'מטרתי להקים יחידת צנחנים גדולה': תזכיר של חיים גורי

חיים גורי (שני משמאל) מתאמן בקפא"פ עם חניכיו בהונגריה, 1947 (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עמוס רוּדנר

בסוף שנת 1971, אם לסמוך על זיכרוני, הזדמנתי להוצאת הספרים 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב. ניסיתי להציע לזרֻבבל גלעד, מנהל ההוצאה, להדפיס מהדורה שנייה של ספרון הרשימות שלי בכל הצניעות (הקיבוץ המאוחד, 1968). זרובבל נתן בי מבט אלכסוני יַגֵּעַ ואמר: 'יותר טוב בוא, אני אכיר לך את חיים גורי'. נכנסנו לחדר שבו ישב גורי על הגהות כלשהן. זרובבל אמר 'תכיר את עמוס רודנר מגבעת ברנר', וגורי, שהושיט ידו ללחיצה, אמר 'אני קורא אותך בשדמות'. 'כן', עניתי בענווה, 'וגם פָּצִ'י [אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל], עורך שדמות, כותב אצלי בבַּמַּעֲלֶה'. כך הסתיימה הכרותינו.

לימים, כאקורדיוניסט (שימושי בעיקר לענייני שירת רבים), שגם הפיק וערך את השירונים וגם התעניין ברקע ממנו צמחו שירי הזֶמֶר, ניצלתי את 'היכרותי' עם גורי כדי לאסוף טקסטים לשירי פלמ"ח שזכרתי ממדוּרוֹת מחלקת הפלמ"ח בקיבוץ מכורתי, אבל כאלה שחיים חפר לא חיבר ולכן לא הופיעו באוסף שיריו תחמושת קלה (הקיבוץ המאוחד, 1949). עד צאתו לאור של הקובץ משפחת הפלמ"ח, שערכו שני החיימים, גורי וחפר (ידיעות אחרונות, 1977) לא הִכרתי שום מקור למילותיהם של שירים אלה. 

כך הגעתי לשירים כמו 'בְּסֻכָּה קְטַנָּה', 'הִיא עָמְדָה בַּחַלּוֹן וְהִבִּיטָה', 'תַּק תַּק תַּק מְתַקְתֵּק תַּת-מַקְלָע' או 'קוֹאוֹפֶּרֵיְשֶׁן' (שחפר חיבר ולא פרסם). גורי הקריא לי את השירים בטלפון ושר לפחות בית אחד. 

אני נזכר שלפחות שיר אחד משכתי מגורי אחרי שכבר הופיעו הספרים משפחת הפלמ"ח, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר של נתיבה בן יהודה (כתר, 1990) ואתרי 'שירונט' ו'זמרשת' כבר היו באוויר המרשתת. 

בשנת 2010, לקראת ערב זיכרון להורינו, תמר רעייתי המנוחה ואני תרגמנו (על גבי תרגום מילולי), את השיר הרוסי 'צ'ובצ'יק'. שיר זה, שהיה מאוד אהוב על הורינו, וכמובן ברוסית, מספר על פרחח עני, בעל בלורית פרועה המתבדרת ברוח, שמסתבך בגניבה, נתפס ונשלח לסיביר. כשצ'ובצ'יק שר (בתרגומנו): 'מִסִּיבִּיר לֹא פּוֹחֵד וְלֹא בּוֹרֵחַ / גַּם סִיבִּיר הִיא אֲדָמָה רוּסִית', נזכרתי שהפלמ"חניקים 'אצלנו' שרו, בעברית, כמה בתים במנגינת 'צ'ובצ'יק', כשכל בית הסתיים בשם של מחנה מעצר מנדטורי שאינו מפחיד, כיוון שהוא בארץ ישראל. למשל, 'לֹא אִכְפַּת לִי לָשֶׁבֶת בְּרָפִיחַ / גַּם רָפִיחַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל', או 'גּ'וֹנִי קַח אוֹתִי אֲפִלּוּ לְקַפְרִיסִין / זֶה בַּדֶּרֶךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'. לַזֶמֶר הזה לא היה זֶכֶר במשפחת הפלמ"ח ולא בשום מקור שהכרתי. חזרתי לגורי והזכרתי לו שאנחנו מכירים מזמן... שרתי לו בטלפון את סיומי הבתים שזכרתי וגורי המשיך מיד בשני בתים שזכרתי במעומעם את סיומיהם, על מעצר בעכו ועל מעצר בלטרון. הוא עוד הספיק לומר: 'אני בדלת. הנה הטלפון של רמה זוטא. היא תיתן לך את המילים שאלתרמן חיבר לאיזו מסיבה' (בינתיים גילו ב'זמרשת' שלפחות בית אחד חובר על ידי שלונסקי). רמה הכתיבה לי בטלפון את שני הבתים שגורי הזכיר, וסיפרה שלמדה אותם מאביה, יוסף אבידר, שהיה מראשי ההגנה ולימים אלוף בצה"ל.

ביום העצמאות של אותה שנה (2010), תמר ואני הגענו לבנייני האומה לטקס הענקת פרס ישראל למשורר אריה סיון (אחיה של תמר). על המישורת בין שני מהלכי מדרגות פגשנו את חיים גורי ורעייתו עליזה. כשסיון גילה, שגורי ואני מכירים, הוא הצביע עליי ואמר לגורי: 'אתה יודע שהוא היה בצנחנים?!'

גורי שאל 'מתי?', ואני השבתי כי היה זה בשירותי הסדיר ב-1954, ואחרי כן עוד כתריסר שנות מילואים. 'היכרת את שְׁוַורצִי? היכרת את ג'ורג'י? היכרת את סמי רפאל?', מנה גורי בהתרגשות שמות של צנחנים ומדריכי צניחה ותיקים, אלה שצ'כית, הונגרית ובולגרית היו שפות אימהותיהם. עניתי שכן, היכרתי... גורי התרגש וסיפר שבשנת 1948 – בתחילת קשרי התמיכה הצבאית שהעניקה צ'כוסלובקיה (בפקודת סטלין!) למדינה היהודית שבדרך – הוא פיקד על קורס צניחה לצעירים יהודים בצבא הצ'כוסלובקי. הוא גם דיקלם – בצ'כית! – את כל הפקודות: מחגירת המצנח ועד היציאה מהמטוס והגִלגול הנכון בפגישה עם הקרקע. מדריכי הצניחה הוותיקים, שעל היכרותי איתם שאל, היו חניכיו, שהשתתפותם בתרגילים ובצניחות, יחד איתו, הצבר מארץ ישראל, הייתה מאוד משמעותית לו.

בסרטון קצר זה, שצולם באחרית ימיו, סיפר גורי בהתרגשות, כשדמעות בעיניו, על חוויותיו מקורס זה:

גורי סיפר לי שכאשר חזר ב-1948 משליחותו ארצה, כדי להצטרף לחבריו הלוחמים בקרבות, הציע לו יגאל ידין להקים יחידת צנחנים וביקש ממנו להכין הצעה בכתב. גורי הכין הצעה וידין אישר ושלח אותה לרמטכ"ל יעקב דורי, עם המלצה להציב את גורי בראש היחידה. 

יגאל ידין, סגן הרמטכ"ל ומחליפו (ויקימדיה)

'ידין הזמין אותי לפגישה', סיפר גורי, ואמר: 'בן גוריון התנגד והתעקש על יהודה הררי. לגורי לא היה ספק שבן גוריון לא אישר את המינוי מסיבות פוליטיות, בשל היותו איש פלמ"ח. 62 שנים אחרי האירועים עדיין חש גורי עלבון קשה. 'תן לי את המייל ואשלח לך את הצעתי לידין', אמר לי. שלחתי לו את המייל והוא שלח לי שני עמודים מצולמים, שמובאים כאן. לאחר מותו של גורי פרסם ארכיון צה"ל כמה תמונות ומסמכים הקשורים בגורי, ביניהם גם מסמך זה, אך קשה היה לפענחו וככל שידוע לי איש לא עשה זאת עדיין (צילום ופענוח של כמה שורות הובאו ברשימה שפורסמה ב-Ynet, ב-1 בפברואר 2018).

השתדלתי, וזה מה שהצלחתי להקליד מתוך התזכיר, למרות צלקות צילום המסמכים, תלאות הזמן והתייבשות צבע הדפוס בְּסִרְטֵי מכונת הכתיבה Hermes Baby  מ-1948). בפענוח הכנסתי סימני פיסוק שלא היו במקור וכן תיקוני כתיב קלים (כתיב מלא או חסר לפי העניין). מעט הוספות ניתנו בתוך סוגריים מרובעים. 

גורי לא היה הראשון או היחיד שהציע תוכנית כזו, וקדמו לו הצעות אחרות (ראו כאן), אך בין כך ובין כך חוקרי תולדות מלחמת העצמאות ותולדות חיל הצנחנים, כמו גם חוקרי יצירתו של גורי, עשויים למצוא עניין בתזכיר זה.

* * * 

השורות הקצרות למעלה מימין הן בכתב ידו של ידין:

לרמטכ"ל [יעקב דורי]                                                

זה בהמשך לשיחתנו.

אבקשך להטיל על אכ"א [אגף כח אדם],

או מח"א [מפקדת חיל אוויר], להקים את היחידה.

מציע את חיים גורי כמפקדה.

בשלב ראשון מציע שהיחידה תצורף לשירות המודיעין

                 [1948] 24.8  י. ידין

                                                                               תזכיר מס'

אל: י. ידין

מאת: חיים גורי

הנידון: הקמת יחידת צנחנים

כהמשך לשיחתנו מיום שישי, קיבלתי על עצמי להביא קווים לתכנית הקמת היחידה הנ"ל. חקרתי, במידת האפשר, את הבעייה ונפגשתי עם מספר אנשים לשם אינפורמציה. הריני רוצה לסכם בזאת את המצב הנוכחי ולהסיק מסקנות מעשיות מכך.

המצב כיום. נעשו עד היום ניסיונות שונים לגבש יחידת צנחנים, אבל רובם היו תוצאה מיוזמה אישית יותר מאשר כיוון והוראה מהמטכ"ל. בעיקר עסקו בכך אנשים שהיו קשורים, במישרין או בעקיפין, לחיל האוויר. נוסף לזאת נמצאים בשורות הצבא מספר אנשים, בעיקר מגח"ל [גיוס חוץ לארץ], שהיו צנחנים בזמן המלחמה השנייה [מלחמת העולם] בצבאות שונים. ע"י [על יד] לשכת המודיעין של אג"ם קיימת קבוצת אנשים (כעשרים), רובם אנשי מקי [פרטיזנים צרפתים], שחלקם היו צנחנים.

הפעולה הרצינית הראשונה נעשתה בצ'[כוסלובקיה], בבית ספר לצנחנים שליד הצבא. קורס זה הקיף כ-35 איש, מהם 15 ארץ-ישראליים המתחלקים ל-5 קצינים ארץ-ישראליים, 2 בד"א [בעלי דרגות אחרות] אמריקאים בעלי ניסיון רב בשטח זה, 4 רבי-טוראים. שאר האנשים אירופאים. הקצינים, כולל את האמריקאים, ממשיכים עתה בהשתלמות רצינית, ליד המטה, בכל הנוגע לארגון החיל, טקטיקה, הצנחת אספקה, בעיות הדרכה, אפסנאות, שלוב פעולות, תִכנון וכו', והם מהווים את הכתובת היחידה לשלד הפיקודי המסוגל לענות לרוב התפקידים הנדרשים ביחידה הנ"ל. בימים אלה מסתיים הקורס ורוב האנשים יחזור ארצה, מלבד מספר קצינים וסמלים שיישארו שם על מנת לקלוט ולארגן את המחזור השני שישלח מכאן.

לפיכך אנו רואים כי קיימת מסגרת ראשונית שתקיף, אחרי מיזוג כל יודעי צניחה מחוץ לארץ ומהארץ, כ-50 איש. דבר זה יקרה באם יאוּרגנו כל הקבוצות המכילות צנחנים ושעדיין מחפשות דרך אל העניין.

בפגישתי עם ראש מטה חיל האוויר, נאמר לי באופן המפורט ביותר כי חיל האוויר מצידו מסוגל למלא על הצד היותר טוב את הקשור בתפקידו הוא, ז.א. [זאת אומרת] הספקת מטוסים לאימון ולפעולה, מצנחים לאנשים ואספקה, מכשירי אימון וכו'. הוא קובע כי בשרות הח.א. [חיל אוויר] נמצאים כיום טייסים שיוכלו בביטחון גמור, לאחר אימון מסוים, לעסוק בהצנחת אנשים.

אי לכך אני מציע את ההצעות כדלקמן, בהנחה שמטכ"ל מעוניין להחיש ככל האפשר את הקמת היחידה, בעיקר בתקופת ההפוגה היחסית כיום.

1. חייב לקום מיד מטה היחידה שיתחיל מיד בארגונה. על המטה לכלול בתחילתו: א. מפקד היחידה; ב. קצין קשר עם מטכ"ל [ועם] מח"א; ג. אפסנאי.

2. יש להקים מיד בסיס ליחידה שישמש לקלט ומיון. בו יוכלו האנשים [להתארגן] לאימון ולפעולה ואליו יוחזרו מבית הספר [לצניחה בצ'כוסלובקיה]. בסיס זה חייב להכיל בתוכו את הדברים הדרושים לאימון ולארגון ראשוני. ראש מטה מח"א מציע לעשות זאת בקרבת שדה תעופה או בתוך שדה תעופה.

3. יש לקבוע איזה אגף במטכ"ל אחראי ליחידה באופן ישיר, לא רק בפעולתה אלא בשלבי התארגנותה ואימוניה, ולמי [תהיה] קשורה בכל הנוגע לאפסנאות וכספים.

4. יש להתחיל בגיוס אנשים מיד. לדעתי יש לארגן בשלב ראשון פלוגה שתכיל בתוכה את השלד למפקדה שלה: סמלים, קצינים, אלחוטאים וכו'. זאת כדי לשלוח אותם מיד לחוץ לארץ. כ"כ יש להתחיל למיין את המועמדים בשאר הדרגות. לבודקם, לקבוע את תאריך נסיעתם. על האנשים להיות מסוגלים לפעילות מיוחדת מבחינת נכונותם והתנדבותם. יש לצרף מיד את כל האנשים שעברו אימון בצניחה או הקשורים למקצוע ולהקים [?] לשם השתלמות מקצועית והתאמתם לתפקידם. 

5. יש להתחיל מיד בהקמת בי"ס לצנחנים בארץ ולקשור קשר ישיר עם חיל האוויר בכל הנוגע לתפקידם בעניין. יש בידינו התכנית המלאה לביה"ס ואין כל מניעה להקימו בארץ.

6. יש לשאוף להקנות אימון בצניחה לחלק מיחידות המשימה או הקומנדו, או יחידות מובחרות כחטיבות פלמ"ח. יחידות אלה פועלות ביחידות חיל רגלים או ג'יפים אבל מסוגלות לפעול כחיל מוטס או כצנחנים.*

[הערת כוכבית בתחתית המכתב בכתב ידו של גורי:] 

בשבוע שעבר נעשה ניסיון מעניין ???? בשדה תעופה בהפעלת יחידות חיִּל מוטס בפעולת פשיטה. בפשיטה זו שולבו אלמנטי הצנחה. יש לתאם את כל הניסיונות הנעשים בשטח זה עם אימוניה ותכניותיה של יחידת הצנחנים, לשם שילוב ולימוד הדדי, במידה שלא תאושר העברת יחידות אלה לחיל הצנחנים. 

7. יש לאשר את עמדת [מעמד] האנשים כאן ובצ'[כוסלובקיה] ולאשר את השתייכותם לחיל זה. כ"כ [כמו כן] יש ליפות את בא-כוחנו ליד מחלקת הרכישה שם [כדי] להתחיל מיד ברכישת חלקי ציוד הדרושים לנו. כ"כ יש לדאוג לקשר ישיר ומתמיד בין הארץ ושם [למתאמנים בצ'כוסלובקיה].

8. יש לשאוף להגיע במהירות הגדולה ביותר לתמרוני פעולות משולבות של מספר שירותים על מנת להכשיר את היחידה לקרב בתנאי הארץ, בעיקר [מפני] שחלק מהחומר האנושי הוא בן חו"ל. להלן תוספת מיוחדת הקשורה בבעיית אנשים לפעולות מיוחדות, הכוונה [ל]מסתערבים. 

כל הגורמים הנוגעים ליחידה זו הביאו את דרישתם להקנות אימון צנחנים למספר מסוים מאנשיה. אנשים אלה יפעלו בתפקידים שונים ולא יחשבו לצנחני קרב גרידא; הם יעמדו לפקודתה של לשכתם בכל הנוגע לתפקידם המיוחד, אבל בכל הקשור עם הקניית אימון הצניחה והפעלתה בפעולה [הם] חייבים להיות כפופים למפקד היחידה.

סיכום

חבר האנשים, הנמצא כיום בארץ, ובעיקר בצ'[כוסלובקיה], תוך תוספת המתנדבים החדשים, מסוגל לשמש התחלה רצינית לעניין, בהנחה שתנאי החוץ יחייבו את הגדלת הקף היחידה. במקרה שידרשו פרטים ותוספות, או פרטי פרטים, אני נכון למלאם בכל זמן [ובכל] דקה.

[אחרי הסיכום גורי הוסיף בכתב ידו:]

נ.ב. כל האמור בתזכיר זה אינו מבטל את מטרתי להקים בצבא ההגנה לישראל יחידת צנחנים גדולה בשילוב עם חיִל מוטס. יש לבנות את היחידה כיום בצורה שתוכל לענות על תפקידיה בעתיד.

 ___________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר וגם צנחן בעברו  rudner-t@zahav.net.il

ברחנו אל אותן המלחמות

שקופית: משה בנציון

מאת עמוס רודנר

א. גלגולי נוסח ב'אנחנו מאותו הכפר'

חברי, הזֶמֶרוֹלוֹג עפר גביש, הפנה את תשומת לבי לשינויי הנוסח שיש בשירה של נעמי שמר 'אנחנו מאותו הכפר', שנכתב ב-1966 והפך מאז לאחד השירים המזוהים ביותר עם זיכרונם של הנופלים במערכות ישראל. שתי שורות מתוכו קיימות בגרסאות שונות:

1. בספר הראשון של שיריה (כל השירים, 1967, מס' 34) כתוב: 

בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת

וכך אכן שר יוסי בנאי, שנעמי שמר העניקה לו את זכות הביצוע הראשוני:

נעמי שמר, כל השירים, ידיעות אחרונות, 1967

2. לעומת זאת, בספרה האחרון סימני דרך (כנרת, 2003, מס' 76), כתוב:

הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / לָחַמְנוּ בְּאוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת

ואכן, בהקלטה מ-1969, שרה כך נעמי שמר עצמה:

  

 3. והנה, בביצוע המקורי של להקת פיקוד מרכז, גם הוא משנת 1969, שר הסולן דני וֶסֶלִי:

בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / לָחַמְנוּ בְּשָׁלוֹשׁ הַמִּלְחָמוֹת 

  

עניתי לעפר, שזכור לי היטב שנעמי שמר סיפרה – לתמר רעייתי המנוחה ולי – שבגרסה הראשונה של השיר כתבה:

הָלַכְנוּ אֶל אוֹתָם הַמְּקוֹמוֹת / בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת

אלא שאז דני ליטאי – במאי התוכנית 'רד אלינו לבקעה' (1969) – אמר לה: 'החבר'ה יחשבו שנפלת על הראש. מי זה בורח היום אל המלחמות?', ושכנע אותה לשנות את השורה. 

לצערי, בעיזבונה של נעמי שמר ששמור בספרייה הלאומית בירושלים, אין כתב יד של אף אחת מגרסאות השיר. נעזרתי בזיכרונה של לֵלִי בִּתָה, שזכרה את השורה הזאת כמוני, אבל התברר לה שדני וֶסֶלִי, סולן הביצוע הראשון של להקת פיקוד המרכז, מכיר גם הוא את השורה הזאת אך טוען שהיא נשארה בגדר כוונה ולא נכתבה על נייר. בין כך ובין כך, סיפור הבריחה אל הקרבות היה קרוב לה מאוד והיא התקשתה כנראה להיפרד מן הגרסה המקורית, בין אם נכתבה ובין אם רק נהגתה. קושי זה הוא שגרם לה להתלבט בין הגרסאות האפשריות ולפרסם כל פעם גרסה אחרת לאותן שתי שורות.

בול יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, תשע"א
עיצוב: אסנת אשל (התאחדות בולאי ישראל)

ב. מי בורח למלחמה?

שיר לחוד ומציאות לחוד. צירוף המילים בריחה אל הלחימה איננו המצאה של נעמי שמר אלא מטבע לשון שנשמר לתופעה נשכחת שרווחה בעבר, במיוחד בהתיישבות העובדת.

הגיוס בקיבוצים, למשימות לאומיות – כולל גיוס לצבא בזמן לחימה – לא התעלם מרצונם של המתנדבים, אבל נקבע, בסופו של דבר, בהתאם למִכסות שהוטלו על הקיבוצים על ידי תנועותיהם והמוסדות הלאומיים. המִכסות אוישו בהתאם להצעת המזכירות של הקיבוץ והובאו לאישור האֲסֵפָה הכללית. נוהג זה שהתנהל, פחות או יותר, על מי מנוחות (למשל, גיוס למשטרת המנדט כשליחי ה'הגנה') התערער עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

חברי הקיבוצים הגדולים (שרובם הוקמו בשנים 1932-1928, כלומר בשנות המשבר הכלכלי הבין-לאומי) עוד לא ענו אז להגדרת יצחק בן-אהרן 'אין שמרן ממהפכן זקן', אבל כבר ענו, ברובם, להגדרה 'אין שמרן ממהפכן שהצליח'. הם היו כל כך מרוכזים ומופתעים מהצלחתם שלא תמיד הפנימו שגם מחוץ לעולמם מתרחשים דברים הרי גורל.

הנכונות להתגייס לצבא הבריטי ולהשתתף בלחימה בנאצים הייתה גדולה מהמִכסות שהטילה התנועה, למשל על קיבוץ ילדותי, גבעת ברנר. הייתי ילד ולא זכרתי את הסערות סביב ההתנדבות לצבא. נחשפתי אליהן במקרה, כשלרגל איזה אירוע תרבותי נסעתי לקיבוץ השכן נצר סירני. ביקשתי לפגוש שם את יוסף אחאי (1988-1898), המחנך, העורך ומשורר הילדים, כדי שישלים לי את המילים לפזמון המקומי 'הבו יד לֶעָמָל' (שאותו כתב אחאי בגבעת ברנר, לפני שעבר ב-1952 לנצר סירני, בימי הפילוג בקיבוץ המאוחד). אחאי הוציא  פנקס קטן בלי שורות והשלים את הבתים החסרים בכתב ידו היפה, שכמותו היו רק למורים לעברית בגימנסיות 'תרבות' בליטא ובפולין. אבל הוא לא הסתפק בכך. בלי ששאלתי אותו, סיפר לי בגאווה רבה, שכתב את השיר נגד הגיוס לצבא הבריטי ללא אישור הקיבוץ, ובספק נזיפה ציין כי אפילו בן-אשר התגייס לבריגדה וברח למלחמה בניגוד מוחלט להחלטה מפורשת של האסֵפה הכללית. חיים בן אשר (1998-1904) אכן היה מהאישים יוצאי הדופן שבקרב מייסדי גבעת ברנר. איש רוח וחזון, שבשנותיו בבריגדה ערך את עיתון החיילים היהודיים היומי – החייל. לימים היה חבר כנסת, ומנהל בית ברל. גם הוא עבר לנצר סירני (אפשר לקרוא עליו כאן).

יוסף אחאי (ויקיפדיה)

חיים בן אשר (ויקיפדיה)

מצויד במידע שנידב לי אחאי, שאלתי את בנו של חיים, פרופסור (אמריטוס) לחקלאות יפתח בן אשר, מה זכור לו על התנדבות אביו לבריגדה. יפתח סיפר על אסֵפה כללית סוערת ורוויית גינויים. הוא סיפר גם שהיו חברי קיבוץ, ששירתו בבריגדה עם אביו, אך לא דיברו אִתו עד השחרור. בגבעת ברנר לא רק חיברו ושרו פזמון נגד מה שכונה 'גיוס פרטי', אלא שאף הוכן פלקט מצויר שאותו תלו בחדר האוכל בחגים. 

התופעה הזאת של התנדבות ליחידות לחימה ללא אישור מוסדות הקיבוץ, רווחה בקיבוצים רבים ונקראה בריחה. הנער בן ה-18 מוטי פיין, למשל – כשני עשורים לפני שהיה למפקד חיל האוויר האלוף מוטי הוד (2003-1926) – ברח ב-1944 מדגניה א' והצטרף לחיילי הבריגדה.

תופעת הבריחה נמשכה כמובן גם בימי מלחמת העצמאות. חשוב להזכיר שכל צעירי הקיבוצים – מגיל 18 עד 26 – גוייסו לחילות השדה (החי"ש), שלצד הפלמ"ח (שם היה גיוס מלא) היו היחידות המאומנות ביותר של 'ההגנה'. מגוייסי החי"ש שירתו בדרך כלל בסביבות יישובם, והבריחה הייתה אפוא מלחימה מליציונית, מפעם לפעם, ללחימה 'אמיתית' בגיוס מלא.

וכך היו הדברים בגבעת ברנר בשנת תש"ח: אחרי שנכבשו חמשת הכפרים הערביים שהקיפו את הקיבוץ, והמתח הבטחוני השתחרר, 'ברחו' שלושה תלמידי כיתה י"ב לגדוּד 'הפורצים'. גדוד זה, ששכל יותר חללים מכל גדוד אחר, השתייך לחטיבת פלמ"ח-הראל, ששכלה יותר חללים מכל חטיבה אחרת ב-1948. השלושה, דניאל סרני (בנו של אֶנְצוֹ; נספה באסון מעגן ב-1954), צבי אכטנברג (משגב), ויורם בן-דוד, 'נצלבו' באסֵפה הכללית והוצגו כדוגמה לכשלון בחינוך הדור הצעיר, כמובן שבדיעבד אישרו את גיוסם. זמן קצר אחר כך 'ברחו' גם הבנות לילית לוינסון ורחל זכאי.

הלל לביא (1948-1929)

לילית הייתה חברתו של הִלֵּל לביא מעין חרוד (בנו של שלמה לביא [1963-1882], איש העלייה השנייה ומדמויות המופת של התנועה הקיבוצית). נפילת אחיו הבכור ירובעל, הייתה אחת הסיבות להתנגדות קיבוצו להתגייסותו ליחידה לוחמת בגיוס מלא. רק כשאיים בבריחה, הקיבוץ אישר לו השתתפות בקורס מ"כים. והוא, במקום קורס המ"כים ברח ליחידת פשיטה מטכ"לית שירדה לנגב להשתתף בעצירת הצבא המצרי הסדיר, שפלש למדינת ישראל הצעירה בתגובה להכרזה על הקמתה. בירידה לנגב עצר הלל בגבעת ברנר כדי לפגוש את לילית (שעבדה ברפת, במגפיים). ימים ספורים לאחר מכן נפל באחד הקרבות של יחידתו.

לילית הגיבה בבריחה לפלמ"ח, כשאיתה חברתה רחל זכאי. כששאלתי פעם את רחל כיצד הגיבו על כך בקיבוץ, היא השיבה: 'הקדישו לשְׁתֵּינוּ את אותה אֲסֵפַת הַטָּפַת'...  

רחל זכאי

לילית לוינסון

נסיים היכן שהתחלנו, בנעמי שמר.

זאבל'ה עמית (סלוצקי) ויוסל'ה רגב, שבהשראת סיפר החברות יוצאת הדופן ביניהם בחרה נעמי שמר לכתוב את 'אנחנו מאותו הכפר', היו מושבניקים בני נהלל. היו כמובן מושבניקים רבים שהתנדבו ללחימה בלי לקבל את ברכת משפחתם, אבל הביטוי בריחה היה שמור לקיבוצניקים שצפצפו על התקנון, שהחליף את רוח ההתנדבות בצו תנועה מטעם אסֵפת החברים. 

שיר זֶמֶר בהשראת דמויות אמיתיות אינו ביוגרפיה. נעמי שמר הייתה חופשית לייחס לגיבוריה 'בריחה אל אותן המלחמות', למרות שהיו מושבניקים וצירוף לשוני זה לא הלם את מעשיהם. אבל הסיפור מורכב יותר: לשמר היו בקיבוץ הולדתה, כנרת, שני 'בורחים' קרובים ביותר: בן-דודה יענקל'ה מלמד ובן-כיתתה גור מאירוב (בנו של שאול, שבעקבות נפילת בנו, שינה את שם משפחתו לאביגור). שניהם ברחו מכנרת ל'מחלקת הקומנדו' של גדוד 12 בגולני. גור, בן ה-17, נהרג בקרבות באזור סג'רה מול צבאות קאוקג'י, ויענקל'ה הביא את גופתו לקבורה בכנרת. 

באתר 'יזכור' מצוטט פתק שכתב גור, גם בשמו של חברו יענק'לה, למִפְקדת כנרת, קודם בריחתו:

למפקדה, שלום! אני מצטער שאני מוכרח לפנות אליכם בדרך הכתב ולא בדיבור ישיר. החלטנו לצאת. לא בקלות החלטנו לצאת בדרך ההסתלקות. תמיד התנגדנו לדרך זו ואנו מקווים שלא רבים ילכו בדרכנו זאת, אולם הרגשנו שאנחנו מוכרחים ללכת ואתכם הסליחה. לו היינו רואים איזו תקווה שהיא לסדר את העניין על ידי משא-ומתן ישיר, היינו עושים זאת. הננו מוכנים לשאת בתוצאות הליכה זו. בידכם להטיל עלינו עונש כרצונכם - ובצדק. אבל זכרו שלא ברחנו מהחזית, אלא להיפך! אנחנו מקווים להתראות אחרי המלחמה. ושוב אנחנו מבקשים את סליחתכם!!! בניכם גור ויעקב (הדגשות שלי).

גור מאירוב (1948-1931) עם הוריו שאול ושרה (כוכב הצפון)

בקרבות בלימת הסורים, הגולשים מהגולן לעמק הירדן, נפלו מכיתתה של נעמי גם דן כִּנרתי וזמיר דהאן. נפילתם של שלושת חבריה לילדות ולנעורים, הייתה חוויה כואבת ומכוננת. נעמי, שדיברה על השלושה לאורך כל השנים, ותמיד בהתרגשות, לא הייתה יכולה שלא להזכירם (בדמעות) גם בפגישותיה עם תלמידי תיכון. היא ניסתה כמה פעמים לבטא את געגועיה אליהם בשיר, אבל לא הצליחה להגיע לריחוק המסוים, הנחוץ לפעמים, כדי להפוך זיכרון ליצירה. 

דן כנרתי (1948-1930)

זמיר דהאן (1948-1930)

בשנת 1966, נענתה נעמי שמר לידידה הטוב יוסי בנאי שהזמין אצלה שיר לתוכנית חדשה. בהשפעת נפילתם של שלושת בני כיתתה מכנרת הרחיקה נעמי עדותה וכתבה את 'אנחנו מאותו הכפר' על שני חברים אחרים בני נהלל, זאב עמית (שאז היה עדיין בין החיים) ויוסף רגב. מאוד סביר שהשורה 'בָּרַחְנוּ אֶל אוֹתָן הַמִּלְחָמוֹת', שהתאימה לבני כנרת, השתרבבה לשיר החדש מהגרסה המוקדמת שניסתה לכתוב על יקיריה מכנרת ולא צלחה. בסופו של דבר, השיר לא התאים לתוכניתו של יוסי בנאי והשמעת הבכורה שלו הייתה שלוש שנים מאוחר יותר (1969) על ידי להקת פיקוד המרכז וסולנה דני וֶסֶלִי.

______________________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שעבר לגור בגבעתיים. עמוס ורעייתו המנוחה תמר, צורפו על ידי נעמי שמר למשפחתה והיו מעורבים בעריכה ולפעמים בעיצוב רוב הדברים שפרסמה בדפוס.

rudner-t@zahav.net.il

מסיפורי גבעת ברנר: שעון הקיר הגדול במדינה

האסם הישן של גבעת ברנר, 2009 (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

מאת עמוס רודנר וטלי שרמן

בערך גבעת ברנר בוויקיפדיה יש סעיף הנקרא 'אתרים בעלי עניין'. הנה מה שכתבו שם על האסם של הקיבוץ (עם כמה תיקונים הכרחיים):

• על האסם של הקיבוץ נמצא שעון הקיר הגדול בארץ שנבנה בשנת 1984 על ידי יובל צמח, ניר יעקובי וגלי חצור מחומרים וחלקים שהיו בקיבוץ. אורך המחוג הגדול מהציר עד הקצה: 2.4 מטר. אורך המחוג הקטן מהציר עד הקצה: 1.6 מטר. קוטר השעון כ-5 מטר. בצד הנגדי של כל מחוג, יצוקה משקולת מעופרת של מצברים ישנים. במקור עבד השעון על טיימר תעשייתי מהמפעל 'רימון'. כיום הוא מפוקד על ידי בקר של חברת המחשבים של גבעת ברנר 'גביש'. הגיר שלו הוא גיר של משאבות מ'רימון' וכן חלקים נוספים הם של מכשירים שונים מ'רימון'. המחוגים הם מצינורות אלומיניום שנלקחו ממפעל היציקה 'מָטָר'. לכבוד שנת ה-80 לקיבוץ הורכב ברקע השעון פסיפס של לוח השנה על פי ציור של אריה חצור, מראשוני גבעת ברנר.

כאן נספר, מעט יותר בהרחבה, על האסם, השעון והפסיפס. 

א. ממתבן לאסם

מספר עמוס רודנר: 

הקומביין הראשון בגבעת ברנר (תוצרת Allis Chalmers) נגרר על ידי טרקטור ויָרַק לפתחי שׂקים את הגרעינים שקצר והפריד מן המוץ. את השׂקים סגרו – בקשירת חבל דק סביב פתחיהם – ואחסנו, זה על גבי זה, במתבן גדול, ששלד העץ שלו חופה בלוחות פח גלי. באותו מתבן אוחסנו גם שקי הכֻּסְפָּה, החרובים, הסובין ושאר מרכיבי תערובת המזון לפרות, לכבשים ולשוכני הלול. 

במתבן השקים הישן הכינו חברי הקיבוץ את תערובת האוכל המרוכז לענפי החי. את מרכיבי התערובת רוקנו מן השקים לערימה ואת הערימה העבירו – בידיים אוחזות אִתִּים – כמה פעמים מצד לצד, עד שערימת המרכיבים התלכדה לתערובת הראויה למאכל בהמה. באותם אִתים מילאו את השקים שהתרוקנו קודם בתערובת החדשה. את השקים סגרו בחבל דק, כמו פעם על הקומביין, ועל גבי פלטפורמה רתומה לזוג בהמות עבודה הסיעו את כל הטוב הזה לרפת, ללול או לדיר הצאן. את הסוסים והפרדות האכילו בגרעיני שעורה, שגם הם אוחסנו באותו מתבן פחים. את גרעיני השעורה היו גורסים, או רק 'לוחצים', במגרסת יד. 

כשהקומביינים השתכללו וידעו לשגר את גרעיני התבואה לא לתוך שקים אלא לארגזי משאיות מדֻפָּנִים, השתנה עולם האִחסון. השינוי הטכנולוגי חייב בניית חללי אחסון אנכיים גדולים. האנכיוּת נועדה כדי לחסוך בשטחים לבנייה וגם כדי לנצל את כח המשיכה בתנועת הגרעינים. לכן, בשנת 1944 היה ברור שצריך לבנות מגדל לאִחסון ולטיפול ביבולי התבואות. ובמילים אחרות: לבנות אסם.

בשנותיה הראשונות נבנתה גבעת ברנר בידי (תרתי משמע) קבוצת הבניין המקומית. כל חברי הקבוצה היו חברי הקיבוץ והם חילקו ביניהם את ההתמקצעות בכל ענפי הבנייה. הקבוצה – שלוותה במהנדס מקומי ובליווי מקרוב של פרופסור יצחק הבר-שיים מהטכניון, שגר ברחובות – בנתה גם מבנים מורכבים ומאתגרים, כמו מפעל המיצים והשימורים 'רימון', עם גגות משופעים של קליפות בטון דקות, במִפְתחים שהדהימו כל קונסטרוקטור. אבל בניית האסם הייתה סיפור שונה.

חברי קבוצת הבניין של גבעת ברנר, סוף שנות השלושים (צילום: חנן בהיר; ספורי גבעת ברנר)

בניית מגדל שחלליו מחולקים בצורה אנכית נעשית היום עם תבניות פלדה דו-צדדיות, שמתרוממות באופן הידראולי. בשנות הארבעים דרשה בניה שכזאת לא רק התמחות בפיגומים כפולים, אלא גם מצאי של פיגומים. בגבעת ברנר לא היו מומחים כאלה ולא פיגומים כאלה.

ואכן, בניית האסם נמסרה, כבר בשלב התכנון, למהנדס פרופסור יוסף אידלמן, שעד שנות השישים הוביל את תכנון ובניית הממגורות בהתיישבות החקלאית ברחבי הארץ וגם עבור חברת 'הזרע'. 

יוסף אידלמן על רקע ממגורה שתכנן בקרית גת בשנות השישים (ארכיון אדריכלות ישראל)

עוד לפני כן נבנה בית הקירור של הקיבוץ על שטח של כ-150 מ"ר, בקומת המרתף שמעליה אמור להיבנות האסם. האסם עצמו החל לפעול בשנת 1946 והיו בו שמונה ממגורות אנכיות, שהכילו ביחד כ-300 טון גרעינים. מעל לממגורות נבנתה גלריה שממנה היה אפשר להיכנס לכל הממגורות, ובקומת הקרקע נבנה אולם מכונות על שטח של כמאה מ"ר. כמו כן נבנה ממערב למגדל משטח בטון גדול לייבוש הגרעינים בשמש (לימים יובשו הגרעינים במתקן מכני).

בשנת 1957 הציע 'ארגון עובדי הפלחה' לקיבוץ להכפיל את האסם, כלומר לבנות אגף נוסף שגם הוא יכיל 300 טון גרעינים. אין לכך אסמכתאות, והיום גם כבר אין את מי לשאול מה הניע את אנשי הארגון לדחוף להקמת שטחי אחסון נוספים לגרעינים. סביר להניח שהיה להם אינטרס לבלום את היוזמה להקטנת שטחי הפלחה, שניסה הקיבוץ לקדם באותן שנים. הקיבוץ לא היה נכנס להרפתקה כזאת ללא הצעת מימון משתלמת, וזה כנראה מה שהציע הארגון. 

והאסם אכן הוכפל בגודלו ומגדל נוסף נבנה ממזרח למבנה הקיים. שטחי הפלחה לא הוגדלו ולפיכך שימשו הממגורות האנכיות לאכסון בתפזורת של מרכיבי התערובת, והחלל שנוסף לקומת הקרקע תפקד כמכון תערובת משוכלל. עגלות-מְכָל רתומות לטרקטור התמלאו בתערובת בדרך מכנית ופרקו את תוכנן, גם כן בדרך מכנית, למְכָלים שמהם התחלקה (בדרך מכנית, כמובן) התערובת לבהמות ולעופות.

האגף הנוסף, שבנייתו הסתיימה ב-1960, פעל רק שלוש שנים. באמצע שנות השישים כמעט כל משבצות גידולי הבעל נכנסו תחת מטריית מערכות ההשקיה, והקיבוץ גידל חיטה או שעורה רק פה ושם משיקולים של מחזור זרעים. בד בבד, התארגנויות אזוריות של קיבוצים ומושבים 'גידלו' מכוני תערובת. התוצאה הייתה בלתי נמנעת: שני חלקי האסם התרוקנו מתוכנם והמבנה הכי בולט בקיבוץ – יש אומרים הכי יפה – הפך ל'פיל לבן'.

עוד כמה שנים עברו עד שהאליבטורים, השואבים, המייבשים והמערבלים פונו מאולם המכונות. במרוצת הזמן, מבלי שאיש ממש שם לב, שני האולמות במפלס הנמוך של האסם הפכו למחסן אחד גדול. בשנת 1983 הוקמה רשת טלפון בין כל יחידות המגורים בקיבוץ (בענפים, במפעלים ובמשרדים היו מכשירי טלפון מתחילת שנות השישים), והמרכזייה הגדולה והחדשה מוקמה במפלס הקרקע של האגף המזרחי.

ב. הדיסקוטק והשעון

אבל בין לבין, באמצע שנות השבעים, התחיל להתרקם במפלס הקרקע של האגף המערבי משהו חדש: דיסקוטק. 

הדיסקוטק, שהיה אמור להיות חתרני ועוכר שלווה (ובפועל התקבל באדישות), ביטא את תרבות 'הדור השלישי'. תרבות של 'אני במרכז'. קירות האולם נצבעו כדי ליצור אווירה פסיכודלית בעזרת הקרנת ציורים על הקיר, אולתר בר למשקאות אלכוהוליים, רושתה מערכת הגברה, נאספו התקליטים המתאימים, והרי לכם דיסקוטק בקיבוץ! 

הדיסקוטק היה פתוח כל ערבי השבוע כמעין פָּאבּ שכונתי. בלילות שישי, אל המשקאות נוספו גם ריקודים. אמנם הדיסקוטק לא פגע בפורמט חגיגות הענק המסורתיות של הקיבוץ בימי החגים, אך הרס סופית את המסורת שעל פיה מסתיים כל חג במה שכּוּנה 'ריקודים ברחבה'. ברחבה נהגו ותיקי הקיבוץ לרקוד הורה, בני הדור השני נטשו את ההורה לטובת ריקודי העם שהמציאו רבקה שטורמן וגורית קדמן, והצעירים שבהם כבר רקדו ריקודי עם, ריקודי עמים וגם ריקודים סלוניים. בני הדור השלישי עברו מן הרחבה אל הדיסקוטק ושם הפליאו בריקודי 'דיסקו' ובמוזיקת רוק. 

הדיסקוטק פעל בסינכרוניזציה מלאה עם תופעת המתנדבות והמתנדבים, שהציפו את הקיבוצים בשנות השבעים והשמונים. החופש המיני, שאפיין את אותם עשורים של אחרי המצאת הגלולה ולפני גילוי האיידס, התקבל בקיבוץ בטבעיות. בני קיבוץ חסונים ושזופים המבלים עם צעירות בלונדיניות מארצות סקנדינביה היו מחזה יומיומי. בדיסקוטק נערכו הופעות ספונטניות ולהקת 'איפה הילד?' – שב-1987 הורדה בבושת פנים על ידי רכז התרבות מבימת מסיבת פורים – נישאה בדיסקוטק על כפיים. ההרכב הקיבוצי של הלהקה, שהוקמה שנה קודם לכן, מנה את אסף שריג, חמי רודנר (גילוי נאות: בן שלי), יובל צמח ו'הילד' המתופף עומר דגני בן ה-15. ההרכב לא היה נוקשה. פה ושם מישהו הצטרף, פה ושם מישהו פרש. מתנדבים עם גיטרה החליפו אלה את אלה בחזרות הלהקה ולפעמים אפילו בהופעה. ה'ילד' נהג לאחר לחזרות, וכך נולד שם הלהקה (שהוצע על ידי רוני יעקבי, אחיו של חֶמי). בשנת 1993, כשהלקה כבר הייתה עירונית,  נערכה באסם – בצפיפות שלא ממש הקפידה על 'ריחוק חברתי' ובהתנועעות ממכרת – ההשקה הרשמית של דיסק הבכורה 'זמן סוכר'. 

'איפה הילד?' בהופעה באסם 

הנה הילד! עומר דגני, 2014 (צילום: אביטל אקו)

מוזיקאי נוסף שהעיד על עצמו, כי ההופעות של 'איפה הילד' באסם משכו אותו לקריירה מוזיקלית – ועוד בלהקת רוק – הוא עמי רייס, הקלידן של 'כנסיית השכל'. להגדיר את רייס 'קלידן' זו הגדרה מצמצמת, משום שהוא פסנתרן מחונן, מפיק ומעבד מוזיקלי מבוקש מאוד ובעל כישורי הפקה-מנהלה מובהקים. בשנותיו הראשונות מחוץ לקיבוץ, עמי המשיך לנהל את המוזיקה בחגים הענקיים של הקיבוץ, ליל הסדר וליל העצמאות. הוא הוביל את הפרטיטורות של מוזיקאים מייסדים, בני דורו של סבו, בהתמסרות מַכְמִירַת לב ובמקצועיות שקטה שעוררה השתאות.

עמי רייס

הדיסקוטק היה אפוא הממלכה האוטונומית של בני הדור השלישי. ההסכם הבלתי כתוב היה, פחות או יותר, כזה: 'באסם תעשו מה שאתם רוצים. אבל כשאתם עוזבים אותו, בשבת לפנות בוקר, אל תפרצו למטבח או לאקונומיה, ואל תזללו את דוּד החמין שהתבשל כל הלילה'... כחלק מאוטונומיה זו החליטו שלושה מִנֶכְדֵי המייסדים – יובל צמח, גלי חצור וניר יעקבי – להשמיע את קולם ולהתבטא גם על חזית המגדל הפונה לחדר האוכל. וכך, בשנת 1984, הם ייצרו והתקינו על הקיר את השעון הגדול במדינה.

קיר השעון לפני בוא הפסיפס. בצד שמאל ה'הברווז' מחווה לדודו גבע

בשנת 2002, כשהקיבוץ שינה את פניו והיה ל'קיבוץ מתחדש', שבו החברים צריכים לדאוג לפרנסתם, נסגר הדיסקוטק לשיפוצים. אולי מחוסר תקציב ואולי בשל התבגרות הדור השלישי, בינתיים הוא לא שב לפעול.

ג. אריה חצור ועונות השנה

'עונות השנה', ציורו של אריה חצור, היה הבסיס לפסיפס

לא עברו חמש שנים ולקראת חגיגות שמונים שנה לקיבוץ (2008), החליט 'צוות השמונים', בהובלת חגית פורטנוי, שהגיעה העת לבטא גם באופן גרפי מחווה למייסדים. הוסכם שהמחווה תהיה לכבודו של אריה חצור, צייר ופעיל תרבות שהשפיע רבות על חיי הקיבוץ: 'תרגום' של ציור גלגל החודשים ועונות השנה, מעשה ידיו, לפסיפס ענק שייקבע על חזית האסם. אריה חצור היה סבו של גלי, ממתקיני השעון, וכך נקשרו שני הפרויקטים גם בסוג של שרשרת דורות.

אריה חצור (יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות ילדים בקיבוצים)

אריה חצור (1968-1907) היה אישיות מיוחדת ודמות דומיננטית בארבעים השנים הראשונות של הקיבוץ. הוא נולד לזוג יהודים מגרמניה – שמם היה מאיירהוף – שייצגו עסקים גרמניים במצריים. בנעוריו, כשהוריו ירדו מנכסיהם, יצא לעבודה והיה לשוליית צבעים. הוא כל כך התבלט בעיטורים אמנותיים עדינים לקירות שצבע, עד שביוזמת ובעזרת המייסטר שלו הוא התקבל ללימודי אמנות באקדמיה לאמנויות בברלין. הוא היה צייר מוכשר וגם מאוד 'יקה': דייקנות לא תיאמן, שאולי גם הקפיאה קצת את ציוריו. 

עם התעוררות האנטישמיות בגרמניה, ערב עליית הנאצים לשלטון, הצטרף אריה לגרעין החלוצי 'קיבוץ חרות' ואתם היה בין מייסדי גבעת ברנר. בקיבוץ היה טרקטוריסט, חופר בארות, נושא ונותן עם ערביי הסביבה (בערבית-מצרית), מורה לציור וראש וראשון לפעילי התרבות. הוא העמיד את יכולותיו למען צרכי הקיבוץ, לפחות כפי שהוא הבין אותם: צייר בפעם המי יודע כמה את 'גלגל המזלות' לראש השנה, את 'אחי גיבורי התהילה' לחנוכה ואת 'גיבורי המגילה' לפורים. צייר את ההגדה לפסח ואת ההגדה ליום העצמאות, סיסמאות לאחד במאי מכאן ו'שבעת המינים' לחג הביכורים מכאן. בכל פרויקט עיצב וביצע הכל, מהרעיון ובחירת סִגנון האותיות ועד לביצוע בעשר אצבעותיו (שהיו תמיד מלוכלכות בצבע). לאריה היו פנים רבות והשפעה עצומה על עיצוב זהותה הייחודית של גבעת ברנר. חלק מיצירתו האמנותית הרבגונית רוכזה במאגר מיוחד באתר ביתמונה של נדב מן והנה כמה דוגמאות משם: שקופיות לשירה בציבור, הגדה של פסח, תוויות למפעל המיצים 'רימון', קלפי משחק.

ממש לאחרונה הוארה דמותו של אריה חצור ברומן החדש הדס בקצה הלילה (עם עובד, 2021), פרי עטה של גלי מיר-תיבון, בת קבוצת שילר הסמוכה לגבעת ברנר. אריה תואר ביומניה של הדסה למפל (גיבורת הספר) כמי שטיפח את כישרון הציור שלה, הבין ללבה ועודדה ברגעיה הקשים. 

ד. פסיפס עונות השנה

כבר בשלב בחירת ציור הבסיס לפסיפס שולבה בשיקולים טלי שרמן, בת הקיבוץ שקבעה את חייה בהרצליה. טלי, שלמדה עיצוב גרפי בבצלאל והשתלבה בחברה שהתמחתה בפסיפס ובשילובו בבנייה, בארץ ובעולם, קיבלה על עצמה את העבודה בהתנדבות מתוך כבוד למייסדים, התעניינות בעבר, וגם מאהבה לקיבוץ ילדותה. 

הזמנת עוזבת קיבוץ להוביל פרויקט בסדר גודל כזה לא הייתה עולה על הדעת בימים עברו. אבל הזמנים השתנו, ובד בבד עם המעבר מקיבוץ מסורתי לקיבוץ מתחדש השתנה יחס הקיבוץ לעוזביו. וכך, לצדה של טלי, נקראו לפרויקט הפסיפס גם בן הקיבוץ עומר בר, שניהל חברה ליבוא אבן טבעית מחו"ל ובינתיים הלך לעולמו, וקבלן הבנייה המנוסה איתן אלמוג, הנשוי לבת הקיבוץ.

טלי מספרת:   

לכבוד 'חג השמונים' פנה אליי צוות החג בבקשה לעבד את אחד מציוריו של אריה חצור ולהכין ממנו את הפסיפס הקהילתי. נעניתי בשמחה ובחרתי את הציור של עונות השנה על רקע גלגל המזלות, שבו צייר האמן את הטבע המקומי המשתנה מעונה לעונה ואתו עבודות השדה, החגים והילדים הצומחים לתוך עושר תרבותי כזה. הציור עורר בי זיכרונות ילדות, שנספגו באותו עושר פולקלורי שריגש אותי מאוד. חשתי זכות לעבד את הציור לפסיפס ולנסות ולרגש באמצעותו את בני הדורות הבאים. 

חיפשנו מיקום מרכזי וגדול כדי לתלות עליו פסיפס ענק. על האסם במרכז הקיבוץ התנוסס השעון גדול-המחוגים, שעשו  בשעתו כמה חברים, ובהם גם גלי, נכדו  של אריה חצור, לכבוד אחד מחגי המשק. הצעתי לשלב את הפסיפס על האסם, מתחת למחוגי השעון, וזאת הן בגלל אלמנט 'הזמן' ומחזוריותם של חודשי השנה והמזלות, הן בשל ההזדמנות לשילוב הדורות: ציור של סבא ושעון של נכד. בדיעבד התברר לנו שאריה חצור הכין את ציור עונות השנה לנכדו גלי, כאשר הוא למד בבית הספר את נושא עונות השנה. כך נקבע המיקום.

לאחר שהוחלט שקיר האסם הוא המקום שעליו ייקבע הפסיפס פנתה הוועדה לקבלן איתן אלמוג כדי שיכין את הקיר להדבקה. בנוסף הוחלט בוועדה על ניקוי חזית האסם מכל התוספות והאלמנטים החלודים שהצטרפו אליה במשך השנים, תיקון כל חזיתות האסם וצביעתן בלבן.

בשלב הראשון ניגשתי לעיבוד הציור המקורי של אריה חצור לפסיפס. ידעתי כי לא ניתן יהיה להעביר פרטים כגון דמויות, פנים או בעלי חיים באמצעות שברי קרמיקה, ממילא איש לא יוכל להבחין בהם במבט מהקרקע. האתגר היה לבטא את שמחת החיים הפורצת מתוך הציור ואת חגיגיות החיים הקיבוצית, ה'גבעת ברנרית', בה גדלתי. הייתה זו משימה מורכבת לתרגם את צבעי המים שמשך אריה חצור במכחולו לצבעי הקרמיקה האחידים, מה שגרם לי להפוך עולמות בחיפושים אחרי גווני טורקיז ותכלת, ירוק וצהוב, ורוד ואפור. את התרשים שהכנתי מסרתי להגדלה לגודל הסופי (6X6 מטר), ממנו גזרתי שש רצועות.

בשלב השני הפכנו את אחד מחדרי האוכל הגדולים (שבשל הפרטת הקיבוץ היה פנוי) והפכנו אותו לסטודיו ענק. חיברנו את השולחנות לשישה טורים, ובכל טור הנחנו רצועה ('סטריפ') שעליה נפרש ניילון עבה ומעליו רשת מיוחדת לפסיפס. כך ניתן היה לעבוד בכל עמדה מכל צדדיה.

בשלב השלישי גוּיסוּ מתנדבים שעברו הכשרה מזורזת של שימוש בצבת קרמיקה וכיצד ניתן ליצור משִׁבְרֵי קרמיקה כתמי צבע, שבהדרגה ייתגלו כציור. הדרכתי אותם גם בשימוש בדבק, בהתאמות צבע ועוד. חילקתי תפקידים: ראש צוות לכל עמדת עבודה, אחראי על אספקת חומרים ואחראי על הדבקת השברים על רצועות הרשת. צוות זה ליווה אותי כל מהלך העבודה שנעשתה בסופי שבוע ונמשכה כחצי שנה.

המתנדבות מדביקות את אבני הפסיפס (טלי שרמן באמצע)

הגענו לרגע המיוחל: באחת השבתות של חודש פברואר 2008 הוזמנו פנימה החברים-המתנדבים, שכבר חיכו בקוצר רוח מאחורי דלתות הזכוכית של האולם. הם התפזרו סביב שש עמדות עבודה, אני פתחתי בהסבר קצר והחברים – גברים ונשים בני כל הגילים – התיישבו והחלו בעבודתם: הדבקת שִׁברֵי קרמיקה על יריעות רשת, לפי הסבר האחראי על העמדה בהתייעצות אִתי. מפעם לפעם קמו ממקומם על מנת למלא מחסור בשברים בצבע מסוים או בדבק המיוחד. ובין לבין, שיחות רכילות קטנות של חברים שמזמן לא החליפו ביניהם מילה. ככל שהפסיפס התקדם והדבקת שברי הקרמיקה חשפה את הציורים, כן גדלה תחושת הסיפוק של המתנדבים מעבודתם, ואִתה הסקרנות וההתרגשות לקראת ההדבקה על חזית האסם.

בסיום הדבקת ציור הפסיפס, צירפנו את כל ששת הרצועות יחדיו על גבי משטח שולחנות שהוצמדו זה לזה. זהו ה'מאני טיים'. 'רכבתי' על משטח הפסיפס, צירפתי את הסטריפים יחדיו והעלמתי אט אט את ה'תפרים' שנוצרו בין הרצועות המודבקות זו לזו. עבודה סיזיפית אבל שכרה בצידה. בסיומה אפשר היה להביט על כל הפסיפס כאילו נוצר כמקשה אחת. 

לקראת חודש יולי התחילו אנשי המועצה האזורית לנקות, לשקם ולצבוע את חזיתות האסם, וגם לפרק – על מנת לחזור ולהרכיב – את השעון הענק. 

בשלב זה הסתיים 'קילוף' הטיח וחשיפת הבטון במשבצת ריבועית של 35 מ"ר. איתן הקים את שלושת הפיגומים כהכנה להדבקת הפסיפס ועדכן אותי כי הזמין את צ'אנג, פועל סיני בעל ידי זהב, לעבודת ההדבקה. חילקנו את העבודה כך: אני הנחתי חלקים שחתכתי מהסטריפ הראשון על משטח שנישא על מלגזה; המלגזן נשא את המשטח לחזית האסם והרים אותו לאיתן; איתן הגיש אותם לצ'אנג, בדיוק על פי הציור שהיה ברשותו, והלה הצמיד את החלק לקיר, כשאנו צופים בכך בלב הולם.

צ'אנג מדביק את רצועות הפסיפס

כך התקדמה מלאכת ההדבקה עקב בצד אגודל. סטריפ השיק לקודמו, תוך שאנו מתקנים, על פי הצורך, את זווית ההדבקה, כדי לשמור על מראה ישר ומאוזן של הפסיפס. תוך כדי הדבקה 'נשרו' חלקי קרמיקה, ואני, עם צוות בנות החיל, המסורות וחדורות המטרה, ירדנו ועלינו על הפיגומים שוב ושוב על מנת לתקן ולהחזיר שברים למקומם.

משהסתיימה ההדבקה כוסה הפסיפס בבד כחול ענקי כדי שיוכל להתייבש במשך כמה ימים. הבד הזכיר לי חזית של כנסייה עתיקה בעיצומה של רסטורציה.

בתום הייבוש דחסנו רוֹבָּה בסדקים שבין חלקי הקרמיקה, כשהמלאכה הקשה יותר הייתה לנקות את החלקים שֶׁהרוֹבָּה כיסתה. כך עבדנו, תוך טיפוסים מפרכים, עד שהושלמה המלאכה. חשנו שמילאנו את המשימה באופן הטוב ביותר והתקשינו להיפרד מהתוצאה המופלאה שיצאה תחת ידינו. בעצתו של עומר בר התקין איתן סרגלי אלומיניום סביב לפסיפס כדי לחזק אותו לבל ייפרם בקצותיו. הפיגומים פורקו והבד קופל, ועל הפסיפס הורכבו מחוגי השעון הענק, שחזרו מציפוי אפוקסי: אחד בזהב והשני בכסף. 

צילום למזכרת לפני פירוק הפיגומים (טלי שרמן עומדת על הפיגום העליון)

פרויקט הפסיפס, שאליו התנדבתי ושאותו הובלתי, היה עבורי הזדמנות לחוות הליכה משותפת ונלהבת אחרי מעשה אמנותי וחברתי גדול בהיקפו. במידה מסוימת הרגשתי שזכיתי להחיות הלך רוח קיבוצי חלוצי, בהתוויית מטרה משותפת שבהגשמתה כולם לוקחים חלק. מעורבותם של חברי וחברות הקיבוץ בכל שלב בתהליך היצירה, המיקום, גודל העבודה, גיוס החומר, הכנת המתחם ליצירת הפסיפס, הלבטים העיצוביים, וההתמודדות עם הקשיים השונים שהתלוו לתהליך – כל אלה תרמו להערכת מעשה האמנות ואף ליצירת מחויבוּת סוחפת להגשמתו.

חשבתי על אריה חצור ועל חבריו (בהם גם הוריי), שהגיעו מתרבות אירופית עמוּקָת שורשים, מנופים של 'גלויה שוויצרית' ומוזיקה קלאסית, מציור ופיסול. תהיתי לא פעם איך הם שרדו את העלייה לאֶרֶץ שממה תרבותית, אנטיתזה למקום שממנו באו. כור היתוך שלמען הגשמת עתידו נאלצו לוותר על רכושם ועל מאווייהם הפרטיים. ההתגייסות להקמת הקיבוץ, ולצידה היצירה והפעילות האמנותית והתרבותית, העצימו – כך אני חושבת – את תחושת השייכות למקום ולאדמה שעליה בנו את ביתם. הם מימשו את הרעיונות ואת הידע שהביאו מארצות מוצאם למען הקמת מדינה ומקום משל עצמם. עבודת הפסיפס נעשתה שמונים שנה לאחר ייסודו של הקיבוץ. מייסדיו כבר לא בחיים, וצאצאיהם כבר אינם צריכים לנטוש את ארץ הולדתם ולהגר לארץ זרה.

עד כאן טלי. 

והנה סרטון על פרוייקט הפסיפס שצולם ונערך על ידי יואל סירקיס מ'אולפני גבעת ברנר':

ועמוס לסיום:

אינני זוכר מתי אהבתי את גבעת ברנר כמו אחרי הצפייה בסרטון זה. בשנותיי בקיבוץ מילאתי כמעט את כל התפקידים האפשריים. לא פעם הפעלתי מאות חברים על בימת אירוע תרבותי, או ב'גיוס' אחרי שעות העבודה להצלת משהו. אני לא זוכר שנתקלתי בגילויי חברות וברוח טובה כל כך עם סוג של מעשה משותף כמו בסיפור הפסיפס. ואז חשבתי לעצמי, הלא אירוע זה התרחש שש שנים אחרי שהקיבוץ עבר לסטטוס של 'קיבוץ משתנה'. אני לא חושב שהאווירה הנהדרת נבעה משינוי אורחות הקיבוץ, אבל משוכנע שהשינוי הזה לא גרע מתחושת הבית ומהאהבה שחשים אנשי גבעת ברנר לקיבוצם.

בניין האסם הוא ריק ומשמש היום מעין 'סטנד' לשעון ולפסיפס. הוא נמצא מול חדר האוכל של הקיבוץ, על הכביש הראשי – אתם מוזמנים לבקר!

 ________________________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר שגר היום בגבעתיים וזוכר שהדברים היו ככה.