צילם וכתב ברוך גיאן
ימי מלחמה, מלחמת איראן השנייה, אבל כוחו של המיתוס – שאומנם הופרך מדי יום ביומו – ש'בירושלים בטוח יותר', מוציא אותי מהממ"ד המוגן שבבית בדרכי הקבועה אל העיר העתיקה. כי הרי לשם, לאתרים הקדושים למוסלמים, 'הם לא יכוונו'... זאת ועוד, אלה ימיו האחרונים של צום רמדאן. רציתי לצלם את התושבים שבתוך החומות בימים מתוחים אלה ולראות מה יום מִימִים.
כבר בכביש שיורד מזרחה מכיכר צה"ל אפשר לראות את שער יפו שסגור על מנעול ובריח. כמו בימים הרחוקים ההם, כאשר תושבי העיר הסתגרו בבתיהם מפחד שודדים או צבאות זרים.
למוחרת מישהו כבר פתח פשפש בדלת הברזל.
דלתות הברזל כוסו עד לא מכבר בדִבְקִיוֹת, המוכרות לנו מרחבי הארץ, שמנציחות דיוקנאות וצוואות של גיבורי ישראל שנהרגו במהלך 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו. היה כנראה מישהו שהחליט שהדבקיות הללו 'עשו את שלהן', ועכשיו אפשר להסירן. הגירוד המסיבי פצע את השער ויצר מפגע אסתטי. לא לכבוד המתים ולא לכבוד החיים.
בין כך ובין כך, מרתק היה להשתהות קמעה ולצפות בנכנסים וביוצאים דרך הפשפש.
באפלולית הרחובות עוברים בשעה כזאת (שמונה בבוקר) רק מעטים. החנויות ברחוב דוד (רחוב השוק) סגורות ונעולות, ותישארנה כך לאורך היום כולו. למעט בתי אוכל בודדים או חנויות מכולת, אין שום מקום שאפשר לשבת בו ולאכול או לשתות משהו.
חציתי את כיכר עומאר אבן אל ח'טאב וירדתי ברחוב דוד (רחוב השוק). במפגש עם רחוב הבשמים, ובהמשך ברחוב בית הבד, יצאו נשים מחושך לאור.
פניתי שמאלה אל רחוב הנוצרים, ולהפתעתי שער כנסיית יוחנן המטביל היה פתוח. התכופפתי מלוא קומתי כדי לצלוח את הפשפש הנמוך ונכנסתי פנימה.
הכנסייה הקטנה, היפה והקדומה, השייכת לזרם היווני-אורתודוקסי, עברה לאחרונה שיקום, וציורי הקיר חודשו בצבעים עזים. זה היה היום הראשון של השבוע, וכמה כוהני דת שהיו במקום ניהלו את התפילה בשפה הערבית. לצידן התפללו עוד שלוש נזירות רוסיות מכנסיית אלכסנדר נבסקי הסמוכה.
סמוך לכנסייה מצאתי חנות מכולת ובה גם מכונת קפה. מוחמד, שבעצמו צם, הזמין אותי לאספרסו ארוך. הוא סיפר כי הצום עובר עליו בקלות, ואחר כך דיברנו על מזג האוויר הנוח שמיטיב עם כולם. המלחמה לא הוזכרה.
משם רציתי להגיע לרחבת כנסיית הקבר, אך מתברר כי הגישה למקום סגורה משני צידיה, משוק הַצַּבָּעִים ומרחוב סנט הלנה.
שני שוטרים עמדו בחזית תחנת המשטרה הקטנה הסמוכה לכנסייה ומנעו את כניסת המבקרים הבודדים. בימי מגפת קורונה הייתה הכנסייה סגורה, אבל הרחבה נותרה פתוחה. אחד השוטרים סיפר לי כי בתוך הכנסייה נמצאים רק אלו המשרתים בה. נציגי היוונים, הפרנציסקנים, הארמנים, ואולי גם הקוֹפְּטים.
דרך רחוב בית הבד טיפסתי במדרגות המוליכות למתחם האתיופי דיר א-סולטן שבנוי על גג כנסיית הקבר. אני אוהב את המקום המוזר הזה. הוא משרה עלי שקט ומפעיל אותי כצלם גם אחרי עשרות שנים של ביקורים במקום.
הכנסיות האתיופיות היו סגורות. בפתח הכנסייה שעל הגג השתטחה מאמינה על הרצפה במשך דקות ארוכות. אחר כך התיישבה והמשיכה להתפלל.
כשראתה את הנזיר במקום נשקה לצלב שבידו ואף נישקה את רגליו. זה היה מחזה משונה.
אחר כך טיפס אותו נזיר ל'פנטהאוז' שלו בדיר א-סולטאן. זהו מקום ציורי ומיוחד במינו. בפעם האלף התפעלתי בקול מכוכי המגורים העתיקים שמסביב.
כששוחחתי על כך עם צעיר אתיופי חביב ודובר עברית ששהה שם, הוא השיב לי: 'עבורך זה אקזוטי, אותנטי ועתיק, אבל עבור הנזירים זהו סיוט מתמשך'. הנהנתי בהסכמה. הסטטוס-קוו שבין העדות הנוצריות המחזיקות במתחם הקדוש הוא הדוק וקפדני, ולמעשה לא מתיר להם כל מקום לשיפוצים של ממש שייטיבו את תנאי חייהם.
הנזירים שהתכנסו ליד חדר האוכל ניצבו לבקשתי לצילום.
אחר כך התכוננו לאחד מטקסיהם והפעם עלייה להר הזיתים. איך יגיעו? שאלתי. 'כנראה ברגל' הייתה התשובה.
כמה נזירות קופטיות ירדו במדרגות אל הפטריארכיה שלהן.
כשיצאתי לדרכי פגשתי את סלומון, השמש של כנסיות דֶבְּרַה גֶנֶת (מנזר גן העדן) ברחוב אתיופיה 10 שבעיר המערבית. שמחתי לראותו עם אשתו ושלושת ילדיהם, כולם קורנים כאילו אין מלחמה בעולם.
קפיצה זריזה לכותל והוא נחשף בפניי במראה בלתי שכיח: ריק לחלוטין. נזכרתי בימי הסגר של מגפת קורונה, שהתחילו בדיוק לפני שש שנים, לקראת פסח 2020.
בדרכי חזרה עברתי בחומוס של אבו נזמי ואספתי חומוס to go. המקום סגור לישיבה בגלל הצום. יצאתי כמו שנכנסתי: דרך שער יפו. השלט העירוני הגדול המכריז על העדלאידע, שנמתח למרגלות מגדל דוד, נראה מנותק מן המציאות. אולי גם בעירייה חשבו על מלחמה קצרה, אך בינתיים הדרך עוד ארוכה.
הגעתי בשלום הביתה, לעוד לילה של אזעקה מפחידה, לעוד ירידה למקלט.
