‏הצגת רשומות עם תוויות צנחנים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צנחנים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 23 בינואר 2026

אנדרטת גדוד 28 בירושלים: שלבים בהנצחה ובשימור הזיכרון

חיילי גדוד 28 מסתערים אל תוך 'סמטת המוות' (מתוך הסרט ששת הימים, 1968), בבימויו של אלפרד שטיינהרדט

מאת שאול כוכבי

א. זכור אותנו!

הנצחה וזיכרון הם מאבק סיזיפי בשכחה, בחוסר הידע, במִשאלות הלב ובשגרה, ולפיכך ראוי שיעברו מדור לדור באמצעים המתאימים והנכונים לתקופה. דור דור וזוכריו  בשנתיים האחרונות אנו נדרשים לשאלות קשות של הדרך הנאותה לזיכרון אסון מלחמת שבעה באוקטובר, וצרות חדשות משכיחות את הישנות. 

מאמרנו זה עוסק במלחמה שהיא כבר רחוקה יחסית  מלחמת ששת הימים  ובסיפור הנצחת הנופלים מגדוד 28 של חטיבת הצנחנים. כותב שורות אלה היה בין חיילי הגדוד שנטלו חלק חשוב בשחרור ירושלים ושמו להם למטרה לספר את סיפור הקרב הנורא והקשה, להנציח ולזכור את הנופלים ולשחזר ככל הניתן את הרוח המיוחדת של בני אותו דור. כמובן אין זו האנדרטה היחידה לנופלים בקרב על ירושלים, יש בעיר לפחות 22 אתרי זיכרון כאלה (כולל אנדרטה לחיילי צבא ירדן שנהרגו באותה מלחמה!) – אך זו היא האנדרטה 'שלי' ואת סיפורה אני מכיר מכלי ראשון

בימים אלה, יותר מיובל שנים לאחר אותם קרבות, מתוכנן שינוי באתר הזיכרון הגדודי, הנמצא בקרן הרחובות דרך שכם ופיקוד המרכז, סמוך למעונה הקודם של הקונסוליה האמריקאית. השינוי מתבסס על תכנון מחודש של האדריכל המנוח אוֹרי אברמסון וממשיכיו ידידיה חסין ואור-לי שפירא. האתר יורחב ומורשת הזיכרון תכלול גם אתר וירטואלי שבו יונצחו החללים ויסופר סיפורו המיוחד של הגדוד. 

תצלום אוויר של אתר ההנצחה המתוכנן, ממזרח לקונסוליה האמריקאית

בבסיס האנדרטה להנצחת חללי גדוד 54 במלחמת העצמאות שבנגב, שהוקמה בשנת 1951 במרחב הקרבות של משלטי חוליקאת, נחקקו המילים : 'הַהֵלֶך  ברדתך לנגב זכור אותנו' (ניסוח של המשורר אבא קובנר) – זו הייתה האנדרטה הראשונה בישראל שהנציחה חללי גדוד ספציפי. הציווי 'זכור אותנו' נמצא גם בליבת ההנצחה והזיכרון של אנשי גדוד 28, אשר פרצו את מה שכּוּנה אז הקו העירוני – קו הגבול המבוצר שהפריד בין שני חלקי העיר. חיילי הגדוד, ומפקדיהם בראש, לחמו ממוצב למוצב במסלול דמים שנמתח לאורך דרך שכם, בואכה שער שכם ומוזיאון רוקפלר. הקרבות שהתחוללו שם נחשבים עד היום סיפור מופת של גבורה והקרבה.     

25 לוחמים נפלו, ואת זכרם אנו, חבריהם לנשק, מעלים מדי שנה בשנה ביום ירושלים לנוכח שער שכם, במקום שבו הצבנו מייד בשוך הקרב את אבני ההנצחה הראשונות. דרך שכם, אשר בפאתיה ניצבת היום האנדרטה, היא לא רק המסלול בו התקדם הקרב, אלא גם נתיב היסטורי עתיק, שמסמל אולי את נבואתו הקודרת של ירמיהו, 'מצפון תיפתח הרעה'. בתנועתם, מנקודת הפריצה שבשולי הדרך לעבר שער שכם ומוזיאון רוקפלר, חצו הלוחמים, בבלי דעת ומבלי משים, את קו ההגנה העתיק שהקים המלך אגריפס, כנראה כדי להתגונן מפני הכובש הרומאי – קו זה מכונה החומה השלישית. היום האבנים שהיו בבסיס החומה השלישית משולבות ברחבת האנדרטה ובשטח הכינוס המטופח שלידה.

תוכנית ההרחבה של האנדרטה הקיימת (אדריכל אורי אברמסון)

חיילים ותיקים, בני המשפחות השכולות, ההולכים בדרך שכם, המטיילים שירצו לדעת ומדריכי הטיולים שירצו לספר, כולם יוכלו לעבור 'בלחיצת כפתור' ממרחב הזיכרון הממשי למרחב הווירטואלי ולחוות במשך כמה דקות את סיפור הקרב על ירושלים כפי שהוא מסופר מפי הלוחמים.  


ב. דרך שכם והרחבה: נתיב הקרב

שלט הרחוב המקורי בדרך שכם פינת סלאח א-דין, 1967-1948

חיילים טורקים צועדים בדרך שכם (צולם בין 1905 ל-1918)
מימין: מסגד שיח' ג'ראח, משמאל, בין הזיתים: אזור שער מנדלבאום ומקום פריצת הגדוד (ויקימדיה)


הבתים ממערב לדרך שכם היו 'החצר האחורית' של הקו העירוני הירדני, מוצבים לכל דבר שיש לטהרם. בין המסגד ו'בית העמודים', ליד האתר הארכאולוגי המוכר כקברי המלכים, נהרג ב-6 ביוני ירמי מזרחי.


בחצר קִבְרֵי המלכים, במפגש הרחובות דרך שכם וסלאח א-דין, הייתה ההתארגנות הגדודית ומקום חבירת כוח השריון, שעתיד היה לשנות את תמונת הקרב. לא רחוק מכאן נהרג מנחם בן-ארי.

חיילי הגדוד בדרך שכם, 1967 (צילום: רן שושן)


כיווּן הלחימה בדרך שכם היה דרומה, אל שער שכם. במעלה הרחוב, ליד הקונסוליה האמריקאית, נהרגו שלום (מיקו) נחמיאס, ישראל עיני והרצי הלוי (דודו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, שלימים נקרא על שמו). בַּסמטה המתפצלת מדרך שכם, מול מנזר סנט אטיין, זו שתכוּנֶה מאוחר יותר 'סמטת המוות', נהרגו אליעזר רגב וסגן מורדי פרידמן, שלימים זכה בעיטור הגבורה על אומץ ליבו. במורד הרחוב, בואכה גן הקבר (המקום שבו נקבר ישוע לדעת הפרוטסטנטים), נהרגו יהושע דיאמנט, דני פרישמן, דני טריינין ואליהו ריבקעל צריח מנזר סנט אטיין נהרגו אלי ילון ועודד חן, ובחצרו  שלמה כהן. 


ג. גלגולי הַגַּלְעֵדים והאנדרטאות

הרחבה במפגש דרך שכם ליד הקונסוליה האמריקאית, 1967. משמאל מעבר מנדלבאום החסום (צילום: יאיר כרמין)


תודעת 'זְכוֹר אותנו', שהיא טבעית ויהודית כל כך, גם אם לא במודע – כבוד אחרון לחברים לנשק שנפלו – היא שהביאה את הלוחמים בשוך הקרב, רגע לפני יציאתם להמשך הלחימה בגולן, להקים את הגַּלְעדים במפגש דרך שכם והרחוב החסום המוליך למעבר מנדלבאום. הרחבה, שהייתה זירת קרב, והגלעדים המאולתרים הפכו לאתר זיכרון. הגלעדים, קודם הגלעד של פלוגה א' ואחריו זה של פלוגה ג', הוקמו מאבנים מסותתות ומסותתות-למחצה שלוקטו באזור, נצבעו ביד חופשית, ועליהן נוספה מֶמוֹרַבִּילְיָה שלאחר הקרב.

הגלעד הראשון לזכרם של הנופלים מפלוגה א' של גדוד 28 אולתר תוך כדי לחימה, והוצב לרגלי סוללה שעל בסיסה נבנתה חומת מגן ירדנית. חומה זו סימנה את 'הקו העירוני' הירדני, כלומר גבול שביתת הנשק מ-1948. החומה חסמה את קו הראייה מבתי המגורים שברחוב שמואל הנביא ומעמדת בית תורג'מן (היום 'מוזיאון על התפר') אל דרך שכם, שהייתה ציר תחבורה חשוב מאוד עבור הירדנים.  


הגלעד של פלוגה א' בגלגולו הראשון (צילום: אורי הראל)


הגלעד השני שהוקם הוא של פלוגה ג'. הוא הוצב בפאתי 'סמטת המוות', במגרש פתוח מדרום לסמטה. באזור זה נלחמה הפלוגה בואכה גן הקבר. 

צילום: שאול כוכבי

לקראת 'יום ירושלים' הראשון, שצוין ב-1968, הוזז הגלעד של פלוגה א' ממקומו המקורי אל הסוללה המפרידה בין שני חלקי העיר, ליד המסגד הקיים עד היום, ושופץ במקצת.

הגלעד בגלגולו השני (צילום: שאול כוכבי)


אחרי הגלעדים האינטימיים והזמניים הגיע תורן של האנדרטאות, ואלו כבר שידרו רשמיות וקביעות. האנדרטה הראשונה הוקמה ב-1968.

על לוח ההנצחה, שהוצב על הסוללה צמוד למסגד סעד וסעידנחקק סמל החטיבה ומתחתיו 25 שמות של חללי הגדוד, בין שנפלו בדרך שכם ובין בזירות קרב אחרות בירושלים, מִטְרום הפריצה ועד כיבוש מוזיאון רוקפלר. צמוד למסגד היה מוצב ירדני שטוהר בידי מחלקת אילן של פלוגה א'. הצבת הלוח ליד המוצב שנכבש וליד חומת הגבול הייתה אפוא בעלת משמעות רבה. תיחום הלוח בגדר אבנים מסותתות שאינן אחידות ושילוב אבני הגַלְעֵדים קישרו היטב את השלב הספונטני הראשון אל השלב הממוסד השני.


צילום: שאול כוכבי


האנדרטה הגדודית, שהחליפה את הגלעדים הפלוגתיים הספונטניים, הייתה חלק ממערכת אנדרטאות אחידה בעיצובה, שתיעדה והנציחה את חללי חטיבת הצנחנים 55 כולם. נוסף על אנדרטה זו נבנו עוד שלוש והן הוצבו במקומות שבהם פעלו גדודי החטיבה והַמִפְקָדָה: גבעת התחמושת, שכונת שיח' ג'ראח ומוזיאון רוקפלר. 

הצבת לוח שמות הנופלים (מתוך תיק התוכנית של האדריכל משה מרגלית)

במחצית השנייה של שנות השמונים יזמה עיריית ירושלים תוכנית לבניית מרכז סחר וממשל במזרח העיר, וכחלק ממנה נסלל רחוב חדש (לימים רחוב נעמי קיס), שאמור היה לחבר את שכונת שמואל הנביא (מוסררה) שבמערב העיר לרחוב סלאח א-דין. תוואי הרחוב השיק למסגד סעד וסעיד, ולפיכך היה צורך להעתיק את האנדרטה ממקומה. באוגוסט 1990 הוחל בתכנון האנדרטה החדשה שתכלול גם רחבה. התכנון והעיצוב הופקדו בידי האדריכל משה מרגלית, והמיקום שנבחר היה שטח פתוח במפגש שלושת הרחובות: דרך שכם, רחוב פיקוד המרכז (לשעבר 'דרך המוזיאון'), שהוביל למעבר מנדלבאום, והרחוב החדש העתיד להיסלל. 

האנדרטה החדשה נחנכה ב-1993. 

קיר הזיכרון הראשי (הדרומי) באנדרטה השנייה


לאנדרטה החדשה נוסף עתה קיר זיכרון משני, ובו הונצחו חללי הגדוד שנפלו לאחר מלחמת ששת הימים. אז גם נבנתה רחבה מרוצפת באבן ירושלמית לבנה, שהבליטה את האנדרטה בתוך סביבה עירונית ששינתה את פניה.

קיר הזיכרון המשני (הצפוני) עליו נרשמו שמות חללי הגדוד שנפלו לאחר מלחמת ששת הימים


אומנם האנדרטה הועתקה ממקומה המקורי, אך עדיין נותרה באותה זירת קרב. מכלול אתר הזיכרון, שהיה ב-1967 שטח פתוח, נטמע כעת במרחב עירוני והוקף מכל עבריו בצירי תנועה סואנים. השטח הבנוי מסביב התרחב, ממערב למבנה המקורי של הקונסוליה האמריקאית נוספה תחנת דלק (ונפח תנועה מוגבר בהתאם) וממזרח לה נבנתה שורת חנויות ועסקים, צמוד לסדנת 'הקרמיקה הארמנית' הוותיקה. הצפיפות האורבנית בלב האוכלוסייה הערבית של מזרח העיר תחייב לימים, לקראת המשך הפיתוח, התייחסות והתחשבות. גדר אבן, שעליה עמודים הנושאים מסבך מתכת קישוטי, מבדלת את הרחבה מדרך שכם במזרח. במערב נבנה גרם מעלות שטוח ורחב, המבחין גם הוא בין מפלס הרחוב לרחבה. 


הקשר לזיכרון הקודם נשמר על ידי שילוב חֵלֶק מאבני הגלעד המקוריות הנושאות כיתוב ברצפת הפודיום הנמוך שעליו הוצב קיר הזיכרון. הרצף נשמר גם בקיר הזיכרון מאבן, שאליו הוצמד לוח שמות הנופלים ועוצב בדומה ללוח שהיה באנדרטה הראשונה. לצד הקיר הוקם עמודון שבראשו גומת מתכת ובה מודלקת 'אש תמיד'. קיר הזיכרון השני תוחם את הרחבה מִצפוֹן. שמות הנופלים ומועדי נפילתם חקוקים לאורכו וממלאים את הנדבך העליון. גדר המתכת המקורית, שהקיפה את בור אבן החומה השלישית לפני שער הכניסה לקונסוליה, הוחלפה במעקה אבן נמוך, והוא השתלב היטב ברחבה.    

הרחבה ומעקה החומה השלישית (צילומים: שאול כוכבי)

רחבת האנדרטה מכילה כעת שני אלמנטים של זיכרון קרוב: שמות הנופלים בקרבות בירושלים ושמות חללי מלחמת ההתשה בבקעת הירדן ובתעלה, במלחמת יום הכיפורים וכן אלה שנפלו במילוי תפקידם. לאלה נוסף אלמנט של זיכרון רחוק: אבן החומה השלישית המונכחת היטב ברחבה. אך לצערנו מעגל הזיכרון לא נסגר. רק טבעי וברור היה שיש להוסיף לקיר הזיכרון גם את חללי מלחמת שבעה באוקטובר ('חרבות ברזל'). מִנְעד שימור הזיכרון התרחב מִפְּרָטי-קבוצתי להיסטורי-לאומי.


ד. הטקסים

עם השינויים שחלו במחוזות הזיכרון ובאתר ההנצחה המוחשי, השתנה גם סוכן זיכרון נוסף: הטקס. טקס הזיכרון השנתי הוא חלק בלתי נפרד משימור הזיכרון או הנרטיב של הקבוצה הזוכרת, ושני האלמנטים היסודיים האלה – האתר המוחשי והטקס המחזורי  משתנים עם הזמן, לעיתים במתינות ולעיתים בחדוּת, ומשפיעים זה על זה. משהשתנה האתר  נוסף קיר זיכרון והוחל לקרוא בטקס גם את שמות החללים שנפלו לאחר קרבות ירושלים  נוצרה 'צרימה' חריפה שקשה היה לִצְפּוֹת אותה מלכתחילה. המשתתפים בטקס, פניהם אל קיר הזיכרון הראשי שבצד דרום, בעוד מקצת השמות המוקראים חקוקים מאחור על קיר הזיכרון המשני. על מנת לְאיֵין את הצרימה הוצב לוח זיכרון נוסף, שלישי במספר, שעיצב מנחם לסקי, ליד לוח הזיכרון הראשי, בתבנית זהה לאחרון. המֵמַד הרוחבי הותאם לרשימה חד-טורית. בכך גם הושווה מעמדם של כל הנופלים: מקיר זיכרון משני ואחורי לקיר זיכרון ראשי.    

עוד קודם לשינוי זה, וכבר בשנת 2015, התבטאה השפעת הטקס על עיצוב אתר הזיכרון. הטקסים הראשונים, שהחלו ב-1968 ליד הגלעד המקורי, נערכו בעמידה ועיקרם היה הקראת השמות. משנת 1993 ואילך – משהועתקה האנדרטה ונוצרה הרחבה הבנויה – שוכללו בהדרגה אופיו של טקס הזיכרון ותכניו.              

מאז ואילך משתתפי הטקס יושבים ברחבה, שכן רשימת שמות החללים התארכה ולהקראת השמות נוספו קטעי קריאה ודיבור, שירים ואף מצֶגֶת שהצריכה מסך וידאו. גילם המתקדם של המשתתפים הצריך מתקני הצללה וכן נדרשו עזרים טכניים לביצוע טקס אור-קולי מורכב. כל אלה הביאו להחלטה שיש לשדרג את 'המשטח המרוצף' ולהתאימו לצרכים החדשים. האדריכל משה מרגלית החל לעסוק בכך, אך התהליך לא הושלם והוחלט להסתפק בהוספת קיר שמות שהוקם בשנת 2017. הרחבה כולה הפכה מאלמנט מִבְני-פונקציונלי ל'רחבת טקס'. כעת, שימור הזיכרון הוא רב-ממדי ורב-חושי. לקריאת שמות הנופלים התווספו צילומי דיוקן של הנופלים ובמקביל מושמעת ביוגרפיה קצרה שלהם. החל מהטקס של שנת 2018 הורחבה היריעה ונכללו גם צילומים וסרטונים הקשורים בנופלים ובחייהם.


ה. סוף דבר

אתגר שימור הזיכרון והניסיון לקבע ולשמר את הנרטיב הראשוני של חוֹוֵי האירוע הם קשים, מורכבים ואולי בלתי אפשריים. הזמן החולף אינו מיטיב עם מְשמְרֵי הזיכרון. הנרטיבים גם הם משתנים כתוצאה מתהליכים היסטוריים וחברתיים שלא תמיד ניתן לצפות אותם מראש. אתר זיכרון הוא אחד מני אמצעים רבים שבעזרתם קהילת הזיכרון מקווה להעביר את סיפורה גם לדורות הבאים.

על בסיס תכנונו של האדריכל אברמסון הושלמה תוכנית המבקשת להתאים את האתר למציאות חדשה ולצרכים חדשים. לא רק מקום התכנסות טקסי, חד-שנתי, שבו זיכרון הנופלים ומורשת הקרב של הגדוד מסופרים 'פנימה', למשפחות השכולות ולאנשי הגדוד הוותיקים, אלא גם אתר פעיל שיפנה 'החוצה' ויזמין עוברים ושבים וקבוצות מטיילים להתחבר לסיפור. רחבת הטקס, שכיום ריקה, תשנה בעתיד את פניה ותציע פינות ישיבה מוצלות. צמחייה ירוקת-עד תפריד בין הסביבה החיצונית לרחבה, ופינת מים זורמים תשלים את הסמליות של אתר הזכרון. אל אתר האינטרנט, שבו נמצא פרק ה'יזכור' וכן הסיפור המפורט של קרבות הגדוד, יוכל כל מבקר להגיע בעזרת ברקודים שיפוזרו ברחבה. 

אתר הזיכרון לגדוד 28 התפתח מגלעד ספונטני לזכר חללי שתי פלוגות לאתר זיכרון גדודי; מהנצחת חללי קרבות ירושלים להנצחת חללי הגדוד בכל הקרבות והמלחמות שבהם השתתף. המשותף לגלגולים הללו הוא הרצון להזכיר ולהנציח לא רק את הנופלים, אלא גם את הרוח המיוחדת שהניעה את צנחני המילואים, שכל שירותם הצבאי היה בהתנדבות. זו אותה רוח שאִפשרה לנו להתגבר על כל הקשיים, והלוואי שתמשיך לשרות בינינו. 

הדמיה של האנדרטה החדשה וסביבתה (אדריכל אורי אברמסון)


בעלי התוספות

ביום ירושלים תשפ"ו (14 ביוני 2026) עלו ותיקי הגדוד לאתר הזיכרון, כמנהגם בכל שנה, ושמחו לגלות שם שלט חדש:

צילום: שאול כוכבי

________________________________

שאול כוכבי, חבר קיבוץ הזורע, היה בין לוחמי גדוד 28 של הצנחנים בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים וחבר בצוות ההנצחה של הגדוד.  shaulkochavi@gmail.com

יום שישי, 17 במאי 2024

'מטרתי להקים יחידת צנחנים גדולה': תזכיר של חיים גורי

חיים גורי (שני משמאל) מתאמן בקפא"פ עם חניכיו בהונגריה, 1947 (הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית)

מאת עמוס רוּדנר

בסוף שנת 1971, אם לסמוך על זיכרוני, הזדמנתי להוצאת הספרים 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב. ניסיתי להציע לזרֻבבל גלעד, מנהל ההוצאה, להדפיס מהדורה שנייה של ספרון הרשימות שלי בכל הצניעות (הקיבוץ המאוחד, 1968). זרובבל נתן בי מבט אלכסוני יַגֵּעַ ואמר: 'יותר טוב בוא, אני אכיר לך את חיים גורי'. נכנסנו לחדר שבו ישב גורי על הגהות כלשהן. זרובבל אמר 'תכיר את עמוס רודנר מגבעת ברנר', וגורי, שהושיט ידו ללחיצה, אמר 'אני קורא אותך בשדמות'. 'כן', עניתי בענווה, 'וגם פָּצִ'י [אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל], עורך שדמות, כותב אצלי בבַּמַּעֲלֶה'. כך הסתיימה הכרותינו.

לימים, כאקורדיוניסט (שימושי בעיקר לענייני שירת רבים), שגם הפיק וערך את השירונים וגם התעניין ברקע ממנו צמחו שירי הזֶמֶר, ניצלתי את 'היכרותי' עם גורי כדי לאסוף טקסטים לשירי פלמ"ח שזכרתי ממדוּרוֹת מחלקת הפלמ"ח בקיבוץ מכורתי, אבל כאלה שחיים חפר לא חיבר ולכן לא הופיעו באוסף שיריו תחמושת קלה (הקיבוץ המאוחד, 1949). עד צאתו לאור של הקובץ משפחת הפלמ"ח, שערכו שני החיימים, גורי וחפר (ידיעות אחרונות, 1977) לא הִכרתי שום מקור למילותיהם של שירים אלה. 

כך הגעתי לשירים כמו 'בְּסֻכָּה קְטַנָּה', 'הִיא עָמְדָה בַּחַלּוֹן וְהִבִּיטָה', 'תַּק תַּק תַּק מְתַקְתֵּק תַּת-מַקְלָע' או 'קוֹאוֹפֶּרֵיְשֶׁן' (שחפר חיבר ולא פרסם). גורי הקריא לי את השירים בטלפון ושר לפחות בית אחד. 

אני נזכר שלפחות שיר אחד משכתי מגורי אחרי שכבר הופיעו הספרים משפחת הפלמ"ח, אוטוביוגרפיה בשיר וזמר של נתיבה בן יהודה (כתר, 1990) ואתרי 'שירונט' ו'זמרשת' כבר היו באוויר המרשתת. 

בשנת 2010, לקראת ערב זיכרון להורינו, תמר רעייתי המנוחה ואני תרגמנו (על גבי תרגום מילולי), את השיר הרוסי 'צ'ובצ'יק'. שיר זה, שהיה מאוד אהוב על הורינו, וכמובן ברוסית, מספר על פרחח עני, בעל בלורית פרועה המתבדרת ברוח, שמסתבך בגניבה, נתפס ונשלח לסיביר. כשצ'ובצ'יק שר (בתרגומנו): 'מִסִּיבִּיר לֹא פּוֹחֵד וְלֹא בּוֹרֵחַ / גַּם סִיבִּיר הִיא אֲדָמָה רוּסִית', נזכרתי שהפלמ"חניקים 'אצלנו' שרו, בעברית, כמה בתים במנגינת 'צ'ובצ'יק', כשכל בית הסתיים בשם של מחנה מעצר מנדטורי שאינו מפחיד, כיוון שהוא בארץ ישראל. למשל, 'לֹא אִכְפַּת לִי לָשֶׁבֶת בְּרָפִיחַ / גַּם רָפִיחַ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל', או 'גּ'וֹנִי קַח אוֹתִי אֲפִלּוּ לְקַפְרִיסִין / זֶה בַּדֶּרֶךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל'. לַזֶמֶר הזה לא היה זֶכֶר במשפחת הפלמ"ח ולא בשום מקור שהכרתי. חזרתי לגורי והזכרתי לו שאנחנו מכירים מזמן... שרתי לו בטלפון את סיומי הבתים שזכרתי וגורי המשיך מיד בשני בתים שזכרתי במעומעם את סיומיהם, על מעצר בעכו ועל מעצר בלטרון. הוא עוד הספיק לומר: 'אני בדלת. הנה הטלפון של רמה זוטא. היא תיתן לך את המילים שאלתרמן חיבר לאיזו מסיבה' (בינתיים גילו ב'זמרשת' שלפחות בית אחד חובר על ידי שלונסקי). רמה הכתיבה לי בטלפון את שני הבתים שגורי הזכיר, וסיפרה שלמדה אותם מאביה, יוסף אבידר, שהיה מראשי ההגנה ולימים אלוף בצה"ל.

ביום העצמאות של אותה שנה (2010), תמר ואני הגענו לבנייני האומה לטקס הענקת פרס ישראל למשורר אריה סיון (אחיה של תמר). על המישורת בין שני מהלכי מדרגות פגשנו את חיים גורי ורעייתו עליזה. כשסיון גילה, שגורי ואני מכירים, הוא הצביע עליי ואמר לגורי: 'אתה יודע שהוא היה בצנחנים?!'

גורי שאל 'מתי?', ואני השבתי כי היה זה בשירותי הסדיר ב-1954, ואחרי כן עוד כתריסר שנות מילואים. 'היכרת את שְׁוַורצִי? היכרת את ג'ורג'י? היכרת את סמי רפאל?', מנה גורי בהתרגשות שמות של צנחנים ומדריכי צניחה ותיקים, אלה שצ'כית, הונגרית ובולגרית היו שפות אימהותיהם. עניתי שכן, היכרתי... גורי התרגש וסיפר שבשנת 1948  בתחילת קשרי התמיכה הצבאית שהעניקה צ'כוסלובקיה (בפקודת סטלין!) למדינה היהודית שבדרך  הוא פיקד על קורס צניחה לצעירים יהודים בצבא הצ'כוסלובקי. הוא גם דיקלם – בצ'כית!  את כל הפקודות: מחגירת המצנח ועד היציאה מהמטוס והגִלגול הנכון בפגישה עם הקרקע. מדריכי הצניחה הוותיקים, שעל היכרותי איתם שאל, היו חניכיו, שהשתתפותם בתרגילים ובצניחות, יחד איתו, הצבר מארץ ישראל, הייתה מאוד משמעותית לו.

בסרטון קצר זה, שצולם באחרית ימיו, סיפר גורי בהתרגשות, כשדמעות בעיניו, על חוויותיו מקורס זה:

גורי סיפר לי שכאשר חזר ב-1948 משליחותו ארצה, כדי להצטרף לחבריו הלוחמים בקרבות, הציע לו יגאל ידין להקים יחידת צנחנים וביקש ממנו להכין הצעה בכתב. גורי הכין הצעה וידין אישר ושלח אותה לרמטכ"ל יעקב דורי, עם המלצה להציב את גורי בראש היחידה. 

יגאל ידין, סגן הרמטכ"ל ומחליפו (ויקימדיה)
'ידין הזמין אותי לפגישה', סיפר גורי, ואמר: 'בן גוריון התנגד והתעקש על יהודה הררי. לגורי לא היה ספק שבן גוריון לא אישר את המינוי מסיבות פוליטיות, בשל היותו איש פלמ"ח. 62 שנים אחרי האירועים עדיין חש גורי עלבון קשה. 'תן לי את המייל ואשלח לך את הצעתי לידין', אמר לי. שלחתי לו את המייל והוא שלח לי שני עמודים מצולמים, שמובאים כאן. לאחר מותו של גורי פרסם ארכיון צה"ל כמה תמונות ומסמכים הקשורים בגורי, ביניהם גם מסמך זה, אך קשה היה לפענחו וככל שידוע לי איש לא עשה זאת עדיין (צילום ופענוח של כמה שורות הובאו ברשימה שפורסמה ב-Ynetב-1 בפברואר 2018).

השתדלתי, וזה מה שהצלחתי להקליד מתוך התזכיר, למרות צלקות צילום המסמכים, תלאות הזמן והתייבשות צבע הדפוס בְּסִרְטֵי מכונת הכתיבה Hermes Baby  מ-1948). בפענוח הכנסתי סימני פיסוק שלא היו במקור וכן תיקוני כתיב קלים (כתיב מלא או חסר לפי העניין). מעט הוספות ניתנו בתוך סוגריים מרובעים. 

גורי לא היה הראשון או היחיד שהציע תוכנית כזו, וקדמו לו הצעות אחרות (ראו כאן), אך בין כך ובין כך חוקרי תולדות מלחמת העצמאות ותולדות חיל הצנחנים, כמו גם חוקרי יצירתו של גורי, עשויים למצוא עניין בתזכיר זה.

* * * 

השורות הקצרות למעלה מימין הן בכתב ידו של ידין:

לרמטכ"ל [יעקב דורי]                                                

זה בהמשך לשיחתנו.

אבקשך להטיל על אכ"א [אגף כח אדם],

או מח"א [מפקדת חיל אוויר], להקים את היחידה.

מציע את חיים גורי כמפקדה.

בשלב ראשון מציע שהיחידה תצורף לשירות המודיעין

                 [1948] 24.8  י. ידין

                                                                               תזכיר מס'

אל: י. ידין

מאת: חיים גורי

הנידון: הקמת יחידת צנחנים

כהמשך לשיחתנו מיום שישי, קיבלתי על עצמי להביא קווים לתכנית הקמת היחידה הנ"ל. חקרתי, במידת האפשר, את הבעייה ונפגשתי עם מספר אנשים לשם אינפורמציה. הריני רוצה לסכם בזאת את המצב הנוכחי ולהסיק מסקנות מעשיות מכך.

המצב כיום. נעשו עד היום ניסיונות שונים לגבש יחידת צנחנים, אבל רובם היו תוצאה מיוזמה אישית יותר מאשר כיוון והוראה מהמטכ"ל. בעיקר עסקו בכך אנשים שהיו קשורים, במישרין או בעקיפין, לחיל האוויר. נוסף לזאת נמצאים בשורות הצבא מספר אנשים, בעיקר מגח"ל [גיוס חוץ לארץ], שהיו צנחנים בזמן המלחמה השנייה [מלחמת העולם] בצבאות שונים. ע"י [על יד] לשכת המודיעין של אג"ם קיימת קבוצת אנשים (כעשרים), רובם אנשי מקי [פרטיזנים צרפתים], שחלקם היו צנחנים.

הפעולה הרצינית הראשונה נעשתה בצ'[כוסלובקיה], בבית ספר לצנחנים שליד הצבא. קורס זה הקיף כ-35 איש, מהם 15 ארץ-ישראליים המתחלקים ל-5 קצינים ארץ-ישראליים, 2 בד"א [בעלי דרגות אחרות] אמריקאים בעלי ניסיון רב בשטח זה, 4 רבי-טוראים. שאר האנשים אירופאים. הקצינים, כולל את האמריקאים, ממשיכים עתה בהשתלמות רצינית, ליד המטה, בכל הנוגע לארגון החיל, טקטיקה, הצנחת אספקה, בעיות הדרכה, אפסנאות, שלוב פעולות, תִכנון וכו', והם מהווים את הכתובת היחידה לשלד הפיקודי המסוגל לענות לרוב התפקידים הנדרשים ביחידה הנ"ל. בימים אלה מסתיים הקורס ורוב האנשים יחזור ארצה, מלבד מספר קצינים וסמלים שיישארו שם על מנת לקלוט ולארגן את המחזור השני שישלח מכאן.

לפיכך אנו רואים כי קיימת מסגרת ראשונית שתקיף, אחרי מיזוג כל יודעי צניחה מחוץ לארץ ומהארץ, כ-50 איש. דבר זה יקרה באם יאוּרגנו כל הקבוצות המכילות צנחנים ושעדיין מחפשות דרך אל העניין.

בפגישתי עם ראש מטה חיל האוויר, נאמר לי באופן המפורט ביותר כי חיל האוויר מצידו מסוגל למלא על הצד היותר טוב את הקשור בתפקידו הוא, ז.א. [זאת אומרת] הספקת מטוסים לאימון ולפעולה, מצנחים לאנשים ואספקה, מכשירי אימון וכו'. הוא קובע כי בשרות הח.א. [חיל אוויר] נמצאים כיום טייסים שיוכלו בביטחון גמור, לאחר אימון מסוים, לעסוק בהצנחת אנשים.

אי לכך אני מציע את ההצעות כדלקמן, בהנחה שמטכ"ל מעוניין להחיש ככל האפשר את הקמת היחידה, בעיקר בתקופת ההפוגה היחסית כיום.

1. חייב לקום מיד מטה היחידה שיתחיל מיד בארגונה. על המטה לכלול בתחילתו: א. מפקד היחידה; ב. קצין קשר עם מטכ"ל [ועם] מח"א; ג. אפסנאי.

2. יש להקים מיד בסיס ליחידה שישמש לקלט ומיון. בו יוכלו האנשים [להתארגן] לאימון ולפעולה ואליו יוחזרו מבית הספר [לצניחה בצ'כוסלובקיה]. בסיס זה חייב להכיל בתוכו את הדברים הדרושים לאימון ולארגון ראשוני. ראש מטה מח"א מציע לעשות זאת בקרבת שדה תעופה או בתוך שדה תעופה.

3. יש לקבוע איזה אגף במטכ"ל אחראי ליחידה באופן ישיר, לא רק בפעולתה אלא בשלבי התארגנותה ואימוניה, ולמי [תהיה] קשורה בכל הנוגע לאפסנאות וכספים.

4. יש להתחיל בגיוס אנשים מיד. לדעתי יש לארגן בשלב ראשון פלוגה שתכיל בתוכה את השלד למפקדה שלה: סמלים, קצינים, אלחוטאים וכו'. זאת כדי לשלוח אותם מיד לחוץ לארץ. כ"כ יש להתחיל למיין את המועמדים בשאר הדרגות. לבודקם, לקבוע את תאריך נסיעתם. על האנשים להיות מסוגלים לפעילות מיוחדת מבחינת נכונותם והתנדבותם. יש לצרף מיד את כל האנשים שעברו אימון בצניחה או הקשורים למקצוע ולהקים [?] לשם השתלמות מקצועית והתאמתם לתפקידם. 

5. יש להתחיל מיד בהקמת בי"ס לצנחנים בארץ ולקשור קשר ישיר עם חיל האוויר בכל הנוגע לתפקידם בעניין. יש בידינו התכנית המלאה לביה"ס ואין כל מניעה להקימו בארץ.

6. יש לשאוף להקנות אימון בצניחה לחלק מיחידות המשימה או הקומנדו, או יחידות מובחרות כחטיבות פלמ"ח. יחידות אלה פועלות ביחידות חיל רגלים או ג'יפים אבל מסוגלות לפעול כחיל מוטס או כצנחנים.*

[הערת כוכבית בתחתית המכתב בכתב ידו של גורי:] 

בשבוע שעבר נעשה ניסיון מעניין ???? בשדה תעופה בהפעלת יחידות חיִּל מוטס בפעולת פשיטה. בפשיטה זו שולבו אלמנטי הצנחה. יש לתאם את כל הניסיונות הנעשים בשטח זה עם אימוניה ותכניותיה של יחידת הצנחנים, לשם שילוב ולימוד הדדי, במידה שלא תאושר העברת יחידות אלה לחיל הצנחנים. 

7. יש לאשר את עמדת [מעמד] האנשים כאן ובצ'[כוסלובקיה] ולאשר את השתייכותם לחיל זה. כ"כ [כמו כן] יש ליפות את בא-כוחנו ליד מחלקת הרכישה שם [כדי] להתחיל מיד ברכישת חלקי ציוד הדרושים לנו. כ"כ יש לדאוג לקשר ישיר ומתמיד בין הארץ ושם [למתאמנים בצ'כוסלובקיה].

8. יש לשאוף להגיע במהירות הגדולה ביותר לתמרוני פעולות משולבות של מספר שירותים על מנת להכשיר את היחידה לקרב בתנאי הארץ, בעיקר [מפני] שחלק מהחומר האנושי הוא בן חו"ל. להלן תוספת מיוחדת הקשורה בבעיית אנשים לפעולות מיוחדות, הכוונה [ל]מסתערבים. 

כל הגורמים הנוגעים ליחידה זו הביאו את דרישתם להקנות אימון צנחנים למספר מסוים מאנשיה. אנשים אלה יפעלו בתפקידים שונים ולא יחשבו לצנחני קרב גרידא; הם יעמדו לפקודתה של לשכתם בכל הנוגע לתפקידם המיוחד, אבל בכל הקשור עם הקניית אימון הצניחה והפעלתה בפעולה [הם] חייבים להיות כפופים למפקד היחידה.

סיכום

חבר האנשים, הנמצא כיום בארץ, ובעיקר בצ'[כוסלובקיה], תוך תוספת המתנדבים החדשים, מסוגל לשמש התחלה רצינית לעניין, בהנחה שתנאי החוץ יחייבו את הגדלת הקף היחידה. במקרה שידרשו פרטים ותוספות, או פרטי פרטים, אני נכון למלאם בכל זמן [ובכל] דקה.

[אחרי הסיכום גורי הוסיף בכתב ידו:]

נ.ב. כל האמור בתזכיר זה אינו מבטל את מטרתי להקים בצבא ההגנה לישראל יחידת צנחנים גדולה בשילוב עם חיִל מוטס. יש לבנות את היחידה כיום בצורה שתוכל לענות על תפקידיה בעתיד.

 ___________________________

עמוס רודנר הוא בן קיבוץ גבעת ברנר וגם צנחן בעברו  rudner-t@zahav.net.il

יום שני, 23 באפריל 2012

ברוך הבא: הר הרצל, אייר תשע"ב

כתב וצילם ברוך גיאן

השבוע, כשבהר הרצל נערכו לקראת הטקסים המסורתיים לקראת יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל ויום העצמאות, שוטטתי בין ערוגות הפרחים והשיחים המעטרים את המצבות בבית הקברות הצבאי.

א. החלל הצעיר ביותר

בהר הרצל יש מצבה לזכר חללי הרובע היהודי ב-1948, וביניהם נסים גיני, יליד 1938, שנהרג ב-28 במאי 1948 בהיותו בן 10 וחויל לאחר מותו. נסים הוא הצעיר בחללי צה"ל. הוא היה תצפיתן וקשר ונע בין העמדות ברובע היהודי עד שנפגע מכדור בראשו. הוא נקבר בידי ערבי מקומי בקבר אחים במתחם 'בתי מחסה' ורק אחרי מלחמת ששת הימים הועברו גופות החללים לקבורה בהר הזיתים. גופתו הייתה היחידה שזוהתה בוודאות בשל שיני החלב שנותרו בפיו...


נסים גיני - חלל צה"ל הצעיר ביותר

ב. 'אסונם לא הרתיע': מעפילי סלבדור

ספינת המעפילים 'סלבדור' טבעה בי"ב כסלו תש"א (12 בדצמבר 1940). זו הייתה ספינת מפרש קטנה שיצאה מנמל ורנה שבבולגריה ועל סיפונה 352 מעפילים בדרכם לארץ ישראל. הספינה לא הייתה קשורה לאף ארגון ביישוב אלא יוזמה פרטית של ד"ר ברוך קונפינו, רופא עיניים ופעיל ציוני מסופיה. בשל סופת שלג קשה התנפצה הספינה לסלעים על אחד מחופי ים השיש (ים מרמרה) ו-238 מנוסעיה נספו. עצמותיהם הועלו לקבורה בשנת 1964. על המצבה כתוב: 'ספינתם נטרפה בדרכם למולדת אך אסונם לא הרתיע - אחריהם עלו ההמונים'. המצבות חלקות וללא כיתוב ושמות הנספים נחקקו על קיר סמוך.

על הספינה וסיפורה ראו באתר 'כולנו בולגרים'.
  

 ג. 'בשליחות העם לארץ האויב': קברי הצנחנים

זהו קברו של רפאל רייס, יליד בודפשט, שעלה לארץ כמעפיל ב-1939. הוא היה חבר בקבוצת המתנדבים הארץ ישראלים שנשלחו לצנוח באירופה הנאצית, 'בשליחות העם לארץ האויב', כדי לנסות ולסייע לארגון הגנה יהודית עצמית. רייס צנח בסלובקיה הכבושה. הוא נשבה יחד עם חבריו צבי בן-יעקב וחביבה רייק. רייס ורייק הוצאו להורג בידי הנאצים בנובמבר 1944. בסוף המלחמה זוהו גופותיהם על פי דיסקיות הזיהוי והם נקברו בבית קברות צבאי בריטי בפראג. בשנת 1952 הועלו עצמותיהם ארצה ונטמנו ביד צנחני היישוב שבהר הרצל. הנקברת הראשונה בחלקה זו הייתה חנה סנש (1952). ארבעה קברים נוספים נכרו במקום לזכרם של צנחנים אחרים שנספו ומקום קבורתם לא נודע: צבי בן יעקב, אבא ברדיצ'ב, פרץ גולדשטיין ואנצו סירני.


הצנחנים שנפלו זכו להנצחה כבר בשנת 1946 על גבי בולי מנהלת העם שהנפיקה הקרן הקיימת לישראל

ד. 'אשיב ממצולות ים'': האונייה אֶרינפּוּרָה

140 בני היישוב שהתנדבו לצבא הבריטי ושירתו בפלוגת התובלה 462 היו על האונייה הבריטית 'ארינפורה' (Erinpura), שהסיעה חיילים בריטים וציוד צבאי בדרכה מאלכסנדריה למלטה. האנייה הופצצה בידי הגרמנים ב-1 במאי 1943 ובתוך דקות טבעה. אנדרטת האונייה ארינפורה, שנחנכה ב-1985, מעוצבת כאונייה על שפת בריכת מים רדודים וסביבה, שקועים במים, 140 לוחות זיכרון לנופלים. על הספינה נחקק הפסוק 'אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם' (תהלים סח, 23).

SS Erinpura

ה. האבנים של צוות נגב וצוות גלבוע

המנהג היהודי העתיק של הנחת אבנים על המצבה קיבל כאן משמעות חדשה. חיילי יחידות צה"ליות שונות, שפקדו את בית הקברות הצבאי, הניחו אבנים ועליהן רשמו את שמות היחידות ותאריך הביקור.

האבנים הונחו על לוחות ההנצחה של אנדרטת נצר אחרון, שעיצב מיכה אולמן לזכרם של ניצולי שואה שעלו לארץ, גוייסו לצה"ל ונפלו במלחמת העצמאות בלי שהותירו אחריהם אף לא שאר משפחה אחד. האנדרטה נחנכה בשנת 2004 ועל לוחותיה נחקקו שמות של 147 חללים שהוכרזו כ'נצר אחרון'.


בעלי התוספות

יוסי צור, קורא ותיק של עונ"ש ואביו של אסף, שנהרג בפיגוע התאבדות פלסטיני באוטובוס מס' 37 בחיפה ב-5 במארס 2003, קרא את הדברים שכתבתי על האבנים שמניחים צוותי צה"ל על המצבות וסיפר לי על מפעל ההנצחה הייחודי שיזם לזכר בנו, ובמסגרתו שולחים אבנים לאסף מכל קצווי עולם. אסף צור קבור בבית העלמין בחיפה.