ברחנו אל אותן המלחמות

שקופית: משה בנציון

מאת עמוס רודנר

א. גלגולי נוסח ב'אנחנו מאותו הכפר'

חברי, הזֶמֶרוֹלוֹג עפר גביש, הפנה את תשומת לבי לשינויי הנוסח שיש בשירה של נעמי שמר 'אנחנו מאותו הכפר', שנכתב ב-1966 והפך מאז לאחד השירים המזוהים ביותר עם זיכרונם של הנופלים במערכות ישראל. שתי שורות מתוכו קיימות בגרסאות שונות:

1. בספר הראשון של שיריה (כל השירים, 1967, מס' 34) כתוב: 

בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת

וכך אכן שר יוסי בנאי, שנעמי שמר העניקה לו את זכות הביצוע הראשוני:

נעמי שמר, כל השירים, ידיעות אחרונות, 1967

2. לעומת זאת, בספרה האחרון סימני דרך (כנרת, 2003, מס' 76), כתוב:

הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / לָחַמְנוּ בְּאוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת

ואכן, בהקלטה מ-1969, שרה כך נעמי שמר עצמה:

  

 3. והנה, בביצוע המקורי של להקת פיקוד מרכז, גם הוא משנת 1969, שר הסולן דני וֶסֶלִי:

בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / לָחַמְנוּ בְּשָׁלוֹשׁ הַמִּלְחָמוֹת 

  

עניתי לעפר, שזכור לי היטב שנעמי שמר סיפרה – לתמר רעייתי המנוחה ולי – שבגרסה הראשונה של השיר כתבה:

הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת

אלא שאז דני ליטאי – במאי התוכנית 'רד אלינו לבקעה' (1969) – אמר לה: 'החבר'ה יחשבו שנפלת על הראש. מי זה בורח היום אל המלחמות?', ושכנע אותה לשנות את השורה. 

לצערי, בעיזבונה של נעמי שמר ששמור בספרייה הלאומית בירושלים, אין כתב יד של אף אחת מגרסאות השיר. נעזרתי בזיכרונה של לֵלִי בִּתָה, שזכרה את השורה הזאת כמוני, אבל התברר לה שדני וֶסֶלִי, סולן הביצוע הראשון של להקת פיקוד המרכז, מכיר גם הוא את השורה הזאת אך טוען שהיא נשארה בגדר כוונה ולא נכתבה על נייר. בין כך ובין כך, סיפור הבריחה אל הקרבות היה קרוב לה מאוד והיא התקשתה כנראה להיפרד מן הגרסה המקורית, בין אם נכתבה ובין אם רק נהגתה. קושי זה הוא שגרם לה להתלבט בין הגרסאות האפשריות ולפרסם כל פעם גרסה אחרת לאותן שתי שורות.

בול יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשע"א
עיצוב: אסנת אשל (התאחדות בולאי ישראל)

ב. מי בורח למלחמה?

שיר לחוד ומציאות לחוד. צירוף המילים בריחה אל הלחימה איננו המצאה של נעמי שמר אלא מטבע לשון שנשמר לתופעה נשכחת שרווחה בעבר, במיוחד בהתיישבות העובדת.

הגיוס בקיבוצים, למשימות לאומיות – כולל גיוס לצבא בזמן לחימה – לא התעלם מרצונם של המתנדבים, אבל נקבע, בסופו של דבר, בהתאם למִכסות שהוטלו על הקיבוצים על ידי תנועותיהם והמוסדות הלאומיים. המִכסות אוישו בהתאם להצעת המזכירות של הקיבוץ והובאו לאישור האֲסֵפָה הכללית. נוהג זה שהתנהל, פחות או יותר, על מי מנוחות (למשל, גיוס למשטרת המנדט כשליחי ה'הגנה') התערער עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

חברי הקיבוצים הגדולים (שרובם הוקמו בשנים 1932-1928, כלומר בשנות המשבר הכלכלי הבין-לאומי) עוד לא ענו אז להגדרת יצחק בן-אהרן 'אין שמרן ממהפכן זקן', אבל כבר ענו, ברובם, להגדרה 'אין שמרן ממהפכן שהצליח'. הם היו כל כך מרוכזים ומופתעים מהצלחתם שלא תמיד הפנימו שגם מחוץ לעולמם מתרחשים דברים הרי גורל.

הנכונות להתגייס לצבא הבריטי ולהשתתף בלחימה בנאצים הייתה גדולה מהמִכסות שהטילה התנועה, למשל על קיבוץ ילדותי, גבעת ברנר. הייתי ילד ולא זכרתי את הסערות סביב ההתנדבות לצבא. נחשפתי אליהן במקרה, כשלרגל איזה אירוע תרבותי נסעתי לקיבוץ השכן נצר סירני. ביקשתי לפגוש שם את יוסף אחאי (1988-1898), המחנך, העורך ומשורר הילדים, כדי שישלים לי את המילים לפזמון המקומי 'הבו יד לֶעָמָל' (שאותו כתב אחאי בגבעת ברנר, לפני שעבר ב-1952 לנצר סירני, בימי הפילוג בקיבוץ המאוחד). אחאי הוציא  פנקס קטן בלי שורות והשלים את הבתים החסרים בכתב ידו היפה, שכמותו היו רק למורים לעברית בגימנסיות 'תרבות' בליטא ובפולין. אבל הוא לא הסתפק בכך. בלי ששאלתי אותו, סיפר לי בגאווה רבה, שכתב את השיר נגד הגיוס לצבא הבריטי ללא אישור הקיבוץ, ובספק נזיפה ציין כי אפילו בן-אשר התגייס לבריגדה וברח למלחמה בניגוד מוחלט להחלטה מפורשת של האסֵפה הכללית. חיים בן אשר (1998-1904) אכן היה מהאישים יוצאי הדופן שבקרב מייסדי גבעת ברנר. איש רוח וחזון, שבשנותיו בבריגדה ערך את עיתון החיילים היהודיים היומי – החייל. לימים היה חבר כנסת, ומנהל בית ברל. גם הוא עבר לנצר סירני (אפשר לקרוא עליו כאן).

יוסף אחאי (ויקיפדיה)

חיים בן אשר (ויקיפדיה)

מצויד במידע שנידב לי אחאי, שאלתי את בנו של חיים, פרופסור (אמריטוס) לחקלאות יפתח בן אשר, מה זכור לו על התנדבות אביו לבריגדה. יפתח סיפר על אסֵפה כללית סוערת ורוויית גינויים. הוא סיפר גם שהיו חברי קיבוץ, ששירתו בבריגדה עם אביו, אך לא דיברו אִתו עד השחרור. בגבעת ברנר לא רק חיברו ושרו פזמון נגד מה שכונה 'גיוס פרטי', אלא שאף הוכן פלקט מצויר שאותו תלו בחדר האוכל בחגים. 

התופעה הזאת של התנדבות ליחידות לחימה ללא אישור מוסדות הקיבוץ, רווחה בקיבוצים רבים ונקראה בריחה. הנער בן ה-18 מוטי פיין, למשל – כשני עשורים לפני שהיה למפקד חיל האוויר האלוף מוטי הוד (2003-1926) – ברח ב-1944 מדגניה א' והצטרף לחיילי הבריגדה.

תופעת הבריחה נמשכה כמובן גם בימי מלחמת העצמאות. חשוב להזכיר שכל צעירי הקיבוצים – מגיל 18 עד 26 – גוייסו לחילות השדה (החי"ש), שלצד הפלמ"ח (שם היה גיוס מלא) היו היחידות המאומנות ביותר של 'ההגנה'. מגוייסי החי"ש שירתו בדרך כלל בסביבות יישובם, והבריחה הייתה אפוא מלחימה מליציונית, מפעם לפעם, ללחימה 'אמיתית' בגיוס מלא.

וכך היו הדברים בגבעת ברנר בשנת תש"ח: אחרי שנכבשו חמשת הכפרים הערביים שהקיפו את הקיבוץ, והמתח הבטחוני השתחרר, 'ברחו' שלושה תלמידי כיתה י"ב לגדוּד 'הפורצים'. גדוד זה, ששכל יותר חללים מכל גדוד אחר, השתייך לחטיבת פלמ"ח-הראל, ששכלה יותר חללים מכל חטיבה אחרת ב-1948. השלושה, דניאל סרני (בנו של אֶנְצוֹ; נספה באסון מעגן ב-1954), צבי אכטנברג (משגב), ויורם בן-דוד, 'נצלבו' באסֵפה הכללית והוצגו כדוגמה לכשלון בחינוך הדור הצעיר, כמובן שבדיעבד אישרו את גיוסם. זמן קצר אחר כך 'ברחו' גם הבנות לילית לוינסון ורחל זכאי.

הלל לביא (1948-1929)

לילית הייתה חברתו של הִלֵּל לביא מעין חרוד (בנו של שלמה לביא [1963-1882], איש העלייה השנייה ומדמויות המופת של התנועה הקיבוצית). נפילת אחיו הבכור ירובעל, הייתה אחת הסיבות להתנגדות קיבוצו להתגייסותו ליחידה לוחמת בגיוס מלא. רק כשאיים בבריחה, הקיבוץ אישר לו השתתפות בקורס מ"כים. והוא, במקום קורס המ"כים ברח ליחידת פשיטה מטכ"לית שירדה לנגב להשתתף בעצירת הצבא המצרי הסדיר, שפלש למדינת ישראל הצעירה בתגובה להכרזה על הקמתה. בירידה לנגב עצר הלל בגבעת ברנר כדי לפגוש את לילית (שעבדה ברפת, במגפיים). ימים ספורים לאחר מכן נפל באחד הקרבות של יחידתו.

לילית הגיבה בבריחה לפלמ"ח, כשאיתה חברתה רחל זכאי. כששאלתי פעם את רחל כיצד הגיבו על כך בקיבוץ, היא השיבה: 'הקדישו לשְׁתֵּינוּ את אותה אֲסֵפַת הַטָּפַת'...  

רחל זכאי

לילית לוינסון

נסיים היכן שהתחלנו, בנעמי שמר.

זאבל'ה עמית (סלוצקי) ויוסל'ה רגב, שבהשראת סיפר החברות יוצאת הדופן ביניהם בחרה נעמי שמר לכתוב את 'אנחנו מאותו הכפר', היו מושבניקים בני נהלל. היו כמובן מושבניקים רבים שהתנדבו ללחימה בלי לקבל את ברכת משפחתם, אבל הביטוי בריחה היה שמור לקיבוצניקים שצפצפו על התקנון, שהחליף את רוח ההתנדבות בצו תנועה מטעם אסֵפת החברים. 

שיר זֶמֶר בהשראת דמויות אמיתיות אינו ביוגרפיה. נעמי שמר הייתה חופשית לייחס לגיבוריה 'בריחה אל אותן המלחמות', למרות שהיו מושבניקים וצירוף לשוני זה לא הלם את מעשיהם. אבל הסיפור מורכב יותר: לשמר היו בקיבוץ הולדתה, כנרת, שני 'בורחים' קרובים ביותר: בן-דודה יענקל'ה מלמד ובן-כיתתה גור מאירוב (בנו של שאול, שבעקבות נפילת בנו, שינה את שם משפחתו לאביגור). שניהם ברחו מכנרת ל'מחלקת הקומנדו' של גדוד 12 בגולני. גור, בן ה-17, נהרג בקרבות באזור סג'רה מול צבאות קאוקג'י, ויענקל'ה הביא את גופתו לקבורה בכנרת. 

באתר 'יזכור' מצוטט פתק שכתב גור, גם בשמו של חברו יענק'לה, למִפְקדת כנרת, קודם בריחתו:

למפקדה, שלום! אני מצטער שאני מוכרח לפנות אליכם בדרך הכתב ולא בדיבור ישיר. החלטנו לצאת. לא בקלות החלטנו לצאת בדרך ההסתלקות. תמיד התנגדנו לדרך זו ואנו מקווים שלא רבים ילכו בדרכנו זאת, אולם הרגשנו שאנחנו מוכרחים ללכת ואתכם הסליחה. לו היינו רואים איזו תקווה שהיא לסדר את העניין על ידי משא-ומתן ישיר, היינו עושים זאת. הננו מוכנים לשאת בתוצאות הליכה זו. בידכם להטיל עלינו עונש כרצונכם - ובצדק. אבל זכרו שלא ברחנו מהחזית, אלא להיפך! אנחנו מקווים להתראות אחרי המלחמה. ושוב אנחנו מבקשים את סליחתכם!!! בניכם גור ויעקב (הדגשות שלי).

גור מאירוב (1948-1931) עם הוריו שאול ושרה (כוכב הצפון)

בקרבות בלימת הסורים, הגולשים מהגולן לעמק הירדן, נפלו מכיתתה של נעמי גם דן כִּנרתי וזמיר דהאן. נפילתם של שלושת חבריה לילדות ולנעורים, הייתה חוויה כואבת ומכוננת. נעמי, שדיברה על השלושה לאורך כל השנים, ותמיד בהתרגשות, לא הייתה יכולה שלא להזכירם (בדמעות) גם בפגישותיה עם תלמידי תיכון. היא ניסתה כמה פעמים לבטא את געגועיה אליהם בשיר, אבל לא הצליחה להגיע לריחוק המסוים, הנחוץ לפעמים, כדי להפוך זיכרון ליצירה. 

דן כנרתי (1948-1930)

זמיר דהאן (1948-1930)

בשנת 1966, נענתה נעמי שמר לידידה הטוב יוסי בנאי שהזמין אצלה שיר לתוכנית חדשה. בהשפעת נפילתם של שלושת בני כיתתה מכנרת הרחיקה נעמי עדותה וכתבה את 'אנחנו מאותו הכפר' על שני חברים אחרים בני נהלל, זאב עמית (שאז היה עדיין בין החיים) ויוסף רגב. מאוד סביר שהשורה 'בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת', שהתאימה לבני כנרת, השתרבבה לשיר החדש מהגרסה המוקדמת שניסתה לכתוב על יקיריה מכנרת ולא צלחה. בסופו של דבר, השיר לא התאים לתוכניתו של יוסי בנאי והשמעת הבכורה שלו הייתה שלוש שנים מאוחר יותר (1969) על ידי להקת פיקוד המרכז וסולנה דני וֶסֶלִי.

______________________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שעבר לגור בגבעתיים. עמוס ורעייתו המנוחה תמר, צורפו על ידי נעמי שמר למשפחתה והיו מעורבים בעריכה ולפעמים בעיצוב רוב הדברים שפרסמה בדפוס.

rudner-t@zahav.net.il