – סבא שמואל ושני בניו התאומים אליהו ואביעזר – לא היו האנשים הכי מסודרים בעולם. בעבודתם הם היו קפדנים ויסודיים, אבל יש לי הרגשה שבמשך כמאה שנה איש מהם לא בזבז את זמנו בהליכה לפח האשפה. היה מספיק מקום בבית המלאכה כדי לאכסן גם דברים מיותרים. אולי פעם עוד נשתמש בהם, אז למה לטרוח? רוב הפריטים שהצטברו שם היו בשלבים שונים של ייצור, משום שמטבע העניין הפריטים המוגמרים נמסרו לאלה שהזמינו אותם. הפתעה שנייה, מרגשת יותר, הייתה חשיפת 'השכבה הארכאולוגית' הראשונה, כלומר מפגש עם עבודות שהכין סבי עוד בימי 'בצלאל'.

עומדים משמאל לימין: שמואל פרסוב, שמואל קרצ'מר. במרכז השולחן יושב הצורף יחיא ימיני

כך נחשפתי לראשונה לסיפורן של השנים הראשונות של סבא בארץ (1928-1911) והקשר שהיה לו עם 'בצלאל' ועם בוריס שץ, זאב רבן, הרמן שטרוק, אָבֶּל פַּן, יחיא ימיני, שמואל פרסוב, משה מורו, ציונה תג'ר ונוספים.

את כל מה שהבאתי בבגאז' של האוטו הפרטי שלי – חמישה אחוז ממה שהיה שם, מקסימום עשרה – גלגלתי במדרגות של מקלט תת קרקעי קטן שקיבלתי מהקיבוץ, סמוך לביתי (ב-2003 עוד לא היה צורך ביטחוני כזה במקלטים בעוטף עזה. איש לא צפה את הזוועות שיתרחשו כאן עשרים שנה אחר כך). 

חצי שנה נמשך הפינוי, וב-16 ביולי 2003 הסתיים. אבא נעל את העסק והודיע לכולם: 'זהו. יצאתי לפנסיה'. למחרת, בי"ז בתמוז, נפטר אבי, אליהו קרצ'מר, בשנתו. בדיוק לאחר שבעים שנות עבודה ו-24 שעות של פנסיה.

התמונה האחרונה של אליהו קרצ'מר ביום צאתו לפנסיה

בשלוש השנים שעברו מאז פטירת אבי, בכל סוף שבוע, העליתי למעלה ארגז אחד או שניים. פיזרתי את התכולה על רצפת הבטון שבכניסה, ריססתי במסירי שומנים, שטפתי במים רותחים, שפשפתי במטאטא כביש וקרצפתי במברשות... את הפריטים הנקיים סידרתי, כמיטב הבנתי, על מדפי המקלט. 

המקלט בצאלים

לאט לאט נפוצה השמועה על מחסן הגרוטאות המשונה, ומדי פעם הגיעו חברי קיבוץ ואורחיהם. אחר כך הגיע תורן של קבוצות מטיילים, ובעקבותיהן – עיתונאים, כתבי טלוויזיה וחיילים... שמחתי לארח את כולם, וכל מבקר או קבוצה קיבלו ממני 'הרצאה' על הדרך שבה נוצר האוסף.

חיילים בימי מלחמת 'חרבות ברזל' מוצאים זמן להכיר ברזל מסוג אחר

גם ילדים יכולים ליהנות מחיטוט ב'מערת האוצר'

בשנת 2009 קיבלתי הודעה מפתיעה: באגף מורשת במשרד ראש הממשלה, ועמו גופים נוספים, הוחלט לממן הקמת תצוגה גדולה ומסודרת. במשך כעשר שנים הקמנו את המוזיאון, שנפתח רשמית ב-2018.

ההעברה מהמקלט למבנה הקבע של המוזיאון

סיפורו של המוזיאון הוא אפוא סיפור הצלתה של מורשת ייחודית שקראתי לה 'צאן ברזל', והוא משולב בסיפורה של משפחת אומני ברזל (שטאַנצמאַכערס) ירושלמית. לפני שאציג כמה דוגמאות מאוצרות המוזיאון אתעכב על כמה הסברים טכניים: איך מייצרים סמל, מטבע, מדליה, מחזיק מפתחות, דרגה, כנפי צניחה או סמל מדינה, ומאיזה חומרים (פח, נחושת, ארד, כסף, זהב, פלטינה)?

ובכן, הכל מתחיל ליד שולחן השרטוט וממנו ממשיכים למודל שנעשה בעבודת יד של האומן.

מימין: סבא שמואל בעבודה; משמאל: אבא אליהו בהכנת מודל לפנטוגרף

בדרך כלל המודל (בקוטר של כשלושים ס"מ) נעשה בגבס או בעץ (גילוף או חריטה עם שטיכל) או במתכת (ניסור והלחמה). אחר כך מייצרים את השטאַנץ בפנטוגרף (הקטנה והיפוך נגטיב-פוזיטיב, שקוע-בולט), חיסום בתנור – ואחר כך הטבעה במכבש.

מכבש פנטוגרף

ממודל למוצר: דיוקן של הנשיא השני יצחק בן צבי

גילוף מודל ידני מגבס (שלושת המודלים הראשונים)

מודל למדליה של הכרזת העצמאות

נחזור למסע הפרטי שלי בהיסטוריה: כאמור, התחנה הראשונה היא בצלאל.

בתקופה הראשונה סבא היה בו-זמנית גם תלמיד וגם 'מורה' בבצלאל של בוריס שץ. בית המלאכה הראשון נפתח בשנת 1913 בכיכר ציון: 'בית מלאכה אומנותית לחותמות ופיתוחים'. והמחיר? 'עבודה אירופית – מחירים נוחים'.

מתקופה זו יש כמה עבודות יפות מאוד של סבא: נדמה לי שה'הרצל שלו' הוא הידוע ביותר. פורטרט זה שימש עד שנות השישים מודל למדליות ולמטבעות רבות. 

אך לא רק הרצל. באוסף נמצאות עבודות 'בצלאליות' רבות נוספות, ומעניינות במיוחד הן אלו שנחרט או נכתב עליהן 'מזכרת לקונגרס הציוני':

'המרגלים', לפי הפסוק 'וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ 
בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם' (במדבר, יג 23). הוכן לכבוד משתתפי הקונגרס הציוני ה-14 בווינה, 1925

אני יכול לדמיין לעצמי את בוריס שץ מגיע בבוקר ל'בצלאל' ואומר לתלמידים: 'היום נעשה את מגדל דוד (או את החורש, המכללה, מגדל דוד, קבר רחל, יד אבשלום). זו כנראה הסיבה לכך שיש לא מעט עבודות דומות להפליא זו לזו ('החורש' הוא דוגמה טובה: מצאתי לפחות שישה חורשים, וכולם נקראים 'על פי [זאב] רבן'). על כל פנים, כל מה שמוצג במוזיאון הוא בוודאות מעשה ידיו של קרצ'מר.

'עובד אדמתו ישבע לחם'

'על הר הזיתים' (כנראה שם של סדרה): 'קבר זכריה'

מגדל דוד בירושלים

גב חנוכייה שעיצב קרצ'מר בשנות העשרים

בשנת 1933, שבה אבי ודודי התאומים חגגו בר-מצווה, הם נכנסו לעבוד בבית המלאכה. משנות 'Made in Palestine' (או 'בין שתי המלחמות') נותרו עבודות רבות שהוזמנו על ידי כנסיות וארגונים נוצריים ומוסלמיים בירושלים, וכמובן גם אירגונים יהודיים.

אנצל הזדמנות זו כדי לספר על כמה פריטים מעניינים במיוחד. הנה למשל לוח של סְמלים צבאיים ודתיים שבשעתו התקשיתי לזהותם.

תחילה סברתי שזהו לוח תצוגה של סמלי צבאות זרים שיובאו מחו"ל כדי למכור אותם לחיילים ששהו כאן. אבל בהמשך נמצאו השטאנצים והצלחתי לשחזר את כל שלבי הייצור – כולם יוצרו בבית המלאכה הקטן של ש' קרצ'מר ובניו. נמצא כאן, בין השאר, את אבזם החגורה של עבדאללה ההאשמי, המלך הראשון של ירדן, וכן סמלי ממשלת המנדט וצבאות זרים שלחמו עם הבריטים ועברו כאן. כזה למשל הוא סיפורו של צבא אנדרס הפולני, שנחשף בזכות קשר שנוצר עם חייל פולני ישיש שסיפר לי כיצד נסע מבסיס צבא פולין החופשית בבית ג'וברין לכיכר ציון כדי להזמין מקרצ'מר סמלים לצבא הפולני (בצד שמאל, מוקפים בעיגול).

הנה דיוקנו של הקיסר האחרון של אתיופיה, היילה סלאסי, שנמלט מארצו בעקבות כיבושה בידי איטליה הפשיסטית וגר בירושלים כמה חודשים בשנת 1936.

וכאן מדליה שהוכנה לרבנאות הארצית הראשונה ב-1934.

רבנאות הוא השם הישן ל'אליפות' (ראו מאמרו של דוד אסף, 'על קצה הלשון: סברי רבנן', בלוג עונג שבת, 29 בינואר 2013)

גם ימי המאבק להקמת המדינה נוכחים במוזיאון. באוסף יש עשרות פריטי פלמ"ח, מחתרות, מאורעות, מלווי שיירות, חיל האוויר של ירושלים, משטרת היישובים, הפורמנים, כובשי קטמון, ועוד ועוד.

אנו אנו הפלמ"ח

אחרי לצנחנים

חיל אוויר

וכמובן גם העתק ברזל של הכרזת העצמאות. עבודה רבה הושקעה כאן: ניסור והלחמה ידנית של כל חתימה וחתימה על המגילה.

שיא פעילותם של בני קרצ'מר הייתה בתקופת המדינה, ובמיוחד בעשור הראשון לקיומה – שנות החמישים. למזלנו הצלחנו להציל פריטים מעניינים מאוד מאותו עשור וגולת הכותרת היא כמובן סמל המדינה. 

במשרדי הממשלה נערכו דיונים רבים על הסמל שייבחר ולאחר תחרות שהייתה פתוחה לציבור והתלבטויות רבות נבחר העיצוב של האחים שמיר. מרתקים לא פחות הם הדיונים שנערכו על שיטת היצור ועל החומרים מהם ייוצר הסמל. קרצ'מר הצליח לשכנע את שלמה ארזי, מנהל משרד הקריה (מעין מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשרונה שבתל אביב), להימנע משימוש בחלקי פלסטיק צבועים (מארס 1949).

'עיבוד' סמל צה"ל זכה להוקרה מיוחדת של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית, באמצעות מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. 

מעשרות הפריטים של העשור הראשון נזכיר עוד כמה: העלאת ארון הרצל ב-1949, גשר הירקון שהוקם בסיוע ממשלת ארה"ב, הפלגה ראשונה של אוניית צים, גילוי מכרות הנחושת בתמנע, הבחירות הראשונות, סמלי הדואר, הרכבת, ואפילו 'שרוליק' המפורסם שיצר הקריקטוריסט דוש...

בשנים 1949-1943 עוצבו ויוצרו סמלי צה"ל הראשונים. יש בידינו עדויות על מעורבותם של האחים קרצ'מר בקבלת ההחלטות על סוג החומר, שיטת החיבור, כפתורים, אבזמי חגורות, ואפילו טבעת עם סמל צה"ל. במוזיאון שמורים תמונות גבס, לוחות של סמלים ישנים וכפתורים של גבעתי, חיל הים ועוד. ניתן לספר על התפתחות היחידות השונות דרך הסמלים השונים. מ'שועלי שמשון', פיקוד המרכז, וחילות נוספים, שהתפרקו או השתנו לחלוטין. 

במוזיאון מתועדים הרבה מאוד שלבי ייצור של סמלים שהוטבעו למן שנות השישים: צה"ל, ספורט, צעדות, מכביה, כנסת, רשויות ועיריות, אירועים שונים; וכן עשרות רבות של מדליות שהנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, עד הפרטתה בשנת 2008 והפיכתה לחברה פרטית. 

עיטורי מופת, עוז וגבורה שהוכנו לצה"ל

המדליה האחרונה שהוטבעה על ידי קרצ'מר הייתה 'מדליית הקהל' של סוכות 2002.  

חצי שנה אחר כך הלך אבי לעולמו. אין לי ספק שהוא עצמו מעולם לא חש את משק כנפי ההיסטוריה או את המורשת הציונית והישראלית שעברה תחת ידיו במשך שבעים שנות עבודתו, מגיל 13 ועד 83. האמת היא שגם אני לא קלטתי זאת בתחילת דרכי. אמי, עד פטירתה, נהגה לומר 'את מי זה מעניין כל הברזלים האלו? למה אתה מבזבז את זמנך על שטויות כאלה'. אך בסופו של דבר מ'השטויות' הללו צמח מוזיאון קטן, שהמבקרים בו מעידים על מידת העניין והחיבור שהוא מציע למורשת המשותפת לכולנו. 

_______________________

בעז קרצ'מר, חבר קיבוץ צאלים, הוא מייסד מוזיאון 'מורשת צאן ברזל' ומנהלו  boaz@zeelim.co.il