חברי, הזֶמֶרוֹלוֹג עפר גביש, הפנה את תשומת לבי לשינויי הנוסח שיש בשירה של נעמי שמר 'אנחנו מאותו הכפר', שנכתב ב-1966 והפך מאז לאחד השירים המזוהים ביותר עם זיכרונם של הנופלים במערכות ישראל. שתי שורות מתוכו קיימות בגרסאות שונות:
1. בספר הראשון של שיריה (כל
השירים, 1967, מס' 34) כתוב:
אלא
שאז דני ליטאי– במאי התוכנית 'רד אלינו לבקעה' (1969) – אמר לה: 'החבר'ה יחשבו שנפלת על
הראש. מי זה בורח היום אל המלחמות?', ושכנע אותה לשנות את השורה.
לצערי, בעיזבונה של נעמי שמר ששמור בספרייה
הלאומית בירושלים, אין כתב יד של אף אחת מגרסאות השיר. נעזרתי בזיכרונה של לֵלִי בִּתָה, שזכרה את השורה הזאת כמוני, אבל התברר לה שדני וֶסֶלִי, סולן הביצוע
הראשון של להקת פיקוד המרכז, מכיר גם הוא את השורה הזאת אך טוען שהיא נשארה בגדר כוונה ולא נכתבה על נייר. בין כך ובין כך, סיפור הבריחה אל הקרבות היה קרוב לה מאוד והיא התקשתה כנראה להיפרד מן הגרסה המקורית, בין אם נכתבה ובין אם רק נהגתה. קושי זה הוא שגרם לה להתלבט בין הגרסאות האפשריות ולפרסם כל פעם גרסה אחרת
לאותן שתי שורות.
בול יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשע"א עיצוב: אסנת אשל (התאחדות בולאי ישראל)
ב. מי בורח למלחמה?
שיר לחוד ומציאות לחוד. צירוף המילים בריחהאל הלחימה איננו המצאה של נעמי שמר אלא מטבע לשון שנשמר לתופעה נשכחת שרווחה בעבר, במיוחד בהתיישבות העובדת.
הגיוס בקיבוצים, למשימות לאומיות – כולל גיוס לצבא
בזמן לחימה – לא התעלם מרצונם של המתנדבים, אבל נקבע, בסופו של דבר, בהתאם למִכסות שהוטלו על הקיבוצים על ידי תנועותיהם והמוסדות הלאומיים. המִכסות אוישו בהתאם להצעת המזכירות של הקיבוץ והובאו לאישור האֲסֵפָה הכללית. נוהג זה
שהתנהל, פחות או יותר, על מי מנוחות (למשל, גיוס למשטרת המנדט כשליחי ה'הגנה') התערער
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
חברי הקיבוצים הגדולים (שרובם הוקמו בשנים 1932-1928, כלומר בשנות
המשבר הכלכלי הבין-לאומי) עוד לא ענו אז להגדרת יצחק בן-אהרן 'אין שמרן ממהפכן
זקן', אבל כבר ענו, ברובם, להגדרה 'אין שמרן ממהפכן שהצליח'. הם
היו כל כך מרוכזים ומופתעים מהצלחתם שלא תמיד הפנימו שגם מחוץ לעולמם מתרחשים דברים הרי גורל.
הנכונות להתגייס לצבא הבריטי ולהשתתף בלחימה בנאצים הייתה
גדולה מהמִכסות שהטילה התנועה, למשל על קיבוץ ילדותי, גבעת ברנר. הייתי ילד ולא
זכרתי את הסערות סביב ההתנדבות לצבא. נחשפתי אליהן במקרה, כשלרגל איזה
אירוע תרבותי נסעתי לקיבוץ השכן נצר סירני. ביקשתי לפגוש שם את יוסף אחאי (1988-1898), המחנך, העורך ומשורר הילדים, כדי
שישלים לי את המילים לפזמון המקומי 'הבו יד לֶעָמָל' (שאותו כתב אחאי בגבעת ברנר, לפני שעבר ב-1952 לנצר סירני, בימי הפילוג בקיבוץ המאוחד).אחאי הוציא פנקס קטן בלי שורות והשלים את הבתים החסרים בכתב
ידו היפה, שכמותו היו רק למורים לעברית בגימנסיות 'תרבות' בליטא ובפולין. אבל הוא לא הסתפק בכך. בלי
ששאלתי אותו, סיפר לי בגאווה רבה, שכתב את
השיר נגד הגיוס לצבא הבריטי ללא אישור הקיבוץ, ובספק נזיפה ציין כי אפילו בן-אשר התגייס לבריגדה וברח למלחמה בניגוד מוחלט להחלטה מפורשת של האסֵפה הכללית. חיים בן אשר (1998-1904) אכן היה מהאישים יוצאי הדופן שבקרב מייסדי גבעת ברנר. איש רוח וחזון, שבשנותיו בבריגדה ערך את עיתון החיילים היהודיים היומי –החייל. לימים היה חבר כנסת, ומנהל בית ברל. גם הוא עבר לנצר סירני (אפשר לקרוא עליו כאן).
מצויד במידע שנידב לי אחאי, שאלתי את בנו של חיים, פרופסור (אמריטוס) לחקלאות יפתח בן אשר, מה זכור לו על התנדבות אביו לבריגדה. יפתח סיפר על אסֵפה כללית סוערת ורוויית גינויים. הוא סיפר גם שהיו חברי קיבוץ, ששירתו בבריגדה עם אביו, אך לא דיברו אִתו עד השחרור. בגבעת ברנר לא רק חיברו ושרו פזמון נגד מה שכונה 'גיוס פרטי', אלא שאף הוכן פלקט מצויר שאותו תלו בחדר האוכל בחגים.
התופעה הזאת של התנדבות ליחידות לחימה ללא אישור מוסדות הקיבוץ, רווחה בקיבוצים רבים ונקראה בריחה. הנער בן ה-18 מוטי פיין, למשל– כשני עשורים לפני שהיה למפקד חיל האוויר האלוף מוטי הוד (2003-1926) – ברח ב-1944 מדגניה א' והצטרף לחיילי הבריגדה.
תופעת הבריחה נמשכה כמובן גם בימי מלחמת העצמאות. חשוב
להזכיר שכל צעירי הקיבוצים – מגיל 18 עד 26 – גוייסו לחילות השדה (החי"ש), שלצד הפלמ"ח (שם היה גיוס מלא) היו היחידות המאומנות ביותר של 'ההגנה'. מגוייסי החי"ש שירתו בדרך כלל בסביבות יישובם, והבריחה הייתה אפוא מלחימה מליציונית, מפעם לפעם, ללחימה 'אמיתית' בגיוס מלא.
וכך היו הדברים בגבעת ברנר בשנת תש"ח: אחרי שנכבשו חמשת הכפרים הערביים שהקיפו
את הקיבוץ, והמתח הבטחוני השתחרר, 'ברחו' שלושה תלמידי כיתה י"ב לגדוּד
'הפורצים'. גדוד זה, ששכל יותר חללים מכל גדוד אחר, השתייך לחטיבת פלמ"ח-הראל, ששכלה
יותר חללים מכל חטיבה אחרת ב-1948. השלושה, דניאל סרני (בנו של אֶנְצוֹ; נספה באסון מעגן ב-1954), צבי אכטנברג (משגב), ויורם בן-דוד, 'נצלבו' באסֵפה הכללית והוצגו כדוגמה לכשלון בחינוך הדור הצעיר, כמובן שבדיעבד אישרו את גיוסם. זמן קצר אחר כך 'ברחו' גם הבנות לילית לוינסון ורחל זכאי.
הלל לביא (1948-1929)
לילית הייתה חברתו של הִלֵּל לביאמעין חרוד (בנו של שלמה לביא [1963-1882], איש העלייה השנייה ומדמויות המופת של התנועה הקיבוצית). נפילת אחיו הבכור ירובעל,
הייתה אחת הסיבות להתנגדות קיבוצו להתגייסותו ליחידה לוחמת בגיוס מלא. רק כשאיים בבריחה,
הקיבוץ אישר לו השתתפות בקורס מ"כים. והוא, במקום קורס המ"כים ברח ליחידת
פשיטה מטכ"לית שירדה לנגב להשתתף בעצירת הצבא המצרי הסדיר, שפלש למדינת ישראל הצעירה בתגובה
להכרזה על הקמתה. בירידה לנגב עצר הלל בגבעת ברנר כדי לפגוש את לילית (שעבדה ברפת,
במגפיים). ימים ספורים לאחר מכן נפל באחד הקרבות של יחידתו.
לילית הגיבה בבריחה לפלמ"ח, כשאיתה חברתה רחל זכאי. כששאלתי פעם את רחל כיצד הגיבו על כך בקיבוץ, היא השיבה: 'הקדישו לשְׁתֵּינוּ את אותה אֲסֵפַת הַטָּפַת'...
רחל זכאי
לילית לוינסון
נסיים היכן שהתחלנו, בנעמי שמר.
זאבל'ה עמית (סלוצקי) ויוסל'ה רגב, שבהשראת סיפר החברות יוצאת הדופן ביניהם בחרה נעמי שמר לכתוב את 'אנחנו מאותו הכפר',
היו מושבניקים בני נהלל. היו כמובן מושבניקים רבים שהתנדבו ללחימה בלי לקבל את ברכת משפחתם, אבל הביטוי
בריחה היה שמור לקיבוצניקים שצפצפו על התקנון, שהחליף את רוח ההתנדבות בצו תנועה מטעם אסֵפת החברים.
שיר
זֶמֶר בהשראת דמויות אמיתיות אינו ביוגרפיה. נעמי שמר הייתה חופשית לייחס לגיבוריה 'בריחה
אל אותן המלחמות', למרות שהיו מושבניקים וצירוף לשוני זה לא הלם את מעשיהם. אבל הסיפור מורכב יותר: לשמר היו בקיבוץ הולדתה, כנרת, שני 'בורחים' קרובים ביותר:
בן-דודה יענקל'ה מלמד ובן-כיתתה גור מאירוב (בנו של שאול, שבעקבות נפילת בנו, שינה את שם משפחתו לאביגור). שניהם ברחו מכנרת ל'מחלקת
הקומנדו' של גדוד 12 בגולני. גור, בן ה-17, נהרג בקרבות באזור סג'רה מול צבאות קאוקג'י, ויענקל'ה הביא את גופתו
לקבורה בכנרת.
באתר 'יזכור' מצוטט פתק שכתב גור, גם בשמו של חברו יענק'לה, למִפְקדת כנרת, קודם בריחתו:
למפקדה, שלום! אני מצטער שאני מוכרח לפנות אליכם בדרך הכתב ולא בדיבור ישיר. החלטנו לצאת. לא בקלות החלטנו לצאת בדרך ההסתלקות. תמיד התנגדנו לדרך זו ואנו מקווים שלא רבים ילכו בדרכנו זאת, אולם הרגשנו שאנחנו מוכרחים ללכת ואתכם הסליחה. לו היינו רואים איזו תקווה שהיא לסדר את העניין על ידי משא-ומתן ישיר, היינו עושים זאת. הננו מוכנים לשאת בתוצאות הליכה זו. בידכם להטיל עלינו עונש כרצונכם - ובצדק. אבל זכרו שלא ברחנו מהחזית, אלא להיפך! אנחנו מקווים להתראות אחרי המלחמה. ושוב אנחנו מבקשים את סליחתכם!!! בניכם גור ויעקב (הדגשות שלי).
גור מאירוב (1948-1931) עם הוריו שאול ושרה (כוכב הצפון)
בקרבות בלימת הסורים, הגולשים מהגולן לעמק
הירדן, נפלו מכיתתה של נעמי גם דן כִּנרתי וזמיר דהאן. נפילתם של שלושת חבריה לילדות ולנעורים, הייתה חוויה כואבת ומכוננת. נעמי, שדיברה על השלושה לאורך כל השנים, ותמיד בהתרגשות, לא הייתה יכולה שלא להזכירם
(בדמעות) גם בפגישותיה עם תלמידי תיכון. היא
ניסתה כמה פעמים לבטא את געגועיה אליהם בשיר, אבל לא הצליחה להגיע לריחוק
המסוים, הנחוץ לפעמים, כדי להפוך זיכרון ליצירה.
דן כנרתי (1948-1930)
זמיר דהאן (1948-1930)
בשנת
1966, נענתה נעמי שמר לידידה הטוב יוסי בנאי שהזמין אצלה שיר לתוכנית חדשה. בהשפעת נפילתם של שלושת בני כיתתה מכנרת הרחיקה נעמי עדותה וכתבה את 'אנחנו
מאותו הכפר' על שני חברים אחרים בני נהלל, זאב עמית (שאז היה עדיין בין החיים) ויוסף רגב. מאוד סביר
שהשורה 'בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת', שהתאימה לבני כנרת, השתרבבה לשיר החדש מהגרסה המוקדמת שניסתה לכתוב על יקיריה מכנרת ולא צלחה. בסופו של דבר, השיר לא התאים לתוכניתו של יוסי בנאי והשמעת הבכורה שלו הייתה שלוש שנים מאוחר יותר (1969) על ידי להקת פיקוד המרכז וסולנה דני וֶסֶלִי.
______________________________________
עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שעבר לגור בגבעתיים. עמוס ורעייתו המנוחה תמר, צורפו על ידי נעמי שמר למשפחתה והיו מעורבים בעריכה
ולפעמים בעיצוב רוב הדברים שפרסמה בדפוס.
'צבי בן-יוסף', רישום של פרידל (במחנה, ט"ו באב תש"ט)
מאת אליהו הכהן
הזֶמֶר העברי התברך
במלחינים עם הספק יצירתי רב-שנים, הבולטים שבהם היו משה וילנסקי ואלכסנדר (סשה)
ארגוב, שהניבו לחנים לשירים חדשים במשך למעלה משישים שנה, עד גיל שיבה. לעומתם היו יוצרים ששירת
חייהם, תרתי משמע, באמצע נפסקה. המורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה' חנינא קרצ'בסקי (1925-1877),
מלחינה הראשון של תל אביב, שלחניו מלווים את שירת הארץ מאז ימי העלייה השנייה
ועד היום ('על שפת ים כנרת', 'אל ראש ההר', 'בשדמות בית לחם', 'היערה
בקשת וחץ'), לא האריך ימים ואף לא זכה לראות את יבול
שיריו מכונס בדפוס. חייו נקטעו בגיל 48; עמנואל זמיר (1962-1925), שחיבר מילים ומנגינות לעשרות 'שירי רועים' ו'שירי
דודים' ('ערב שח', 'באר בשדה', 'מגדים לרעי', 'בפאת הכפר'), נספה בתאונת דרכים בגיל
37, בשיא פעילותו כיוצר וכמדריך שירה; ינון נאמן (1965-1936), מלחין ומשורר,
כוריאוגרף ובמאי, בן קיבוץ משמר השרון ('דבש ניגר', 'יפה נוף', 'מנהג חדש', 'שלכת') נפטר ממחלה בגיל 29; דניאל פקטורי (1949-1924) מקיבוץ גן שמואל, שהלחין את 'שיר הקוצרים' ('שירו שיר
טומני הזרע'), נרצח בשנת 1949 בגן מאיר בתל אביב והוא בן 25.
יוצרים מוכשרים גם נפלו במלחמות ישראל. כזה היה יוסף שריג (1973-1944), בן קיבוץ בית השיטה, שחיבר והלחין את 'אור וירושלים' ('ראיתי עיר עוטפת אור'), שנפל ברמת הגולן בימי מלחמת יום כיפור והוא בן 29 במותו.
25 שנה קודם לכן נפל בקרבות גוש עציון צבי בן-יוסף (1948-1914), מן המיוחדים והמוכשרים ביוצרי הזמר העברי, והוא בן 34. מעט שבמעט הזכרנוהו ברשימה קודמת, שעסקה בשירו של שלמה סְקוּלְסְקִי
'ראש פינה', שאותו הלחין ('ימי ראש פינה (ב): על מוזיקה וזמר על משה דוד שוב ועל שני בן-יוסף', בלוג עונג שבת, 7 ביוני 2019). בנספח לאותו מאמר הבאנו גם גלויה אחרונה מעיזבונו, שמאירה באור חדש את השורה הידועה המיוחסת לו בעת נפילתו: 'וְאִם בַּקְּרָב פֹּל אֶפֹּלָה, / רֵעַ, אַתָּה אֶת נִשְׁקִי לְנִקְמָתִי תִּטֹּלָה!'.
חלק מעיזבונו של צבי בן-יוסף נמצא ברשותי, לאחר שהוצע לי לפני שנים רבות על ידי מוכר ספרים תל-אביבי שאליו התגלגל החומר והוא לא ידע את ערכו. העיזבון ששרד כולל עשרות תעודות, מאות צילומים, כתבי יד ומכתבים (התכתבויות רבות בגרמנית עם אביו), תווים, טיוטות שירים ותרגומי שירים לאנגלית. כמו כן נמצאים בו מכתבים ורשימות של משה הילמן, לימים מנהל בית חינוך תיכון ערב (ברחוב הרב קוק בירושלים), שבביתו ובבית רעייתו הציירת יאנה שחרל, התגורר בן-יוסף ושם נותרו חפציו אחרי מותו. העיזבון יימסר בקרוב לספרייה הלאומית בירושלים, ורשימה זו מוקדשת לפועלו ולזיכרו של איש מיוחד זה. כל התמונות (אלא אם צוין אחרת) נלקחו מעיזבונו או מהאוסף הפרטי שלי.
א. משהו על צבי בן-יוסף
צבי נולד בשנת 1914 בעיירה סאסוב (Sasów) שבגליציה המזרחית, כיום במערב אוקראינה. שמו המקורי היה אוטו דרסלר. אביו יוסף היה איש עסקים עתיר נכסים שהתעשר מגילוי נפט, ואמו סבינה, הייתה שוחרת אמנות ומוזיקה. בשנת 1920 עברה המשפחה לווינה, שם התחנך הנער בגימנסיה והמשיך את לימודיו באקדמיה הדיפלומטית, מוסד שנועד להכשיר סטודנטים למשרות דיפלומטיות והעניק תארים אקדמיים בשיתוף אוניברסיטת וינה. עם סיום לימודיו, ביולי 1936, קיבל צבי תעודת הסמכה של דיפלומט. בד בבד למד באיטליה פסנתר וקומפוזיציה אצל הכנר והמלחין הנודע אוטורינו רספיגי.
תעודת הסמכה (דיפלומה) שקיבל צבי בן-יוסף מהאקדמיה הקונסלרית בווינה
אביו, שככל הידוע לא היה מחובבי ציון, ציפה כי בנו יעבוד כדיפלומט בשירות החוץ האוסטרי, אך תקוותיו נכזבו. בקיץ 1936, לאחר סיום לימודיו בווינה, והוא בן 22, עלה צבי ארצה. כבר בתחילת שהותו בארץ שינה את שמו לצמ"א (ראשי התיבות צבי מנחם אליעזר) בן-יוסף (שם אביו), ונרשם ללימודים במכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית שבהר הצופים. בשנת 1938 עבר לקיבוץ קריית ענבים שבהרי ירושלים ועבד במטעים. כשנוסד באותה השנה קיבוץ מעלה החמישה, על שם החמישה שיצאו מולדת לבנות ונפלו על משמרתם, הצטרף צבי למקימי הקיבוץ. בתוך כך שירת בהגנה וכעבור זמן נשלח לקורס מכי"ם בקיבוץ נען.
תעודת הזהות הפלשתינאית של צבי בן-יוסף שגר אז בקרית ענבים ובמעלה החמישה, אוקטובר 1938
כדי לעבוד למחייתו ניגן צבי בבתי קפה ובמועדונים שבהם בילו קצינים בריטים. באפריל 1939 הפליג באונייה לצרפת כדי לפגוש את בני משפחתו שנמלטו מפולין, שהה שם כשלושה חודשים ושב ארצה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 ביקש להתנדב לצבא הבריטי, אך נתקל בקשיים מחמת היותו נתין אוסטרי. לאחר שהמציא מסמכים על היותו יליד פולין, גויס והוצב ביחידת 'בַּאפְס' (BUFFS), שהופקדה על אבטחת מתקנים צבאיים.
אימון של חיילי פלוגה 2 ב'באפס' בה שירת צבי בן-יוסף, 1942 (צילום: זולטן קלוגר)
עם יחידת ה'באפס' שאליה שוייך נדד צבי ברחבי הארץ, ובין היתר הועסק, יחד עם חברו ליחידה שלמה דרורי (אז דויטשר), בשמירה על מחסני הצבא הבריטי בבסיס הצבאי שהוקם סמוך לקיבוץ רמת דוד. בעת שירותם שם חמקו השניים לביקור במושב נהלל הסמוך, ואז גם נולד פזמונו הראשון 'הורה נהלל' ('משתמט אני הייתי'). השיר נכתב בשנת 1941, לאחר בילוי בפנימייה של בית הספר החקלאי לנערות שניהלה חנה מייזל-שוחט בנהלל. השניים שרו, ניגנו ואף רקדו עם בנות הפנימייה. אחת מהן משכה את תשומת לבם במיוחד והמפגש עמה הותיר את חותמו במילות השיר: הִיא הָיְתָה יֹפִי שֶׁל יַלְדָּה, / שַׂעֲרוֹתֶיהָ סְעָרָה בְּיָם דָּגָן סוֹעֵר./ הִיא הָיְתָה אַגָּדָה, / אֶלֶף לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה, מִתּוֹךְ סֵפֶר מְסַפֵּר'. זו הייתה יעל ובמן, בת המושב.לימים סיפר דרורי כי צבי השלים את המנגינה בִּן-לילה, אך התלבט בכתיבת המילים ונעזר בו. כמי שעבד לפני כן במשקים אחדים בנהלל הכיר דרורי היטב את המושב ומשעוליו והכניס לשיר שמות כמה מן המתיישבים. מידע נוסף על השיר, על יעל ובמן (היום הפסלת יעל שלו שגרה ברמת אביב), ועל השמות שנזכרים בשיר הביא עפר גביש בבלוג שלו.
השיר, שהוקלט לראשונה בביצועו של דרורי, נפוץ ברחבי הארץ והיה להיט, לא מעט בזכות ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי. הנה הוא:
זמן קצר אחר כך הועברה יחידתו של צבי ל'מחנה אלנבי' (בשכונת בת גלים שבמבואות חיפה) למשימות שמירה בנמל ובבתי הזיקוק. אז חיבר את שיר הלכת 'הולכים בלילה'. גם כאן חיבר תחילה את הלחן וכיוון שהתקשה בכתיבת המילים נעזר בחברו ליחידה שבתאי פורטוגלי, שלימים התמחה בתיקון פסנתרים בתל אביב. תוך זמן קצר נפוץ השיר בקרב הנוטרים ואנשי ההגנה, ששרו אותו בדרכי הארץ ובמשעוליה.
הנה שמעון ישראלי (בתקליטו 'שירי לוחמים', 1967):
התחנה הבאה בשירותו הצבאי, ביולי 1943, הייתה מחנה בריטי באזור בֵּנגָאזי שבמדבר לוב. כאן ניתנה לו ההזדמנות לעסוק בפעילות האהובה עליו – מוזיקה. הוא הקים וניהל תזמורת של שלושים נגני כלי נשיפה, שניגנה במצעדים ובטקסים והנעימה את זמנם של חיילי היחידה. אהרן חטר-ישי (לימים הפרקליט הצבאי הראשי הראשון בצה"ל), שהיה מפקד הגדוד העברי השני שבו שירת בן-יוסף, הוא שהעיד על כך.
צבי בן-יוסף במדי הצבא הבריטי
בדיוק שנה אחרי כן, ביולי 1944, עם הקמת הבריגדה היהודית, היא החטיבה היהודית הלוחמת (החַיִ"ל), הצטרף בן-יוסף ל'מעין זה', הלהקה הצבאית של החטיבה. הוא התמנה למנהלה המוזיקלי והלחין את המנון הלהקה וכתריסר פזמונים לשלוש תכניותיה. בהופעות הלהקה, בקרב חיילים ובמחנות העקורים באירופה, ליווה צבי את השירה באקורדיון או בפסנתר.
להקת 'מעין זה' מופיעה בפני חיילי הבריגדה בבורג' אל ערב, מצרים, 1944. ליד הפסנתר (משמאל): צבי בן-יוסף (תודה לבני גבירצמן)
בין שירי הלהקה התפרסם בציבור השיר 'כל הדרכים מובילות לרומא'. שיר זה, שנכתב בידי חבר הלהקה יצחק יצחק והולחן על ידי צבי בן-יוסף, הושר בפי יוסי סוקניק (לימים ידין) וחנה מיירצ'ק (לימים מרון), שגם נישאו זה לזו מאוחר יותר. הנה הם שרים יחד את השיר במופע 'היֹה היו זמנים' (1960).
בלהקת 'מעין זה' שירת גם מרדכי זעירא, שהיה כבר אז מלחין ידוע-שם שלזכותו נזקפו שירים רבים ('סובבוני', 'תן כתף', 'הזקן מנהריים', 'שיר הלגיונות', 'היו לילות', 'עד אור הבוקר', 'הי ציוניוני הדרך'), ובכל זאת לתפקיד ניהול הלהקה הועדף בן-יוסף, שהתבלט בכושר מנהיגותו. בין השניים שררה ידידות והערכה הדדית, ולימים אף הלחין בן-יוסף לכבוד חברו וריאציות לפסנתר על הלחן של 'על גבעות שיח' אבריק' ('אדמה אדמתי'), שאותן ניגן בשידור חי ברדיו.
מכתב מצבי בן-יוסף למרדכי זעירא, 6 במארס 1947
עם שחרורו מן הבריגדה ביקש בן-יוסף להתקבל כמורה למוזיקה בכפר הנוער בן שמן, אך לבסוף בחר להצטרף למחלקת המוזיקה העברית בקול ירושלים, שירות השידור המנדטורי, שאנשיו קיבלוהו בזרועות פתוחות. הוא החל בעבודתו ביולי 1946 ועבודתו ברדיו נמשכה פחות משנתיים. תקופה קצרה זו הייתה הפורייה ביותר ביצירתו. הוא חיבר והלחין אז את מרבית שיריו, ביניהם שירים אמנותיים אחדים, כמו 'שֵׁאַתּ אֵינֵךְ' (למילותיו של משה טבנקין), ו'אַיֵּךְ' (שיר אהבה של חיים נחמן ביאליק), שסגנונם המקורי והחדשני הקדים את זמנו.
מיד לאחר קבלת 'תכנית החלוקה', בנובמבר 1947, התייצב צבי במפקדת 'ההגנה' בירושלים, ללא שקיבל צו גיוס, והתנדב לכל משימה. הוא פיקד על שיירות האספקה לשכונות הנצורות בעטרות ובנווה יעקב, השתתף בתקיפת בית צפאפא, שממנה נורו יריות אל שכונת מקור חיים, ולחם בקרבות בכפר סילואן. בפברואר 1948 הועבר לגוש עציון ושימש מפקד אחת המחלקות שהגנו על יישובי הגוש. הוא מונה למפקד המחלקה שהגנה על משלט 'המנזר הרוסי'. ב-12 במאי 1948 פיקד על הקרב הקשה שהתחולל בשטח המנזר ושם נפצע פצעי מוות ונפל.
ב. משהו על מורשתו
בכל השנים הללו לא הניח צבי מידו את כלי הנגינה האהוב עליו ביותר, האקורדיון. אתו הופיע בכל מקום – בבריגדה, בהופעות להקת 'מעין זה', בפעולות ה'הגנה' ובקרבות בגוש עציון. בין קרב לקרב הוא עודד את הלוחמים בצלילי נגינתו. יומיים לפני הכרזת המדינה שאליה נשא את עיניו, כששיריו 'ראש פינה' ו'יש לי כנרת' בקעו ממכשירי גרמופון ברחבי הארץ וצליליהם נישאו בתכניות 'כבקשתך לשירים עבריים', שהאזינו להם מבוגרים ובני נוער, נגדע בטרם עת פתיל חייו של אחד היוצרים המקוריים שקמו לזמר העברי.
תמונת נעורים של צבי בן-יוסף ואקורדיונו
קצרת ימים הייתה
תרומתו לשירת הארץ. שבע שנים בלבד חלפו מיום שכתב את שירו הראשון (1941) ועד היום
שבו חיבר את האחרון (1948). בתקופה זו הניבו עטו וכישרונו למעלה משישים שירים ויצירות
מוזיקליות, ואת רובם חיבר בשנתיים האחרונות לחייו (רשימת לחניו מפורטת בנספח למטה).
כשהחל צבי בן-יוסף להלחין שירים נעה זמרת הארץ על אדני השפעות השירה הרוסית והחסידית מכאן, והמקצב המזרחי-ערבי מכאן. צבי לא השתלב בסגנון שירי ה'הו-הו' ולא היה בין המלחינים שהגיעו מאירופה, נישבו בקסם המזרח וניסו לשלב בלחניהם
סלסולים של שירי תימן ופיוטי ספרד, הבלקן והמגרב. בלחניו סלל לעצמו נתיב סגנוני משלו. שיריו הראשונים, 'הורה נהלל' ו'הולכים בלילה', שהלחין
על רגל אחת, היו צעדים מהוססים ומוקדמים, שנוצרו לפני שגיבש לעצמו צליל אישי ולא
העידו על המפנה שיחול כעבור שנים אחדות בסגנונו.
הקורא בשיריו יתקשה להאמין שהעברית לא הייתה
השפה שגדל עליה. עד בואו לארץ לא הכיר את השירה העברית ולא חווה את אווירתה ותרבותה של ארץ ישראל. הוא אמנם ידע שש שפות על בוריין (אנגלית, גרמנית, איטלקית, פולנית, ספרדית וצרפתית), אך רק עם הגיעו לארץ החל ללמוד עברית וערבית. תוך זמן קצר שָׂרָה עם העברית ויכל לה, והחל לכתוב שירים בשפה שלא הכיר לפני כן.
הנודע בשיריו, 'יש לי כנרת', שכבש לבבות במילותיו ובלחנו, נכתב ב-1947. עוד שיר אחד על הכנרת, 'על ים כנרת ערפל', נותר בכתב
יד בגנזיו.
טיוטת 'על ים כנרת ערפל' בכתב ידו של צבי בן-יוסף
'יש לי כנרת' זכה לתפוצה בלתי רגילה ביישוב אף על פי שעד שנת 1949 הייתה רק הקלטה אחת ויחידה של השיר מפיו של שמשון בר-נוי.
דפרון 'יש לי כנרת', 1947
המוזיקה מפעמת במילות השיר, שמלא וגדוש במונחים צליליים (מיתר, קול, רינה, ניגון, צליל, שיר). משפט הפתיחה, 'יֵשׁ לִי כִּנֶּרֶת מֵיתָרִים אַלְפַּיִם', נישא בפי כל, עד שהפך למטבע לשוני מוכר ומצוטט (למשל בשירו של יעקב שרת 'כנרת אחרת': 'יש לך אוהבים לרוב ומחזרים / הם שרים ופורטים על מיתרים). מפליאים צירופי
הלשון המקוריים שבשיר, שהעידו כי תוך זמן קצר התערה מחברם היטב בלשון העברית
ובניביה. כזה הוא המשפט: 'אַךְ סְתָו כִּי בָא: תּוּגַת-הַדְּמִי יִשְׁזֹר: יִדֹּם שִׁירִי, יָנוּם מֵיתָר מִכְּפֹר'.
הנה שמשון בר-נוי שר את 'יש לי כנרת'. צבי בן-יוסף ליווה אותו בפסנתר:
כמו את רוב שיריו,
כך גם את שיר הגעגועים לכנרת כתב בירושלים. הוא ישב בספרייה המוזיקלית של שירות השידור המנדטורי
וחלם על האגם הרחוק. ובהקשר זה, עולה על הדעת רחל המשוררת, שגם היא כתבה את שיריה על הכנרת והגולן בשבתה בחדרה שבעליית הגג בתל אביב.
צבי בן-יוסף לא הכיר את רחל, שנפטרה ב-1931, כמה שנים קודם שעלה לארץ, אך בלי ספק הכיר את שיריה. בעיזבונו נמצאו תווים שהלחין בירושלים לשיר 'על הגורן', שאותו כתבה רחל בשנת 1930. תווים אלה אף פעם לא פורסמו והלחן מעולם לא הוקלט. לימים הלחין גם יהודה שרת את 'על הגורן' (כאן הקלטה שלו).
ככל הידוע, בן-יוסף לא היה מזוהה פוליטית. מחד גיסא, הלחין ארבעה משיריו של הבית"רי שלמה סְקוּלסקי (1982-1912), ומאידך גיסא נטה חיבה לשירתו הרומנטית של משה טבנקין (1979-1917), איש קיבוץ עין חרוד, שמתוך ספר שיריו הלחין שמונה שירים.
ג. 'ארציפון': פרק בדיסקוגרפיה של הזמר העברי
מודעת 'ארציפון' (נדפסה בירחון בֹּחַן, 1948)
התקליטים
של שירי צבי בן-יוסף בביצוע שמשון בר-נוי, שיצאו בשנים 1948-1947, הם פרק שלא תועד עד כה בתולדות התקליט העברי לפני הקמת המדינה (על
ההקלטות בשנים 1936-1892 ראו מאמרי 'התקליט העברי, סיבובים ראשונים [פרקים בדיסקוגרפיה
של הזמר העברי]', יוסי מר-חיים ויאיר סתוי [עורכים],הכל זהב, ספריית מעריב, 1993,
עמ' 20-9).
את
הזמר שמשון בר-נוי (בשמו המקורי פטר נוימן), הכיר בן-יוסף בעת שירותם המשותף בגדוד השני של החי"ל. כשהסתיימה המלחמה ושניהם השתחררו העמיקה ידידותם. הם שיתפו פעולה בהגשת ערבי זמר בבתי מלון על הכרמל. בר-נוי, יליד גרמניה (1988-1922), צעיר יפה תואר, ששמו הלך לפניו כלוחם עטור תהילה בצבאות 'בנות הברית' באירופה, היה בעל קול נעים וצלול, עם נטייה להיגוי ייקי, וכזמר כמעט שלא היה מוכר אז בארץ. לצדו הופיע בן-יוסף, שליווה אותו בנגינה וירטואוזית בפסנתר.
שמשון בר-נוי (מתוך דפרון 'שיר למשמרת')
צבי בן-יוסף ופסנתרו
מי
ששמע אותם באחת ההופעות, והתרשם מהפוטנציאל הגלום בהם, היה עורך הדין יהושע טרכטנגוט, יליד בסרביה, שעלה לארץ והתיישב בתל אביב. ביאליק הוא ששכנעו לעברת את שם משפחתו ל'חשביה', וכן עשה. אחד מבניו של יהושע היה אריה חשביה (2015-1931), שהתבלט מגיל צעיר בכישרונותיו, ולימים נודע כסופר, עיתונאי ומתרגם של מאות ספרים לעברית.
טרכטנגוט היה גם פטרון תרבות. כשפגש יוצרים ואנשי במה מובטלים, דאג לארגן עבורם הופעות וכך תפקד כמעין אמרגן. במשך השנים טיפח אמנים כמו מינה ברן,
אלכסנדר יהלומי ושחקני 'לי-לה-לו'. בין בר-נוי ובן-יוסף ובין טרכטנגוט ובני משפחתו התפתחה ידידות הדוקה. משפחת טרכטנגוט אימצה
את שני המוזיקאים חסרי המשפחה ונהגה בהם כבנים. טרכטנגוט כינה אותם 'בניי היקרים', והם קראו לו 'אבא' ולרעייתו 'אמא'.
בשנת
1947 הקים טרכטנגוט חברת תקליטים בשם 'ארציפון', ומשרדיה שכנו בשדרות רוטשילד 8 בתל
אביב. הוא לא התכוון לנהלה כעסק מסחרי, אלא ראה בה מכשיר לאיסוף תרומות לפיתוח
ההתיישבות היהודית בארץ על ידי הפצת תקליטים של זמר עברי באמריקה. אפשר לשער שהשם העברי של החברה גם התכתב עם שמה של חברת התקליטים הגרמנית הנודעת 'ארטיפון' (Artiphon).
התקליטים
הראשונים שהוציאה 'ארציפון' היו בביצועם של שני 'ילדיו': בר-נוי ובן-יוסף. לצורך ההקלטות נעזר טרכטנגוט בטכנאי רלף הלינגר ובאביו הנס, שהיה
הבעלים של 'רדיו דוקטור' בתל אביב (לימים התפרסם הלינגר בטענתו, כי הוא זה שאחראי להקלטת טקס הכרזת העצמאות). האולפן לא היה אלא חדר עם פסנתר והתנאים האקוסטיים בו היו רחוקים
מן המקובל היום באולפני הקלטה. את התקליט הראשון, 'יש לי כנרת', הטביע
טרכטנגוט במפעל של חברת התקליטים 'קול ציון', שהוקמה שנה לפני כן בנתניה. על תווית
התקליט הופיע סמל חברת 'ארציפון': ציור של מגדל דוד על רקע חומת ירושלים. כשותף
למיזם צירף אליו את שלמה פיינטוך ('סְלִים'), מי שייסד כעבור שלוש שנים את חברת התקליטים
הישראלית 'מקולית', שהפיקה מאות תקליטים.
תווית תקליט ארציפון: 'יש לי כנרת' בפי שמשון בר-נוי ובליווי צבי בן-יוסף
מצויד ב'מאסטרים' של ההקלטות, שאותן עשה בתל אביב, יצא טרכטנגוט לארצות הברית, ובמפעל של חברת International Record Company, שבלונג
איילנד (ניו יורק), הוא הטביע 860 תקליטים עם תווית כחולה של 'ארציפון'. 360 תקליטים הפיץ טרכטנגוט באמריקה ו-500 הביא עמו ארצה
ומכרם לחנות 'שלזינגר את שפרינגר' ברחוב נחלת בנימין 2 בתל אביב. שלושה מן השירים שהוקלטו היו על פי לחניו של בן-יוסף, שגם ליווה בפסנתר את בר-נוי: 'יש
לי כנרת'; 'ראש פינה' (מילים: שלמה סקוּלסקי); 'שיר למשמרת' (מילים: אריה טרכטנגוט [חשביה]).
תווית תקליט ארציפון: 'ראש פינה' בפי שמשון בר-נוי ובליווי צבי בן-יוסף
למרבה
המזל, הקלטות ראשונות אלה נשמרו. הנה הוא 'שיר למשמרת' בפי שמשון בר-נוי:
את 'שיר למשמרת' כתב אריה טרכטנגוט-חשביה, אז נער בן 17, 'אחיהם' הצעיר של בן-יוסף ובר-נוי.
דפרון 'שיר למשמרת', הוצאת 'ארציפון' 1947
לצד שלושת השירים האלה הקליטו השניים לראשונה את
שירו של קונסטנטין סימונוב (1979-1915), 'את חכי לי', בתרגום אברהם שלונסקי ועל פי לחנו של שלמה דרורי (דויטשר). שירו של סימונוב זכה לכמה לחנים, אך זה של דרורי, חברו של בן-יוסף מימי להקת 'מעין זה', היה המוצלח והאהוב שבכולם.
שני
שירים נוספים הקליטה 'ארציפון' בזמרתו של מנשה בהרב: 'הורה לא נבהלנו' ('אם הופלנו'), למילותיו של יעקב אורלנד בלחן של מנשה בהרב, ו'בערבות הנגב', למילותיו של רפאל
קלצ'קין ובלחן שהושפע משיר סובייטי. התקליט, שהוטבע ב-1947, נקרא 'שיר הנגב'.
כמו חברת 'קול ציון' שקדמה לה, גם חברת 'ארציפון' התפרקה בימי מלחמת העצמאות. עותקים
אחדים של ההקלטות נמסרו לחברת 'הד ארצי', שהחלה לפעול באותה עת, וזו שיווקה את תקליט 'יש לי כנרת', כשמצדו השני 'את חכי לי' של סימונוב ודרורי. שני תקליטים נוספים הפיצה 'הד ארצי' מלחני צבי בן-יוסף, בביצוע שמשון בר-נוי ובליווי פסנתר של בן-יוסף: האחד, 'שאת אינך' למילותיו של משה
טבנקין ו'אַיֵּךְ' למילותיו של ח"נ ביאליק; השני, 'הכל שהיה בינינו' של טבנקין ו'רימון זיכרונותי' של אליהו קרמר (כרמל).
הנה שמשון בר-נוי שר את שירו היפה של משה טבנקין, 'שאת אינך' בלחנו של צבי בן-יוסף:
ד. אחרי מות
ב-12 במאי 1948 נפל צבי בן-יוסף בגוש עציון ותמו חייו הקצרים. הם קופדו לאחר שנתיים בהן היה שרוי בתנופת יצירה נמרצת והלחין עשרות שירים ויצירות מוזיקליות. נפילתו בטרם עת מעלה מאליה את התהייה לאן הייתה יכולה להתפתח יצירתו. בריאיון שערכתי בשנת 1993 עם המלחין, המעבד והמנצח שבתי פטרושקה, לכבוד יום הולדתו התשעים, הוא אמר לי בהתרגשות: 'צבי בן-יוסף חסר לי עד היום כחבר וכמלחין. במותו אבד לזמר העברי מלחין רב-כישרון, שמבחינה מוזיקלית היה בראשית דרכו. לולא נהרג, יכול היה להפתיע בצלילים חדשים בסגנון שרק התחיל להתפתח אצלו'.
פטרושקה ליווה את זכרו של בן-יוסף לאורך השנים. כבר באפריל 1949, עם סיומה של מלחמת השחרור, ערך קצין העיר ירושלים קונצרט מיוחד לזכרו, כשעל תזמורת 'קול ירושלים' ניצח פטרושקה.
כרזה של קונצרט ראשון משירי צבי בן-יוסף בתום מלחמת העצמאות, 6 באפריל 1949
במלאת שנתיים לנפילתו של בן-יוסף נערך קונצרט נוסף לזכרו באולם ימק"א בירושלים, ובו הוענקו פרסים לזוכים בתחרות לעיבודים מוזיקליים של יצירותיו. פטרושקה כיבד את זכרו בחיבור שתי פנטסיות על 'יש לי כנרת' ו'הורה נהלל'.
קונצרט לזכרו של צבי בן-יוסף, 18 במאי 1950
ב-1950, שנתיים לאחר מותו, הוציא המרכז לתרבות של ההסתדרות חוברת עם שישה משיריו (צמ"א בן יוסף, שירים לקול ולפסנתר).
'שירים לקול ולפסנתר', הוצאת המרכז לתרבות, 1950
ב-1959 הפיקו 'קול ישראל' והוועד להנצחת זכרו תקליט משיריו בביצועים חדשים של מרדכי בן שחר, חוה ניר, מקהלת קול ציון ובליווי תזמורת קול ישראל.
עטיפת תקליט של שירי צבי בן-יוסף, 'הד ארצי'' 1959
חוקר הזמר נחומי הרציון, הקדיש לו מאמר ביוגרפי ('צבי בן יוסף: הלוחם-המלחין שנפל בגוש עציון', מרדכי נאור [עורך], גוש עציון מראשיתו עד תש"ח [עידן, 7], יד יצחק בן-צבי, 1986, עמ' 222-213; נגיש למנויי 'כותר'), ובשנת 2010 ערך חוברת משיריו ושמה גם חלומות כאנשים: משירי צבי בן-יוסף.
בחלק השני של רשימה זו נעסוק ב'שחרזדה', שירו האחרון של צבי בן-יוסף, שאותו כתב והלחין בגוש עציון כמה שבועות או חודשים קודם שנפל.
נספח: רשימת לחניו של צמ"א בן יוסף
63 שירים הלחין צבי בן-יוסף, ולמרבה הצער מקצתם לא נותרו מתועדים בתווים. הנה רשימה של כל לחניו הידועים לי, כפי שהם משתקפים מעיזבונו וממקורות אחרים:
51-36. שישה-עשר שירים שהוא עצמו חיבר: 'אלך לי אל צפון', 'בצל תלתלייך', 'די דיינו', 'הולכים בלילה','הורה חאקי','הורה משולשת','הורה נהלל', 'הים רב זוהר, הוד וכחול','חַיִל אַל-מָוֵת', 'יש לי כנרת', 'על ים כנרת ערפל', 'פועה', 'ראות לי בארצי','רוחמה'
('ליל סתר'), 'שחרזדה', 'שתו
עוד'.
53-52. שתי פואמות: 'הציץ ומת' מאת ח"נ ביאליק; 'לנוכח פסל
אפולו' מאת שאול טשרניחובסקי.
58-54. חמישה שירי לכת ללא מילים: 'הגדוד חוזר', 'זוגות במדים', 'מארש אבל', 'שיר הנעורים', 'הבריגדה בבריסל'.
63-59. חמש יצירות לפסנתר: וריאציות על 'אדמה אדמתי' של מרדכי זעירא, אימפרוביזציה על 'כי מציון תצא תורה' של עמנואל עמירן, 'מעיין', 'עדלידע קצרה לשני פסנתרים', סונטה לקלרינט ולפסנתר
אופוס 63'.
