יוזמה והחמצה: סיפורו של אוסף שַׂשׂוּן

עמוד מתוך 'כתר ששון' (צילום: ארדון בר חמא, ויקימדיה)

מאת דותן גורן

ב-5 בנובמבר 1975 הריץ חבר הכנסת עדי (אביעד) יפה, איש מפלגת 'המערך' ומי שהיה המזכיר המדיני וראש הלשכה של לוי אשכול וגולדה מאיר, מברק בהול מציריך שבשווייץ אל משרד החוץ בירושלים:

רכשנו בסכום 1,139,000 דולר 7, חוזר 7 הפריטים שרצינו, כולל חומש דמשק, פירוש הרמב"ם, התנ"ך השומרוני וההגדה הספרדית [...] מזל טוב וברכות לכולנו (ארכיון המדינה, גל-18080/3)

מה עמד מאחורי המברק הבהול, על אלו פריטים מדובר ומה היה מקורם? 

ארבעה ימים אחרי כן, ב-9 בנובמבר, עדכן פרופ' ראובן ירון, אז מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (כיום הספרייה הלאומית), את ראש הממשלה יצחק רבין, כי 'העיקריים בכתבי היד של אוסף שַׂשׂוּן, שעמדו למכירה פומבית בציריך, נמצאים בירושלים'. הוא הודה לראש הממשלה ולשריו, בייחוד לשר החינוך אהרן ידלין ולשר האוצר יהושע רבינוביץ, על הסיוע ברכישת הפריטים, והביע תקווה כי כל הגורמים המעורבים יירתמו 'לסיים בהצלחה את מפעל הגאולה של האוסף כולו. הדבר אפשרי, ואף איננו קשה יותר מדי – אם אך נרצה' (ארכיון המדינה, א-7334/24).

נציג אפוא בקצרה את סיפורו של האוסף הייחודי, המכונה על שם בעליו 'אוסף שַׂשׂוּן', ואת הרוח החיה מאחוריו. אין זה רק סיפור של חזון ויוזמה אלא גם סיפור של החמצה. מדינת ישראל החמיצה את השעה הנכונה לרכישת האוסף השלם, וגם מוזיאון ישראל איבד הזדמנות לרכישת כתר ששון, העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי. 

באוסף ששון נשמרו כתבי יד עתיקים רבים שהיו בבעלותו של דוד סלימאן ששון (1942-1880), בנה של אשת העסקים והנדבנית פרחה (פלורה) ששון (1936-1859), בת למשפחת שַׂשׂוּן (Sasson) מבגדאד. הרשתות המסחריות והפיננסיות של משפחה זו חלשו על המסחר בין האימפריה הבריטית להודו ולמזרח הרחוק בשיא התקופה האימפריאלית של בריטניה, ובשל כך קיבלו בני המשפחה את הכינוי 'הרוטשילדים של המזרח'. על פי השערה אחת, מוצאה של המשפחה הוא ממשפחת בן שושן, שהיו ממגורשי ספרד. על פי השערה אחרת, מקור השם הוא בשמו הפרטי של ששון בן צלאח (1750–1830), האב המייסד של השושלת. הוא היה בנקאי ידוע ושימש ממונה על ענייני האוצר בבגדאד העות'מנית ונשיא הקהילה היהודית. למן שנת 1817 החל בנו דוד ששון (1864-1792) לשמש במשרת האוצֵר הכללי של בגדאד, אך כעבור עשור עזב את תפקידו בשל  הצקות אנטי-יהודיות וגלה לפרס. 

דוד ששון (ויקימדיה)

בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 השתקעה המשפחה בבומביי. עיר זו הציעה הזדמנויות כלכליות חדשות למהגרים בזכות ההשקעה הגדולה של האימפריה הבריטית במסחר הבין-לאומי מהודו, שהייתה אף היא בשליטה בריטית. עד מהרה ניהלו דוד ששון ובניו פעילות כלכלית נרחבת בענפי הטקסטיל, הכותנה והאופיום (אכן, גם זה היה ענף כלכלי חשוב), ובהמשך סחרו גם בפנינים ובאבנים יקרות, במשי, בברזל ובמתכות יקרות. במפעלים השונים שהיו בבעלות המשפחה הועסקו אלפי פועלים. מהענף של משפחת ששון בהודו, עברו מקצת מבני המשפחה להתגורר בבריטניה, שם הגיעו לתפקידים בכירים בחיים הציבוריים והחברתיים וזכו לתוארי אצולה ולמדליות כבוד. מקצתם נישאו ללא-יהודים, בעוד אחרים הקפידו על שמירת זהותם היהודית המסורתית.

ביתם של שלמה דוד ופלורה ששון בבומביי (סותבי'ס)

דוד סלימאן ששון (ויקימדיה)

דוד סלימאן ששון נולד בהודו והתחנך על ברכי המסורת היהודית באמצעות רבנים ומורים פרטיים שהוזמנו מבגדאד. מלבד השכלתו התורנית, שלט בהינדוסטנית ובפרסית ולמד כינור ונגינה. מגיל צעיר פיתח אהבה לספרים עבריים, והיא שהניעה אותו לאיסוף שקדני של כתבי יד יהודיים נדירים מרחבי העולם. לימים כלל האוסף פריטים מאוצר התרבות היהודית לדורותיה: עותקים ייחודיים של התנ"ך, כתבי יד שומרוניים, כתבי יד מ'תור הזהב' של יהודי ספרד ומכל תפוצות היהודים באירופה, באסיה ובצפון אפריקה. זה היה כנראה האוסף הפרטי הגדול והמגוון ביותר בעולם של כתבי יד יהודיים.

בשנת 1910 עברו דוד, אמו ושתי אחיותיו ללונדון, שהייתה מאז ואילך כתובת מגוריו ומשכנה של ספרייתו הגדולה. ביתו הפך מקום עלייה לרגל לגדולי החוקרים של מדעי היהדות כמו גרשם שלום, ולחובבי ספר כמו ח"נ ביאליק, שהתעניין בכתבי היד של משוררי ספרד מימי הביניים. 

בשנת 1932 הוציא ששון לאור קטלוג מלא של האוסף, ובו תיאור ומידע רב על כל פריט. הקטלוג נדפס בשני כרכים גדולים תחת השם 'אהל דוד' בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. הספר נחשב תרומה גדולה למחקר מדעי היהדות, והוא סרוק ונגיש באתר Hebrew Books. כך תיאר אותו חוקר תולדות יהודי המזרח יצחק יחזקאל יהודה:

בעודנו נער, ניכר בחיבתו ומסירותו לקנין עמנו, עם הספר [...] אז בהיותו ילד, החליף צעצוע שעשועים בספר אשר היה לחברו בן גילו, ילד כמוהו [...] ככל אשר גדל, כן גדלה תשוקתו לרכוש ספרים – ספרי דפוס וכתבי יד, וכיום הוא בעל ספרייה כבירה אשר טיפח וריבה בקנאה ובשקידה, כאשר יעיד עליו חיבורו זה אשר הופיע בשם 'אהל דוד', שני כרכים גדולים בו מתוארים אלף ומאה וחמשים ושלושה כתבי יד ממבחר הספרות העתיקה, עברים ושמרונים, יקרי המציאות ורבי הערך. כתבי יד אלה נכתבו בארצות שונות, בקצווי תבל, מארץ הסינים במזרח עד מרוקו אשר בקצה מערב, במשך דורות של אלף ומאה שנים בערך [...] ר' דוד ששון [...] שכלל רשימת ספרי כתב היד באופן מדעי ואומנותי גם יחד – רשימה המרבה את העושר אשר תכיל ספרית ששון המפוארה [...] בסבלנות רבה ובדיקנות נפלאה יתאר כל ספר וספר, לכל פרטיו, היינו: שמו, שם מחברו, עניינו, תוכנו, ערך כתיבתו, זמנו, מספר דפיו, מידתו, שם סופרו ועוד ('אהל דוד', דאר היום, 25 באוגוסט 1933, עמ' 6-5).

עמוד השער של הקטלוג אהל דוד, לונדון 1932 (Hebrew Books)

בשנת 1959 צילם הרב סלימאן דוד ששון (1985-1905) את האוסף של אביו המנוח, שכלל אז 1,250 כתבי יד, שמרביתם נזכרו באהל דוד, ובקיץ של אותה שנה נשלחו סרטי הצילום למכון לכתבי יד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. בה בעת הרב ששון התנה את תרומתו 'בהבטחה, כי תצלומי אוספו יעמדו לרשות חוקרים ותלמידי חכמים בעולם כולו' ('אוסף כתבי יד נדירים מאנגליה – נשלח לישראל', חרות, 11 באוגוסט 1959, עמ' 4). בזכות התרומה ניתן היה לראשונה לעיין בכל כתבי היד של האוסף, גם אם באמצעות תצלומים בלבד.

ב-25 במאי 1970 עדכן הראשון לציון הרב יצחק נסים (1981-1895) את נשיא המדינה זלמן שזר, כי שמע מבנו ד"ר מאיר בניהו, מנהל מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, על הצורך 'בעניין הצלת ספריית הרה"צ [הרב הצדיק] ששון זצ"ל'. בה בעת עדכן הרב נסים את הרב הראשי של בריטניה, ד"ר עמנואל יעקובוביץ (1999-1921), כי עליו להודיע לרב סלימאן ששון את 'חומר האיסור' למכור את האוסף בחו"ל, וביקשו להניאו מלעשות כן. 

חודש לאחר מכן שלח נשיא המדינה שזר מכתב לסלימאן ששון ובו הביע את חרדתו 'וחרדת כל שוחרי הספר בירושלים לסכנה האורבת, כי הספרייה המהוללה שעמל עליה אביו המנוח [...] עומדת חלילה להתפורר ולצאת מרשות יהודית ומרשות מדינת ישראל'. בניסיון למצוא פתרון הציע  שזר, כי לעת עתה 'לא יפסיד כבודו מדמי הרבית שהוא עשוי לקבל מתמורת הספרייה, עד שירווח לנו מאויבנו סביבנו ונוכל להתחרות עם קונים זרים'. בתוך כך הביע הנשיא את תקוותו, כי 'כבודו לא יהיה אץ לעשות מעשה שלא נוכל לתקנו'. שזר אף מסר כי יפעיל את השפעתו על מנת שאוסף ששון לא יישמט מידי ישראל (ארכיון המדינה, נ-121/55).

מכתבו של זלמן שזר לרב סלימאן ששון, 22 ביוני 1970

בתשובתו מיולי 1970 ביקש ששון להניח את דעתו של שזר וטען כי טרם החליט בנושא. 'אם אי פעם בעתיד ארגיש צורך למכור את אוסף כתבי היד', כתב, 'בוודאי שאקח בחשבון את ההצעה, המושכת מאד, למוכרה למדינת ישראל'. הוא טען כי מוטלת עליו אחריות גדולה כלפי משפחתו, משפחות אחרות ומוסדות התלויים בו. לדבריו הומצאו עליו סיפורים 'בנוגע לירושות גדולות שירשתי', ולאור זאת יצטרך 'לקחת בחשבון את כל האפשרויות למכירה אולי לרבות מכירה פומבית'. לסיום הבטיח ששון כי יבדוק וישקול היטב את כל האפשרויות בטרם יקבל החלטה על עתידו של האוסף.

נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים אברהם הרמן היה גם הוא מעורב בעניין זה, וב-12 ביוני 1970 דיווח לסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות יגאל אלון על האפשרות לרכישת אוסף ששון הכולל '1281 כתבי יד'. לדבריו, ניתן לממש את הרכישה באמצעות בית הספרים הלאומי בסכום של 2.75 מיליון ליש"ט, אך לשם כך צריך לנהל משא ומתן עם בני משפחת ששון. 

ב-30 ביוני 1970 העמידה המשפחה למכירה פומבית בחברת סותבי'ס דברי דפוס – בהם ספרים שאינם נמצאים בספרייה הלאומית – וההערכה הייתה כי ניתן לרכוש אותם בסכום של כמאה אלף דולר. בימים הבאים פעל יגאל אלון מול שר האוצר פנחס ספיר ואברהם הרמן ומצא 'פתרון זמני וחלקי' (ארכיון המדינה, גל-18080/3). לא ברור מה נעשה בפועל לרכישת האוסף בעת ההיא, אך כעבור חמש שנים חזרה המשפחה והעמידה חלקים ממנו למכירה פומבית.

ב-30 באוקטובר 1975 כתבה בתיה מנדלסון, תושבת גבעתיים, אל שר החינוך והתרבות אז אהרן ידלין, בבקשה לפעול להצלת הפריטים מאוסף ששון, שהועמדו למכירה פומבית בשווייץ שתתקיים ב-5 בנובמבר 1975:

מכירת אוסף נדיר זה מסעירה לאחרונה את העולם היהודי. כשר חינוך ותרבות במדינת ישראל, אשר בוודאי יש לו גם קשרים עם יהודי התפוצות, מהי פעילותך בנדון? היישוב בארץ צריך להרתם לפעולת התנדבות, כתמיד. אך מדוע לא שמענו על פנייה מצידך אל יהודים עתירי ממון, כמו הברון רוטשילד, סר אייזיק וולפסון, או אותה משפחת ששון העשירה היושבת בלונדון? האין זה מעניינו של שר החינוך והתרבות? אם לא תהיה פעילות נמרצת, נאחר חלילה את המועד.

פניות רבות מעין זו, מאנשים פרטיים ואנשי ציבור, התקבלו בלשכת השר והובילו לפרסום קול קורא לציבור לאיסוף תרומות, 'תן יד להצלת כתבי היד':

אנו קוראים, ברגע האחרון ממש, למאמץ נמרץ להצלתם של אוצרות אלה. אנו פונים אל הציבור, שכירים כעצמאיים. אנו פונים אל איגודים, חברות ובנקים: קחו חלק במעשה זה, כל אחד לפי יכולתו. גם תרומות קטנות רבות מצטרפות לסכומים גדולים [...] היקף ההתנדבות יקבע את היקף ההצלה [...] כתבי היד יירכשו ע"י בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ויישארו לעד נחלת העם.

תן יד להצלת כתבי היד

לא ברור כיצד פורסמה והופצה קריאה זו ואם בכלל נדפסה, אך מודעות שנדפסו בעיתונות הזמן מספרות על שישה חשבונות בנק שנפתחו ל'גיוס המונים' ועל היענות עממית גבוהה:

מעריב, 26 באוקטובר 1975

מעריב, 27 באוקטובר 1975

לקראת המכירה הפומבית של 1975 פנו אל נשיא המדינה הרביעי פרופ' אפרים קציר, בנימים צדקה ויפת בן-רצון צדקה עורכי העיתון א.ב. – חדשות השומרונים, שראה אור בחולון, מרכזה של הקהילה השומרונית בישראל. במכתבם ביקשו השניים לפעול לרכישת אוסף ששון, שבו, לדבריהם, 67 כתבי יד שומרוניים עתיקים, ברובם מהמאות ה-13 עד ה-15 (ברבות השנים מקצת כתבי היד הללו נמכרו לאספנים ולמוסדות מחקר בחו"ל). בראש מעייניהם עמד ספר תורה שומרוני, שהועתק בשנת 1215 בידי סעדיה בן אברהם. לדבריהם, הקהילה השומרונית נאלצה למכור את כתבי היד העתיקים כשבניה סבלו חרפת רעב בין המאה ה-17 למאה ה-19, אך ייתכן גם שהם נשדדו מקהילות שומרוניות שהושמדו לאורך הדורות (ארכיון המדינה, נ-233/12). בסופו של דבר הצליחה מדינת ישראל לרכוש את ספר התורה השומרוני 'ארהותא קדישתא', באותה מכירה פומבית. כתב היד, המתוארך לשנים 1216-1215, נמצא כיום בספרייה הלאומית.

נשיא המדינה קציר נקרא לדגל גם כדי לסייע בגיוס כספים לרכישת 'הגדת ששון', ולצורך כך קיבל סקירה על אודותיה מהאוצֵר הראשי של 'בצלאל' מרטין וייל. לאחר שנרכשה ההגדה, הודות לתורם אלמוני, מיהר וייל לעדכן את קציר במברק: 'יישר כוחך ותודתנו העמוקה על המאמצים ועל שזוכינו בהגדה הספרדית המפורסמת לתצוגה לקהל הרחב ולהנאת הרבים'. 'הגדת ששון', המתוארכת לשנת 1320 לערך ומוצאה מאזור ספרד או דרום צרפת, נמצאת כיום ברשות מוזיאון ישראל, וכך היא מתוארת:

אחד הטקסטים היהודיים המאוירים ביותר מאז ימי הביניים והגדה חשובה זו מן המאה ה-14 היא עדות לעושרה התרבותי של יהדות ספרד לפני הגירוש. היא מלווה באיורים צבעוניים מגוונים – יש שהם מתארים את תוכן ההגדה ואת מנהגי החג, יש שהם רומזים בהומור לתכנים בה – כך למשל הבעל המצביע על אשתו להמחשת 'מרור' – ואחרים שנראים בהם בעלי חיים או יצורי כלאיים דמיוניים וגרוטסקיים. 

'הא לחמא עניא' מתוך הגדת ששון (ויקימדיה)

בקיץ 1978 עלתה על הפרק שוב מכירה נוספת של חלקים מאוסף ששון לאוניברסיטה העברית ולספרייה הלאומית, הפעם בתיווכו של נשיא המדינה החמישי יצחק נבון. את משפחת ששון ייצג עו"ד שלמה תוסייה-כהן, שהציע לנשיא כי הנדבן היהודי האמריקאי יוסף מייזר (על שמו נקרא בשעתו בניין הפקולטה למדעי הרוח בקמפוס גבעת רם) ירכוש את האוסף ויתרום אותו לאוניברסיטה העברית. אולם, לדבריו 'אנשי האוניברסיטה העברית לא הראו התלהבות מיוחדת בקבלת התרומה'. שבועיים לאחר מכן (15 בספטמבר 1978) הועבר ללשכת הנשיא נבון תזכיר מטעם אנשי הספרייה, שמגולל את פרשת הניסיונות השונים לרכישת האוסף. בתזכיר, שכתב ד"ר מרדכי נדב (ראו בנספח), נטען כי בהיעדר תוכנית מימון רצינית הקפיאה הספרייה את עניינה ברכישת האוסף. לאור התפתחויות אלה נאלצו בני משפחת ששון להעמיד חלק נוסף מהאוסף למכירה פומבית, וזו התקיימה בנובמבר 1978 (ארכיון המדינה, נ-290/8).

גולת הכותרת של אוסף ששון היא כתב היד המוכר כיום בשם 'כתר ששון' או 'קודקס ששון'. זהו העותק הקדום והשלם ביותר של התנ"ך העברי, שמתוארך לסוף המאה התשיעית או לתחילת המאה העשירית. נכס מפעים זה מכיל 792 עמודים ושוקל כ-12 ק"ג. הוא נרכש בשנת 1929 בתמורה לסכום המגוחך של 350 ליש"ט ועוד 'הספיק' להיכנס לקטלוג 'אהל דוד' כפריט האחרון (מספר 1053).

כיובל שנים אחר כך, בשנת 1978, העמידו צאצאיו של האספן ששון את 'הכתר' למכירה פומבית, והוא נרכש על ידי קרן הפנסיה של עובדי הרכבת הבריטית בסך 320,000 דולר. למרבית ההפתעה, באותה מכירה פומבית רכש מוזיאון ישראל מאוסף ששון את חומש דה-קאסטרו משנת 1344 ושילם עליו 430,000 דולר. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים אז, הוא שגייס בתוך זמן קצר את הכסף לבקשת אנשי המוזיאון, ואף הביע את שמחתו על ש'השגנו את החומש הכי מפורסם מאוסף ששון' (דבר, 22 בנובמבר 1978, עמ' 2). במבט לאחור אפשר לתהות מדוע ניתנה קדימות לרכישת חומש דה-קאסטרו על פני כתר ששון, שחשוב ממנו לאין ערוך.

עשור נוסף חלף ובשנת 1989 נמכר 'כתר ששון' במחיר הדמיוני של 3.19 מיליון דולר למשפחת ספרא היהודית בשווייץ. במארס 2023 הוצג הכתר ב'אנו – מוזיאון העם היהודי' (לשעבר בית התפוצות) בתל אביב, וזאת בטרם הוצא למכירה פומבית נוספת בבית המכירות סותבי'ס בניו יורק.

תנ"ך ששון מוצג במוזיאון 'אנו', מארס 2023 (צילום: דותן גורן)

ב-17 במאי של אותה שנה נקנה התנ"ך תמורת 38.1 מיליון דולר, בידי אלפרד מוזס, נציג ארגון הידידים של מוזיאון אנו. מאז עבר כתב היד השלם תהליך דיגיטציה והוא נגיש דרך אתר הספרייה הלאומית.

ערב שמחת תורה תשפ"ד, 5 באוקטובר 2023, שב התנ"ך לישראל וזכה לקבלת פנים מיוחדת בנמל התעופה בן-גוריון, בנוכחות משתתפים רבים. הטקס החגיגי של חשיפתו לציבור תוכנן ל-8 באוקטובר...

מאז החלה מלחמת חרבות ברזל (טבח שבעה באוקטובר) נשמר העותק המקורי במחסן מאובטח של מוזיאון 'אנו' ובמקומו הוצגה למבקרים רפליקה מדויקת. בסוף מאי 2025 עלה ה'כתר' לתצוגת הקבע, אך הספיק לשהות בה רק כשבועיים, ובעקבות המלחמה עם איראן הורד שוב למקום מבטחים ובמקומו הוצגה הרפליקה. לדברי אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון, הוא יוצג שוב רק כשנהיה בטוחים לגמרי שכל המלחמות מאחורינו. נקווה שבמהרה בימינו...

להשלמת התמונה נציין כי בראשית המאה ה-21 העבירה משפחת ששון לספרייה הלאומית (אז עדיין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי) את מה שנותר מ'אוסף ששון', ונחתם הסכם הקובע את אחריותה של הספרייה לקטלג ולשמר את הספרים. כעשרים שנה אחר כך נמלכו בדעתם שניים מבני המשפחה, שטענו כי הספרייה הפרה את התחייבויותיה ודרשו לקבל לידיהם את האוסף בחזרה. הספרייה ניהלה מאבק משפטי, שהגיע עד לבית המשפט העליון. בדצמבר 2022 נדחתה העתירה והשופטים יצחק עמית (היום נשיא בית המשפט העליון), ענת ברון ורות רונן קבעו כי האוסף יישאר לצמיתות בידי הספרייה הלאומית (ראו דיווח מפורט כאן). 

נספח: 'תזכיר בעניין אוסף ששון'

תזכיר זה, ששלח ראובן ירון לנשיא יצחק נבון ב-15 בספטמבר 1978 ומפרט את גלגוליו ותכולתו של אוסף ששון, נכתב בידי ד"ר מרדכי נדב, מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. הקלקה על הדפים תגדיל אותם לקריאה נוחה.

___________________________________________

ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה.  do50@inter.net.il

ביקור במוזיאון 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים

בעז קרצ'מר בכניסה למוזיאון

אמר העורך: 

לא מזמן מלאו חמש שנים לפתיחתו של המוזיאון הפרטי 'מורשת צאן ברזל' בקיבוץ צאלים שבמועצה האזורית אשכול (עוטף עזה). מאז הפתיחה ב-2018 חווינו את מגיפת קורונה, בחירות, מבצעים ומלחמות. המוני בית ישראל לא הגיעו לביקור, אבל אלה שכן הגיעו זכו לחוויה מיוחדת, מקורית ומרגשת. 

קוראי הבלוג מוזמנים לביקור, ובשורות הבאות יספר בעז קרצ'מר, מי שהקים את האתר ואוֹצֵר את אוספיו, מה מחכה לכם שם ולמה שווה להגיע אליו, אפילו במיוחד. 

מראה כללי של המוזיאון

מאת בעז קרצ'מר

הכל התחיל במקרה.

בתחילת 2003, החליט אבי אליהו קרצ'מר, אז בן 83, כי הגיעה השעה לצאת לגימלאות ולסגור את שעריו של בית המלאכה הירושלמי להטבעת סמלים ומדליות, שבו עבד מאז היותו בגיל בר-מצווה עם אביו ואחיו התאום (שניהם הלכו לעולמם כבר בשנות השבעים). שמו הרשמי של העסק היה 'בית מלאכה לפיתוח אמנותי', והוא נוסד ב-1913 על ידי סבי, אומן 'בצלאל' שמואל קרצ'מר, ושכן ברחוב הסולל 1 (היום רחוב חבצלת). 

אליהו קרצ'מר באחת מתמונותיו האחרונות

התאומים אליהו ואביעזר קרצ'מר בפתח בית המלאכה, 1935; הכתובת על השלט בשלוש שפות

שני בניי ואני נסענו מקיבוץ צאלים (אני חבר הקיבוץ משנת 1970) כדי לעזור במלאכת הפינוי. הגענו למקום ורוחי נפלה. על משאיות, שעשו דרכן למזבלה, העמיסו הסבלים עשרות טונות של שאריות מודלים, שטנאצים (מבלטים) והטבעות ניסיון שהצטברו במשך כמעט מאה שנה.

מודלים ושטנצים שכבר היו בדרכם לאשפה

מדי פעם התכופפתי, שמתי בצד כמה דברים ולקחתי הבייתה, 'שיהיו למזכרת'... באותה עת לא ידעתי מה בדיוק אני אוסף או מחפש, אבל באופן אינטואיטיבי בחרתי בדברים שנראו לי ישנים' או 'מעניינים'. הפינוי נמשך לסירוגין כחצי שנה, ואנו הגענו רק פעם בחודש. ובינתיים, אבא המשיך לפנות ערימות ברזל למשאיות ולאשפה. 

במהלך החודשים הללו גיליתי שתי עובדות חשובות: ראשית, שני הדורות של מייסדי בית המלאכה – סבא שמואל ושני בניו התאומים אליהו ואביעזר – לא היו האנשים הכי מסודרים בעולם. בעבודתם הם היו קפדנים ויסודיים, אבל יש לי הרגשה שבמשך כמאה שנה איש מהם לא בזבז את זמנו בהליכה לפח האשפה. היה מספיק מקום בבית המלאכה כדי לאכסן גם דברים מיותרים. אולי פעם עוד נשתמש בהם, אז למה לטרוח? רוב הפריטים שהצטברו שם היו בשלבים שונים של ייצור, משום שמטבע העניין הפריטים המוגמרים נמסרו לאלה שהזמינו אותם. הפתעה שנייה, מרגשת יותר, הייתה חשיפת 'השכבה הארכאולוגית' הראשונה, כלומר מפגש עם עבודות שהכין סבי עוד בימי 'בצלאל'.

עומדים משמאל לימין: שמואל פרסוב, שמואל קרצ'מר. במרכז השולחן יושב הצורף יחיא ימיני

כך נחשפתי לראשונה לסיפורן של השנים הראשונות של סבא בארץ (1928-1911) והקשר שהיה לו עם 'בצלאל' ועם בוריס שץ, זאב רבן, הרמן שטרוק, אָבֶּל פַּן, יחיא ימיני, שמואל פרסוב, משה מורו, ציונה תג'ר ונוספים.

את כל מה שהבאתי בבגאז' של האוטו הפרטי שלי – חמישה אחוז ממה שהיה שם, מקסימום עשרה – גלגלתי במדרגות של מקלט תת קרקעי קטן שקיבלתי מהקיבוץ, סמוך לביתי (ב-2003 עוד לא היה צורך ביטחוני כזה במקלטים בעוטף עזה. איש לא צפה את הזוועות שיתרחשו כאן עשרים שנה אחר כך). 

חצי שנה נמשך הפינוי, וב-16 ביולי 2003 הסתיים. אבא נעל את העסק והודיע לכולם: 'זהו. יצאתי לפנסיה'. למחרת, בי"ז בתמוז, נפטר אבי, אליהו קרצ'מר, בשנתו. בדיוק לאחר שבעים שנות עבודה ו-24 שעות של פנסיה.

התמונה האחרונה של אליהו קרצ'מר ביום צאתו לפנסיה

בשלוש השנים שעברו מאז פטירת אבי, בכל סוף שבוע, העליתי למעלה ארגז אחד או שניים. פיזרתי את התכולה על רצפת הבטון שבכניסה, ריססתי במסירי שומנים, שטפתי במים רותחים, שפשפתי במטאטא כביש וקרצפתי במברשות... את הפריטים הנקיים סידרתי, כמיטב הבנתי, על מדפי המקלט. 

המקלט בצאלים

לאט לאט נפוצה השמועה על מחסן הגרוטאות המשונה, ומדי פעם הגיעו חברי קיבוץ ואורחיהם. אחר כך הגיע תורן של קבוצות מטיילים, ובעקבותיהן – עיתונאים, כתבי טלוויזיה וחיילים... שמחתי לארח את כולם, וכל מבקר או קבוצה קיבלו ממני 'הרצאה' על הדרך שבה נוצר האוסף.

חיילים בימי מלחמת 'חרבות ברזל' מוצאים זמן להכיר ברזל מסוג אחר

גם ילדים יכולים ליהנות מחיטוט ב'מערת האוצר'

בשנת 2009 קיבלתי הודעה מפתיעה: באגף מורשת במשרד ראש הממשלה, ועמו גופים נוספים, הוחלט לממן הקמת תצוגה גדולה ומסודרת. במשך כעשר שנים הקמנו את המוזיאון, שנפתח רשמית ב-2018.

ההעברה מהמקלט למבנה הקבע של המוזיאון

סיפורו של המוזיאון הוא אפוא סיפור הצלתה של מורשת ייחודית שקראתי לה 'צאן ברזל', והוא משולב בסיפורה של משפחת אומני ברזל (שטאַנצמאַכערס) ירושלמית. לפני שאציג כמה דוגמאות מאוצרות המוזיאון אתעכב על כמה הסברים טכניים: איך מייצרים סמל, מטבע, מדליה, מחזיק מפתחות, דרגה, כנפי צניחה או סמל מדינה, ומאיזה חומרים (פח, נחושת, ארד, כסף, זהב, פלטינה)?

ובכן, הכל מתחיל ליד שולחן השרטוט וממנו ממשיכים למודל שנעשה בעבודת יד של האומן.

מימין: סבא שמואל בעבודה; משמאל: אבא אליהו בהכנת מודל לפנטוגרף

בדרך כלל המודל (בקוטר של כשלושים ס"מ) נעשה בגבס או בעץ (גילוף או חריטה עם שטיכל) או במתכת (ניסור והלחמה). אחר כך מייצרים את השטאַנץ בפנטוגרף (הקטנה והיפוך נגטיב-פוזיטיב, שקוע-בולט), חיסום בתנור – ואחר כך הטבעה במכבש.

מכבש פנטוגרף

ממודל למוצר: דיוקן של הנשיא השני יצחק בן צבי

גילוף מודל ידני מגבס (שלושת המודלים הראשונים)

מודל למדליה של הכרזת העצמאות

נחזור למסע הפרטי שלי בהיסטוריה: כאמור, התחנה הראשונה היא בצלאל.

בתקופה הראשונה סבא היה בו-זמנית גם תלמיד וגם 'מורה' בבצלאל של בוריס שץ. בית המלאכה הראשון נפתח בשנת 1913 בכיכר ציון: 'בית מלאכה אומנותית לחותמות ופיתוחים'. והמחיר? 'עבודה אירופית – מחירים נוחים'.

מתקופה זו יש כמה עבודות יפות מאוד של סבא: נדמה לי שה'הרצל שלו' הוא הידוע ביותר. פורטרט זה שימש עד שנות השישים מודל למדליות ולמטבעות רבות. 

אך לא רק הרצל. באוסף נמצאות עבודות 'בצלאליות' רבות נוספות, ומעניינות במיוחד הן אלו שנחרט או נכתב עליהן 'מזכרת לקונגרס הציוני':

'המרגלים', לפי הפסוק 'וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ 
בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם' (במדבר, יג 23). הוכן לכבוד משתתפי הקונגרס הציוני ה-14 בווינה, 1925

אני יכול לדמיין לעצמי את בוריס שץ מגיע בבוקר ל'בצלאל' ואומר לתלמידים: 'היום נעשה את מגדל דוד (או את החורש, המכללה, מגדל דוד, קבר רחל, יד אבשלום). זו כנראה הסיבה לכך שיש לא מעט עבודות דומות להפליא זו לזו ('החורש' הוא דוגמה טובה: מצאתי לפחות שישה חורשים, וכולם נקראים 'על פי [זאב] רבן'). על כל פנים, כל מה שמוצג במוזיאון הוא בוודאות מעשה ידיו של קרצ'מר.

'עובד אדמתו ישבע לחם'

'על הר הזיתים' (כנראה שם של סדרה): 'קבר זכריה'

מגדל דוד בירושלים

גב חנוכייה שעיצב קרצ'מר בשנות העשרים

בשנת 1933, שבה אבי ודודי התאומים חגגו בר-מצווה, הם נכנסו לעבוד בבית המלאכה. משנות 'Made in Palestine' (או 'בין שתי המלחמות') נותרו עבודות רבות שהוזמנו על ידי כנסיות וארגונים נוצריים ומוסלמיים בירושלים, וכמובן גם אירגונים יהודיים.

אנצל הזדמנות זו כדי לספר על כמה פריטים מעניינים במיוחד. הנה למשל לוח של סְמלים צבאיים ודתיים שבשעתו התקשיתי לזהותם.

תחילה סברתי שזהו לוח תצוגה של סמלי צבאות זרים שיובאו מחו"ל כדי למכור אותם לחיילים ששהו כאן. אבל בהמשך נמצאו השטאנצים והצלחתי לשחזר את כל שלבי הייצור – כולם יוצרו בבית המלאכה הקטן של ש' קרצ'מר ובניו. נמצא כאן, בין השאר, את אבזם החגורה של עבדאללה ההאשמי, המלך הראשון של ירדן, וכן סמלי ממשלת המנדט וצבאות זרים שלחמו עם הבריטים ועברו כאן. כזה למשל הוא סיפורו של צבא אנדרס הפולני, שנחשף בזכות קשר שנוצר עם חייל פולני ישיש שסיפר לי כיצד נסע מבסיס צבא פולין החופשית בבית ג'וברין לכיכר ציון כדי להזמין מקרצ'מר סמלים לצבא הפולני (בצד שמאל, מוקפים בעיגול).

הנה דיוקנו של הקיסר האחרון של אתיופיה, היילה סלאסי, שנמלט מארצו בעקבות כיבושה בידי איטליה הפשיסטית וגר בירושלים כמה חודשים בשנת 1936.

וכאן מדליה שהוכנה לרבנאות הארצית הראשונה ב-1934.

רבנאות הוא השם הישן ל'אליפות' (ראו מאמרו של דוד אסף, 'על קצה הלשון: סברי רבנן', בלוג עונג שבת, 29 בינואר 2013)

גם ימי המאבק להקמת המדינה נוכחים במוזיאון. באוסף יש עשרות פריטי פלמ"ח, מחתרות, מאורעות, מלווי שיירות, חיל האוויר של ירושלים, משטרת היישובים, הפורמנים, כובשי קטמון, ועוד ועוד.

אנו אנו הפלמ"ח

אחרי לצנחנים

חיל אוויר

וכמובן גם העתק ברזל של הכרזת העצמאות. עבודה רבה הושקעה כאן: ניסור והלחמה ידנית של כל חתימה וחתימה על המגילה.

שיא פעילותם של בני קרצ'מר הייתה בתקופת המדינה, ובמיוחד בעשור הראשון לקיומה – שנות החמישים. למזלנו הצלחנו להציל פריטים מעניינים מאוד מאותו עשור וגולת הכותרת היא כמובן סמל המדינה. 

במשרדי הממשלה נערכו דיונים רבים על הסמל שייבחר ולאחר תחרות שהייתה פתוחה לציבור והתלבטויות רבות נבחר העיצוב של האחים שמיר. מרתקים לא פחות הם הדיונים שנערכו על שיטת היצור ועל החומרים מהם ייוצר הסמל. קרצ'מר הצליח לשכנע את שלמה ארזי, מנהל משרד הקריה (מעין מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשרונה שבתל אביב), להימנע משימוש בחלקי פלסטיק צבועים (מארס 1949).

'עיבוד' סמל צה"ל זכה להוקרה מיוחדת של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית, באמצעות מזכירו הצבאי נחמיה ארגוב. 

מעשרות הפריטים של העשור הראשון נזכיר עוד כמה: העלאת ארון הרצל ב-1949, גשר הירקון שהוקם בסיוע ממשלת ארה"ב, הפלגה ראשונה של אוניית צים, גילוי מכרות הנחושת בתמנע, הבחירות הראשונות, סמלי הדואר, הרכבת, ואפילו 'שרוליק' המפורסם שיצר הקריקטוריסט דוש...

בשנים 1949-1943 עוצבו ויוצרו סמלי צה"ל הראשונים. יש בידינו עדויות על מעורבותם של האחים קרצ'מר בקבלת ההחלטות על סוג החומר, שיטת החיבור, כפתורים, אבזמי חגורות, ואפילו טבעת עם סמל צה"ל. במוזיאון שמורים תמונות גבס, לוחות של סמלים ישנים וכפתורים של גבעתי, חיל הים ועוד. ניתן לספר על התפתחות היחידות השונות דרך הסמלים השונים. מ'שועלי שמשון', פיקוד המרכז, וחילות נוספים, שהתפרקו או השתנו לחלוטין. 

במוזיאון מתועדים הרבה מאוד שלבי ייצור של סמלים שהוטבעו למן שנות השישים: צה"ל, ספורט, צעדות, מכביה, כנסת, רשויות ועיריות, אירועים שונים; וכן עשרות רבות של מדליות שהנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, עד הפרטתה בשנת 2008 והפיכתה לחברה פרטית. 

עיטורי מופת, עוז וגבורה שהוכנו לצה"ל

המדליה האחרונה שהוטבעה על ידי קרצ'מר הייתה 'מדליית הקהל' של סוכות 2002.  

חצי שנה אחר כך הלך אבי לעולמו. אין לי ספק שהוא עצמו מעולם לא חש את משק כנפי ההיסטוריה או את המורשת הציונית והישראלית שעברה תחת ידיו במשך שבעים שנות עבודתו, מגיל 13 ועד 83. האמת היא שגם אני לא קלטתי זאת בתחילת דרכי. אמי, עד פטירתה, נהגה לומר 'את מי זה מעניין כל הברזלים האלו? למה אתה מבזבז את זמנך על שטויות כאלה'. אך בסופו של דבר מ'השטויות' הללו צמח מוזיאון קטן, שהמבקרים בו מעידים על מידת העניין והחיבור שהוא מציע למורשת המשותפת לכולנו. 

_______________________

בעז קרצ'מר, חבר קיבוץ צאלים, הוא מייסד מוזיאון 'מורשת צאן ברזל' ומנהלו  boaz@zeelim.co.il