שם במקום ארזים: השיר שכמעט והיה להמנון הלאומי (א)

איור של גבריאל טשורני (אהרן ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה 1903, עמ' 21)

מאת אליהו הכהן

א. בחיפוש אחר המנון

המושג 'זֶמֶר עברי' עדיין לא היה קיים עת החלו ללבלב ניצני הרעיון הציוני באמצע המאה ה-19. שירון עברי, לו נדפס בימיהם של מבשרי הציונות, כמו הרבנים יהודה ביבאס, יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר או משה הס, ניתן היה למצוא בו בעיקר מזמורי קודש ופיוטים. לצדם היה מופיע לכל היותר שיר זמר קדם-ציוני אחד או שניים, כגון שירו של מאיר לֶטֶריס 'יונה הומיה', וצרור שירים מימי תור הזהב בספרד, כמו 'יפה נוף' ו'ציון הלא תשאלי' של רבי יהודה הלוי, או 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני') המיוחס לשלמה אבן גבירול. זמרת הארץ טרם עשתה אז את צעדיה הראשונים.

רק כשהחלה ההתעוררות הלאומית בגולה, ערב חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, החל גם להתהוות זמר עברי. ומעניין שמפנה זה התרחש עוד לפני שהלשון העברית המתחדשת פרשה כנפיים כשפת דיבור בחיי היום-יום. יהודים שרו בעברית עוד לפני שסיגלו לעצמם את העברית כשפת תקשורת.

הכינוסים הראשונים של 'חובבי ציון', בקטוביץ (1884) ובדרוּסְקֶניק (1887), ננעלו בקול דממה דקה וללא שמץ חגיגיות. ציבור המשתתפים לא קם על רגליו ולא שר משירי ציון. העדרו של המנון לאומי, גם לאחר פרסום מסמכי היסוד של התנועה הציונית, אוטואמנציפציה של יהודה לייב פינסקר ומדינת היהודים של בנימין זאב הרצל, עורר את השאלה מהו השיר הציוני שראוי לסיים בו אספות של אגודות ה'חובבים', שצצו בזו אחר זו במשכנות היהודים בתפוצות הגולה ובעיקר במזרח אירופה.

התלבטות זו התעצמה בתקופת הקונגרסים הציונים הראשונים. במעמד הנעילה של כל קונגרס, שאליו הגיעו נציגים מרוב הקהילות היהודיות המאורגנות בעולם, התבקשה שירת המנון לאומי משותפת מפי כל המשתתפים, כנהוג בכל אומות העולם.

שלוש תחרויות לחיבור המנון לאומי נערכו במאה ה-19: הראשונה ביוזמת יהודה לייב קנטור, עורך העיתון היהודי-רוסי רוסקי ייבריי (1882), השנייה על ידי אגודת 'בני ציון' במוסקבה (1886), והשלישית ביוזמת הרצל ונורדאו (1897), שעליה כתבנו בפירוט ברשימה קודמת ('הרצל יוזם תחרות לחיבור המנון לאומי', בלוג עונג שבת, 26 ביולי 2019). אף אחת מהן לא הניבה שיר מתאים.

רק כעבור שנות דור, בקונגרס הציוני הי"ח, שהתכנס בפראג בשנת 1933, התקבלה לראשונה החלטה האומרת ש'הקונגרס קובע שלפי מסורת רבת שנים הדגל הכחול-לבן הוא הדגל של ההסתדרות הציונית, וההמנון "התקוָוה" הוא ההמנון הלאומי של העם היהודי'. החלטה זו לא שמה קץ לוויכוחים בנושא ההמנון, מאז ועד היום. תנועות הפועלים הציעו את שירו של ביאליק 'ברכת עם' ('תחזקנה'), שלגלגוליו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת; הגוש הדתי הציע בשנות העשרים לאמץ כהמנון את 'שיר האמונה' ('לעד חיה בלבבנו'), שחיבר הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1919; עם הקמת המדינה הציעו אישים דתיים להחליף את 'התקווה' במזמור קכו בתהלים ('שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון'), שכן בהמנון העם היהודי חייב להיזכר שם האל; לאחר מלחמת ששת הימים הציע העיתונאי אורי אבנרי את 'ירושלים של זהב' כהמנון, פעילי תנועות השלום וערבים ישראלים המליצו על שירו של שאול טשרניחובסקי 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') ומבקרת המדינה והשופטת לשעבר מרים בן-פורת הציעה להוסיף בית חדש ל'התקווה', כדי שגם לא יהודים יוכלו להיות שותפים בו; הפובליציסט דורון רוזנבלום כתב באחד מטוריו כי השיר הישראלי המתאים ביותר להמנון הוא 'כחול ים המים' של נתן אלתרמן; והיו שהציעו את 'מחר' של נעמי שמר, את 'נבנה ארצנו' של משה ביק ועוד ועוד.

גם לאחר שהכנסת חוקקה בשנת 2004 את 'חוק הדגל והסמל', שעיגן רשמית את 'התקווה' כהמנון, לא חדלו להישמע בציבור ובאמצעי התקשורת הסתייגויות והצעות מתחרות לשיר המוכר ומושר על ידי רוב-רובו של העם היהודי כהמנון מזה למעלה מ-120 שנה. דרכה של 'התקווה' משיר עם להמנון לאומי לא הייתה סוגה בשושנים ורק על כך אפשר לחבר ספר עב כרס.

ב. 'דאָרט וווּ די צעדער'

זה מול זה: 'התקווה' בנוסח המלא ו'דארט ווא די צעדער' בגרמנית באותיות עבריות, ורשה 1903 (אוסף אליהו הכהן)

מתוך עשרות שירי זמר, שנכתבו והושרו מראשית תקופת חיבת ציון, הסתמנו לקראת סוף המאה ה-19 שני שירים כמועמדים לתואר המנון לאומי: 'התקווה' מכאן, ו-'Dort wo die Zeder' מכאן. זה האחרון, שנכתב במקורו בגרמנית, מוכר לנו בתרגומו העברי של אהרן ליבושיצקי בכותרת 'שם במקום ארזים', שאליו נתייחס בהמשך. 

על גלגוליו של שיר זה, מן המפעימים והמלהיבים בראשית ימיה של הציונות, נכתב לא מעט, ונציין במיוחד את מחקריו של המוזיקולוג פרופסור אדוין סרוסי מהאוניברסיטה העברית בירושלים (Dort wo die Ceder/Zeder': German-Jewish Lyrical Encounters, שנדפס בשנת 2013, וגרסה פופולרית יותר 'Dort wo die Zeder: A Forgotten Zionist Anthem in German', שהתפרסמה בשנת 2014). כאן ננסה לתקן כמה טעויות שהשתרשו וכן להוסיף מעט על הדברים שכבר נכתבו. 

טרם נעשה זאת הבה נאזין לשיר עצמו בפיה של 'חבורת רננים' (עיבוד מוזיקלי של גיל אלדמע).

הקלטות נוספות של השיר

• אפרים די-זהב (גולדשטיין)
• אורה זיטנר
• יהורם גאון 
• חבורת שהם עם דודו אלהרר
• דוד (דדי) רפאל בן-עמי (וראו בנספח שכתבה רעות ברוש)

התייצבותו, כביכול, של שיר זה בקו הגמר של ההמנון הלאומי לא הייתה בחירה 'מלמעלה' של אנשי הממסד הציוני, אלא מתוקף העובדה שהוא הושר, יחד עם 'התקווה', בסיומן של אספות ציוניות, כשציבור הנאספים קם באופן ספונטני על רגליו ושר אותם בהתרוממות רוח. בימי הקונגרסים הציונים הראשונים, שנערכו בשנים האחרונות של המאה ה-19, עדיין לא היה ברור מי משני השירים יגבר על זולתו ויוכרז כהמנונו של העם היהודי.

באגודות ה'חובבים' הרבות במזרח אירופה ובקונגרסים הציונים הראשונים שנערכו במרכז אירופה, הועדף השיר 'דאָרט וווּ די צעדער'. מחברו, ד"ר יצחק פֶלְד (1922-1862), יליד למברג (לבוב) שבגליציה המזרחית, היה עורך דין צעיר וגם כיהן כסגן נשיא של האגודה 'ציון' בעירו. את השיר חיבר פלד בגרמנית, אף כי ידע עברית והתנסה לפני כן בחיבור שיר עברי ושמו 'ציונה' (נ"מ גלבר, תולדות התנועה הציונית בגליציה, א, 1958, עמ' 100, 123). השיר חובר כנראה ב-1884, כפי שעולה מן הכיתוב בצדה האחורי של גלוית דיוקנו של פלד. 13 שנה לפני התכנסותו בבזל של הקונגרס הציוני הראשון (1897).

דיוקנו של יצחק פֶלְד, לבוב 1884. בצדה האחורי של הגלויה נכתב:
 'ד"ר יצחק פלד, בשנת כתבו את השיר Dort wo die Zeder, התרמ"ד' 
(הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

שנה אחר כך, ב-16 באוקטובר 1885 (תרמ"ו), נדפס השיר לראשונה בכתב העת הציוני בגרמנית Selbst-Emancipation! , שערך נתן בירנבוים, אז עדיין בגלגולו הציוני הנלהב. השיר, בן חמשת הבתים, נקרא Sehnsucht  (געגועים, כמיהה), והחתימה היאF...d , שפירושה Feld . הכותרת של השיר מתכתבת עם הכותרת הגרמנית שניתנה ל'התקווה' של אימבר, כאשר התפרסמו לראשונה בדפוס תווי השיר (ארבע מנגינות סוּרִיוֹת, ברלין 1895). ואכן כפי שכבר נאמר, שני השירים הללו צעדו זה לצד זה במשך תקופה ארוכה.

Selbst-Emancipation!, 18, Wien, 16 October 1885, p. 9

אדוין סרוסי, הראשון שהצביע על מקור זה, שגה ברישום התאריך ובעקבותיו טעו מעתיקים נוספים. בין כך ובין כך, תוך זמן לא רב תורגם השיר לעברית (בתרגומים הללו נדון בהמשך), ליידיש, לאנגלית, לצרפתית, להונגרית ולשפות נוספות. 

פלד לא כתב את שירו בחלל ריק, וככל הנראה הושפע בכתיבתו הן משיר גרמני הן משיר עברי שקדמו לו. 

במקראה להקת נביאים, שערך המוזיקאי צבי ניסן גולומב (וילנה תרמ"ט, עמ' 37-34), נדפס שיר של יונה בן גרשון גרשטיין ושמו 'ארץ הירדן'. על פי תוכנו וצורתו אי אפשר שלא לראות בו שיר אח, או שמא שיר אב, ל'שם במקום ארזים'. הנה שלושה בתים מתוך השיר הארוך (עשרה בתים). אפילו 'ארזי אֵל' נזכרים בו:

מן הצד הגרמני יש להזכיר שיר עם פופולרי ושמו 'Dort, wo der Rhein mit seinen grünen Wellen' (שם, הנהר ריין וגליו הירוקים), ודומה שמותר להניח שפֶלְד כתב את שירו גם בהשפעת שיר געגועים זה לנהר הגרמני הגדול. 

שירון יונג יודה, בְּרוּן 1905, עמ' 73-72 (אוסף אליהו הכהן)

השיר של פלד נפוץ תחילה בנוסחו הגרמני בגליציה וברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובשל כך זכה לעדיפות בקונגרסים הציוניים הראשונים. הסיבה לכך הייתה גלויה: מנהיגי הציונות 'המערבית' – הרצל, נורדאו וחבריהם – שדנו בשאלה מה תהיה השפה המאחדת של כלל היהודים החברים בהסתדרות הציונית, החליטו כי זו תהיה גרמנית (לדעתם המוטעית, יידיש היא בסך הכל וריאציה משובשת של הגרמנית, ולפיכך גם דוברי יידיש ממזרח אירופה יוכלו להבין גרמנית). השפה העברית הייתה אז קניינם של מעטים מן הצירים, ולפיכך השפה השליטה בישיבות ובנאומים הייתה הגרמנית. שיר זמר ציוני הכתוב בלשון זו היה אמור להיות מובן לכל הצירים.

מלבד השפה הייתה כנראה סיבה נוספת: אזכורם של המכבים בבית הראשון של השיר ('das Feld getränkt hat Makkabäerblut'; 'וּדְמֵי הַמַּכַּבִּים רִוּוּ הָאֲדָמָה') רומם את מעמדו כ'שיר לאומי'. באותם ימים הציונות 'גילתה' מחדש את יסודותיו הלאומיים של חג החנוכה והעצימה אותם. עלילות המכבים זכו לתהודה רבה בכל אפיקי הספרות והאמנויות. סופרים ומשוררים שרו שירי הלל על גבורת המכבים, מחזות וחזיונות בשם 'החשמונאים' ראו אור בזה אחר זה מאת מחברים כמו אליעזר בן יהודה, יצחק קצנלסון או קדיש יהודה סילמן. יצחק אפשטיין, איש העלייה הראשונה, תרגם באותה עת לתלמידותיו בצפת מחזה בשם החשמונאים מאת יצחק מאיר וייס (ירושלים תרנ"ד). הרצל עצמו טבע בחזונו את המשפט המצוטט לרוב 'המכבים ישובו לתחייה'. אגודות נוער וספורט ברחבי הגולה בחרו בשם 'מכבי', פרחי 'דם המכבים' שובצו באלבומי פרחים מיובשים שנשלחו מהארץ לגולה וריגשו לבבות, ואילו הפסל בוריס שץ יצר בשנת 1894 את פסלו המפורסם 'מתתיהו החשמונאי', שצילומיו הופצו ברבים (הפסל המקורי נעלם ועקבותיו לא נמצאו עד היום).

'מתתיהו' פסל של בוריס ש"ץ (מתתיהו מניף את נס המרד ולמרגלותיו חייל סלווקי הרוג)

מכאן יובן מדוע 'דאָרט וווּ די צעדער', בנוסחו בגרמנית, ובמיוחד בתרגומיו לעברית, נפוץ במיוחד בחגיגות חנוכה, שנערכו בתנועות נוער ובאגודות ציוניות בגולה. הנה כמה דוגמאות שליקטנו מן העיתונות העברית: כאלפיים חובבי ציון בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה התכנסו בחנוכה תרנ"ח (1897) לנשף שהוקדש לאיכרי ארץ הקודש ובו הושרו ברוב עם שירי חיבת ציון ובהם 'שם במקום ארזים' ('מכתבים מקרמנצוג', המליץ, 17 בינואר 1898). שנה אחר כך, בחנוכה תרנ"ט (1898), נערך נשף דומה בבית הכנסת 'עדת ישורון' בביאליסטוק, ושוב נשמעו צלילי השיר בגרמנית בעיבוד רב-קולי: 'אחרי כן שרה מקהלת המזמרים הציונים את השיר "במקום שם ארזים..." בשפת אשכנז בהמנגינה הידועה, אשר ערכוה לפי חוקי הזמרה בארבעה קולות, ותנעם מאד לנפשות השומעים' ('מכתבים מביאליסטאק', שם, 5 בינואר 1899). בהדרגה השתלב השיר גם ברפרטואר שירי החנוכה שנלמדו והושרו בחדרים המתוקנים ובבתי הספר העבריים. 

כרטיס 'שנה טובה' עם מילות השיר בתרגומו של א"א פומפיאנסקי, ניו יורק תחילת המאה העשרים (הספרייה הלאומית)

כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897 כבר היה שיר זה קרוב מאד למעמד של המנון לאומי. הוא זכה לעדנה ונישא על גלי ההתלהבות שאחזה בצירי הקונגרס ששרו אותו במסיבה לילית שנערכה לאחר יום הנאומים והדיונים. מי ששר אותו בפניהם היה זיגמונד דרויאן, שהיה החזן של הקהילה היהודית בבזל ואחד מצירי הקונגרס. אדוין סרוסי ציין במאמרו כי הרצל בכבודו ובעצמו האזין לביצוע השיר ואחר כך הציעו כהמנון הציוני, הצעה שזכתה למחיאות כפיים סוערות. זו אולי הייתה הסיבה שהשיר זכה לימים לכינוי 'השיר הבזילאי' (לוי סג"ל, 'מכתבים מרומניא', המליץ, 20 באוקטובר 1899, עמ' 4). מקורות נוספים מאשרים כי השיר אכן הושר בקונגרס הראשון (ראו יוסף וחנה מלאָטעק, 'דאָרט וווּ די צעדער', פּערל פֿון דער ייִדישער פּאָעזיע, תל אביב: י"ל פּרץ, 1974, עמ' 511).

גם צירי הקונגרס הציוני השני שהתכנס בבזל בשנת 1898 שרו את השיר בהתלהבות, בעודם נוטלים חלק ב'משתה התלמידים הציוניים' שנערך במוצאי היום השני לדיונים. לפי עדותו של הסופר ראובן בריינין, 'השיר Dort, wo die Ceder הושר במקהלות ובהתפעלות רבה' (המליץ, 21 בספטמבר 1898, עמ' 1). גם נחום סלושץ ציין בדיווחו מהקונגרס, כי הסטודנטים היהודים מאוניברסיטת בזל שרו את 'מקום שם ארזים יצמחו' (כנסת הגדולה או הקונגרס השני בבזל, ורשה תרנ"ט, עמ' 74). 

צלילי השיר שבו ונשמעו גם בימי הקונגרס הציוני הרביעי, שהתכנס בלונדון בשנת 1900. באסיפה, שנכחו בה כ-8,000 איש ובהם הרצל ונורדאו, שרה מקהלה של חמישים איש את 'מקום שם ארזים' (ש' ראזענפלד, 'הקונגרס הרביעי', המליץ, 16 באוגוסט 1900, עמ' 1).

ג. מתי הגיע השיר לארץ ישראל?

לטענה ש'דאָרט וווּ די צעדער' הושר בארץ ישראל כבר בסוף המאה ה-19 אין על מה לסמוך, שכן בארץ השיר כלל לא היה מוכר אז – לא במקורו הגרמני ולא בשלל תרגומיו. הוא נדפס לראשונה רק ב-1903 בשירון כנור ציון, שערך והוציא אברהם משה לונץ (ירושלים תרס"ג).

ובכל זאת, פעם אחת ויחידה נשמעו צלילי שיר זה בארץ בשלהי אותה מאה. היה זה בעת ביקורו של הרצל בארץ בשנת 1898, שמטרתו הייתה לפגוש בה את הקיסר וילהלם השני. במרוצת הביקור יצאו בני פמליתו של הרצל לסיור ביישובי הארץ. בצאתם מזיכרון יעקב, הגיעו התיירים בחצות לילה למושבה חדרה ופרצו בשירת 'דאָרט וווּ די צעדער', במנגינה שהביאו עמם מגרמניה. על אפיזודה זו סיפר וילי במבוס (W. Bambus; 1904-1863), ידידו של הרצל ומחובבי ציון בברלין, שתיאר את רשמי הסיור בספרו Pälastina, Land und Leute (פלשתינה, ארץ ועם), שראה אור בברלין 1898, חודשים ספורים לאחר אותו סיור (עמ' 93). 

חלוצי חדרה, שהקימו את המושבה שבע שנים לפני כן, לא הכירו כלל את השיר ולא יכלו להצטרף למזמרים. זו לא הייתה שירת ארץ ישראל, אלא שירה בגרמנית של תיירים נלהבים. לרשמי הביקור הוסיף במבוס צילומים מקוריים ביניהם צילום נדיר של זיכרון יעקב מאותה שנה. 

זכרון יעקב, 1898 בספרו של וילי במבוס (אוסף אליהו הכהן)

בארץ הלך והתחזק בימי העלייה הראשונה מעמדו של השיר 'התקווה', ומאז העשור האחרון של המאה ה-19 ואילך לא היה לו מתחרה. אך יש לזכור כי למעמד מכובד זה זכתה 'התקווה' רק בהתיישבות החדשה בארץ, שמנתה באותה עת כ-5,000 איש, פחות מאחוז אחד ממניינו הכולל של העם היהודי. אל יתר מיליוני היהודים שחיו אז ברחבי העולם, טרם הגיעו באותה עת צלילי 'התקווה' ולפיכך השיר 'דאָרט וווּ די צעדער' ביצר את מעמדו כשיר מועדף וקרוב לדרגת המנון. אין זה מקרה אפוא ששני השירים כיכבו יחד בעצרות חגיגיות, בשירונים, בדפרונים ובהקלטות.

הנה לקט דפרונים מראשית המאה העשרים (לא מתוארכים) ובהם מופיעים שני השירים הלאומיים זה לצד זה בעיבודים לפסנתר וכינור. כל הדפרונים שמורים באוסף הפרטי שלי:

דפרון עם תמונות הרצל, נורדאו ואימבר, ניו יורק חש"ד

דפרון עם תמונות של הרצל ומקס נורדאו, ניו יורק חש"ד

דפרון עם תרגום לאנגלית של א"ה פרומנזון ובעיבוד י' קמנצקי, ניו יורק 1907

'שם במקום ארזים' החל להיות מושר במושבות ארץ ישראל רק בראשית המאה העשרים, לקראת סוף ימי העלייה הראשונה. גם אז לא התעלה השיר לדרגת המנון ולא התקרב למעמד האיתן של 'התקווה', שהועדפה אולי מפני שנחשבה לשיר ארץ-ישראלי מקורי, שנכתב בארץ ישראל ובשפה העברית. בסופו של דבר, לאחר מותו של הרצל בשנת 1904, לא היה עוד ספק: 'שם במקום ארזים' לא יוכל ל'התקווה', שמעמדה הלך והתבצר כהמנון הבלתי רשמי של העם היהודי. 

ד. שבעה תרגומים לעברית

מתוך שבעת תרגומיו לעברית של 'דאָרט וווּ די צעדער', חמישה הופיעו עוד במאה ה-19, כלומר תורגמו מן המקור הגרמני (התרגום הראשון ליידיש המוכר לנו נדפס רק ב-1903, אך סביר שנוסחים בעל-פה קדמו לו בהרבה).

התרגום הראשון היה ככל הנראה פרי עטו של הרב ד"ר שמואל זאב גוטמן (1935-1864), יליד למברג וידידו של מחבר השיר. תרגום זה לא הגיע לידינו, אך קיומו נזכר על ידי ההיסטוריון נ"מ גלבר (תולדות התנועה הציונית בגליציה, א, עמ' 97, 100) ועל ידי דב סדן (בשיחה עמו). 

התרגום השני, תחת הכותרת 'ארץ אבותי', חובר על ידי אהרן אליהו פומפיאנסקי, משורר, מתרגם ורב בקהילות פוניבז' וריגה, מחברם של שירים עבריים שכונסו בספרו שירי ציון (וילנה תרמ"ה / 1884). אחד משיריו הידועים של משורר נשכח זה היה 'ארץ הצבי' ('הידעתם הארץ שם הרימון פורח'). 

אהרן אליהו פומפיאנסקי (1893-1835)

תרגומו לשיר זה פורסם רק אחרי מותו בשירון נבל עשור, שהוציאה אגודת 'בני ציון' בביאליסטוק בשנת 1899, אך ללא ציוּן שמו. ככל הנראה, השירון נערך בידי פסח קפלן מביאליסטוק, אף זאת ללא ציון שמו, ומעניין שקפלן עצמו תרגם אף הוא את השיר כעבור שנים אחדות (להלן התרגום השישי).

כאמור שמו של פומפיאנסקי אינו נזכר בפרסום הראשון, אך זו מוסכמה רחבה המקובלת בקרב חוקרי הזמר העברי שהוא-הוא המתרגם. לצערנו לא הצלחנו למצוא את המקום הראשון שבו נחשפה זהותו של פומפיאנסקי, ונשמח לעזרתם של הקוראים.

תרגומו של פומפיאנסקי (ללא ציון שמו) בשירון 'נבל עשור', ורשה תר"ס, עמ' 26-27

בשנת 1963, כשעלה על הבמה המופע 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות', הקריא המנחה יצחק שמעוני את הבית הראשון מנוסח התרגום של פומפיאנסקי. הנה הוא כאן מלווה בשירתה של מקהלת צדיקוב:

ארבע שנים אחרי כן, ב-1968, עלה המופע 'שירי לוחמים' שערך והגיש חיים חפר. מקהלת לב רן (בניצוחו של מנשה לב רן) השמיעה את תרגומו של פומפיאנסקי:

 

התרגום השלישי של יצחק זאב סְפּיבָקוֹב פורסם בשנת 1894 תחת הכותרת 'תשוקת נפשי' (גרשם באדר [עורך], לקט פרחים, א, ורשה [תמוז תרנ"ה], עמ' 14-13). 

יצחק זאב ספיבקוב (1968-1874)

ספיבקוב, יליד אודסה, ציוני וחסיד מושבע של השפה העברית, היה סופר, משורר ובלשן, ידידם של יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי ונחום סלושץ. למרות שחלם על ארץ ישראל לא הצליח ספיבקוב לממש את חלומו ולעלות אליה. הוא יצא מרוסיה ב-1923 וקבע את מקומו בארגנטינה, שם המשיך בפעילותו הספרותית, ששיאה היה חיבור מילון ספרדי-עברי. לפני כשנתיים נקלט ארכיונו הדיגיטלי באקדמיה ללשון העברית, ובין דפיו נמצא גם תרגומו לשיר בכתב ידו וכותרתו 'ארץ הארזים'.

השיר 'ארץ הארזים' בכתב ידו של ספיבקוב (האקדמיה ללשון העברית)

התרגום הרביעי נעשה בידי נח רוזנבלום (1915-1864), מחברו של שיר הזמר הנודע 'שאו ציונה נס ודגל', שלכבודו ולכבוד שירו זה הקדשנו רשימה מיוחדת. 

נוסחו של רוזנבלום נשא את השם 'ארץ ישראל' והוא פורסם לראשונה ביומון המליץ. מתחת לטקסט הוסיף מו"ל העיתון לאון רבינוביץ הערה מעניינת, שמייחסת את הלחן לחזן הקהילה היהודית בבזל שבתאי דרויאן: 

השיר הזה חובר בשפת אשכנז מאת הד"ר י. פעלד, ובעת האספה בבאזעל, הושר מאת החזן ש. דרויאן, והוא מתורגם במדת השיר בשפת אשכנז ובקצבו, עד כי יוכל איש לשיר אותו על פי תווי הזמרה, אשר חיבר הש"ץ הנ"ל.

המליץ, 5 בנובמבר 1897, עמ' 7

התרגום החמישי והנפוץ מכולם היה תרגומו של הסופר והמשורר אהרן ליבושיצקי, מחבר השיר 'הוי ערש מולדת' ומראשוני הכותבים ספרות ילדים בעברית. הוא נספה בגטו ורשה.

אהרן ליבושיצקי (1942-1874)

תרגום זה, שנשא את השם 'שם במקום ארזים', היה האחרון בתרגומי השיר במאה ה-19 ופורסם לראשונה בעיתון הצפירה (28 בנובמבר 1899, עמ' 3). בשוליו של תרגום זה נדפסה הערה מעניינת, שמסבירה מדוע היה צורך בתרגום נוסף: 

מן המשפט האחרון 'ובתרגומו המצוין הזה ישתמשו הציונים הרבה יותר מאשר בהתרגומים הקודמים', אנו למדים כי התרגום המוזמן הושר כבר זמן רב לפני פרסומו בעיתון.

הצפירה, 28 בנובמבר 1899, עמ' 1109

ואכן, תרגום זה נפוץ יותר מכל קודמיו ומהבאים אחריו. תרגומו של ליבושיצקי, בשינויים קלים, שב ופורסם עם תווי נגינה בספרו שיר וזמר: שירים חדשים לבני הנעורים, ורשה: תושיה, תרס"ג, ואחר כך עוד פעמים רבות. 

אהרן ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה 1903, עמ' 23-22

התרגום השישי לעברית, 'במקום הארז נושק עבי-רֹם', חובר כעבור שנים אחדות בידי פסח קפלן (1943-1870) שפרסמו בספרו ספר הזמירות (ורשה: אחיספר, תרע"ג, עמ' 128). קפלן תרגם שירים רבים מגרמנית, מרוסית ומיידיש, ובעיקר התפרסם תרגומו לשיר 'אויפֿן פּריפּעטשיק' (חדר קטן צר וחמים). הוא נספה בשואה בגטו ביאליסטוק.

'במקום הארז', תרגומו של פסח קפלן (ספר הזמירות, הוצאת אחיספר, ורשה תרע"ג, עמ' 128)

התרגום השביעי לשיר ('במקום הארז עב בגובהו יישק') חובר על ידי חיים אריה חזן (1941-1863), שהיה מורה בחדר מתוקן בגרודנה ובווילנה. חזן – דמות שטרם הוספדה כל צרכה – חיבר, תרגם ועיבד ספרי לימוד רבים, ושלח ידו גם בחיבור שירים ובתרגומים מיידיש לעברית, שמקצתם כינס לספרו נגינות: קובץ שירים מנגנים (וילנה תרפ"א). כמו ליבושיצקי וקפלן גם חזן נרצח בשואה.

חיים אריה חזן (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

את תרגומו לשירנו הכתיר בשם 'ארץ חמדתנו' והוא נדפס בשנת 1917 בשירון מבחר שירי ציון ושירי עם מאת משוררים שונים (ורשה: הוצאת הזמיר). הפעם הוסיף המתרגם את הערתו בראש השיר, ובה כתב בין היתר: 'את השיר הזה יש לקרוא רק בקריאה המדקדקת בהשמר חוקי הנגינות מלעיל ומלרע; חטף נחשב לתנועה ושוא נע כשוא נח בלא כל תנועה'. 

מבחר שירי ציון ושירי עם, ורשה 1917, עמ' 101-100

ומה באשר לתרגום ליידיש שפתם של המוני בית ישראל במזרח אירופה?

הדעת נותנת שהיו תרגומים מוקדמים, כבר סמוך להלחנת השיר, והם אלה שהושרו במזרח אירופה במקומות שבהן העברית עדיין לא הייתה מושרשת, וכמותה לא הגרמנית. התרגום הראשון שהגיע לידינו הוא מ-1903 ומקורו באמריקה. הוא נדפס בשירון ציון'ס לידער (פילדלפיה 1903) והתרגום נעשה בידי מ"י ברוידא, שלא הצלחנו למצוא מידע עליו פרט לכך שגר בעיר סיראקוס שבמדינת ניו יורק. 

על גלויה שנמצאת בידי (ככל הנראה הוצאת 'קונסט', ורשה 1905) נדפסו מילות השיר ביידיש על פי תרגומו של ברוידא עם תווים:

*

בחלק הבא נדון בארבעת הלחנים שהשתמרו לשיר זה ובביקורת ובלעג כלפיו. לחלק זה גם יצורף נספח, שכתבה רעות ברוש, והוא מוקדש לדמותו של הזמר דָּדִי בן-עמי, יליד נהלל שחזר בתשובה ונפטר בדיוק לפני שנה.