שם במקום ארזים: השיר שכמעט והיה להמנון הלאומי (ב)

חורשת ארזים באזור בעלבכ בלבנון. תחריט משנת 1881 (Picturesque Palestine, Sinai, and Egypt)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של המאמר פורסם כאן. הבה ניזכר ב'שם במקום ארזים' דרך שירתו של יהורם גאון:

 

ה. ארבעה לחנים

הלחן הראשון הוא זה המוכר לנו, ושאותו אנו שומעים ברקע מלווה את שירתו של יהורם גאון, אך ערפל עוטה על זהותו של המלחין. תווי הלחן ראו אור לראשונה בברלין בשנת 1894, כשנדפסו בגרמנית בשירון Liederbuch für Jüdische Vereine (ספר שירים לאגודות ציוניות), בעריכת ד"ר היינריך לווה (Loewe). בראש התווים רשם לווה כי הלחן נכתב על ידי Oestermann, ללא ציון שמו הפרטי. מי היה אותו 'אוסטרמן' או 'אסתרמן'?

Liederbuch (ספר שירים לאגודות ציוניות), ברלין 1894, עמ' 12-11 (אוסף אליהו הכהן)

ככל הנראה הכוונה היא לאריה לייב אסתרמן (1944-1869), שבעת הוצאת השירון השלים את לימודי הכימיה באוניברסיטת היידלברג. לווה, אסתרמן, ליאו מוצקין והאגרונום ד"ר זליג סוסקין היו בין מייסדיה של האגודה הציונית Jung Israel (ישראל הצעיר) בשנת 1892, ובפתח השירון ייחד לווה עמוד הקדשה לידידו סוסקין (לימים ממייסדיה של נהריה). 

ייתכן אפוא ששמו של אסתרמן – שהיה איש מעשה ובנקאי ולימים עלה ארצה והשתקע בתל אביב – נרשם בראש התווים לאו דווקא כמלחין אלא כאחד מידידיו של לווה שבסך הכל מסר לו את הלחן. עדות לכך היא, שבעמוד הטקסט, לצד עמוד התווים, נכתב בפירוש מתחת לכותרת השיר: Jüdische Volksmelodie (מנגינת עם יהודית). אסתרמן, שכאמור חי בתל אביב מאז שנות העשרים ועד פטירתו ב-1944, מעולם לא הזכיר קשר כלשהו בינו לבין לחן השיר ולפיכך קשה לייחס לו את הלחן.

בין ראשוני תל אביב עומד גם (שני מימין) אריה לייב אסתרמן, 1922 (צילום: אברהם סוסקין, האנציקלופדיה העירונית)

גם בשירון של Jung Juda (יהודה הצעיר), שהופיע בגרמניה במהדורות אחדות החל משנת 1902, נרשם שמו של אסתרמן בכותרת תווי השיר. אפשר להניח שבמקרה זה, עורכי השירון העתיקו את מה שמצאו בשירונו של לווה.

והנה, במהדורה הרביעית של Liederbuch, שערך היינריך לווה (ברלין 1898), בשולי מילות השיר, כתב לווה בפירוש כי יש כבר לשיר שני לחנים נוספים: האחד של ברתולד קונטי שנכתב בברלין 1891 (ובו נעסוק בהמשך), והשני של החזן זיגמונד (שבתאי) דרויאן מבזל. הוא גם קובע את תאריך ההלחנה של דרויאן לשנת 1898.

Liederbuch, מהדורה רביעית, ברלין 1898 (אוסף אליהו הכהן)

גם המוזיקאי והחזן הוורשאי אברהם בער בירנבוים (1922-1864), שהתייחס ללחן זה בהסתייגות במאמרו 'שירי-עם ושירי ציון' (הצפירה, 8 במאי 1901, עמ' 370), סבר שמלחין השיר הוא דרויאן. זיגמונט (שבתאי) דרויאן היגר לבזל מווילקומיר שבליטא, היה החזן הראשי של הקהילה המקומית ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. לדברי בירנבוים, בלחן של שיר המוקדש לארץ האבות 'אין רושם קל של אנחה יהודית מזרחית' (כוונתו כמובן לאנחה מזרח-אירופית ולא לאנחה אוריינטלית של מה שאנו מכנים יהודי המזרח), וכי המנגינה 'חציה אשכנזית [גרמנית] וחציה טירולית', כמו המלחין שעומד 'רגלו אחת באשכנז ורגלו השנייה בשווייץ'. 

כבר ראינו לעיל שדרויאן אכן הנעים בקולו למשתתפי הקונגרס הראשון ב-1897, ובין השאר שר להם את 'דאָרט וווּ די צעדער' – האם גם הלחין את השיר כפי שציין לווה, ובאיזו מנגינה? הדעת נותנת שדרויאן אכן הלחין את השיר שנה מאוחר יותר, ב-1898, אך מנגינתו לא השתמרה.  

ממאמרו של אדוין סרוסי (עמ' 63) למדנו על עדות חדשה שאיתר החוקר פיליפ מסנר בזיכרונותיו של לווה משנת 1894 שטרם פורסמו. מדבריו של לווה עולה כי לחן השיר הותאם, בשינויים אחדים, ללחן של המזמור לליל שבת 'לכה דודי'. לווה לא ציין לאיזה מבין עשרות הלחנים המוכרים של 'לכה דודי' הייתה כוונתו וככל שידיעתנו מגעת אין אף לחן כזה המזכיר את 'שם במקום ארזים'. 

שנים רבות גר לווה בתל אביב, מאז עלייתו בשנת 1933 ועד פטירתו ב-1951, וניתן היה בקלות לראיין אותו על גלגוליו של שיר חשוב זה שכמעט היה להמנון לאומי. הזדמנות זו הוחמצה.

אליקים (היינריך) לווה (ויקיפדיה)

השערות נוספות: הסופר והעיתונאי גרשם באדר כתב בזיכרונותיו (מאָרגען זשורנאַל, 24 בדצמבר 1944), כי את לחן השיר חיבר החזן מָץ מברסלאו (על פי מלאָטעק, פּערל פֿון דער ייִדישער פּאָעזיע, עמ' 511), שעליו לא מצאנו מאומה. דניאל פרסקי (במאמר בשבועון הדואר, 1958; על פי מלאָטק, שם) ייחס את הלחן לברתולד קונטי, אולי בעקבות ההערה בשולי השיר שפורסם ב-Liederbuch של לווה, אך כפי שנראה מיד, קונטי חיבר מנגינה אחרת לשיר. 

כל ההשערות הללו אינן מבוססות, ולפיכך לא נוכל לקבוע אם מדובר במנגינה עממית, יהודית או גרמנית, שהודבקה לשיר, או שמא היה לו מלחין מקורי ששמו וזכרו אבדו מאתנו. 

שתי הקלטות מוקדמות ידועות לנו. האחת מ-1907, בקולו של החזן, המוזיקאי והפולקלוריסט מנחם קיפניס. הקלטה זו לא השתמרה אך זכרה בא במודעת פרסום של חברת תקליטים ממוסקווה. 

ההקלטה הראשונה של 'דאָרט וווּ די צעדער' מפי החזן מנחם קיפניס, 1907 (מודעת פרסום בעיתון 'הזמן')

הקלטה שנייה נעשתה בארה"ב ב-1913 על ידי התזמורת הצבאית של חברת התקליטים 'ויקטור', ששילבה את נעימת 'שם במקום ארזים' עם 'התקווה' ועם שיר נוסף ('Der Mutter Gebet'; תפילת האֵם). 

אפשר להאזין לביצוע בקלות ובאיכות גבוהה באתר Discography of American Historical Recordings.

צילום: אליהו הכהן

לחן שני למילים בגרמנית חיבר ברתולד קונטי (Conti), או בשמו היהודי ברל כהן. תווי הלחן הופיעו בשירון שנדפס בברלין בשנת 1891. על קונטי אין אנו יודעים הרבה, פרט לכך שנולד בשנת 1868 בעיירה הבוהמית הוז'וביצה (היום בצ'כיה).

'Dort wo die Ceder' בלחן של קונטי, ברלין 1891 (אוסף אליהו הכהן)

לחן יפה זה הושר לפרקים, אך לא התפשט בקרב חובבי ציון. להפתעתנו הצלחנו לאתר במרשתת ביצוע אקוסטי נדיר שלו מפי לאון קליש, שעליו אין אנו יודעים מאומה. הביצוע הוא קצת 'חזני' והבמה היא של 'תיאטרון יידיש של גימפל', שפעל בלמברג (לבוב) בעשור הראשון של המאה העשרים:

 

הלחן השלישי, כפי שראינו לעיל הוא פרי עטו של החזן דרויאן, שלווה קבע את זמנו לשנת 1898. הלחן לא השתמר.

החזן דרויאן (מס' 28) בתמונת משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1897
(אריה צנציפר, פעמי הגאולה, טברסקי, תשי"ב, עמ' 106)

הלחן הרביעי נדפס על גבי גלויה שנמצאת בידי וראתה אור בקייב בשנת 1906 בהוצאת 'פרוגרס'. מילות השיר הן הנוסח הגרמני באות עברית והלחן הוגדר 'פֿאָלקסלידער' (עממי), ללא ציון שם המלחין:

מי הלחין את המנגינה הרביעית? לא נדע. 

אריה לוי שריד (2003-1913), ההיסטוריון של תנועת 'החלוץ', טען באוזניי כי היה זה לא אחר מאשר אלפרד נוֹסיג (1943-1864), מעוזריו הקרובים של הרצל שלימים נמנה עם מתנגדיו. נוסיג היה דמות טרגית בתולדות הציונות. הוא השתתף בקונגרסים הציונים הראשונים ואף היה חבר במשלחת שנועדה לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית באזור אל עריש בסיני. הוא היה איש אשכולות ועילוי בתחומי התמחות רבים, בין היתר בספרות, במוזיקה ובפיסול. בהיותו בגטו ורשה נחשד נוסיג בבגידה ובשיתוף פעולה עם הגסטפו והוצא להורג על ידי חברי הארגון היהודי הלוחם. לצערי לא הספקתי לברר עם שריד על מה ביסס את השערתו זו.

אלפרד נוסיג, ראשית המאה העשרים (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

ו. ביקורת, לעג והתרסה

עד שהתבסס מעמדה של 'התקווה' בעולם היהודי כולו, נחשב 'שם במקום ארזים' מועמד ראוי לשמש המנון לאומי, וזאת בעיקר בשל תפוצתו הרבה בקרב חובבי ציון בגולה שהזדהו עם תוכנו ונהגו לשיר אותו בסיום אספותיהם. תווי השיר הופיעו בדפוס עוד לפני שנדפסו לראשונה תווי 'התקווה', וכפי שראינו במשך שנים רבות נדפסו שני השירים זה לצד זה בגלויות, בשירונים ובכרזות. 

צריך להודות ביושר כי היה משהו מוזר בעילויו של שיר זה. מי שדקדק לקרוא את המילים לא יכול היה שלא לשים לב למסר הגלותי שטמון בהם. אמנם יש בשיר השתפכות סנטימנטלית על נופיה של ארץ האבות, אך אין בו קריאה לעלות ארצה, מעשה שהיה נשמת אפה של הציונות המגשימה. 

ההפך הוא הנכון. ברוח הפסיביות שאפיינה במשך מאות שנים את החברה היהודית המסורתית – זו שהציונות ביקשה למרוד בה – נכתב בשיר: 'בִּתְפִלָּתִי אֶפְנֶה מִזְרָח זֶה הַחוֹף / כִּי אֵל יְשִׁיבֵנִי אֶל יְפֵה הַנּוֹף' (תרגום ליבושיצקי), כלומר הקב"ה הוא שישיב את עמו לארצו היפה, ועד אז? עד אז נמתין ונסתפק בגעגועים.

בבית הרביעי הניסוח מפורש יותר: 'שָׁם אֲחַכֶּה דּוּמָם עַד בּוֹא עֵת-קֵץ לִי / שֶׁעֲווֹן-אֲבוֹתַי יְכֻפַּר כָּלִיל בִּי / עַד שֶׁהַתַּרְעֵלָה תְּמַלֵּא אֶת הַכּוֹס / וּמַשִּׁיחַ יָבוֹא וְיָרִים אֶת הַנֵּס / וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה יָשִׁיב אָז לַחוֹף / אֶת הָעָם הַנּוֹדֵד, אֶת יְפֵה הַנּוֹף'. ובמילים אחרות, על העם היהודי להמשיך לשבת בגולה ולצפות שהמשיח הוא שיחזיר אותו לארץ.  

כל זה עמד בניגוד גמור למסר הציוני של רוב שירי העלייה הראשונה שקראו לעלייה לארץ, כגון 'חושו אחים חושו לארץ אבותינו' בשירו של יחיאל מיכל פינס, או 'יחד נלכה נא נשובה ארצה אבותינו' בשיר 'שאו ציונה נס ודגל' של נח רוזנבלום, או  בשירי תימן שהושרו באותה עת בכפר השילוח: 'נעלה לארצנו בשירה ובזמרה', ו'יעלו, יעלו, ציון מזרחה'. 

נפלא מבינתי איך יכלו צירי הקונגרסים הציונים להזדהות עם מסר כזה. מן הסתם הלחן המרומם, איזכור גבורת המכבים ותיאורי נוף הארץ, שארזים נטועים בה כביכול בכל מקום, הם שהביאו אותם לכמיהה ולכיסופים לציון שהשרה השיר על שומעיו. נזכור כי הכותרת המקורית של השיר הייתה Sehnsucht, כלומר כמיהה, ולא פעולה מעשית בנוסח סיסמת הביל"ויים 'בית יעקב לכו ונלכה'.

לצד התעצמות מעמדו של 'שם במקום ארזים', בעיקר באירופה, נשמעו גם קולות ערעור ואף לעג על החריזה הצולעת של השיר. כך למשל, הסופר שלום עליכם, שבעצמו היה ציוני נלהב, לגלג בסיפורו 'אַן עצה' (עצה), שנכתב ב-1904, על שירי ציון החדשים, שנכתבים בנוסח 'שם במקום ארזים', חריזה שהייתה לו לזרא. 

'אַן עצה', אַלע ווערק, כרך 12, עמ' 50

וכך תרגם לעברית את השיר הנלעג י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם, שאף הכניס לתרגומו שורה שלא הייתה במקור ומכוונת במישרין לשירנו: 'שם במקום הארז ישלח לארץ ענפיו'... (פורסם לראשונה בעיתון ההסתדרות הציונית, העולם, 14 באוגוסט 1913, עמ' 7):

'עצה', כתבי שלום עליכם, ו: מדברים בעדם, דביר, תשט"ז, עמ' צח-צט

והיו גם כאלה שהתריסו נגד השיר. למשל אנשי ה'בּוּנד', שדגלו בפתרון בעיית היהודים במקום שבו הם חיים, כלומר באירופה, ולא בארץ ארזים מדומינת. תעיד על כך כרזת בחירות משנת 1917 בה קובעים הבונדיסטים, כי 'דאָרטן, וווּ מיר לעבן, דאָרט איז אונזער לאַנד!' (במקום שבו אנו חיים, שם היא ארצנו) – רמז ברור ל'דאָרט וווּ' הציוני.

התרסה נגד השיר הציוני בכרזת בחירות של הבּוּנְד, קייב 1917 (ויקימדיה)

חובבי ציון, ששרו את 'שם במקום ארזים' בהתלהבות, והאמינו לתומם לכל תיאורי נוף הארץ המופיעים בו, נחלו אכזבה רבה כאשר הגיעו לארץ. המציאות טפחה על פניהם. הם לא מצאו בה עצי ארז המתנשאים עד לעננים, וגם המפגש עם הירדן לא תאם את ציפיותיהם. העולים שהכירו את הנהרות בארץ מוצאם – הדון, הוולגה והדנייפר – הופתעו להיווכח כי הירדן הוא בעל ממדים צנועים הרבה יותר ומימיו אינם 'שוטפים גלי תהום'. אף על פי כן, אנשי העלייה השנייה, ובמיוחד אלה שהתיישבו על 'חופי ירדן שוקטים' (כתיאורה הקולע יותר של רחל בשירה 'אל ארצי'), שרו אותו בתחושת רוממות, כאילו מלאה הארץ ארזים עבותים ומי נהר שוצפים.

*

אמר העורך:

בעת הכנת מאמרו של אליהו הכהן לדפוס שלחה לי ד"ר רעות ברוש רשימה פרי עטה על 'שם במקום ארזים', ובלבה קווים לזכרו של הזמר דָּדִי בן-עמי, בן נהלל שחזר בתשובה והיה לחסיד ברסלב. בן-עמי נפטר בדיוק לפני שנה. 

מצאתי לנכון לצרף את רשימתה לכאן, אולי בשל הפרדוקס והאירוניה של הגורל היהודי החמקמק, שמקצתו משתקף גם בגורלו של דדי בן-עמי, מי שאמור היה להיות ''יהודי חדש', אך בחר בישן.

מקום הארזים של דָּדִי בן-עמי

מאת רעות ברוש

(מתוך רשימתו של עפר גביש, 'דזדמונה ודדי בן עמי')

בהושענא רבה תשפ"א (9 באוקטובר 2020) נפטר ממחלת קורונה הזמרדוד רפאל (דָּדִי) בן-עמי , בן נהלל, חסיד ברסלב ואיש מאה שערים. הוא היה בדיוק בן שבעים במותו.

דדי בן-עמי נולד ב-1950 בנהלל שבעמק יזרעאל. סבו וסבתו, חנה ויוסף בן-עמי (פיינשיל) היו ממייסדי המושב. אביו, אֲחִיָּה, היה מראשוני הפלמ"ח ואמו, חוה, הגיעה מווינה לנהלל ב-1938, במסגרת 'עליית הנוער'. היא התארחה בבית משפחת בן-עמי, שם פגשה את אחיָּה ולימים נישאו. בערוב ימיו עלה ארצה גם הסבא-רבה קלמן, שהקפיד על שמירת מצוות. למענו ולמען הורים של חברי מושב אחרים שביקשו להמשיך בחיי המסורת, נבנה בשנות השלושים בנהלל בית כנסת שעומד על תילו עד היום.  

בית הכנסת במושב נהלל (מושב נהלל)

לאחר שירות צבאי בלהקות פיקוד דרום ופיקוד צפון, ולימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ואצל נולה צ'לטון, השתלב דדי בן-עמי כשחקן בתיאטרון הקאמרי ובמקביל ניסה לפתח קריירה של זמר. השיר 'דזדמונה' (מילים: גד קינר, לחן: מתי כספי), שזוהה אתו, עמד שבועות רבים בראש מצעד הפזמונים. 

אחרי מלחמת יום כיפור, ואולי בהשפעתה, התחיל דדי בתהליך של חזרה בתשובה והתקרב לחסידויות חב"ד וברסלב. לאחר כמה שנים שעשה בניו יורק כחסיד חב"ד שב לארץ, התגורר בביתר עלית, ובשנותיו האחרונות התגורר בבתי אונגרין בירושלים, לב לבה של ירושלים החרדית והקנאית.

דדי לא זנח את אהבתו לשירה והתפרסם כ'בעל מנגן'. הוא הקליט ניגונים חסידיים רבים, בעיקר ניגוני ברסלב, אך גם רבים נוספים, ביניהם נדירים שהוקלטו על ידו לראשונה. הוא שר אותם בקולו הייחודי, קול רך ומלא געגועים. אך גם השירים העבריים הנושנים היו אהובים עליו והוא המשיך לשיר מהם בהופעותיו, גם לאחר חזרתו בתשובה (כאן למשל, הקלטה מאחת מהופעותיו בצעירותו בה שר את 'שיר העמק' של אלתרמן וסמבורסקי, שאותו הקדיש להוריו ולסביו). 

בתוככי בית הכנסת של נהלל (מושב נהלל)

באחד מאלבומיו האחרונים, 'אנו לה' ולה' עינינו' (בעיבוד מוזיקלי של יגאל חרד), הקליט בן-עמי שני שירים עבריים: 'ניגונים' של פניה ברגשטיין ודוד זהבי, ו'שם במקום ארזים', שאותו שר בתרגומו של אהרן אליהו פומפיאנסקי (שימו לב שהוא לא מסתפק בשירה במבטא האשכנזי הרגיל אלא מקפיד גם על הגיית האות ת' – למשל 'אבותי' מושר כ'אבוסי'). 

'לקחתי את הגרסה העברית שהיתה מושרת בנהלל', סיפר בן-עמי בריאיון שערך עמו יוסף ארנפלד ופורסם בעלון השבת קרוב אליך, בערב ראש השנה תשפ"א (עמ' 26-20). בריאיון לעיתון משפחה (י"א שבט תשס"ו) סיפר כך על השיר:

שיר זה היווה תפילה וגעגועים עזים לארץ ישראל. החרדים כמו סבא דוד וסבתא שיינדל היו שרים במנגינתו את הפיוט 'צור משלו אכלנו' וזאת מרוב אהבה לשיר. השיר הפך להמנונם של יהודי התפוצה לפני יותר ממאה שנה. וכאשר חזרנו בתשובה אחותי ואני, נהנתה אמא להיזכר ולשיר את הניגון במילים 'צור משלו אכלנו' על שולחן השבת.

על החזרה לשם פיינשיל במקום 'בן-עמי' אמר: 'זה שם המשפחה המקורי שלי. חזרתי לשם המקורי כהצהרה שכל מה שאני עושה, אינו אלא המשך הדרך של מה שקיבלתי בבית הורי'.

בסרט המעניין 'מנהלל לירושלים', שמתעד את סיפורו המיוחד, שר דדי את 'שם במקום ארזים' (דקה 14 ואילך) וגם את 'צור משלו' באותה מנגינה: 

 

בראיון לעיתון בשבע (ט"ז באדר תשס"ו) סיפר על משמעות השיר עבורו: 

אני נושא בשיר הזה את כל זקני וזקנותי, ואת כל הכיסופים שלהם במשך מאות שנים לארץ ישראל. כל נפשם היתה לעלות ולמסור את נפשם על ארץ ישראל. 'אמא שלי', הוא נזכר, 'אף פעם לא הרשתה לנו להתלונן שחם או קר פה. היא אמרה שסוף סוף הגענו לארץ ישראל ואסור להתלונן.

כאמור בפירוט במאמרו של אליהו הכהן, השיר התפשט בין חובבי ציון. הוא רשום בספרי זיכרונותיהם של אנשי התקופה ואביא כמה דוגמאות שמצאתי. 

מרדכי לבנון, שנולד ב-1888 בבוברויסק ולימים התמנה לשופט היהודי הראשון בארץ ישראל של ימי המנדט, סיפר על אביו דוד בלינקי, שהיה חסיד חב"ד. זיכרונותיו מתייחסים לעשור האחרון של המאה ה-19 (הוא עצמו עלה ארצה ב-1901, כשהיה בגיל בר-מצווה): 

בדרך הארוכה מהבית עד בית הכנסת בשבתות ובמועדים מפזם לו אבא, זכרו לברכה, בעל ה'שחריתים' ב'ימים הנוראים' באותו בית כנסת פרטי של רבי זלמן מרגולין, את השיר החדש שהגיע גם לבוברויסק – מי יודע דרך הרוח? – 'שם במקום ארזים'. נראה בעליל שלב אבא, חסיד חב"די נלהב, הלך שבי אחרי הלחן העמוק והשקט, הספוג כיסופים לוהטים, שכולו אומר אצילות וחגיגיות. 

('ילדות במרחקים', יהודה סלוצקי [עורך], באברויסק: ספר זכרון, ב, תרבות וחינוך, 1967, עמ' 582)

הסופר והעיתונאי יצחק זיו-אב, שעלה ארצה ב-1926, סיפר מזיכרונותיו על ראשית ההתיישבות במושבה מגדיאל: 

באו למגדיאל ימי הקיץ, 'ובכי תנים בישר את בוא הלילה'. היה נדמה כי הַיְּלֵל התגנב בחשאי, ורעד עבר בגוף. פתחנו בשיר, וכל רכושנו השירי – 'שם במקום ארזים' ו'העבודה היא חיינו'. שרנו בהתאמצות כל החושים, אך התנים התקלסו בנו. הם יללו, ואז הרימונו קול בשירי רוסיה הצליליים, עשירי הלחן. כוכבים בשמים קפאו מעל לראשינו, ואחד, שלא עצר כוח, ניתק ממקומו, ומתוך אבדן חושים קפץ למטה, אלינו,לקראת הזמר… 

(שמואל זקיף, גולה ומולדת, מגדיאל 1955, עמ' 77)

הצירוף 'שם במקום ארזים' הפך בעקבות השיר להיות כינוי מקובל לארץ ישראל. כך למשל, באגרת שכתב מווינה בשנת תרע"ג הרב יהודה לייב פישמן (לימים מימון) לאחיו, הוא משתמש בביטוי זה כמדגיש את הפער בין 'פה', בגלות, ובין 'שם', בארץ ישראל הנכספת והרחוקה:

העם ישן שינה עמוקה, ואינו מתעורר לפעולות. כבלי העבדות כ"כ כבדים על רגלי עמנו, והמה אינם זזים ממקומם. רואה אנכי גם את הצירים הגלותיים, והמה מלאים ייאוש. יודעים המה את בוחריהם ואת ההמון כולו, ופה שומעים 'בשורות טובות' ע"ד ארץ התחיה, ארץ הדרור והחופש, ושם בביתם הם, במקום מגורם, הכל חושך ואפלה, מחוץ תשכל חרב, ובבית הלבבות קרים, ועוד הפעם מתעוררת התשוקה בלב פנימה לעזוב את כל אלה הצללים, לברוח מהם, ולעוף להתם… ולשבת שם… שם במקום ארזים!... 

(אגרות הרב יהודה לייב הכהן מימון, א, מוסד הרב קוק, תשל"ט, קסח, עמ' 205)

כשתיאר הרב אברהם יצחק קוק בשנת 1924 את 'הישיבה המרכזית העולמית בירושלים' שברצונו להקים, הוא התייחס לתרומה הייחודית של לימוד תורה דווקא בארץ ישראל:

שם במקום 'ארזים', בתוככי המרכז הגדול והקדוש הזה יקבלו הם תורת חיים מאוצר חיים ושם יכירו וידעו גם הם את הוד הקדושה, התפארת והעז אשר אנחנו חשים ומרגישים בארץ חמדתנו ועתידנו. 

(מאמרי הראיה: קובץ מאמרים, א, תשמ"ד, עמ' 63)

ולסיום, נקודת חיבור אישית לשיר: סבתי המנוחה, בטסי ארליך (וינברך) עלתה ארצה, לאחר תלאות שעברה בשנות הכיבוש הנאצי בהולנד. על סיפון האונייה 'גינאה', שהביאה אותה ארצה, למדו הצעירים העולים עברית. מחברת העברית של סבתא נותרה בידינו ושלושה שירים שלמדה אז נרשמו במחברת: 'שאו ציונה נס ודגל', 'הוי ערש מולדת' ו'שם במקום ארזים'...

מחברת העברית של סבתא שלי, שבה רשמה את המילים של 'שם במקום ארזים'