עודך חי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (ב)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של מאמר זה הופיע כאן

החלק השלישי הופיע כאן

ד. הֲיֵדְעוּ הדמעות

אברהם צבי אידלסון 

אידלסון, שכנאמר ברשימה הקודמת הלחין את שיר הקינה של ליבושיצקי 'לנשמת הרצל', לא הסתפק בשיר אחד והלחין לזכרו של הרצל שיר נוסף: שירו של רבי יהודה הלוי 'היֵדעו הדמעות', תוך שהוא מעניק לו כותרת חדשה: 'על קבר הרצל'.

בעבור כמה שנים הלחין גם חנינא קַרְצֶ'בסקי, המורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה, את אותו שיר לזכרו של הרצל (על זיקתו של לחן זה להרצל ולטקסי כ' בתמוז סיפר לי בשעתו מנהל הגימנסיה ברוך בן יהודה, שהיה תלמידו של קרצ'בסקי).

תחרות סמויה התנהלה בין אידלסון הירושלמי וקרצ'בסקי התל-אביבי. כמה פעמים הלחינו שניהם את אותו שיר ('בשדמות בית לחם', 'אל ראש ההר') וציפו לראות מי משניהם ינוח ומי ינוע, מי ישפל ומי ירום. במקרה זה התברר עד מהרה שלחנו המוקדם של אידלסון נשאר גנוז בדפי התווים, ואילו הלחן המאוחר יותר של קרצ'בסקי, שהתחבב על תלמידי הגימנסיה, התפשט והושר ברחבי הארץ בעיקר בעצרות אבל ובימי זיכרון.

 

תווי 'הידעו הדמעות' של אידלסון פורסמו במחברת הראשונה של השירון שירי ציון, שיצאה לאור בירושלים בשנת 1907 (אתתל"ח לחורבן לפי מניינו של אליעזר בן יהודה). 

'על קבר הרצל' בהלחנת א"צ אידלסון (שירי ציון, א, 1907)

בשער השירון שיבץ אידלסון לראשונה את המונח 'מַכּוּשִׁית', חידושו של בן יהודה למילה הלועזית פסנתר. 

עמוד השער של שירי ציון, א, ירושלים א'תתל"ח (תרס"ז / 1907)

מחברת שירים זו היא אבן דרך בהדפסת זמרת הארץ. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נדפסו בארץ ישראל תווים של שירים עבריים. בהעדר סְדָר תווים באותה עת, נדפסו התווים בהדפס אבן (ליתוגרפיה) בבית הדפוס הירושלמי של אברהם לייב מונזון. 

ה. האבל במושבות בארץ ישראל

בשנת מותו של הרצל מנה היישוב היהודי בארץ בכללו לא יותר מ-45,000 נפש, מתוכם למעלה ממחצית היו חרדים, בני 'היישוב הישן', שלא גילו עניין בתנועה הציונית ואף התנגדו לה. בעיתונם חבצלת, שנערך בידי ישראל דוב פרומקין, לא היה כמעט זכר למותו של הרצל, למעט ידיעה קצרה שנדפסה כשבועיים לאחר מותו ובה נכתב כי 'גווע מנהל הציונים ההוא'. הכותב, שחתם בשם מו"ח (הוא הרב והסופר החרדי מרדכי וייסמן-חיות שגר בווינה), אמנם קשר מעט מחמאות לראשו של 'המנהיג', אך לא שכח להוסיף כי 'כשאני לעצמי, אין דעתי נוחה מהתנועה הציונית הלאומית. להיראים והחרדים לדבר ה', המאמינים בייעוד העתיד, אין צורך בחלומות ותקוות כוזבות'.

חבצלת, 15 ביולי 1904

לעומתם, בקרב נאמני הציונות, בני 'היישוב החדש', שמנה אז כ-10,000 נפש בלבד, התקבלה הידיעה בתדהמה ובזעזוע עמוק, שהשתקפו מיד בעיתונו של אליעזר בן יהודה השקפה, העיתון המרכזי והיחיד של היישוב החדש. בחמשת הגיליונות שראו אור לאחר מות הרצל (בין 22-7 ביולי 1904) הוקפו עמודי השער של העיתון במסגרת שחורה לאות אבל, ובעיתון נדפסו מאמרים וידיעות ששיקפו את הדי האבל בארץ ובעולם. כנאמנה של השפה העברית הסב בן יהודה את שמו הפרטי של הרצל מתיאודור למתתיהו ('תיאו' = יה, 'דור' = מתת). 

השקפה, 7 ביולי 1904

זרובבל חביב, שהיה בן עשר בשנת 1904, סיפר לי כי אנשים אחדים במושבה ראשון לציון, שעוד זכרו את הדרת פניו של הרצל כאשר ביקר במושבה חבוש בכובעו הלבן באוקטובר 1898, התעלפו לשמע הידיעה המרה. היו בהם שנהגו 'קריעה' כאילו הלך לעולמו בן משפחתם, ורבים ביטאו את כאבם בהספדים בעל-פה ובכתב, וכמובן גם בשירים.

את שיא המהירות בחיבור שיר מספד להרצל השיג נח שפירא (בר-נ"ש), מחבר 'שיר העבודה' המפורסם ('יה חי לי לי') ועוד עשרות פזמונים שתיארו את הווי ימי העלייה הראשונה. את שירו 'מספד מר' חיבר שפירא לטקס אזכרה שנערך ביקב של ראשון לציון, בכ"ד בתמוז תרס"ד, באותה שעה שבה הביאו את הרצל לקבורה בווינה. באזכרה השתתפו כל פועלי היקב שמיררו בבכי. שפירא הקריא את שירו בתום הטקס, 'והנאספים יצאו נדכאים ונשברי לב לביתם' (השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400). 

השקפה, 12 ביולי 1904, עמ' 400

שמעון בן זאב (אברמוביץ), כורם מראשון לציון (1924-1863), שעלה לארץ בשנת 1882 עם הוריו שנמנו עם מייסדי המושבה, גם הוא מיהר לבטא את רחשי לבו לשמע הידיעה על מות הרצל. הוא חיבר שיר ביידיש, 'פֿאָלקסליד' (שיר עם), בן שישה בתים, על החובה לעלות ארצה, ואותו קרא בעצרת הזיכרון הראשונה שנערכה בבית העם במושבה.

עם בתו גרטלה הורביץ (1982-1896), שלמדה אז בבית הספר במושבה וזכרה היטב את ימי האבל על הרצל, נפגשתי לפני כיובל שנים. בחוברת זיכרונות שהוציאה לאור תיעדה גרטלה את חוויותיה מאותם ימים וסיפרה שכל התלמידים ענדו סרט שחור על זרועם ולבשו סינרים שחורים (גרטלה הורביץ, זכרונותי מראשון לציון, [1973], עמ' 49). 

בת אחרת של בן זאב, אדלאידה (עדה) יקותיאלי (1995-1899), שנקראה על שם אשתו של הברון רוטשילד, סיפרה כי אביה, שניגן על טרומבון באורקסטרה המפורסמת של ראשון, היה בין מקבלי פניו של הרצל בביקורו במושבה. 

בשיחתי אתה בשנת 1988 גילתה לי אדלאידה כי אביה אף הלחין מנגינה לשירו ולימד את כל ילדיו לשיר אותה. 'היינו שרים שיר זה ביידיש בפני אורחים שביקרו בבית הורי', סיפרה. היא מסרה לי את מילות השיר בכתב ידה וכן את את תווי הלחן שרשם מפיה בכתב ידו המלחין והמעבד שמעון כהן, נכדו של שמעון בן זאב (שגם נקרא על שמו), ואני מודה לו שהעבירם אלי גם בתיווי מחשב. 'זהו שיר אבל שהולחן בקצב של מרש פטריוטי', אמר לי שמעון. אני מודה גם לניצה וולפנזון, נכדתו של בן זאב (בתה של גרטלה הורביץ) על המידע ועל הצילומים שמסרה לי. 

קטע מכתב היד המקורי של השיר, שנכתב ביום א' של ראש השנה תרס"ה בראשון לציון 

ואלה המילים המלאות של 'פֿאָלקסליד', שהוקדש לזכרו של הרצל, בכתב ידה של אדלאידה (אוסף אליהו הכהן):

כאמור, את תווי השיר רשם נכדו המוזיקאי שמעון כהן: 

וכאן תרגום מילולי של כמה מבתי השיר, שבו ביטא בן זאב את סערת הרגשות שבה היה נתון:
  

שמעון בן זאב (באדיבות ניצה וולפנזון)

אַחִים! עַד מָתַי תִּשְׁתַּהוּ בְּאֶרֶץ זָרָה שֶל עֲרִיצוּת 
הִתְאַסְּפוּ כֻּלְּכֶם יַחַד וּבוֹאוּ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה 
שָׁם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת בְּחוֹפֶש וּדְרוֹר, 
שָׁם יְהֵא לָכֶם בַּיִת מִשֶּׁלָּכֶם 
עַל כֵּן עַל כּוּלָנוּ לִשְׁאוֹף לְשָׁם, לְשָׁם לָלֶכֶת. 

אֶת אֲבוֹתֵינוּ הוֹבִילוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה לְלֹא הֶפְסֵק 
אֵרוּעִים רַבִּים הִתְרַחֲשׁוּ לָהֶם עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְאַרְצָם 
שָׁם חָיוּ אֶת חַיֵּיהֶם וְשָׁם הָיָה בֵּיתָם 
לְפִיכַךְ חַיָּבִים אָנוּ לִשְׁאוֹף לָלֶכֶת לְשָׁם. 

רַק לֹא לְכוֹפֵף אֶת הָרֹאשׁ, וְעִם הֶחָזֶה קָדִימָה 
אֶת אַרְצֵנוּ יִתְנוּ לָנוּ כְּשֶׁאוֹתָהּ בְּתוֹקֶף תִּדְרְשׁוּ 
שָׁם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת חַיֵּי חוֹפֶשׁ וּדְרוֹר,
שָׁם תִּבְנוּ אֶת בֵּיתְכֶם. 

המורה יהודה לייב מטמון-כהן (1939-1869), מי שייסד ביפו
את הגימנסיה העברית הראשונה בעולם, שלימים נקראה על שמו של הרצל, התגורר לפני כן בראשון לציון ולימד בבית הספר העממי המקומי 'חביב'. למטמון-כהן יש זכויות רבות בזמר העברי. באותה שנה, 1905, חיבר בראשון לציון את השיר 'שירו נא יהודינו' (בעקבות שיר יידיש עממי ידוע 'זינגט זשע אַלע ייִדעלעך'), ובעיקר שינה את נוסח הבית השני של ההמנון 'התקווה'. את המשפט שחיבר אימבר, 'התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה', החליף מטמון-כהן במילים השגורות על פינו: 'התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים'. 

יהודה לייב מטמון-כהן (הספרייה הלאומית)

על פי עדותו של דוד יודילוביץ, מראשוני המושבה, חיבר מטמון-כהן שיר לזכרו של הרצל, וביום השנה הראשון למותו של 
הרצל שרה מקהלת בית הספר את שירו זה בבית הכנסת של המושבה. בעצרת הזיכרון הזו השתתף גם הרב יצחק ניסנבוים מוורשה, שביקר אז בארץ. ניסנבוים היה מראשי
הציונות הדתית בפולין ונספה בגטו ורשה.

שירו של מטמון-כהן, שפתח במילים: 'יַהַס רֶגַע שְׁאוֹן תֵּבֵל, שֶׁמֶשׁ [וְ]יָרֵחַ אַל יָהֵלוּ אוֹר', והסתיים במילים 'מִי יִתֵן תְּמוּרָתְךָ, בנימין בן-זאב?!', פורסם בעיתון השקפה, בכ"ט בתמוז תרס"ה. אין בידינו תווים או מידע על הלחן, שכנראה חובר או הותאם לשיר על ידי מטמון-כהן עצמו.

השקפה, 1 באוגוסט 1905

ישראל טלר (1921-1835)

שלושה ימים לאחר מות הרצל נערכה בבית הכנסת של המושבה רחובות אזכרה רבת משתתפים: 'כל הנאספים והנאספות געו בבכי. היללות והצעקות קרעו שחקים' – דיווח האיכר חיים אליעזר מילצ'ן. באותו ערב נערכה בבית הכנסת אזכרה נוספת והמשתתפים ישבו על הארץ לאות אבל (השקפה, 12 ביולי 1904). 

במלאת שלושים למותו של הרצל, חיבר המורה המקומי ישראל טלר שני שירי אבל קצרים לזכרו: 'התרדמה' ו'התקומה'. האמן הירושלמי מאיר רוזין הוציאם לאור בירושלים על דף מיוחד, שכלל גם את שיר ההלל 'דוקטור טודור הרצל', שחיבר טלר בימי חייו של הרצל. רוזין עיטר את דף השירים בדיוקנו של הרצל ובציור קברו בווינה.

שלושה שירים על הרצל מאת ישראל טלר, ירושלים [תרס"ד]

בבית הספר של המושבה סג'רה נערך בכ"ז בתמוז טקס צנוע לזכרו של הרצל במלאת שבוע למותו. בדיווח ששלח מנהל בית הספר שלמה ויינשטיין (עליו כתבנו בבלוג עונג שבת לפני כמה שנים) לעיתון הירושלמי השקפה, נמסר:

לפני ההספד קוננה מקהלה של צעירים את הקינה 'על מות הלב', אחרי ההספד שרה אותה המקהלה את השיר 'השבועה'. 

השיר 'על מות הלב' נדפס באותה ידיעה (שעליה חתם ויינשטיין בשם העט שלו 'הרמתי'), ואפשר להניח שוויינשטיין עצמו הוא שחיבר את השיר:

השקפה, 29 ביולי 1904, עמ' 443

מילות השיר 'השבועה', שעליו חתם י.ה.ל. שזהותו לא הובררה, פורסמו מאוחר יותר בלוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה שערך א"מ לונץ: 

לוח ארץ ישראל, י (תרס"ד), עמ' 159

גם כאן לא נותרו בידינו תווים של שני השירים ולא נדע אם אמנם הושרו בלחן מקורי שחובר במושבה בתוך ימים ספורים. לא ידוע לנו על מלחין שהתגורר בסג'רה באותה עת ולכן סביר שהתאימו למילים מנגינות עממיות כלשהן. 

*

בחלק השלישי והאחרון של המאמר נעסוק בגלגוליו של השיר 'בְּכֵה ישראל', כולל ביצוע מחודש של שיר נשכח זה. כמו כן נעסוק בשירים שנכתבו על מות הרצל בתפוצות הגולה, בשירים שחיברו מנהיגים פוליטיים (מנורדאו ועד ז'בוטינסקי וארלוזורוב), ובשירי משוררים (כמו טשרניחובסקי), ונקנח בשירים הומוריסטיים שנכתבו על הרצל בשנות השבעים של המאה שעברה.

עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (א)

דיוקן הרצל (שאול רסקין, תמונות ורישומים, ניו יורק 1938)

מאת אליהו הכהן 

א. הרצל איננו!

מאות שנים ציפתה ההיסטוריה היהודית להופעת מנהיג בשיעור קומתו של בנימין זאב הרצל. מאז יצא העם לגלות לא הופיעה דמות כזו שהצליחה לקומם את הריסותיו הלאומיות, לעודד את קיבוץ פזורי ישראל לארצם ההיסטורית ולקדם את חזון חידוש הריבונות עליה. 

מותו הפתאומי של הרצל, ב-3 ביולי 1904, והוא בן 44 בלבד, היכה את העולם היהודי בהלם. שמונה שנים בסך הכל עברו מאז פרסם את חיבורו המהפכני Der Judenstaat (מדינת היהודים), ושבע שנים מאז יזם וכינס את הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, נדם לבו. תחושת יתמות השתררה ברחבי כל הפזורה היהודית בארץ ישראל ובתפוצות.

גם אלה שחלקו על עמדותיו התעטפו באבל כבד על לכתו בטרם עת. זאת ועוד, עם מותו לא נראתה באופק שום דמות של מנהיג שישווה לו ויוכל לרשת אותו. חרדה עמוקה לגורלה של התנועה הציונית אפפה את אוהדיה. 'עמנו האומלל איננו מרגיש עוד את כל גודל האבדה, איננו יודע עוד את מי איבד', אמר מקס נורדאו בריאיון לעיתונאי בפריז, ימים אחדים לאחר מות הרצל. 'אין לו חליפין, אין לו תמורה', קבע. 'היכן ניקח עוד אחד כמוהו? לאחד תחסר האמונה, לשני אין רצון, ולשלישי אין יופי חיצוני וכישרון הדיבור' (הצפירה, 14 ביולי 1904).

עיתון ההסתדרות הציונית Die Welt שנדפס בווינה מודיע על מות הרצל, 4 ביולי 1904 (הארכיון הציוני המרכזי)

תגובות אבל נרגשות ראשונות החלו להגיע לבני המשפחה ולנשיאות הקונגרס הציוני מכל רחבי העולם. עשרות משלחות ניחומים הגיעו מפריז ומברלין, מלונדון ומבודפסט, מרומא וממנצ'סטר, מציריך ומאנטוורפן, מכתבי השתתפות בצער נשלחו על ידי מלכים, נסיכים, שרי ממשלה, כהני דת ושגרירים מכל רחבי אירופה. 'תל גדול של תלגרמות ... מונחות עודנה לא נפתחות. עד עתה נפתחו כדי 4,000 תלגרמות מכל קצווי תבל' (הצפירה, 12 ביולי 1904, עמ' 1). 

רופא צבאי יהודי, שגר בוולדיווסטוק שבקצווי המזרח הרחוק הרוסי, על גבול יפן, כתב כשהתבשר על מות הרצל: 'יום צרה וחשכה בא: חושך ואפלה בנפשי כמו בקבר. רחוק מאחיי וקרוביי, הנני בוכה בודד גלמוד. וביללה קראתי את הקדיש על הקבר שתיארתי ברעיוני. הלך בלי שוב האיש שבו נגלם צער האומה. נכבה מאורנו המבהיק' (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 2). 

עשרות כתבות ומאמרי מערכת, שהופיעו בעיתונות היהודית למחרת מותו, היללו, שיבחו, פיארו וקילסו את התופעה ששמה הרצל. הנה דוגמה אופיינית שנגררה לתובנות היסטוריות עמוקות:

רבים אמרו: מהיכן בא אלינו אדם נפלא כזה? איככה יכלה להיברא ולהתהוות הוויה כזאת ביהדות הדלה בגו והַנַּהֲלָאָה ונדכאה ברוח? ואולם בשאלה זו צפונה אי-ידיעת היהדות, חסרון דעת את כוחותיו החומריים, הרוחניים והמוסריים. מהיכן הופיע אצלנו פתאום בחשכת ימי הביניים שפינוזה? איככה זה התפתחו בעם היהודי, שכבר שכח שירי גיל, אמני זמר כ[ג'אקומו] מאיירבר, [אנטון] רובינשטיין וביזע? איך ומאין בא [מרק] אנטוקולסקי? אין אנחנו עניים ברוח, איננו משוללי כישרון, בנו צפונים כוחות יצירה, הננו רק קשורים בשלשלאות ברזל (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 3; הכותב טעה לחשוב שהמלחין הצרפתי ז'ורז' בִּיזֶה היה ממוצא יהודי).

'הרצל איננו!' – עמוד ראשון של 'הצפירה' במסגרת שחורה (כ"ב תמוז תרס"ד / 5 ביולי 1904)

גם בשבועות הבאים המשיכו העיתונים היהודיים לפרסם תיאורים מפורטים של טקסי האבל בקהילות שונות ותגובות מכל פינות העולם. 

יש דרכים רבות למדוד את עוצמת הזעזוע שעורר מותו של הרצל, אך אנו נסתפק במעקב אחר השירים שנכתבו עליו מיד לאחר מותו. לא עברו שבועות ספורים מאז הובא הרצל למנוחות בווינה, בלוויה רבת משתתפים, וכבר הוצפו מערכות העיתונים וכתבי העת, בעברית ובשפות זרות, בעשרות שירי הספד, קינה ונהי על לכתו בטרם עת של המנהיג הנערץ. בין הכותבים היו משוררים ידועים, כמו גם אנשים מן השורה ואלמונים שלא הזדהו בשמם. כל אלה ביקשו להעלות על הכתב, אמנם לא תמיד בכישרון פואטי, את תחושת היגון שפקדה אותם. 

לפחות ארבעים שירים נכתבו בחודשים הראשונים לאחר מותו, ורק מעטים מהם הולחנו או שהותאמו להם מנגינות. על כל אלה יש להוסיף שירים רבים אחרים, שבלי ספק נשלחו למערכות העיתונים אך נגנזו ומעולם לא ראו את אור הדפוס. לא היה איש בעם היהודי עד הרצל שעל מותו נכתבו שירים רבים כל כך בפרק זמן קצר כל כך. 

לתופעה זו של פולחן הרצל לא היה תקדים ולא המשך. גם אישים נערצים אחרים בתנועה הציונית, כמו דוד בן גוריון או זאב ז'בוטינסקי, לא זכו למספר כה רב של שירי הלל ומספד, ואת השירים שנכתבו עליהם אפשר למנות על אצבעות יד אחת או שתיים לכל היותר. במאמר זה, שיתפרסם בשלושה חלקים, נסקור מעט מהרבה שירי המספד שחוברו על הרצל.

ב. לנשמת הרצל 

אהרן ליבושיצקי
(המקהלה או גלריה של שׁרי
ישראל, לונדון 1903)

עוד בטרם יבש הדיו מעל אותיות הדפוס שהודיעו על מות הרצל, מיהר המשורר, המתרגם והעורך אהרון ליבושיצקי (1942-1874) לחרוֹז שיר לזכרו. ליבושיצקי, שהיה אז בן שלושים, התפרסם, בין השאר, בזכות שני שירי זמר: האחד הוא תרגום מיידיש לעברית של אחד השירים האהובים ביותר מימי העלייה הראשונה, 'שם במקום ארזים' (לו הקדשנו מאמר מיוחד בבלוג); השני הוא שירו שלו 'הוי ערש מולדת', שהותאם לצלילי לחן שוודי, שמוכר לנו הודות לפופולריות הרבה של שיר הילדים 'האוטו שלנו גדול וירוק'.

השיר, 'לנשמת הרצל', שפותח במילים הנרגשות 'כיום אביב מוקדם אלינו הופעתָּ / וחשכת חיינו באור קסם הִגַּהְתָּ', פורסם תחילה במוסף הספרותי השבועי של הצפירה.

הצפירה, 15 ביולי 1904, עמ' 403

זה היה אחד השירים הראשונים שפורסמו לאחר מות הרצל, ובמובנים רבים סימן – גם בתכניו – את הדרך לבאים אחריו. בעיקר בלט בו המוטיב של 'המת החי': 'אבל הֵן לא מַתָּ!... לא מַתָּ!... הַמָּוֶת לא יָעֹז לקחתך ... עוד חי, חי גיבורה'. מאז נקבע כ' בתמוז יום זיכרון להרצל (על גלגוליו של יום זה ראו ברשימתו של דוד אסף, 'מי זוכר את כ' בתמוז?', בלוג עונג שבת, 22 ביולי 2019), דקלמו אותו תלמידי בתי הספר בארץ ישראל בטקסים שנערכו לזכרו. כעבור שבועיים הועתקה גרסה מקוצרת של 'לנשמת הרצל' גם לעיתונו הירושלמי של אליעזר בן יהודה (השקפה, 2 באוגוסט 1904, עמ' 453-452). 

חלפו עשר שנים ובשנת תרע"ה (1915), בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ובמלאת עשור לפטירתו של הרצל, חיבר המלחין הירושלמי אברהם צבי אידלסון (1938-1882), מי שהביא לזמר העברי את 'הבה נגילה', מנגינה לשיר זה. כך הפך שירו של ליבושיצקי לשיר זמר, שבתוך זמן קצר הושר בעצרות לזכר הרצל בכ' בתמוז, ולימים גם הוקלט מפי זמרים ולהקות.

הנה השיר בביצוע חבורת שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף (הקלטה משנת 2009):



בנוסחו המקורי מנה השיר תריסר בתים. בן יהודה הדפיס רק שישה מהם, ואילו אידלסון הלחין ארבעה בתים בלבד: הראשון, השלישי, השישי והשביעי. 

והנה מתברר, כי בשנת 1906 נדפס בירושלים דף בודד ובו נדפס השיר בנוסח מקוצר שכלל גם כן שישה בתים (חמשת הבתים הראשונים זהים לנוסח שהדפיס בן יהודה; הבית אחרון שונה). מתחת למילים, שנדפסו בניקוד מלא, נכתב:

הקינה ששרו תלמידי 'בצלאל' ביום הזכרת נשמתו של דר' הרצל אצל הארז במוצא בכ' תמוז שנת אתתל"ז [1906].

דף זה שמור בספרייה הלאומית (תודה לד"ר חזי עמיאור)

תלמידי בצלאל נהגו לציין את טקסי כ' בתמוז ליד 'הארז', שנטע הרצל כאשר ביקר בביתו של האיכר שמואל ברוזה במוצא, ב-2 בנובמבר 1898. הרצל היה בטוח שנטע עץ ארז, אך היום אנו יודעים שהארז לא היה אלא ברוש. העץ של הרצל נגדע בשנת 1915, כנראה על ידי ערביי קולוניא (אגדה פלסטינית גורסת כי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג המרד הערבי, היה זה שכרת את העץ כשעוד היה נער). תלמידי בצלאל האבלים ערכו אז מעין הלוויה לילית סמלית. הגדם נעטף בדגל כחול-לבן שנקשר בסרטים שחורים וכך הובא ממוצא לקבורה בחצר בצלאל בירושלים.

בין כך ובין כך, אם כבר ב-1906 הייתה לשיר מנגינה, מי חיבר אותה? 

אידלסון פרסם את תווי הלחן שלו בספר השירים: קובץ חדש, שנדפס בברלין בשנת תרפ"ב (התווים עצמם פורסמו לראשונה כמה חודשים קודם לכן בחוברת שירים לבית הספר, שהוציא לוין קיפניס בירושלים תרפ"א, חלק ב, גיליון יג), ושם ציין בפירוש את שנת תרע"ה (1915-1914) כשנת חיבור השיר. בכל קבצי שיריו הקודמים – שתי מחברות שירי ציון, שהוציא לאור בירושלים תרס"ז, וספר השירים לבתי הספר, שנדפס בברלין בשנת תרע"ב – אין זכר לשיר. 

תווי הפתיחה של 'לנשמת הרצל' (אידלסון, ספר השירים: קובץ חדש, תרפ"ב, עמ' 82-80)

שמואל לוי-אופל (ויקיפדיה)

לא ייתכן אפוא שתלמידי בצלאל שרו את לחנו של אידלסון,
ולפיכך אני משער כי את השיר הלחין, או אולי התאים מנגינה מוכרת אחרת, הצייר הירושלמי הנשכח שמואל לוי (1966-1884). 

לוי, יליד סופיה שבבולגריה, עלה ארצה בשנת 1906 ונקלט בבית המדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות 'בצלאל', שהוקם באותה שנה. בשנות החמישים הוסיף לוי לשם משפחתו שם נוסף: 'אופל', 'על שום שחיינו אינם תמיד מאירים', ציטט אותו גדעון עפרת במאמר שהקדיש לזכרו. משנת 1907 לימד לוי זמרה, הקים את מקהלת בצלאל וניצח עליה. הוא היה צייר מחונן, שוחר זמר נלהב, שגם ניגן בכינור וטיפח את ההווי המוזיקלי בבצלאל. ציוריו מקשטים בתים רבים בארץ, אך פעילותו המוזיקלית בראשית ימי העלייה השנייה נשתכחה. 

הלחן ששרו תלמידי בצלאל במוצא לא השתמר, וגורלו היה כגורלם של כל שיריהם של תלמידי בצלאל, שהושרו בשנים הראשונות לקיומו של המוסד. מילות השירים אמנם ספונות בארכיונים, אך התווים והצלילים לא נותרו וכנראה אבדו לעולם. אמצעי הקלטה, כידוע, לא היו אז, וגם בחלוף השנים לא הנציחו התלמידים בקולם את השירים. כך אבד גם לחן 'המנון בצלאל', שעל פי העדויות הושר פעמים רבות בחגיגות ובנשפים והיה מן השירים האהובים על תלמידי המוסד ומוריו. מילות ההמנון השתמרו אך לחנו שקע במצולות. 

שמואל לוי (מימין עם כינור) בשיעור זמרה ב'בצלאל', 1907
(נורית שילה-כהן [עורכת], בצלאל של שץ, 1929-1906, מוזיאון ישראל, תשמ"ג, עמ' 274)

בוריס שץ, 'לזכר הרצל' (ויקיפדיה)

ג. אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ

בתוך זמן קצר חיבר אהרן ליבושיצקי שיר נוסף לזיכרו של הרצל ושמו 'קינה למות נשיא ישראל בנימין זאב'. השיר נפתח במילים 'אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ', על דרך הקינה הידועה לתשעה באב 'אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ', והותאם לאותו לחן מסורתי. 

א"מ לונץ (עורך), לוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה, י (תרס"ד), עמ' 158

מודעה שנדפסה בעיתון הצפירה בישרה על כך ששיר הקינה – שכותרתו השתנתה ל'מנגינת אבל על מות הד"ר הרצל' – הולחן על ידי המוזיקאי מאיר שיינמן, שכבר שיתף פעולה עם ליבושיצקי שנה לפני כן כאשר הלחין את שירו 'שירת הזְקֵנָה' ('תחת ערשך עומדת גדייה' – השיר ותוויו נדפסו בספרו של ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה תרס"ג). שיינמן עיבד את הלחן לשירת מקהלה ולשניים וארבעה קולות, והוציאו בשירון שהופץ על ידי מערכת העיתון. על פי הכתוב במודעה, השיר הושמע לראשונה בתפילת 'יזכור' להרצל, שנערכה ביום הכיפורים תרס"ה (1904), וביצועו השאיר 'רושם אדיר ונמרץ על השומעים'. 

הצפירה, ג' בכסלו תרס"ה (11 בנובמבר 1904), עמ' 604

השירון הנדיר הזה, שנדפס בוורשה בשנת 1904, נמצא באוספי הספרייה הלאומית, ובאמצעותו ניתן לחשוף לראשונה את לחן השיר (אני מודה לד"ר חזי עמיאור על איתור השירון וסריקתו). נראה כי את הלחן של הבית החוזר ביסס שיינמן על הלחן המסורתי של 'אלי ציון ועריה'. 

שירו של ליבושיצקי שב ונדפס בשירונים רבים, לפעמים בהשמטת שמו של המשורר. הנה דוגמה מהשירון מבחר שירי עמנו, שראה אור בווינה סביב שנת 1930:

מבחר שירי עמנו, הוצאת מנורה, ברלין-וינה, חש"ד, עמ' 59

*

בחלק הבא של המאמר נעסוק בשני הנוסחים של השיר 'הידעו הדמעות' שהלחינו אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי לזכרו של הרצל, וכן בביטויים המוזיקליים של האבל במושבות ארץ ישראל.

החלק השני הופיע כאן

החלק השלישי הופיע כאן

שם במקום ארזים: השיר שכמעט והיה להמנון הלאומי (א)

איור של גבריאל טשורני (אהרן ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה 1903, עמ' 21)

מאת אליהו הכהן

א. בחיפוש אחר המנון

המושג 'זֶמֶר עברי' עדיין לא היה קיים עת החלו ללבלב ניצני הרעיון הציוני באמצע המאה ה-19. שירון עברי, לו נדפס בימיהם של מבשרי הציונות, כמו הרבנים יהודה ביבאס, יהודה אלקלעי וצבי הירש קלישר או משה הס, ניתן היה למצוא בו בעיקר מזמורי קודש ופיוטים. לצדם היה מופיע לכל היותר שיר זמר קדם-ציוני אחד או שניים, כגון שירו של מאיר לֶטֶריס 'יונה הומיה', וצרור שירים מימי תור הזהב בספרד, כמו 'יפה נוף' ו'ציון הלא תשאלי' של רבי יהודה הלוי, או 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני') המיוחס לשלמה אבן גבירול. זמרת הארץ טרם עשתה אז את צעדיה הראשונים.

רק כשהחלה ההתעוררות הלאומית בגולה, ערב חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, החל גם להתהוות זמר עברי. ומעניין שמפנה זה התרחש עוד לפני שהלשון העברית המתחדשת פרשה כנפיים כשפת דיבור בחיי היום-יום. יהודים שרו בעברית עוד לפני שסיגלו לעצמם את העברית כשפת תקשורת.

הכינוסים הראשונים של 'חובבי ציון', בקטוביץ (1884) ובדרוּסְקֶניק (1887), ננעלו בקול דממה דקה וללא שמץ חגיגיות. ציבור המשתתפים לא קם על רגליו ולא שר משירי ציון. העדרו של המנון לאומי, גם לאחר פרסום מסמכי היסוד של התנועה הציונית, אוטואמנציפציה של יהודה לייב פינסקר ומדינת היהודים של בנימין זאב הרצל, עורר את השאלה מהו השיר הציוני שראוי לסיים בו אספות של אגודות ה'חובבים', שצצו בזו אחר זו במשכנות היהודים בתפוצות הגולה ובעיקר במזרח אירופה.

התלבטות זו התעצמה בתקופת הקונגרסים הציונים הראשונים. במעמד הנעילה של כל קונגרס, שאליו הגיעו נציגים מרוב הקהילות היהודיות המאורגנות בעולם, התבקשה שירת המנון לאומי משותפת מפי כל המשתתפים, כנהוג בכל אומות העולם.

שלוש תחרויות לחיבור המנון לאומי נערכו במאה ה-19: הראשונה ביוזמת יהודה לייב קנטור, עורך העיתון היהודי-רוסי רוסקי ייבריי (1882), השנייה על ידי אגודת 'בני ציון' במוסקבה (1886), והשלישית ביוזמת הרצל ונורדאו (1897), שעליה כתבנו בפירוט ברשימה קודמת ('הרצל יוזם תחרות לחיבור המנון לאומי', בלוג עונג שבת, 26 ביולי 2019). אף אחת מהן לא הניבה שיר מתאים.

רק כעבור שנות דור, בקונגרס הציוני הי"ח, שהתכנס בפראג בשנת 1933, התקבלה לראשונה החלטה האומרת ש'הקונגרס קובע שלפי מסורת רבת שנים הדגל הכחול-לבן הוא הדגל של ההסתדרות הציונית, וההמנון "התקוָוה" הוא ההמנון הלאומי של העם היהודי'. החלטה זו לא שמה קץ לוויכוחים בנושא ההמנון, מאז ועד היום. תנועות הפועלים הציעו את שירו של ביאליק 'ברכת עם' ('תחזקנה'), שלגלגוליו הקדשנו כאן רשימה מיוחדת; הגוש הדתי הציע בשנות העשרים לאמץ כהמנון את 'שיר האמונה' ('לעד חיה בלבבנו'), שחיבר הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק בשנת 1919; עם הקמת המדינה הציעו אישים דתיים להחליף את 'התקווה' במזמור קכו בתהלים ('שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון'), שכן בהמנון העם היהודי חייב להיזכר שם האל; לאחר מלחמת ששת הימים הציע העיתונאי אורי אבנרי את 'ירושלים של זהב' כהמנון, פעילי תנועות השלום וערבים ישראלים המליצו על שירו של שאול טשרניחובסקי 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') ומבקרת המדינה והשופטת לשעבר מרים בן-פורת הציעה להוסיף בית חדש ל'התקווה', כדי שגם לא יהודים יוכלו להיות שותפים בו; הפובליציסט דורון רוזנבלום כתב באחד מטוריו כי השיר הישראלי המתאים ביותר להמנון הוא 'כחול ים המים' של נתן אלתרמן; והיו שהציעו את 'מחר' של נעמי שמר, את 'נבנה ארצנו' של משה ביק ועוד ועוד.

גם לאחר שהכנסת חוקקה בשנת 2004 את 'חוק הדגל והסמל', שעיגן רשמית את 'התקווה' כהמנון, לא חדלו להישמע בציבור ובאמצעי התקשורת הסתייגויות והצעות מתחרות לשיר המוכר ומושר על ידי רוב-רובו של העם היהודי כהמנון מזה למעלה מ-120 שנה. דרכה של 'התקווה' משיר עם להמנון לאומי לא הייתה סוגה בשושנים ורק על כך אפשר לחבר ספר עב כרס.

ב. 'דאָרט וווּ די צעדער'

זה מול זה: 'התקווה' בנוסח המלא ו'דארט ווא די צעדער' בגרמנית באותיות עבריות, ורשה 1903 (אוסף אליהו הכהן)

מתוך עשרות שירי זמר, שנכתבו והושרו מראשית תקופת חיבת ציון, הסתמנו לקראת סוף המאה ה-19 שני שירים כמועמדים לתואר המנון לאומי: 'התקווה' מכאן, ו-'Dort wo die Zeder' מכאן. זה האחרון, שנכתב במקורו בגרמנית, מוכר לנו בתרגומו העברי של אהרן ליבושיצקי בכותרת 'שם במקום ארזים', שאליו נתייחס בהמשך. 

על גלגוליו של שיר זה, מן המפעימים והמלהיבים בראשית ימיה של הציונות, נכתב לא מעט, ונציין במיוחד את מחקריו של המוזיקולוג פרופסור אדוין סרוסי מהאוניברסיטה העברית בירושלים (Dort wo die Ceder/Zeder': German-Jewish Lyrical Encounters, שנדפס בשנת 2013, וגרסה פופולרית יותר 'Dort wo die Zeder: A Forgotten Zionist Anthem in German', שהתפרסמה בשנת 2014). כאן ננסה לתקן כמה טעויות שהשתרשו וכן להוסיף מעט על הדברים שכבר נכתבו. 

טרם נעשה זאת הבה נאזין לשיר עצמו בפיה של 'חבורת רננים' (עיבוד מוזיקלי של גיל אלדמע).

הקלטות נוספות של השיר

• אפרים די-זהב (גולדשטיין)
• אורה זיטנר
• יהורם גאון 
• חבורת שהם עם דודו אלהרר
• דוד (דדי) רפאל בן-עמי (וראו בנספח שכתבה רעות ברוש)

התייצבותו, כביכול, של שיר זה בקו הגמר של ההמנון הלאומי לא הייתה בחירה 'מלמעלה' של אנשי הממסד הציוני, אלא מתוקף העובדה שהוא הושר, יחד עם 'התקווה', בסיומן של אספות ציוניות, כשציבור הנאספים קם באופן ספונטני על רגליו ושר אותם בהתרוממות רוח. בימי הקונגרסים הציונים הראשונים, שנערכו בשנים האחרונות של המאה ה-19, עדיין לא היה ברור מי משני השירים יגבר על זולתו ויוכרז כהמנונו של העם היהודי.

באגודות ה'חובבים' הרבות במזרח אירופה ובקונגרסים הציונים הראשונים שנערכו במרכז אירופה, הועדף השיר 'דאָרט וווּ די צעדער'. מחברו, ד"ר יצחק פֶלְד (1922-1862), יליד למברג (לבוב) שבגליציה המזרחית, היה עורך דין צעיר וגם כיהן כסגן נשיא של האגודה 'ציון' בעירו. את השיר חיבר פלד בגרמנית, אף כי ידע עברית והתנסה לפני כן בחיבור שיר עברי ושמו 'ציונה' (נ"מ גלבר, תולדות התנועה הציונית בגליציה, א, 1958, עמ' 100, 123). השיר חובר כנראה ב-1884, כפי שעולה מן הכיתוב בצדה האחורי של גלוית דיוקנו של פלד. 13 שנה לפני התכנסותו בבזל של הקונגרס הציוני הראשון (1897).

דיוקנו של יצחק פֶלְד, לבוב 1884. בצדה האחורי של הגלויה נכתב:
 'ד"ר יצחק פלד, בשנת כתבו את השיר Dort wo die Zeder, התרמ"ד' 
(הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

שנה אחר כך, ב-16 באוקטובר 1885 (תרמ"ו), נדפס השיר לראשונה בכתב העת הציוני בגרמנית Selbst-Emancipation! , שערך נתן בירנבוים, אז עדיין בגלגולו הציוני הנלהב. השיר, בן חמשת הבתים, נקרא Sehnsucht  (געגועים, כמיהה), והחתימה היאF...d , שפירושה Feld . הכותרת של השיר מתכתבת עם הכותרת הגרמנית שניתנה ל'התקווה' של אימבר, כאשר התפרסמו לראשונה בדפוס תווי השיר (ארבע מנגינות סוּרִיוֹת, ברלין 1895). ואכן כפי שכבר נאמר, שני השירים הללו צעדו זה לצד זה במשך תקופה ארוכה.

Selbst-Emancipation!, 18, Wien, 16 October 1885, p. 9

אדוין סרוסי, הראשון שהצביע על מקור זה, שגה ברישום התאריך ובעקבותיו טעו מעתיקים נוספים. בין כך ובין כך, תוך זמן לא רב תורגם השיר לעברית (בתרגומים הללו נדון בהמשך), ליידיש, לאנגלית, לצרפתית, להונגרית ולשפות נוספות. 

פלד לא כתב את שירו בחלל ריק, וככל הנראה הושפע בכתיבתו הן משיר גרמני הן משיר עברי שקדמו לו. 

במקראה להקת נביאים, שערך המוזיקאי צבי ניסן גולומב (וילנה תרמ"ט, עמ' 37-34), נדפס שיר של יונה בן גרשון גרשטיין ושמו 'ארץ הירדן'. על פי תוכנו וצורתו אי אפשר שלא לראות בו שיר אח, או שמא שיר אב, ל'שם במקום ארזים'. הנה שלושה בתים מתוך השיר הארוך (עשרה בתים). אפילו 'ארזי אֵל' נזכרים בו:

מן הצד הגרמני יש להזכיר שיר עם פופולרי ושמו 'Dort, wo der Rhein mit seinen grünen Wellen' (שם, הנהר ריין וגליו הירוקים), ודומה שמותר להניח שפֶלְד כתב את שירו גם בהשפעת שיר געגועים זה לנהר הגרמני הגדול. 

שירון יונג יודה, בְּרוּן 1905, עמ' 73-72 (אוסף אליהו הכהן)

השיר של פלד נפוץ תחילה בנוסחו הגרמני בגליציה וברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ובשל כך זכה לעדיפות בקונגרסים הציוניים הראשונים. הסיבה לכך הייתה גלויה: מנהיגי הציונות 'המערבית' – הרצל, נורדאו וחבריהם – שדנו בשאלה מה תהיה השפה המאחדת של כלל היהודים החברים בהסתדרות הציונית, החליטו כי זו תהיה גרמנית (לדעתם המוטעית, יידיש היא בסך הכל וריאציה משובשת של הגרמנית, ולפיכך גם דוברי יידיש ממזרח אירופה יוכלו להבין גרמנית). השפה העברית הייתה אז קניינם של מעטים מן הצירים, ולפיכך השפה השליטה בישיבות ובנאומים הייתה הגרמנית. שיר זמר ציוני הכתוב בלשון זו היה אמור להיות מובן לכל הצירים.

מלבד השפה הייתה כנראה סיבה נוספת: אזכורם של המכבים בבית הראשון של השיר ('das Feld getränkt hat Makkabäerblut'; 'וּדְמֵי הַמַּכַּבִּים רִוּוּ הָאֲדָמָה') רומם את מעמדו כ'שיר לאומי'. באותם ימים הציונות 'גילתה' מחדש את יסודותיו הלאומיים של חג החנוכה והעצימה אותם. עלילות המכבים זכו לתהודה רבה בכל אפיקי הספרות והאמנויות. סופרים ומשוררים שרו שירי הלל על גבורת המכבים, מחזות וחזיונות בשם 'החשמונאים' ראו אור בזה אחר זה מאת מחברים כמו אליעזר בן יהודה, יצחק קצנלסון או קדיש יהודה סילמן. יצחק אפשטיין, איש העלייה הראשונה, תרגם באותה עת לתלמידותיו בצפת מחזה בשם החשמונאים מאת יצחק מאיר וייס (ירושלים תרנ"ד). הרצל עצמו טבע בחזונו את המשפט המצוטט לרוב 'המכבים ישובו לתחייה'. אגודות נוער וספורט ברחבי הגולה בחרו בשם 'מכבי', פרחי 'דם המכבים' שובצו באלבומי פרחים מיובשים שנשלחו מהארץ לגולה וריגשו לבבות, ואילו הפסל בוריס שץ יצר בשנת 1894 את פסלו המפורסם 'מתתיהו החשמונאי', שצילומיו הופצו ברבים (הפסל המקורי נעלם ועקבותיו לא נמצאו עד היום).

'מתתיהו' פסל של בוריס ש"ץ (מתתיהו מניף את נס המרד ולמרגלותיו חייל סלווקי הרוג)

מכאן יובן מדוע 'דאָרט וווּ די צעדער', בנוסחו בגרמנית, ובמיוחד בתרגומיו לעברית, נפוץ במיוחד בחגיגות חנוכה, שנערכו בתנועות נוער ובאגודות ציוניות בגולה. הנה כמה דוגמאות שליקטנו מן העיתונות העברית: כאלפיים חובבי ציון בעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה התכנסו בחנוכה תרנ"ח (1897) לנשף שהוקדש לאיכרי ארץ הקודש ובו הושרו ברוב עם שירי חיבת ציון ובהם 'שם במקום ארזים' ('מכתבים מקרמנצוג', המליץ, 17 בינואר 1898). שנה אחר כך, בחנוכה תרנ"ט (1898), נערך נשף דומה בבית הכנסת 'עדת ישורון' בביאליסטוק, ושוב נשמעו צלילי השיר בגרמנית בעיבוד רב-קולי: 'אחרי כן שרה מקהלת המזמרים הציונים את השיר "במקום שם ארזים..." בשפת אשכנז בהמנגינה הידועה, אשר ערכוה לפי חוקי הזמרה בארבעה קולות, ותנעם מאד לנפשות השומעים' ('מכתבים מביאליסטאק', שם, 5 בינואר 1899). בהדרגה השתלב השיר גם ברפרטואר שירי החנוכה שנלמדו והושרו בחדרים המתוקנים ובבתי הספר העבריים. 

כרטיס 'שנה טובה' עם מילות השיר בתרגומו של א"א פומפיאנסקי, ניו יורק תחילת המאה העשרים (הספרייה הלאומית)

כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897 כבר היה שיר זה קרוב מאד למעמד של המנון לאומי. הוא זכה לעדנה ונישא על גלי ההתלהבות שאחזה בצירי הקונגרס ששרו אותו במסיבה לילית שנערכה לאחר יום הנאומים והדיונים. מי ששר אותו בפניהם היה זיגמונד דרויאן, שהיה החזן של הקהילה היהודית בבזל ואחד מצירי הקונגרס. אדוין סרוסי ציין במאמרו כי הרצל בכבודו ובעצמו האזין לביצוע השיר ואחר כך הציעו כהמנון הציוני, הצעה שזכתה למחיאות כפיים סוערות. זו אולי הייתה הסיבה שהשיר זכה לימים לכינוי 'השיר הבזילאי' (לוי סג"ל, 'מכתבים מרומניא', המליץ, 20 באוקטובר 1899, עמ' 4). מקורות נוספים מאשרים כי השיר אכן הושר בקונגרס הראשון (ראו יוסף וחנה מלאָטעק, 'דאָרט וווּ די צעדער', פּערל פֿון דער ייִדישער פּאָעזיע, תל אביב: י"ל פּרץ, 1974, עמ' 511).

גם צירי הקונגרס הציוני השני שהתכנס בבזל בשנת 1898 שרו את השיר בהתלהבות, בעודם נוטלים חלק ב'משתה התלמידים הציוניים' שנערך במוצאי היום השני לדיונים. לפי עדותו של הסופר ראובן בריינין, 'השיר Dort, wo die Ceder הושר במקהלות ובהתפעלות רבה' (המליץ, 21 בספטמבר 1898, עמ' 1). גם נחום סלושץ ציין בדיווחו מהקונגרס, כי הסטודנטים היהודים מאוניברסיטת בזל שרו את 'מקום שם ארזים יצמחו' (כנסת הגדולה או הקונגרס השני בבזל, ורשה תרנ"ט, עמ' 74). 

צלילי השיר שבו ונשמעו גם בימי הקונגרס הציוני הרביעי, שהתכנס בלונדון בשנת 1900. באסיפה, שנכחו בה כ-8,000 איש ובהם הרצל ונורדאו, שרה מקהלה של חמישים איש את 'מקום שם ארזים' (ש' ראזענפלד, 'הקונגרס הרביעי', המליץ, 16 באוגוסט 1900, עמ' 1).

ג. מתי הגיע השיר לארץ ישראל?

לטענה ש'דאָרט וווּ די צעדער' הושר בארץ ישראל כבר בסוף המאה ה-19 אין על מה לסמוך, שכן בארץ השיר כלל לא היה מוכר אז – לא במקורו הגרמני ולא בשלל תרגומיו. הוא נדפס לראשונה רק ב-1903 בשירון כנור ציון, שערך והוציא אברהם משה לונץ (ירושלים תרס"ג).

ובכל זאת, פעם אחת ויחידה נשמעו צלילי שיר זה בארץ בשלהי אותה מאה. היה זה בעת ביקורו של הרצל בארץ בשנת 1898, שמטרתו הייתה לפגוש בה את הקיסר וילהלם השני. במרוצת הביקור יצאו בני פמליתו של הרצל לסיור ביישובי הארץ. בצאתם מזיכרון יעקב, הגיעו התיירים בחצות לילה למושבה חדרה ופרצו בשירת 'דאָרט וווּ די צעדער', במנגינה שהביאו עמם מגרמניה. על אפיזודה זו סיפר וילי במבוס (W. Bambus; 1904-1863), ידידו של הרצל ומחובבי ציון בברלין, שתיאר את רשמי הסיור בספרו Pälastina, Land und Leute (פלשתינה, ארץ ועם), שראה אור בברלין 1898, חודשים ספורים לאחר אותו סיור (עמ' 93). 

חלוצי חדרה, שהקימו את המושבה שבע שנים לפני כן, לא הכירו כלל את השיר ולא יכלו להצטרף למזמרים. זו לא הייתה שירת ארץ ישראל, אלא שירה בגרמנית של תיירים נלהבים. לרשמי הביקור הוסיף במבוס צילומים מקוריים ביניהם צילום נדיר של זיכרון יעקב מאותה שנה. 

זכרון יעקב, 1898 בספרו של וילי במבוס (אוסף אליהו הכהן)

בארץ הלך והתחזק בימי העלייה הראשונה מעמדו של השיר 'התקווה', ומאז העשור האחרון של המאה ה-19 ואילך לא היה לו מתחרה. אך יש לזכור כי למעמד מכובד זה זכתה 'התקווה' רק בהתיישבות החדשה בארץ, שמנתה באותה עת כ-5,000 איש, פחות מאחוז אחד ממניינו הכולל של העם היהודי. אל יתר מיליוני היהודים שחיו אז ברחבי העולם, טרם הגיעו באותה עת צלילי 'התקווה' ולפיכך השיר 'דאָרט וווּ די צעדער' ביצר את מעמדו כשיר מועדף וקרוב לדרגת המנון. אין זה מקרה אפוא ששני השירים כיכבו יחד בעצרות חגיגיות, בשירונים, בדפרונים ובהקלטות.

הנה לקט דפרונים מראשית המאה העשרים (לא מתוארכים) ובהם מופיעים שני השירים הלאומיים זה לצד זה בעיבודים לפסנתר וכינור. כל הדפרונים שמורים באוסף הפרטי שלי:

דפרון עם תמונות הרצל, נורדאו ואימבר, ניו יורק חש"ד

דפרון עם תמונות של הרצל ומקס נורדאו, ניו יורק חש"ד

דפרון עם תרגום לאנגלית של א"ה פרומנזון ובעיבוד י' קמנצקי, ניו יורק 1907

'שם במקום ארזים' החל להיות מושר במושבות ארץ ישראל רק בראשית המאה העשרים, לקראת סוף ימי העלייה הראשונה. גם אז לא התעלה השיר לדרגת המנון ולא התקרב למעמד האיתן של 'התקווה', שהועדפה אולי מפני שנחשבה לשיר ארץ-ישראלי מקורי, שנכתב בארץ ישראל ובשפה העברית. בסופו של דבר, לאחר מותו של הרצל בשנת 1904, לא היה עוד ספק: 'שם במקום ארזים' לא יוכל ל'התקווה', שמעמדה הלך והתבצר כהמנון הבלתי רשמי של העם היהודי. 

ד. שבעה תרגומים לעברית

מתוך שבעת תרגומיו לעברית של 'דאָרט וווּ די צעדער', חמישה הופיעו עוד במאה ה-19, כלומר תורגמו מן המקור הגרמני (התרגום הראשון ליידיש המוכר לנו נדפס רק ב-1903, אך סביר שנוסחים בעל-פה קדמו לו בהרבה).

התרגום הראשון היה ככל הנראה פרי עטו של הרב ד"ר שמואל זאב גוטמן (1935-1864), יליד למברג וידידו של מחבר השיר. תרגום זה לא הגיע לידינו, אך קיומו נזכר על ידי ההיסטוריון נ"מ גלבר (תולדות התנועה הציונית בגליציה, א, עמ' 97, 100) ועל ידי דב סדן (בשיחה עמו). 

התרגום השני, תחת הכותרת 'ארץ אבותי', חובר על ידי אהרן אליהו פומפיאנסקי, משורר, מתרגם ורב בקהילות פוניבז' וריגה, מחברם של שירים עבריים שכונסו בספרו שירי ציון (וילנה תרמ"ה / 1884). אחד משיריו הידועים של משורר נשכח זה היה 'ארץ הצבי' ('הידעתם הארץ שם הרימון פורח'). 

אהרן אליהו פומפיאנסקי (1893-1835)

תרגומו לשיר זה פורסם רק אחרי מותו בשירון נבל עשור, שהוציאה אגודת 'בני ציון' בביאליסטוק בשנת 1899, אך ללא ציוּן שמו. ככל הנראה, השירון נערך בידי פסח קפלן מביאליסטוק, אף זאת ללא ציון שמו, ומעניין שקפלן עצמו תרגם אף הוא את השיר כעבור שנים אחדות (להלן התרגום השישי).

כאמור שמו של פומפיאנסקי אינו נזכר בפרסום הראשון, אך זו מוסכמה רחבה המקובלת בקרב חוקרי הזמר העברי שהוא-הוא המתרגם. לצערנו לא הצלחנו למצוא את המקום הראשון שבו נחשפה זהותו של פומפיאנסקי, ונשמח לעזרתם של הקוראים.

תרגומו של פומפיאנסקי (ללא ציון שמו) בשירון 'נבל עשור', ורשה תר"ס, עמ' 26-27

בשנת 1963, כשעלה על הבמה המופע 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות', הקריא המנחה יצחק שמעוני את הבית הראשון מנוסח התרגום של פומפיאנסקי. הנה הוא כאן מלווה בשירתה של מקהלת צדיקוב:

ארבע שנים אחרי כן, ב-1968, עלה המופע 'שירי לוחמים' שערך והגיש חיים חפר. מקהלת לב רן (בניצוחו של מנשה לב רן) השמיעה את תרגומו של פומפיאנסקי:

 

התרגום השלישי של יצחק זאב סְפּיבָקוֹב פורסם בשנת 1894 תחת הכותרת 'תשוקת נפשי' (גרשם באדר [עורך], לקט פרחים, א, ורשה [תמוז תרנ"ה], עמ' 14-13). 

יצחק זאב ספיבקוב (1968-1874)

ספיבקוב, יליד אודסה, ציוני וחסיד מושבע של השפה העברית, היה סופר, משורר ובלשן, ידידם של יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי ונחום סלושץ. למרות שחלם על ארץ ישראל לא הצליח ספיבקוב לממש את חלומו ולעלות אליה. הוא יצא מרוסיה ב-1923 וקבע את מקומו בארגנטינה, שם המשיך בפעילותו הספרותית, ששיאה היה חיבור מילון ספרדי-עברי. לפני כשנתיים נקלט ארכיונו הדיגיטלי באקדמיה ללשון העברית, ובין דפיו נמצא גם תרגומו לשיר בכתב ידו וכותרתו 'ארץ הארזים'.

השיר 'ארץ הארזים' בכתב ידו של ספיבקוב (האקדמיה ללשון העברית)

התרגום הרביעי נעשה בידי נח רוזנבלום (1915-1864), מחברו של שיר הזמר הנודע 'שאו ציונה נס ודגל', שלכבודו ולכבוד שירו זה הקדשנו רשימה מיוחדת. 

נוסחו של רוזנבלום נשא את השם 'ארץ ישראל' והוא פורסם לראשונה ביומון המליץ. מתחת לטקסט הוסיף מו"ל העיתון לאון רבינוביץ הערה מעניינת, שמייחסת את הלחן לחזן הקהילה היהודית בבזל שבתאי דרויאן: 

השיר הזה חובר בשפת אשכנז מאת הד"ר י. פעלד, ובעת האספה בבאזעל, הושר מאת החזן ש. דרויאן, והוא מתורגם במדת השיר בשפת אשכנז ובקצבו, עד כי יוכל איש לשיר אותו על פי תווי הזמרה, אשר חיבר הש"ץ הנ"ל.

המליץ, 5 בנובמבר 1897, עמ' 7

התרגום החמישי והנפוץ מכולם היה תרגומו של הסופר והמשורר אהרן ליבושיצקי, מחבר השיר 'הוי ערש מולדת' ומראשוני הכותבים ספרות ילדים בעברית. הוא נספה בגטו ורשה.

אהרן ליבושיצקי (1942-1874)

תרגום זה, שנשא את השם 'שם במקום ארזים', היה האחרון בתרגומי השיר במאה ה-19 ופורסם לראשונה בעיתון הצפירה (28 בנובמבר 1899, עמ' 3). בשוליו של תרגום זה נדפסה הערה מעניינת, שמסבירה מדוע היה צורך בתרגום נוסף: 

מן המשפט האחרון 'ובתרגומו המצוין הזה ישתמשו הציונים הרבה יותר מאשר בהתרגומים הקודמים', אנו למדים כי התרגום המוזמן הושר כבר זמן רב לפני פרסומו בעיתון.

הצפירה, 28 בנובמבר 1899, עמ' 1109

ואכן, תרגום זה נפוץ יותר מכל קודמיו ומהבאים אחריו. תרגומו של ליבושיצקי, בשינויים קלים, שב ופורסם עם תווי נגינה בספרו שיר וזמר: שירים חדשים לבני הנעורים, ורשה: תושיה, תרס"ג, ואחר כך עוד פעמים רבות. 

אהרן ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה 1903, עמ' 23-22

התרגום השישי לעברית, 'במקום הארז נושק עבי-רֹם', חובר כעבור שנים אחדות בידי פסח קפלן (1943-1870) שפרסמו בספרו ספר הזמירות (ורשה: אחיספר, תרע"ג, עמ' 128). קפלן תרגם שירים רבים מגרמנית, מרוסית ומיידיש, ובעיקר התפרסם תרגומו לשיר 'אויפֿן פּריפּעטשיק' (חדר קטן צר וחמים). הוא נספה בשואה בגטו ביאליסטוק.

'במקום הארז', תרגומו של פסח קפלן (ספר הזמירות, הוצאת אחיספר, ורשה תרע"ג, עמ' 128)

התרגום השביעי לשיר ('במקום הארז עב בגובהו יישק') חובר על ידי חיים אריה חזן (1941-1863), שהיה מורה בחדר מתוקן בגרודנה ובווילנה. חזן – דמות שטרם הוספדה כל צרכה – חיבר, תרגם ועיבד ספרי לימוד רבים, ושלח ידו גם בחיבור שירים ובתרגומים מיידיש לעברית, שמקצתם כינס לספרו נגינות: קובץ שירים מנגנים (וילנה תרפ"א). כמו ליבושיצקי וקפלן גם חזן נרצח בשואה.

חיים אריה חזן (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

את תרגומו לשירנו הכתיר בשם 'ארץ חמדתנו' והוא נדפס בשנת 1917 בשירון מבחר שירי ציון ושירי עם מאת משוררים שונים (ורשה: הוצאת הזמיר). הפעם הוסיף המתרגם את הערתו בראש השיר, ובה כתב בין היתר: 'את השיר הזה יש לקרוא רק בקריאה המדקדקת בהשמר חוקי הנגינות מלעיל ומלרע; חטף נחשב לתנועה ושוא נע כשוא נח בלא כל תנועה'. 

מבחר שירי ציון ושירי עם, ורשה 1917, עמ' 101-100

ומה באשר לתרגום ליידיש שפתם של המוני בית ישראל במזרח אירופה?

הדעת נותנת שהיו תרגומים מוקדמים, כבר סמוך להלחנת השיר, והם אלה שהושרו במזרח אירופה במקומות שבהן העברית עדיין לא הייתה מושרשת, וכמותה לא הגרמנית. התרגום הראשון שהגיע לידינו הוא מ-1903 ומקורו באמריקה. הוא נדפס בשירון ציון'ס לידער (פילדלפיה 1903) והתרגום נעשה בידי מ"י ברוידא, שלא הצלחנו למצוא מידע עליו פרט לכך שגר בעיר סיראקוס שבמדינת ניו יורק. 

על גלויה שנמצאת בידי (ככל הנראה הוצאת 'קונסט', ורשה 1905) נדפסו מילות השיר ביידיש על פי תרגומו של ברוידא עם תווים:

*

בחלק הבא נדון בארבעת הלחנים שהשתמרו לשיר זה ובביקורת ובלעג כלפיו. לחלק זה גם יצורף נספח, שכתבה רעות ברוש, והוא מוקדש לדמותו של הזמר דָּדִי בן-עמי, יליד נהלל שחזר בתשובה ונפטר בדיוק לפני שנה.