‏הצגת רשומות עם תוויות נהלל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נהלל. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 1 באוקטובר 2021

שם במקום ארזים: השיר שכמעט והיה להמנון הלאומי (ב)

חורשת ארזים באזור בעלבכ בלבנון. תחריט משנת 1881 (Picturesque Palestine, Sinai, and Egypt)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של המאמר פורסם כאן. הבה ניזכר ב'שם במקום ארזים' דרך שירתו של יהורם גאון:

 

ה. ארבעה לחנים

הלחן הראשון הוא זה המוכר לנו, ושאותו אנו שומעים ברקע מלווה את שירתו של יהורם גאון, אך ערפל עוטה על זהותו של המלחין. תווי הלחן ראו אור לראשונה בברלין בשנת 1894, כשנדפסו בגרמנית בשירון Liederbuch für Jüdische Vereine (ספר שירים לאגודות ציוניות), בעריכת ד"ר היינריך לווה (Loewe). בראש התווים רשם לווה כי הלחן נכתב על ידי Oestermann, ללא ציון שמו הפרטי. מי היה אותו 'אוסטרמן' או 'אסתרמן'?

Liederbuch (ספר שירים לאגודות ציוניות), ברלין 1894, עמ' 12-11 (אוסף אליהו הכהן)

ככל הנראה הכוונה היא לאריה לייב אסתרמן (1944-1869), שבעת הוצאת השירון השלים את לימודי הכימיה באוניברסיטת היידלברג. לווה, אסתרמן, ליאו מוצקין והאגרונום ד"ר זליג סוסקין היו בין מייסדיה של האגודה הציונית Jung Israel (ישראל הצעיר) בשנת 1892, ובפתח השירון ייחד לווה עמוד הקדשה לידידו סוסקין (לימים ממייסדיה של נהריה). 

ייתכן אפוא ששמו של אסתרמן – שהיה איש מעשה ובנקאי ולימים עלה ארצה והשתקע בתל אביב  נרשם בראש התווים לאו דווקא כמלחין אלא כאחד מידידיו של לווה שבסך הכל מסר לו את הלחן. עדות לכך היא, שבעמוד הטקסט, לצד עמוד התווים, נכתב בפירוש מתחת לכותרת השיר: Jüdische Volksmelodie (מנגינת עם יהודית). אסתרמן, שכאמור חי בתל אביב מאז שנות העשרים ועד פטירתו ב-1944, מעולם לא הזכיר קשר כלשהו בינו לבין לחן השיר ולפיכך קשה לייחס לו את הלחן.

בין ראשוני תל אביב עומד גם (שני מימין) אריה לייב אסתרמן, 1922 (צילום: אברהם סוסקין, האנציקלופדיה העירונית)

גם בשירון של Jung Juda (יהודה הצעיר), שהופיע בגרמניה במהדורות אחדות החל משנת 1902, נרשם שמו של אסתרמן בכותרת תווי השיר. אפשר להניח שבמקרה זה, עורכי השירון העתיקו את מה שמצאו בשירונו של לווה.

והנה, במהדורה הרביעית של Liederbuch, שערך היינריך לווה (ברלין 1898), בשולי מילות השיר, כתב לווה בפירוש כי יש כבר לשיר שני לחנים נוספים: האחד של ברתולד קונטי שנכתב בברלין 1891 (ובו נעסוק בהמשך), והשני של החזן זיגמונד (שבתאי) דרויאן מבזל. הוא גם קובע את תאריך ההלחנה של דרויאן לשנת 1898.

Liederbuch, מהדורה רביעית, ברלין 1898 (אוסף אליהו הכהן)

גם המוזיקאי והחזן הוורשאי אברהם בער בירנבוים (1922-1864), שהתייחס ללחן זה בהסתייגות במאמרו 'שירי-עם ושירי ציון' (הצפירה, 8 במאי 1901, עמ' 370), סבר שמלחין השיר הוא דרויאן. זיגמונט (שבתאי) דרויאן היגר לבזל מווילקומיר שבליטא, היה החזן הראשי של הקהילה המקומית ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. לדברי בירנבוים, בלחן של שיר המוקדש לארץ האבות 'אין רושם קל של אנחה יהודית מזרחית' (כוונתו כמובן לאנחה מזרח-אירופית ולא לאנחה אוריינטלית של מה שאנו מכנים יהודי המזרח), וכי המנגינה 'חציה אשכנזית [גרמנית] וחציה טירולית', כמו המלחין שעומד 'רגלו אחת באשכנז ורגלו השנייה בשווייץ'. 

כבר ראינו לעיל שדרויאן אכן הנעים בקולו למשתתפי הקונגרס הראשון ב-1897, ובין השאר שר להם את 'דאָרט וווּ די צעדער'  האם גם הלחין את השיר כפי שציין לווה, ובאיזו מנגינה? הדעת נותנת שדרויאן אכן הלחין את השיר שנה מאוחר יותר, ב-1898, אך מנגינתו לא השתמרה.  

ממאמרו של אדוין סרוסי (עמ' 63) למדנו על עדות חדשה שאיתר החוקר פיליפ מסנר בזיכרונותיו של לווה משנת 1894 שטרם פורסמו. מדבריו של לווה עולה כי לחן השיר הותאם, בשינויים אחדים, ללחן של המזמור לליל שבת 'לכה דודי'. לווה לא ציין לאיזה מבין עשרות הלחנים המוכרים של 'לכה דודי' הייתה כוונתו וככל שידיעתנו מגעת אין אף לחן כזה המזכיר את 'שם במקום ארזים'. 

שנים רבות גר לווה בתל אביב, מאז עלייתו בשנת 1933 ועד פטירתו ב-1951, וניתן היה בקלות לראיין אותו על גלגוליו של שיר חשוב זה שכמעט היה להמנון לאומי. הזדמנות זו הוחמצה.

אליקים (היינריך) לווה (ויקיפדיה)

השערות נוספות: הסופר והעיתונאי גרשם באדר כתב בזיכרונותיו (מאָרגען זשורנאַל24 בדצמבר 1944), כי את לחן השיר חיבר החזן מָץ מברסלאו (על פי מלאָטעק, פּערל פֿון דער ייִדישער פּאָעזיע, עמ' 511), שעליו לא מצאנו מאומה. דניאל פרסקי (במאמר בשבועון הדואר, 1958; על פי מלאָטק, שם) ייחס את הלחן לברתולד קונטי, אולי בעקבות ההערה בשולי השיר שפורסם ב-Liederbuch של לווה, אך כפי שנראה מיד, קונטי חיבר מנגינה אחרת לשיר. 

כל ההשערות הללו אינן מבוססות, ולפיכך לא נוכל לקבוע אם מדובר במנגינה עממית, יהודית או גרמנית, שהודבקה לשיר, או שמא היה לו מלחין מקורי ששמו וזכרו אבדו מאתנו. 

שתי הקלטות מוקדמות ידועות לנו. האחת מ-1907, בקולו של החזן, המוזיקאי והפולקלוריסט מנחם קיפניס. הקלטה זו לא השתמרה אך זכרה בא במודעת פרסום של חברת תקליטים ממוסקווה. 

ההקלטה הראשונה של 'דאָרט וווּ די צעדער' מפי החזן מנחם קיפניס, 1907 (מודעת פרסום בעיתון 'הזמן')

הקלטה שנייה נעשתה בארה"ב ב-1913 על ידי התזמורת הצבאית של חברת התקליטים 'ויקטור', ששילבה את נעימת 'שם במקום ארזים' עם 'התקווה' ועם שיר נוסף ('Der Mutter Gebet'; תפילת האֵם). 

אפשר להאזין לביצוע בקלות ובאיכות גבוהה באתר Discography of American Historical Recordings.

צילום: אליהו הכהן

לחן שני למילים בגרמנית חיבר ברתולד קונטי (Conti), או בשמו היהודי ברל כהן. תווי הלחן הופיעו בשירון שנדפס בברלין בשנת 1891. על קונטי אין אנו יודעים הרבה, פרט לכך שנולד בשנת 1868 בעיירה הבוהמית הוז'וביצה (היום בצ'כיה).

'Dort wo die Ceder' בלחן של קונטי, ברלין 1891 (אוסף אליהו הכהן)

לחן יפה זה הושר לפרקים, אך לא התפשט בקרב חובבי ציון. להפתעתנו הצלחנו לאתר במרשתת ביצוע אקוסטי נדיר שלו מפי לאון קליש, שעליו אין אנו יודעים מאומה. הביצוע הוא קצת 'חזני' והבמה היא של 'תיאטרון יידיש של גימפל', שפעל בלמברג (לבוב) בעשור הראשון של המאה העשרים:

 

הלחן השלישי, כפי שראינו לעיל הוא פרי עטו של החזן דרויאן, שלווה קבע את זמנו לשנת 1898. הלחן לא השתמר.

החזן דרויאן (מס' 28) בתמונת משתתפי הקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1897
(אריה צנציפר, פעמי הגאולה, טברסקי, תשי"ב, עמ' 106)

הלחן הרביעי נדפס על גבי גלויה שנמצאת בידי וראתה אור בקייב בשנת 1906 בהוצאת 'פרוגרס'. מילות השיר הן הנוסח הגרמני באות עברית והלחן הוגדר 'אָלקסלידער' (עממי), ללא ציון שם המלחין:

מי הלחין את המנגינה הרביעית? לא נדע. 

אריה לוי שריד (2003-1913), ההיסטוריון של תנועת 'החלוץ', טען באוזניי כי היה זה לא אחר מאשר אלפרד נוֹסיג (1943-1864), מעוזריו הקרובים של הרצל שלימים נמנה עם מתנגדיו. נוסיג היה דמות טרגית בתולדות הציונות. הוא השתתף בקונגרסים הציונים הראשונים ואף היה חבר במשלחת שנועדה לבדוק אפשרות של התיישבות יהודית באזור אל עריש בסיני. הוא היה איש אשכולות ועילוי בתחומי התמחות רבים, בין היתר בספרות, במוזיקה ובפיסול. בהיותו בגטו ורשה נחשד נוסיג בבגידה ובשיתוף פעולה עם הגסטפו והוצא להורג על ידי חברי הארגון היהודי הלוחם. לצערי לא הספקתי לברר עם שריד על מה ביסס את השערתו זו.

אלפרד נוסיג, ראשית המאה העשרים (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)


ו. ביקורת, לעג והתרסה

עד שהתבסס מעמדה של 'התקווה' בעולם היהודי כולו, נחשב 'שם במקום ארזים' מועמד ראוי לשמש המנון לאומי, וזאת בעיקר בשל תפוצתו הרבה בקרב חובבי ציון בגולה שהזדהו עם תוכנו ונהגו לשיר אותו בסיום אספותיהם. תווי השיר הופיעו בדפוס עוד לפני שנדפסו לראשונה תווי 'התקווה', וכפי שראינו במשך שנים רבות נדפסו שני השירים זה לצד זה בגלויות, בשירונים ובכרזות. 

צריך להודות ביושר כי היה משהו מוזר בעילויו של שיר זה. מי שדקדק לקרוא את המילים לא יכול היה שלא לשים לב למסר הגלותי שטמון בהם. אמנם יש בשיר השתפכות סנטימנטלית על נופיה של ארץ האבות, אך אין בו קריאה לעלות ארצה, מעשה שהיה נשמת אפה של הציונות המגשימה. 

ההפך הוא הנכון. ברוח הפסיביות שאפיינה במשך מאות שנים את החברה היהודית המסורתית – זו שהציונות ביקשה למרוד בה – נכתב בשיר: 'בִּתְפִלָּתִי אֶפְנֶה מִזְרָח זֶה הַחוֹף / כִּי אֵל יְשִׁיבֵנִי אֶל יְפֵה הַנּוֹף' (תרגום ליבושיצקי), כלומר הקב"ה הוא שישיב את עמו לארצו היפה, ועד אז? עד אז נמתין ונסתפק בגעגועים.

בבית הרביעי הניסוח מפורש יותר: 'שָׁם אֲחַכֶּה דּוּמָם עַד בּוֹא עֵת-קֵץ לִי / שֶׁעֲווֹן-אֲבוֹתַי יְכֻפַּר כָּלִיל בִּי / עַד שֶׁהַתַּרְעֵלָה תְּמַלֵּא אֶת הַכּוֹס / וּמַשִּׁיחַ יָבוֹא וְיָרִים אֶת הַנֵּס / וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה יָשִׁיב אָז לַחוֹף / אֶת הָעָם הַנּוֹדֵד, אֶת יְפֵה הַנּוֹף'. ובמילים אחרות, על העם היהודי להמשיך לשבת בגולה ולצפות שהמשיח הוא שיחזיר אותו לארץ.  

כל זה עמד בניגוד גמור למסר הציוני של רוב שירי העלייה הראשונה שקראו לעלייה לארץ, כגון 'חושו אחים חושו לארץ אבותינו' בשירו של יחיאל מיכל פינס, או 'יחד נלכה נא נשובה ארצה אבותינו' בשיר 'שאו ציונה נס ודגל' של נח רוזנבלום, או  בשירי תימן שהושרו באותה עת בכפר השילוח: 'נעלה לארצנו בשירה ובזמרה', ו'יעלו, יעלו, ציון מזרחה'. 

נפלא מבינתי איך יכלו צירי הקונגרסים הציונים להזדהות עם מסר כזה. מן הסתם הלחן המרומם, איזכור גבורת המכבים ותיאורי נוף הארץ, שארזים נטועים בה כביכול בכל מקום, הם שהביאו אותם לכמיהה ולכיסופים לציון שהשרה השיר על שומעיו. נזכור כי הכותרת המקורית של השיר הייתה Sehnsucht, כלומר כמיהה, ולא פעולה מעשית בנוסח סיסמת הביל"ויים 'בית יעקב לכו ונלכה'.

לצד התעצמות מעמדו של 'שם במקום ארזים', בעיקר באירופה, נשמעו גם קולות ערעור ואף לעג על החריזה הצולעת של השיר. כך למשל, הסופר שלום עליכם, שבעצמו היה ציוני נלהב, לגלג בסיפורו 'אַן עצה' (עצה), שנכתב ב-1904, על שירי ציון החדשים, שנכתבים בנוסח 'שם במקום ארזים', חריזה שהייתה לו לזרא. 

'אַן עצה', אַלע ווערק, כרך 12, עמ' 50

וכך תרגם לעברית את השיר הנלעג י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם, שאף הכניס לתרגומו שורה שלא הייתה במקור ומכוונת במישרין לשירנו: 'שם במקום הארז ישלח לארץ ענפיו'... (פורסם לראשונה בעיתון ההסתדרות הציונית, העולם, 14 באוגוסט 1913, עמ' 7):

'עצה', כתבי שלום עליכם, ו: מדברים בעדם, דביר, תשט"ז, עמ' צח-צט

והיו גם כאלה שהתריסו נגד השיר. למשל אנשי ה'בּוּנד', שדגלו בפתרון בעיית היהודים במקום שבו הם חיים, כלומר באירופה, ולא בארץ ארזים מדומינת. תעיד על כך כרזת בחירות משנת 1917 בה קובעים הבונדיסטים, כי 'דאָרטן, וווּ מיר לעבן, דאָרט איז אונזער לאַנד!' (במקום שבו אנו חיים, שם היא ארצנו) – רמז ברור ל'דאָרט וווּ' הציוני.

התרסה נגד השיר הציוני בכרזת בחירות של הבּוּנְד, קייב 1917 (ויקימדיה)

חובבי ציון, ששרו את 'שם במקום ארזים' בהתלהבות, והאמינו לתומם לכל תיאורי נוף הארץ המופיעים בו, נחלו אכזבה רבה כאשר הגיעו לארץ. המציאות טפחה על פניהם. הם לא מצאו בה עצי ארז המתנשאים עד לעננים, וגם המפגש עם הירדן לא תאם את ציפיותיהם. העולים שהכירו את הנהרות בארץ מוצאם – הדון, הוולגה והדנייפר – הופתעו להיווכח כי הירדן הוא בעל ממדים צנועים הרבה יותר ומימיו אינם 'שוטפים גלי תהום'. אף על פי כן, אנשי העלייה השנייה, ובמיוחד אלה שהתיישבו על 'חופי ירדן שוקטים' (כתיאורה הקולע יותר של רחל בשירה 'אל ארצי'), שרו אותו בתחושת רוממות, כאילו מלאה הארץ ארזים עבותים ומי נהר שוצפים.

*

אמר העורך:

בעת הכנת מאמרו של אליהו הכהן לדפוס שלחה לי ד"ר רעות ברוש רשימה פרי עטה על 'שם במקום ארזים', ובלבה קווים לזכרו של הזמר דָּדִי בן-עמי, בן נהלל שחזר בתשובה והיה לחסיד ברסלב. בן-עמי נפטר בדיוק לפני שנה. 

מצאתי לנכון לצרף את רשימתה לכאן, אולי בשל הפרדוקס והאירוניה של הגורל היהודי החמקמק, שמקצתו משתקף גם בגורלו של דדי בן-עמי, מי שאמור היה להיות ''יהודי חדש', אך בחר בישן.

מקום הארזים של דָּדִי בן-עמי

מאת רעות ברוש

(מתוך רשימתו של עפר גביש, 'דזדמונה ודדי בן עמי')

בהושענא רבה תשפ"א (9 באוקטובר 2020) נפטר ממחלת קורונה הזמרדוד רפאל (דָּדִי) בן-עמי , בן נהלל, חסיד ברסלב ואיש מאה שערים. הוא היה בדיוק בן שבעים במותו.

דדי בן-עמי נולד ב-1950 בנהלל שבעמק יזרעאל. סבו וסבתו, חנה ויוסף בן-עמי (פיינשיל) היו ממייסדי המושב. אביו, אֲחִיָּה, היה מראשוני הפלמ"ח ואמו, חוה, הגיעה מווינה לנהלל ב-1938, במסגרת 'עליית הנוער'. היא התארחה בבית משפחת בן-עמי, שם פגשה את אחיָּה ולימים נישאו. בערוב ימיו עלה ארצה גם הסבא-רבה קלמן, שהקפיד על שמירת מצוות. למענו ולמען הורים של חברי מושב אחרים שביקשו להמשיך בחיי המסורת, נבנה בשנות השלושים בנהלל בית כנסת שעומד על תילו עד היום.  

בית הכנסת במושב נהלל (מושב נהלל)

לאחר שירות צבאי בלהקות פיקוד דרום ופיקוד צפון, ולימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ואצל נולה צ'לטון, השתלב דדי בן-עמי כשחקן בתיאטרון הקאמרי ובמקביל ניסה לפתח קריירה של זמר. השיר 'דזדמונה' (מילים: גד קינר, לחן: מתי כספי), שזוהה אתו, עמד שבועות רבים בראש מצעד הפזמונים. 

אחרי מלחמת יום כיפור, ואולי בהשפעתה, התחיל דדי בתהליך של חזרה בתשובה והתקרב לחסידויות חב"ד וברסלב. לאחר כמה שנים שעשה בניו יורק כחסיד חב"ד שב לארץ, התגורר בביתר עלית, ובשנותיו האחרונות התגורר בבתי אונגרין בירושלים, לב לבה של ירושלים החרדית והקנאית.

דדי לא זנח את אהבתו לשירה והתפרסם כ'בעל מנגן'. הוא הקליט ניגונים חסידיים רבים, בעיקר ניגוני ברסלב, אך גם רבים נוספים, ביניהם נדירים שהוקלטו על ידו לראשונה. הוא שר אותם בקולו הייחודי, קול רך ומלא געגועים. אך גם השירים העבריים הנושנים היו אהובים עליו והוא המשיך לשיר מהם בהופעותיו, גם לאחר חזרתו בתשובה (כאן למשל, הקלטה מאחת מהופעותיו בצעירותו בה שר את 'שיר העמק' של אלתרמן וסמבורסקי, שאותו הקדיש להוריו ולסביו). 

בתוככי בית הכנסת של נהלל (מושב נהלל)

באחד מאלבומיו האחרונים, 'אנו לה' ולה' עינינו' (בעיבוד מוזיקלי של יגאל חרד), הקליט בן-עמי שני שירים עבריים: 'ניגונים' של פניה ברגשטיין ודוד זהבי, ו'שם במקום ארזים', שאותו שר בתרגומו של אהרן אליהו פומפיאנסקי (שימו לב שהוא לא מסתפק בשירה במבטא האשכנזי הרגיל אלא מקפיד גם על הגיית האות ת'  למשל 'אבותי' מושר כ'אבוסי'). 

'לקחתי את הגרסה העברית שהיתה מושרת בנהלל', סיפר בן-עמי בריאיון שערך עמו יוסף ארנפלד ופורסם בעלון השבת קרוב אליך, בערב ראש השנה תשפ"א (עמ' 26-20). בריאיון לעיתון משפחה (י"א שבט תשס"ו) סיפר כך על השיר:

שיר זה היווה תפילה וגעגועים עזים לארץ ישראל. החרדים כמו סבא דוד וסבתא שיינדל היו שרים במנגינתו את הפיוט 'צור משלו אכלנו' וזאת מרוב אהבה לשיר. השיר הפך להמנונם של יהודי התפוצה לפני יותר ממאה שנה. וכאשר חזרנו בתשובה אחותי ואני, נהנתה אמא להיזכר ולשיר את הניגון במילים 'צור משלו אכלנו' על שולחן השבת.

על החזרה לשם פיינשיל במקום 'בן-עמי' אמר: 'זה שם המשפחה המקורי שלי. חזרתי לשם המקורי כהצהרה שכל מה שאני עושה, אינו אלא המשך הדרך של מה שקיבלתי בבית הורי'.

בסרט המעניין 'מנהלל לירושלים', שמתעד את סיפורו המיוחד, שר דדי את 'שם במקום ארזים' (דקה 14 ואילך) וגם את 'צור משלו' באותה מנגינה: 

 

בראיון לעיתון בשבע (ט"ז באדר תשס"ו) סיפר על משמעות השיר עבורו: 

אני נושא בשיר הזה את כל זקני וזקנותי, ואת כל הכיסופים שלהם במשך מאות שנים לארץ ישראל. כל נפשם היתה לעלות ולמסור את נפשם על ארץ ישראל. 'אמא שלי', הוא נזכר, 'אף פעם לא הרשתה לנו להתלונן שחם או קר פה. היא אמרה שסוף סוף הגענו לארץ ישראל ואסור להתלונן.

כאמור בפירוט במאמרו של אליהו הכהן, השיר התפשט בין חובבי ציון. הוא רשום בספרי זיכרונותיהם של אנשי התקופה ואביא כמה דוגמאות שמצאתי. 

מרדכי לבנון, שנולד ב-1888 בבוברויסק ולימים התמנה לשופט היהודי הראשון בארץ ישראל של ימי המנדט, סיפר על אביו דוד בלינקי, שהיה חסיד חב"ד. זיכרונותיו מתייחסים לעשור האחרון של המאה ה-19 (הוא עצמו עלה ארצה ב-1901, כשהיה בגיל בר-מצווה): 

בדרך הארוכה מהבית עד בית הכנסת בשבתות ובמועדים מפזם לו אבא, זכרו לברכה, בעל ה'שחריתים' ב'ימים הנוראים' באותו בית כנסת פרטי של רבי זלמן מרגולין, את השיר החדש שהגיע גם לבוברויסק  מי יודע דרך הרוח?  'שם במקום ארזים'. נראה בעליל שלב אבא, חסיד חב"די נלהב, הלך שבי אחרי הלחן העמוק והשקט, הספוג כיסופים לוהטים, שכולו אומר אצילות וחגיגיות. 
('ילדות במרחקים', יהודה סלוצקי [עורך], באברויסק: ספר זכרון, ב, תרבות וחינוך, 1967, עמ' 582)

הסופר והעיתונאי יצחק זיו-אב, שעלה ארצה ב-1926, סיפר מזיכרונותיו על ראשית ההתיישבות במושבה מגדיאל: 

באו למגדיאל ימי הקיץ, 'ובכי תנים בישר את בוא הלילה'. היה נדמה כי הַיְּלֵל התגנב בחשאי, ורעד עבר בגוף. פתחנו בשיר, וכל רכושנו השירי – 'שם במקום ארזים' ו'העבודה היא חיינו'. שרנו בהתאמצות כל החושים, אך התנים התקלסו בנו. הם יללו, ואז הרימונו קול בשירי רוסיה הצליליים, עשירי הלחן. כוכבים בשמים קפאו מעל לראשינו, ואחד, שלא עצר כוח, ניתק ממקומו, ומתוך אבדן חושים קפץ למטה, אלינו,לקראת הזמר… 
(שמואל זקיף, גולה ומולדת, מגדיאל 1955, עמ' 77)

הצירוף 'שם במקום ארזים' הפך בעקבות השיר להיות כינוי מקובל לארץ ישראל. כך למשל, באגרת שכתב מווינה בשנת תרע"ג הרב יהודה לייב פישמן (לימים מימון) לאחיו, הוא משתמש בביטוי זה כמדגיש את הפער בין 'פה', בגלות, ובין 'שם', בארץ ישראל הנכספת והרחוקה:

העם ישן שינה עמוקה, ואינו מתעורר לפעולות. כבלי העבדות כ"כ כבדים על רגלי עמנו, והמה אינם זזים ממקומם. רואה אנכי גם את הצירים הגלותיים, והמה מלאים ייאוש. יודעים המה את בוחריהם ואת ההמון כולו, ופה שומעים 'בשורות טובות' ע"ד ארץ התחיה, ארץ הדרור והחופש, ושם בביתם הם, במקום מגורם, הכל חושך ואפלה, מחוץ תשכל חרב, ובבית הלבבות קרים, ועוד הפעם מתעוררת התשוקה בלב פנימה לעזוב את כל אלה הצללים, לברוח מהם, ולעוף להתם… ולשבת שם… שם במקום ארזים!... 
(אגרות הרב יהודה לייב הכהן מימון, א, מוסד הרב קוק, תשל"ט, קסח, עמ' 205)

כשתיאר הרב אברהם יצחק קוק בשנת 1924 את 'הישיבה המרכזית העולמית בירושלים' שברצונו להקים, הוא התייחס לתרומה הייחודית של לימוד תורה דווקא בארץ ישראל:

שם במקום 'ארזים', בתוככי המרכז הגדול והקדוש הזה יקבלו הם תורת חיים מאוצר חיים ושם יכירו וידעו גם הם את הוד הקדושה, התפארת והעז אשר אנחנו חשים ומרגישים בארץ חמדתנו ועתידנו. 
(מאמרי הראיה: קובץ מאמרים, א, תשמ"ד, עמ' 63)

ולסיום, נקודת חיבור אישית לשיר: סבתי המנוחה, בטסי ארליך (וינברך) עלתה ארצה, לאחר תלאות שעברה בשנות הכיבוש הנאצי בהולנד. על סיפון האונייה 'גינאה', שהביאה אותה ארצה, למדו הצעירים העולים עברית. מחברת העברית של סבתא נותרה בידינו ושלושה שירים שלמדה אז נרשמו במחברת: 'שאו ציונה נס ודגל', 'הוי ערש מולדת' ו'שם במקום ארזים'...

מחברת העברית של סבתא שלי, שבה רשמה את המילים של 'שם במקום ארזים'


יום רביעי, 30 במאי 2018

על משתמטים, לוחמים ושאלות שחיילים מרבים לשאול

א. משתמט אני הייתי

כרזת גיוס לצבא הבריטי, 1943. עיצוב האחים שמיר (הארכיון הציוני)

משתמטים תמיד היו, ולצערנו כנראה גם תמיד יהיו.

'לכבודם' – ליתר דיוק, לכבוד חג העשרים להקמת המושב נהלל, שחל באלול תש"א (1941) – חיבר והלחין צבי בן-יוסף (1948-1914), מי שלימים ייפול בקרבות על גוש עציון, את השיר 'הורה נהלל'.

השיר, שנפתח במילים הידועות: 'מִשְׁתַּמֵּט אֲנִי הָיִיתִי', מסתיים ב'ווידוי': 'מִתְגַּיֵּס אֲנִי לַדֶּגֶל, / נֶהֱפָך לְבֶן-אָדָם. // כֵּן, מִשְׁתַּמֵּט אֲנִי הָיִיתִי / אַךְ הֵבַנְתִּי אֶת רֶמֶז הַגּוֹרָל'.



בראשית שנות הארבעים, כאשר הנהגת היישוב עודדה התנדבות והתגייסות לצבא הבריטי ולבריגדה (ואכן, כ-38,000 צעירים וצעירות התגייסו, בערך שמונה אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ!), נהגה פרקטיקה מקורית של 'אאוטינג' ו'שיימינג': פרסום כרוזי השפלה ובהם תמונות של משתמטים ולצדם וידוי 'על חטא'.

בחנות הספרים התל-אביבית 'רובינזון' שמור הכרוז הזה, שכמותו מעולם לא ראיתי.

צילום: איתמר לויתן; באדיבות אליסף רובינזון

האם מישהו מקוראי הבלוג מכיר כרוזים דומים?

ומיהו המשתמט צבי ווייספיש, ומה היה העונש 'הקשה והצודק' שהיה מנת חלקו ושכנע אותו 'להתגייס ללא דיחוי'?

וייספיש הוא כידוע שם משפחתו הקודם של נחום שריג, איש הפלמ"ח וחבר קיבוץ בית השיטה, שהיה גם הוא בן 'למשפחה מיוחסת ועתיקה בירושלים'. האם יכול להיות שיש קשר?

בעלי התוספות

אגב משתמטים. תרצה רבינוביץ שלחה לי גזיר מעיתון דבר, מיום 22 ביולי 1942, ובו מסופר על השופט הירושלמי גד פרומקין, שנזף בתלמידיו במילים קשות על שהם ממשיכים ללמוד משפטים בעוד חבריהם מתגייסים לצבא הבריטי.

'חתיכת אומץ לנאום נאום נוקב שכזה באוזניהם של המשתמטים עצמם, באירוע שאמור לחגוג את סיום שנת הלימודים שלהם...', כתבה לי תרצה. 'הוא אומר להם, ממש בגועל, כי קשה לו לעמוד במחיצתם של עשרות בחורים השוקטים על שמריהם ומתכוננים לעתידם כאילו לא קורה כלום בחוץ. האיחול היחידי שהוא מאחל להם הוא שאולי בחופש הם יעשו את הדבר הנכון ויצטרפו אל "השורה", כדי שבבוא שעת הניצחון יהיו גם הם ראויים להנות מפריו'.



ב. חיילים יצאו לדרך

והנה כתב חידה הקשור דווקא באלה שכן שירתו.

כתבה לי ורד וייס-פרץ:
בעיצומה של עבודת מחקר על השורשים וההיסטוריה המשפחתית שלי גיליתי תמונה מעניינת של אח של סבא שלי. שמו ישראל מרדכי וייס. הוא נולד בצ׳כוסלובקיה, בכפר קטן ושמו Saldobosh (היום Steblivka בדרום-מערב אוקראינה), ועלה לארץ בשנת 1938. הוא התנדב לצבא הבריטי וצורף לבריגדה היהודית לאחר הקמתה.  
ידוע לנו ‏שהוא נלחם בחזית טוברוק ומשם עבר להילחם באוסטריה. כשחזר לארץ היה פעיל עלייה, ואונית מעפילים שבה נסע – איננו יודעים איזו – טובעה. הוא ניצל אך נפטר כתוצאה ממחלה או אולי בשל טביעת הספינה. הוא נקבר בנתניה, שם גר, באוקטובר 1948 והוא בן שלושים בערך. 
אשמח אם תוכל לסייע לי להבין מהי התמונה שמצאנו, שכנראה הוא מופיע בה, ממתי היא יכולה להיות, היכן צולמה ומי האנשים האחרים המופיעים בה? חיפשתי את שמו בארכיונים שונים אך ללא הצלחה.  
לחיצה על התמונה תגדיל אותה

האם יש מישהו או מישהי בין הקוראים שיכולים לעזור לורד?

ג. ישר לעניין

בגיליון 20 של במחנה, עיתונם של חיילי צה"ל, מיום י"ב בטבת תש"ט (13 בינואר 1949), שמונה חודשים לאחר הקמת המדינה, מצא בני עורי את השאלה הבאה, שנראית כאילו יצאה מכותרות העיתונים בימינו.


ועל זה נאמר: 'מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ' (קהלת, א 9).

יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

דיוקנו של משה דיין כאמן צעיר

משה דיין הצעיר (משמאל) במדי גפיר. דיין היה אז בשנות העשרים לחייו (מקור: קדם – בית מכירות פומביות)

מאת מרדכי נאור

במאי 1915, לפני כמאה שנה, נולד משה דיין, איש הצבא הבכיר, המדינאי וחובב העתיקות בעל העין האחת, שקנה את עולמו בשתי מלחמות (מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים) וכמעט הפסיד אותו במלחמה שלישית (מלחמת יום הכיפורים), אך שב וזכה באמון ובכבוד בשל חלקו בהשגת הסכם השלום עם מצרים. חלפו 34 שנים מאז הלך דיין לעולמו (16 באוקטובר 1981), ואף על פי כן דומה שרבים, בארץ ובעולם, עדיין זוכרים אותו כאחד מסמליה של מדינת ישראל החדשה.

מה עוד אפשר לספר ולחדש על משה דיין? מתברר שאפשר. למשל, על ימי נעוריו ועל כישרון הכתיבה והציור שלו, שכמעט ואינם מוכרים לציבור הרחב.

דיין נולד ב-1915 בדגניה, 'אם הקבוצות', ובגיל שש עבר עם הוריו, שמואל ודבורה, למושב נהלל, כך שהוא נמנה עם בני הדור שצמח בשניים מסמלי ההתיישבות העובדת. כבר בגיל צעיר אהב לכתוב ולצייר והִרבה לפרסם את עבודותיו בעיתון בית הספר.


ילדי הגן בנהלל. התמונה צולמה אחרי שנת 1924 (מקור: Picture a Day)

בגיל שתים-עשרה זכה דיין לפרסום ראשון מחוץ לנהלל, ומעשה שהיה כך היה: באוגוסט 1927 התכנסו עשרות ילדים ובני נוער מקיבוצים ומושבים בעמק יזרעאל (וגם מעפולה) לרגלי גבעת המורה, למפגש ראשון של בני העמק. לקראת המפגש הוחלט על הוצאת עיתון חד-פעמי בו יוכלו צעירי העמק להתבטא. 

העיתון נקרא 'הַכִּנוּס: עתון ילדי עמק [יזרעאל]' והנער משה מנהלל, היה מן המשתתפים הבולטים בו. על שער העיתון נדפסו תאריך ההוצאה לאור (ט"ו באב תרפ"ז) והמילים 'תורה, עבודה, אמנות'. העיצוב הגרפי – אם אפשר לקרוא 'עיצוב' לציור הילדותי משהו פרי עטו של הנער משה צפורי מתל עדשים  כלל מפה של ארץ ישראל ומסביבה מדחום וברומטר, כלי עבודה חקלאיים וכלי נשק, פירות וירקות.



דיין תרם לעיתון שתי רשימות, שיר ואיור אחד. היצירות כתובות ביד בוטחת, בעברית יפה, עם הומור וקורטוב של ביקורת. הנה לדוגמה קובלנה בפני היושב במרומים: 



למי שאינו יודע, בַּרְחַשׁ (בעברית תקנית: יבחוש) הוא זבובון טרדני שהיה נפוץ בעבר, בעיר ובכפר, ונכנס לכל מקום – גם לאוזניים ולפה.

הקטע השני עוסק באגדה או באמונה, תלוי את מי שואלים. כל ילד בעמק של הימים ההם הכיר את הר הקפיצה, אותו הר תלול ו'חתוך' מדרום לנצרת, המשקיף על עמק יזרעאל. לפי המסופר בברית החדשה, מתפללי בית הכנסת בנצרת זעמו על ישוע, הובילוהו למצוק וניסו להשליכו אל התהום, אך 'הוא עבר בתוכם וילך לדרכו' (הבשורה של לוקאס, ד 30). המסורות העממיות סיפרו על כך שישוע צימח כנפיים, קפץ מן ההר וטס עד הר תבור. למשה דיין הייתה גרסה משלו, שמעידה על בקיאותו בתנ"ך ובשפה העברית, והוא פרשׂ אותה בפני קוראי 'הכנוס':



כבן למשפחת חקלאים אין זה מפתיע כי משה הצעיר התמצא היטב בטבע הארץ-ישראלי. ידיעותיו אלה התבטאו גם בשיר ארוך, בן חמישה-עשר בתים, שהתפרסם בעיתון. השיר נקרא 'שיחת רֵעים' והוא מתחיל כך:


סיפורו של הצרצר נמשך לאורך עוד ארבעה בתים בהם תואר גורלו המר: קבוצת ילדים תפסה אותו ורק בקושי רב הוא נחלץ. אחר כך המשיך השיר וסיפר את עלילותיו של גמל שלמה, שגם לו כמעט וקרה אסון. הוא יצא לשוח בשדה, הגיע לשיבולת ורצה לטעום מגרעיניה. גמל שלמה הבחין במאוחר בתרנגולת, שכמעט ובלעה אותו, וברגע האחרון נפל לתוך בור וניצל.

עלילות הצרצר והגמל שלמה תוארו באריכות מופלגת ועדיין לא סיפר השיר מה אירע לחרגול ולחיפושית. נראה כי המשורר הצעיר התעייף ובבית האחרון פתר את הבעיה בדרך זו:



התרנגולת מן השיר זכתה גם להנצחה באיור שתרם דיין לעיתון ונראים בו תרנגול, תרנגולת ומספר אפרוחים. הכותרת שנתן משה לאיור היא 'משפחה'.


הנה כי כן, הילד הנהללי אהב לכתוב ולצייר, ועדות לכך יש בזיכרונותיו: 'אהבתי לכתיבה ולציור מצאה פורקן בעלון הכיתה ובחגיגות הכפר. כתבתי סיפורים וחיבורים, עיטרתי את עלוני בית הספר וחרזתי להנאתי ולהנאת חברי. מחשבות והרהורים רשמתי ביומני' (אבני דרך, עידנים ודביר, 1976, עמ' 30).

חלפו שנים. הילד משה היה לנער והחל לפתח חוש חברתי ופוליטי. עדות לכך יכולה לשמש רשימה ששלח בשנת 1931, בהיותו בן שש-עשרה, לעיתון תנועת הנוער העובד, 'במעלה'.

באותם ימים סערו הרוחות בנהלל. תנועת הנוער העובד, שפעלה בעיר (בקרב נערים עובדים) וכן במושבות ובהתיישבות העובדת (בקרב הנוער הלומד), ביקשה לפתוח סניף בנהלל. אלא שרוב בני הנוער הנהללי התנגדו, בגלל מאבקים פנימיים בתנועת הפועלים ו'הרוח הנהללי' של התבדלות, שהיו שהגדירוה כהתנשאות. אחד מצעירי הכפר, יונה שולמן, פרסם בעיתון 'במעלה' רשימה שצידדה בהצטרפות לנוער העובד. דיין ענה לו, ב-1 בספטמבר 1931, ברשימה משלו, שנדפסה ב-25 בספטמבר ונשאה את הכותרת 'על הנוער בנהלל'. הוא הודה, שלצעירי נהלל אין 'ידיעה נאמנה על ארץ ישראל העובדת, אבל לא רק על זה  כי גם על הגולה, תנועות נוער שונות, תולדות הציונות, המפלגות, ועוד דברים רבים וחשובים'. בדבר אחד הוא הסכים עם שולמן:  האדישות, בחלקה, נובעת משעות העבודה הארוכות ומהעייפות.



אך האם הנוער העובד יכול לפתור את הבעיה? התשובה לדעת דיין שלילית. לגמרי לא בטוח, שמדריכים שבאים מן החוץ יוכלו לסייע טוב יותר מוותיקי הכפר, כגון יעקב אוּרי ונתן חֹפְשִׁי, המרצים מפעם לפעם בפני בני הנוער.

חלפו עוד שלוש שנים ומשה דיין כבר בן תשע-עשרה. בספטמבר 1934 יצאו הוא ושני חברי נעוריו, בנימין (ביניה) זרחי וברוך זמל, למסע נועז  מבית שאן לים המלח, משם לירושלים, חברון, באר שבע ועזה – ברגל, על גבי חמורים וברכב. בעזה נאסרו השלושה על ידי שוטר ערבי, שחשד בהם כי הם עולים בלתי חוקיים, שהסתננו לארץ במסווה של 'תיירים' (שיטה שאכן הייתה מקובלת בעת ההיא). קצין ערבי חקר אותם ותבע מהם לדבר ערבית. דיין השיב לו בעברית, כי הם אזרחי פלשתינה (א"י) והעברית היא אחת משלוש השפות הרשמיות. הוא אף רשם בפנקסו את מספר השוטר הערבי שעצר אותם. למזלם הזדמן למקום שוטר אנגלי ששחררם. אגב, זרחי, מוותיקי נהלל, נפטר במרס 2015 והוא בן תשעים ותשע.

משה דיין וביניה זרחי רוכבים על חמורים (באדיבות המשפחה; מקור: News 1)

באותו ערב הגיעו השלושה לתל-אביב ודיין הגה רעיון: יש לדווח על הרפתקאותיהם לכלל אנשי היישוב היהודי, ובמיוחד לחברי נהלל. השלושה הלכו לבית 'דבר', אך דיין, להפתעת חבריו, הודיע שהוא לא נכנס. את שני חבריו שלח למערכת ודחק בהם להיפגש עם זלמן רובשוב (לימים שזר), שהיה אז עורך בכיר בעיתון, ולספר לו על עלילותיהם. רובשוב רשם מפיהם את הפרטים, ולמחרת, 17 בספטמבר 1934, הופיעה הידיעה 'מעשה בשלשה בחורים מנהלל', בעמוד הראשון (שמו של דיין שובש ונכתב – ביין). 


באירוע שולי זה ניתן כבר לראות רמז לעתיד: דיין לא כותב בעצמו, אלא נותן לאחרים לעשות זאת עבורו. היום קוראים לזה 'יחסי ציבור'...

שלושה חודשים לאחר מכן, בשלהי דצמבר 1934, שוב הופיע שמו של דיין בעיתון 'דבר' בהבלטה. היה זה בעקבות תגרה עם בדואים, שניסו להפריע לחריש ולזריעה של חקלאי נהלל. שני הצדדים החליפו מהלומות ודיין נפצע בראשו ממכת נבוט, בעת שזרע חיטה. כך דווח על האירוע בעיתון 'דבר' ב-22 בדצמבר 1934:


מבחינתו של דיין תמו ימי הנעורים. הנבוט שפגע בו יכול להיחשב גם כמבוא לפעילותו הביטחונית בשנים הבאות, שבשיאה כיהן כרמטכ"ל במשך יותר מארבע שנים וכשר ביטחון במשך כשבע שנים. 


מעטפת יום ראשון ובול לזכרו של משה דיין (1988). בצד שמאל למטה 'המעגל' המפורסם של נהלל (מקור: התאחדות בולאי ישראל

* הרשימה מוקדשת לזכרה של מוסיה ליפמן (2006-1922), אשת אשכולות וארכיבאית בחסד במכון לבון. מקצת הדברים המובאים כאן מבוסס על מאמרה 'משה דיין ככתב צעיר', קשר, 4 (1988), עמ' 112-110.