יום שישי, 29 באוקטובר 2021

כיצד נהייתי שוחט? זיכרונות מסמינר למורים עבריים באתיופיה

צילום: ברוך גיאן

מאת דובי גולדפלם

לרגל חג הסיגד של יהודי אתיופיה הנחוג בכ"ט בחשון

חורף תשל"ו. אני יושב במשרדי, במחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, שבבניין הסוכנות היהודית בירושלים (גילוי נאות: ראש המחלקה היה אז משה קרונה, אביו המנוח של בעל הבלוג). לחדרי נכנס אדם מבוגר, שיערו לבן ועיניו כחולות, ומציג את עצמו: גרשון לוי, שליח האגודה לרווחת הפלאשים, שמרכזה היה בלונדון. נדלקתי באחת. בשנות החמישים הורי עבדו בכפר בתיה שליד רעננה, וכמתבקש משפחתי התגוררה בכפר. שתי קבוצות נערים ונערות פלאשים (כפי שהם נקראו אז) למדו בכפר וחלקם היו מבאי ביתנו הקבועים. היכרתי את כולם באופן אישי. שתי הקבוצות הגיעו לארץ כדי ללמוד ולהכשיר עצמם להיות מורים ומדריכים לעדתם. ביקורו של גרשון היה אפוא הזדמנות בלתי חוזרת לשמוע את קורותיהם וללמוד על מעשיהם היום. גרשון סיפר כי מתוך 27 התלמידים משתי הקבוצות, רק שבעה עדיין מלמדים בכפרי הפלאשים. הם חיים בתנאים קשים ולא מפסיקים לקוות שיגיעו שוב לישראל. 

הקבוצה הראשונה שהגיעה לכפר בתיה ב-1955
עומדת מימין: המדריכה רינה וסרצוג (אז בוכוולד); עומדת משמאל: מנהלת בית הספר זהבה מלכיאל

המחלקה התורנית הייתה זו שטיפלה ביהודי אתיופיה כבר בשנות החמישים, ועתה ביקש גרשון את עזרתנו במשלוח ספרי לימוד לבתי הספר. אין צריך לומר שהבקשה נענתה מיד.

כמה שבועות מאוחר יותר גרשון שוב הופיע במשרדנו בירושלים. הוא סיפר שהמורים, שאותם זכרתי מכפר בתיה, מאוד התרגשו לקבל את דרישת השלום. עבורם הייתה זו הוכחה לכך שלא שכחו אותם.

גדליה אוריה, מבוגרי כפר בתיה (מימין בסוודר צהוב), מנהל 'בית ספר של היהודים טדה'

יוסף זבדיה, מבוגרי כפר בתיה, בשיעור עברית

הפעם הייתה בפיו בקשה שונה: הוא רוצה לקיים בקיץ השתלמות למורים ותיקים וסמינר הכשרה למורים חדשים. הסמינר אמור להתקיים באָמְבּוֹבֶר, הכפר המרכזי של העדה, ליד גּוֹנְדָר. הוא ביקש שנעזור לו להכין את התוכנית החינוכית של הסמינר, ולא פחות חשוב  למצוא מורים ישראלים שיהיו מוכנים לבוא לאתיופיה לשלושת חודשי הקיץ (תמוז עד אלול) ולהעביר את ההכשרה. קיבלתי על עצמי את המשימה.

החלק הקשה היה הרכבת המשלחת. השאלה שהטרידה אותי הייתה, איזה מורה ישראלי, בעל ניסיון בהכשרת מורים, יהיה מוכן להתאים עצמו לחיים בתנאים בלתי אפשריים בכפר אתיופי, אולי תוך סיכון חיים, ולעסוק במשך כשלושה חודשים בהכשרת צעירים חסרי כל רקע להוראת עברית ויהדות בסיסית? באותו זמן לא ראיתי את עצמי מועמד לנסיעה. רק כמה חודשים קודם לכן חזרתי משליחות חינוכית של ארבע שנים בדרום אפריקה, ובנוסף רעייתי הייתה אז בהריון והלידה הייתה צפויה בסוף הקיץ. האם רשאי אני להותיר אותה לבדה בחודשי ההריון האחרונים ועמה עוד שלושה ילדים קטנים?

בעודי מתלבט בשאלה, נתקלתי באקראי בידידי אהרן כהן, מנהל מדרשת עמליה (ואחיה של חברת הכנסת דאז גאולה כהן). אהרן היה בתחילת שנות השישים מרכז ההדרכה בכפר בתיה וגם הוא הכיר את התלמידים מאתיופיה ששהו שם. סיפרתי לו על המשימה שקיבלתי על עצמי, והוא מיד אמר: 'אני יוצא אתך'. 

ובכל אותו הזמן לא הרפה ממני הרעיון להצטרף למשלחת ולבטיי נמשכו. מאז פגישתי הראשונה עם התלמידים האתיופים בכפר בתיה וההיכרות האינטימית איתם, ולמרות הניתוק הארוך, חשתי מחויבות אישית כלפיהם. מצד אחד, זו הזדמנות של פעם בחיים ואיך אוותר עליה? מצד אחר, האם אני רשאי לעזוב את משפחתי לתקופה כל כך ארוכה? שיתפתי את אשתי ואת הוריי בהתלבטות. רעייתי קלטה מיד את רצוני הבלתי נכבש לנסיעה, הוריי הבטיחו לעזור בטיפול בילדים, וכך קיבלתי 'אור ירוק' לנסיעה. השלישי שצורף למשלחת היה ירחמיאל מוניץ, איש ידיעת הארץ, מורה לגאוגרפיה ושליח לשעבר של תנועת 'בני עקיבא' בלוס אנג'לס. ידעתי שהוא מתאים למשימה ויוכל להסתגל לתנאים הקשים המצפים לנו. הרביעי שצורף למשלחת מאוחר יותר היה מאיר כהן, איש החינוך המיוחד ומפקח במשרד החינוך (מאיר כהן נספה בתאונת דרכים בשנת 1985; אהרן כהן נפטר בשנת 2011. יהי זכרם ברוך).

במקביל התחלנו להכין את התוכנית כשלמעשה לא היה לנו במי להיוועץ. מידע 'קשה' וזמין כמעט שלא היה באותם ימים נטולי אינטרנט. גרשון לוי עזר לנו מאתיופיה כמיטב יכולתו, אולם היה ברור לנו שעלינו לצפות להרבה הפתעות ורב הנעלם על הגלוי. עסקנו גם בשאלת הקיום היומיומי שלנו בכפר אתיופי, שאין בו חשמל ומים זורמים. מידע חלקי על תנאי החיים הקשים שם קיבלנו מעובדיה חזי, הרס"ר המיתולוגי, שעמד אז בראש הוועד למען הפלאשים. כשומרי מצוות התעוררו בקרבנו גם שאלות הלכתיות לא פתורות: איך נתארגן עם אוכל כשר, מה מותר ומה אסור לאכול מבישולי הפלאשים, כיצד נצליח לשמור שבת? 

הלכנו להתייעץ עם הראשון לציון, הרב הראשי לישראל דאז, עובדיה יוסף. כזכור, שלוש שנים קודם לכן (1973) הרב יוסף פסק כי יהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר (מצאצאי שבט דן, לשיטתו). פסיקתו העצימה את המאמצים האדירים שעשתה מדינת ישראל מני אז ועד היום להעלותם ארצה, וכמובן שהוא היה עבורנו כתובת טבעית.

הרב יוסף קיבל אותנו במאור פנים. הוא ביקש שנספר לו בפירוט על המשימה ועל תוכניותינו, ואנו סיפרנו ושיתפנו אותו בהתלבטויותינו בנושאים ההלכתיים. הוא ענה לשאלותינו אחת לאחת. בין היתר אמר שאינו יודע דבר על מנהגי השחיטה של יהודי אתיופיה, ומשכך הציע לי ללמוד בעצמי שחיטת עופות, כדי שנוכל לפחות לאכול עוף לשבת... בו במקום טלפן הרב לראש השוחטים בבית המטבחיים העירוני, שהיה אז בגבעת שאול, והורה לו ללמדני שחיטת עופות. לפני שנפרדנו אמר לנו הרב כי דלתו פתוחה לפנינו לכל דבר ועניין ושלא נהסס לפנות אליו במקרה הצורך. הוא גם ביקש שנדווח לו על שליחותנו כשנחזור.

למחרת בחמש בבוקר הייתי בבית המטבחיים ובתקופה הקצרה שעמדה לרשותי למדתי את דיני השחיטה הבסיסיים, טיפול בחלף וכדומה, והתנסיתי בשחיטה כשרה. כך הייתי לשוחט, דבר שלא עלה מעולם בדמיוני.

באמצע חודש יוני 1976 טסתי לאתיופיה. הקדמתי את חבריי למשלחת בשבועיים על מנת להגיע לבתי הספר בכפרים עוד לפני תום שנת הלימודים ולהספיק לצפות בשיעורים בכיתות ולעמוד על הנעשה בהן, לנסות לבדוק את רמת המורים ולאסוף מידע ככל שאוכל על הצרכים החינוכיים. 

לא כאן המקום לתאר את קורות הסמינר. אהרן כהן תיעד את מהלכיו ביומן אישי, 'מאמבובר לירושלים', שפורסם בספרם של יהודה עזריאלי ושאול מייזליש, המשימה אתיופיה (ספריית אלינר, ירושלים 1989). 

לאחר שבועיים של בדידות נוראה בהרי אתיופיה (שבמהלכם התרחשה הצלת החטופים מאנטבה, עליה שמעתי באמצעות הרדיו האתיופי), הגיעו חבריי למשלחת אהרן כהן וירחמיאל מוניץ. מאיר כהן הגיע כחודש מאוחר יותר.

סמינר תשל"ו. במרכז התמונה: גרשון לוי והמדריכים מישראל

מוצרי המזון שהבאנו אתנו נגמרו חיש מהר וחבריי הודיעו לי שהגיע הזמן לשחוט עוף לשבת. סירבתי וטענתי בפניהם כי אינני מרגיש מוכן ואשחט רק בשעת חרום. כאן שלפו חבריי את הקלף המנצח. טרם נסיעתם הלכו הם לרב עובדיה כדי ליטול ממנו ברכת פרידה (דבר שאני עצמי החמצתי), ואז הפתיעם הרב באומרו שקיבל דיווח מראש שוחטי ירושלים על הכשרתי כשוחט. 'תגידו לר' דב', אמר להם הרב, 'שישחט לו ולכם'.

לא יכולתי להתווכח ושחטתי. וכמו בכל דבר חדש רק ההתחלות היו קשות; בשבתות הבאות הייתה השחיטה קלה יותר. בכפרים נפוצה שמועה שהגיע שוחט מישראל. באחד הימים ערכנו כנס של קייסים והללו ביקשו שאדגים להם שחיטה כשרה ואלמד אותם לשחוט 'כמו בישראל'. הצלחתי להתחמק אולם הבטחנו להם שכאשר נשוב לארץ נבדוק אפשרות לקיים גם השתלמות לקייסים, שתכלול גם לימוד שחיטה על ידי שוחט מנוסה ומוסמך.     

הקייסים בכנס שאורגן במהלך הסמינר

מחבר הרשימה מדגים שחיטה לפני הקייסים
מימין (חבוש כובע): יונה בוגלהבמרכז (מימין לשמאל): אהרון כהן ומאיר כהן. צילום: ירחמיאל מוניץ

בשובנו לארץ קיימנו את הבטחתנו ונפגשנו עם הרב יוסף כדי לדווח לו על הקורות אותנו. סיפרנו לו על הסמינר בפרט ועל יהודי אתיופיה בכלל, על תנאי חייהם, דבקותם במסורת וכיסופיהם לעלות לארץ. ראינו שהדברים ריגשו אותו מאוד. הוא הבטיח שאם אכן יתקיים סמינר לקייסים, הוא ידאג למורה לשחיטה. לצערי, עקב הרעת התנאים באתיופיה, הסמינר לקייסים לא יצא אל הפועל.

בקיץ 2016 מלאו ארבעים שנה לקיומו של הסמינר. החלטנו לערוך פגישת מחזור של משתתפיו, שרובם ככולם נמצאים בארץ. הצענו את הרעיון לשניים מבוגרי כפר בתיה, אברהם קהת ויוסף זבדיה, שהשתתפו בסמינר, והם נרתמו למשימה. בי"ב בחודש מנחם אב התקיים הכנס בירושלים. השתתפו בו 24 מתוך שישים המשתתפים המקוריים. ההתרגשות היתה גדולה. סוכם להמשיך בקשר ולהפעיל את הקבוצה בתוך העדה. 

כנס תשע"ו (מחבר הרשימה עומד ראשון מימין)

תהיה רשימה זו אבן קטנה וצנועה לתיאור מסעם המופלא של בני עדת ביתא ישראל לארץ ישראל, מסע שעדיין לא נשלם.


ד"ר דב גולדפלם הוא איש חינוך העוסק במורשת יהודי אתיופיה 


בעלי התוספות

ראובן קמפניינו העביר לי זיכרונות מעניינים שכתבה אמו המנוחה ד"ר חולדה קמפניינו (1992-1914). חולדה, ילידת פירנצה (בתו של פרופסור משה דוד קאסוטו, חוקר המקרא הנודע), הייתה חברת קבוצת יבנה וכניצולת שואה העידה במשפט אייכמן על שואת יהודי איטליה. ביוגרפיה עשירה בלי ספק, אבל לי היא זכורה בעיקר כמורתי למתמטיקה כשלמדתי בתיכון בקבוצת יבנה...

זו אנקדוטה לא ידועה על קשרים שנוצרו בין יהודים מאתיופיה לבין יהודים מפירנצה, בתיווכו של המזרחן יעקב פייטלוביץ, שהיה חלוץ חוקרי יהודי אתיופיה. 

דבריה פורסמו בעלון קבוצת יבנה, מבית, י"ד באדר תשמ"ה (7 במארס 1985), עת החלה עלייתם לארץ של יהודי אתיופיה.

18 תגובות:

  1. רשימה מרגשת ביותר של דובי גולדפלם, שהוא כידוע (או שלא כידוע) הבן השני של קיבוץ סעד. ‏

    אני זוכר אולי בזמן התיכון שלי שאבא שלי ז"ל סיפר לי על מסעו של דובי לאתיופיה, בהערצה גדולה, ואמר ‏‏"זו שליחות ציונית!" ‏

    השבמחק
  2. "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ".
    תודה על הרשימה וכמובן הפעילות המרשימה.

    השבמחק
  3. יש אנשים טובים בעם ישראל, כל הכבוד

    השבמחק
  4. מאמר חשוב, ציוני ומעניין. דובי לפני שנים רבות היה מורה שלי לאזרחות בבית ספר תיכון בירושלים. עכשיו אני למד שהאזרחות שלימדנו יש לה שורשים עמוקים בעשייה. חן חן

    השבמחק
  5. זכור לי שהנערים האתיופיים מכפר בתיה היו מגיעים עם ילדי הכפר למחנות הקיץ של בני עקיבא, אכן, קראנו להם: פלשים. הם היו מקימים סמוך לאהל - סנדלריה, והיה לזה ביקוש רב

    השבמחק
  6. מרטיט מיתר בלב, יישר כח

    השבמחק
  7. מרחיב את הלב ומפוגג במעט גזענות ופלגנות.
    לפני כעשר שנים נעניתי לקריאת גיוס מורים לכחצי שנה, לשם הוראת עברית לשאריות הקהילה באתיופיה. הייתי בטוח שישמחו להתנדבות שלי, מאחר שמאחוריי עשרות שנות נסיון בהוראת עברית כשפה שנייה למבוגרים,במסגרות חילוניות (קיבוץ) ודתיות (בי"ס לרבנים), אקסטרניות (אולפנים) ואקדמיות (אוניברסיטאות), בארץ ובחו"ל, לתלמידי תארים מתקדמים ולנוער סובייטי עוד טרם הגלאסנוסט (בשליחות משרד החינוך!).
    נדחיתי. הסיבה: אינני דתי מספיק.
    לפוגג פלגנות אמרנו?

    השבמחק
  8. דוד אסף היה דוד קרונה? מה סיפורו של השם "אסף"?

    השבמחק
  9. יצחק לב.
    יש לציין שהמתחיל במצוות חינוך עברי לפלאשים היה החוקר ד'ר יעקב פייטלוביץ שנסע לאתיופיה מספר פעמים ודאג להגעת צעירים אתיופיים לקבלת חינוך עברי בישראל. ניסיון קודם לו לאותה מטרה חינוכית-ע'י החוקר ד'ר יוסף הלוי, נחל כשלון.

    השבמחק
  10. כחילוני גמור, לא הבנתי בסיפור הציוני היפה נקודה מרכזית אחת: יהודי אתיופיה שחטו שחיטה כשרה אלפיים שנות. עובדיה פסק שהם יהודים לכל דבר וענין. אם כך, מדוע נזקקו שליחים מישראל ללמוד שחיטה ואף לבצעה?

    השבמחק
    תשובות
    1. ליהודי אתיופיה הייתה שחיטה משלהם אולם בגלל הנתק ארוך השנים מעם ישראל מנהגי השחיטה שלהם וסכין השחיטה היום שונים לחלוטין. לא יכולנו, לצערנו, לאכול משחיטתם. הם הכירו בשוני ולאחר שראו כיצד אני שוחט ביקשו שאלמד אותם. את זה כמובן לא יכולתי לעשות. התוכניות לקיים סמינר מיוחד לקייסים, כולל שחיטה, לא יצאו אל הפועל בגלל קשיי הזמן והמקום.

      מחק
  11. רשימה מעניינת ושופכת אור על דברים שלא ידענו -ויש המון כאלה-על כל מה שקשור ביהדות אתיופיה והציונות והקשר ביניהם

    השבמחק
  12. דב היקר, הייתי חניך של אבא שלך בכפר בתיה. בבקשה צור קשר איתי dani36@gmail.com

    השבמחק
  13. כאחד מתוך רבים שעבד עם חניכים אתיופים(בפינת חי ) השתתף בהבאתם לארץ בשנות ה-80 דרך הים וטייל באתיופיה המדהימה... אני מתרגש ומתמלא גאווה על כל מה שעשיתם למענם בעבר ובהווה ומשתפים אותנו בעבודת הקודש !!!
    יגאל רון
    ניר עציון

    השבמחק
  14. איזו רשימה מרגשת. וגם הסיפור בסופה, של דודה חולדה שלנו.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.