עוֹדְךָ חַי! השירים שנכתבו על מותו של הרצל (א)

דיוקן הרצל (שאול רסקין, תמונות ורישומים, ניו יורק 1938)

מאת אליהו הכהן 

א. הרצל איננו!

מאות שנים ציפתה ההיסטוריה היהודית להופעת מנהיג בשיעור קומתו של בנימין זאב הרצל. מאז יצא העם לגלות לא הופיעה דמות כזו שהצליחה לקומם את הריסותיו הלאומיות, לעודד את קיבוץ פזורי ישראל לארצם ההיסטורית ולקדם את חזון חידוש הריבונות עליה. 

מותו הפתאומי של הרצל, ב-3 ביולי 1904, והוא בן 44 בלבד, היכה את העולם היהודי בהלם. שמונה שנים בסך הכל עברו מאז פרסם את חיבורו המהפכני Der Judenstaat (מדינת היהודים), ושבע שנים מאז יזם וכינס את הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, נדם לבו. תחושת יתמות השתררה ברחבי כל הפזורה היהודית בארץ ישראל ובתפוצות.

גם אלה שחלקו על עמדותיו התעטפו באבל כבד על לכתו בטרם עת. זאת ועוד, עם מותו לא נראתה באופק שום דמות של מנהיג שישווה לו ויוכל לרשת אותו. חרדה עמוקה לגורלה של התנועה הציונית אפפה את אוהדיה. 'עמנו האומלל איננו מרגיש עוד את כל גודל האבדה, איננו יודע עוד את מי איבד', אמר מקס נורדאו בריאיון לעיתונאי בפריז, ימים אחדים לאחר מות הרצל. 'אין לו חליפין, אין לו תמורה', קבע. 'היכן ניקח עוד אחד כמוהו? לאחד תחסר האמונה, לשני אין רצון, ולשלישי אין יופי חיצוני וכישרון הדיבור' (הצפירה, 14 ביולי 1904).

עיתון ההסתדרות הציונית Die Welt שנדפס בווינה מודיע על מות הרצל, 4 ביולי 1904 (הארכיון הציוני המרכזי)

תגובות אבל נרגשות ראשונות החלו להגיע לבני המשפחה ולנשיאות הקונגרס הציוני מכל רחבי העולם. עשרות משלחות ניחומים הגיעו מפריז ומברלין, מלונדון ומבודפסט, מרומא וממנצ'סטר, מציריך ומאנטוורפן, מכתבי השתתפות בצער נשלחו על ידי מלכים, נסיכים, שרי ממשלה, כהני דת ושגרירים מכל רחבי אירופה. 'תל גדול של תלגרמות ... מונחות עודנה לא נפתחות. עד עתה נפתחו כדי 4,000 תלגרמות מכל קצווי תבל' (הצפירה, 12 ביולי 1904, עמ' 1). 

רופא צבאי יהודי, שגר בוולדיווסטוק שבקצווי המזרח הרחוק הרוסי, על גבול יפן, כתב כשהתבשר על מות הרצל: 'יום צרה וחשכה בא: חושך ואפלה בנפשי כמו בקבר. רחוק מאחיי וקרוביי, הנני בוכה בודד גלמוד. וביללה קראתי את הקדיש על הקבר שתיארתי ברעיוני. הלך בלי שוב האיש שבו נגלם צער האומה. נכבה מאורנו המבהיק' (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 2). 

עשרות כתבות ומאמרי מערכת, שהופיעו בעיתונות היהודית למחרת מותו, היללו, שיבחו, פיארו וקילסו את התופעה ששמה הרצל. הנה דוגמה אופיינית שנגררה לתובנות היסטוריות עמוקות:

רבים אמרו: מהיכן בא אלינו אדם נפלא כזה? איככה יכלה להיברא ולהתהוות הוויה כזאת ביהדות הדלה בגו והַנַּהֲלָאָה ונדכאה ברוח? ואולם בשאלה זו צפונה אי-ידיעת היהדות, חסרון דעת את כוחותיו החומריים, הרוחניים והמוסריים. מהיכן הופיע אצלנו פתאום בחשכת ימי הביניים שפינוזה? איככה זה התפתחו בעם היהודי, שכבר שכח שירי גיל, אמני זמר כ[ג'אקומו] מאיירבר, [אנטון] רובינשטיין וביזע? איך ומאין בא [מרק] אנטוקולסקי? אין אנחנו עניים ברוח, איננו משוללי כישרון, בנו צפונים כוחות יצירה, הננו רק קשורים בשלשלאות ברזל (שם, 13 ביולי 1904, עמ' 3; הכותב טעה לחשוב שהמלחין הצרפתי ז'ורז' בִּיזֶה היה ממוצא יהודי).

'הרצל איננו!' – עמוד ראשון של 'הצפירה' במסגרת שחורה (כ"ב תמוז תרס"ד / 5 ביולי 1904)

גם בשבועות הבאים המשיכו העיתונים היהודיים לפרסם תיאורים מפורטים של טקסי האבל בקהילות שונות ותגובות מכל פינות העולם. 

יש דרכים רבות למדוד את עוצמת הזעזוע שעורר מותו של הרצל, אך אנו נסתפק במעקב אחר השירים שנכתבו עליו מיד לאחר מותו. לא עברו שבועות ספורים מאז הובא הרצל למנוחות בווינה, בלוויה רבת משתתפים, וכבר הוצפו מערכות העיתונים וכתבי העת, בעברית ובשפות זרות, בעשרות שירי הספד, קינה ונהי על לכתו בטרם עת של המנהיג הנערץ. בין הכותבים היו משוררים ידועים, כמו גם אנשים מן השורה ואלמונים שלא הזדהו בשמם. כל אלה ביקשו להעלות על הכתב, אמנם לא תמיד בכישרון פואטי, את תחושת היגון שפקדה אותם. 

לפחות ארבעים שירים נכתבו בחודשים הראשונים לאחר מותו, ורק מעטים מהם הולחנו או שהותאמו להם מנגינות. על כל אלה יש להוסיף שירים רבים אחרים, שבלי ספק נשלחו למערכות העיתונים אך נגנזו ומעולם לא ראו את אור הדפוס. לא היה איש בעם היהודי עד הרצל שעל מותו נכתבו שירים רבים כל כך בפרק זמן קצר כל כך. 

לתופעה זו של פולחן הרצל לא היה תקדים ולא המשך. גם אישים נערצים אחרים בתנועה הציונית, כמו דוד בן גוריון או זאב ז'בוטינסקי, לא זכו למספר כה רב של שירי הלל ומספד, ואת השירים שנכתבו עליהם אפשר למנות על אצבעות יד אחת או שתיים לכל היותר. במאמר זה, שיתפרסם בשלושה חלקים, נסקור מעט מהרבה שירי המספד שחוברו על הרצל.

ב. לנשמת הרצל 

אהרן ליבושיצקי
(המקהלה או גלריה של שׁרי
ישראל, לונדון 1903)

עוד בטרם יבש הדיו מעל אותיות הדפוס שהודיעו על מות הרצל, מיהר המשורר, המתרגם והעורך אהרון ליבושיצקי (1942-1874) לחרוֹז שיר לזכרו. ליבושיצקי, שהיה אז בן שלושים, התפרסם, בין השאר, בזכות שני שירי זמר: האחד הוא תרגום מיידיש לעברית של אחד השירים האהובים ביותר מימי העלייה הראשונה, 'שם במקום ארזים' (לו הקדשנו מאמר מיוחד בבלוג); השני הוא שירו שלו 'הוי ערש מולדת', שהותאם לצלילי לחן שוודי, שמוכר לנו הודות לפופולריות הרבה של שיר הילדים 'האוטו שלנו גדול וירוק'.

השיר, 'לנשמת הרצל', שפותח במילים הנרגשות 'כיום אביב מוקדם אלינו הופעתָּ / וחשכת חיינו באור קסם הִגַּהְתָּ', פורסם תחילה במוסף הספרותי השבועי של הצפירה.

הצפירה, 15 ביולי 1904, עמ' 403

זה היה אחד השירים הראשונים שפורסמו לאחר מות הרצל, ובמובנים רבים סימן – גם בתכניו – את הדרך לבאים אחריו. בעיקר בלט בו המוטיב של 'המת החי': 'אבל הֵן לא מַתָּ!... לא מַתָּ!... הַמָּוֶת לא יָעֹז לקחתך ... עוד חי, חי גיבורה'. מאז נקבע כ' בתמוז יום זיכרון להרצל (על גלגוליו של יום זה ראו ברשימתו של דוד אסף, 'מי זוכר את כ' בתמוז?', בלוג עונג שבת, 22 ביולי 2019), דקלמו אותו תלמידי בתי הספר בארץ ישראל בטקסים שנערכו לזכרו. כעבור שבועיים הועתקה גרסה מקוצרת של 'לנשמת הרצל' גם לעיתונו הירושלמי של אליעזר בן יהודה (השקפה, 2 באוגוסט 1904, עמ' 453-452). 

חלפו עשר שנים ובשנת תרע"ה (1915), בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ובמלאת עשור לפטירתו של הרצל, חיבר המלחין הירושלמי אברהם צבי אידלסון (1938-1882), מי שהביא לזמר העברי את 'הבה נגילה', מנגינה לשיר זה. כך הפך שירו של ליבושיצקי לשיר זמר, שבתוך זמן קצר הושר בעצרות לזכר הרצל בכ' בתמוז, ולימים גם הוקלט מפי זמרים ולהקות.

הנה השיר בביצוע חבורת שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף (הקלטה משנת 2009):



בנוסחו המקורי מנה השיר תריסר בתים. בן יהודה הדפיס רק שישה מהם, ואילו אידלסון הלחין ארבעה בתים בלבד: הראשון, השלישי, השישי והשביעי. 

והנה מתברר, כי בשנת 1906 נדפס בירושלים דף בודד ובו נדפס השיר בנוסח מקוצר שכלל גם כן שישה בתים (חמשת הבתים הראשונים זהים לנוסח שהדפיס בן יהודה; הבית אחרון שונה). מתחת למילים, שנדפסו בניקוד מלא, נכתב:

הקינה ששרו תלמידי 'בצלאל' ביום הזכרת נשמתו של דר' הרצל אצל הארז במוצא בכ' תמוז שנת אתתל"ז [1906].

דף זה שמור בספרייה הלאומית (תודה לד"ר חזי עמיאור)

תלמידי בצלאל נהגו לציין את טקסי כ' בתמוז ליד 'הארז', שנטע הרצל כאשר ביקר בביתו של האיכר שמואל ברוזה במוצא, ב-2 בנובמבר 1898. הרצל היה בטוח שנטע עץ ארז, אך היום אנו יודעים שהארז לא היה אלא ברוש. העץ של הרצל נגדע בשנת 1915, כנראה על ידי ערביי קולוניא (אגדה פלסטינית גורסת כי חאג' אמין אל-חוסייני, מנהיג המרד הערבי, היה זה שכרת את העץ כשעוד היה נער). תלמידי בצלאל האבלים ערכו אז מעין הלוויה לילית סמלית. הגדם נעטף בדגל כחול-לבן שנקשר בסרטים שחורים וכך הובא ממוצא לקבורה בחצר בצלאל בירושלים.

בין כך ובין כך, אם כבר ב-1906 הייתה לשיר מנגינה, מי חיבר אותה? 

אידלסון פרסם את תווי הלחן שלו בספר השירים: קובץ חדש, שנדפס בברלין בשנת תרפ"ב (התווים עצמם פורסמו לראשונה כמה חודשים קודם לכן בחוברת שירים לבית הספר, שהוציא לוין קיפניס בירושלים תרפ"א, חלק ב, גיליון יג), ושם ציין בפירוש את שנת תרע"ה (1915-1914) כשנת חיבור השיר. בכל קבצי שיריו הקודמים – שתי מחברות שירי ציון, שהוציא לאור בירושלים תרס"ז, וספר השירים לבתי הספר, שנדפס בברלין בשנת תרע"ב – אין זכר לשיר. 

תווי הפתיחה של 'לנשמת הרצל' (אידלסון, ספר השירים: קובץ חדש, תרפ"ב, עמ' 82-80)

שמואל לוי-אופל (ויקיפדיה)

לא ייתכן אפוא שתלמידי בצלאל שרו את לחנו של אידלסון,
ולפיכך אני משער כי את השיר הלחין, או אולי התאים מנגינה מוכרת אחרת, הצייר הירושלמי הנשכח שמואל לוי (1966-1884). 

לוי, יליד סופיה שבבולגריה, עלה ארצה בשנת 1906 ונקלט בבית המדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות 'בצלאל', שהוקם באותה שנה. בשנות החמישים הוסיף לוי לשם משפחתו שם נוסף: 'אופל', 'על שום שחיינו אינם תמיד מאירים', ציטט אותו גדעון עפרת במאמר שהקדיש לזכרו. משנת 1907 לימד לוי זמרה, הקים את מקהלת בצלאל וניצח עליה. הוא היה צייר מחונן, שוחר זמר נלהב, שגם ניגן בכינור וטיפח את ההווי המוזיקלי בבצלאל. ציוריו מקשטים בתים רבים בארץ, אך פעילותו המוזיקלית בראשית ימי העלייה השנייה נשתכחה. 

הלחן ששרו תלמידי בצלאל במוצא לא השתמר, וגורלו היה כגורלם של כל שיריהם של תלמידי בצלאל, שהושרו בשנים הראשונות לקיומו של המוסד. מילות השירים אמנם ספונות בארכיונים, אך התווים והצלילים לא נותרו וכנראה אבדו לעולם. אמצעי הקלטה, כידוע, לא היו אז, וגם בחלוף השנים לא הנציחו התלמידים בקולם את השירים. כך אבד גם לחן 'המנון בצלאל', שעל פי העדויות הושר פעמים רבות בחגיגות ובנשפים והיה מן השירים האהובים על תלמידי המוסד ומוריו. מילות ההמנון השתמרו אך לחנו שקע במצולות. 

שמואל לוי (מימין עם כינור) בשיעור זמרה ב'בצלאל', 1907
(נורית שילה-כהן [עורכת], בצלאל של שץ, 1929-1906, מוזיאון ישראל, תשמ"ג, עמ' 274)

בוריס שץ, 'לזכר הרצל' (ויקיפדיה)

ג. אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ

בתוך זמן קצר חיבר אהרן ליבושיצקי שיר נוסף לזיכרו של הרצל ושמו 'קינה למות נשיא ישראל בנימין זאב'. השיר נפתח במילים 'אֱלִי צִיּוֹן וְנוֹדְדֶיהָ', על דרך הקינה הידועה לתשעה באב 'אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ', והותאם לאותו לחן מסורתי. 

א"מ לונץ (עורך), לוח ארץ ישראל לשנת תרס"ה, י (תרס"ד), עמ' 158

מודעה שנדפסה בעיתון הצפירה בישרה על כך ששיר הקינה – שכותרתו השתנתה ל'מנגינת אבל על מות הד"ר הרצל' – הולחן על ידי המוזיקאי מאיר שיינמן, שכבר שיתף פעולה עם ליבושיצקי שנה לפני כן כאשר הלחין את שירו 'שירת הזְקֵנָה' ('תחת ערשך עומדת גדייה' – השיר ותוויו נדפסו בספרו של ליבושיצקי, שיר וזמר, ורשה תרס"ג). שיינמן עיבד את הלחן לשירת מקהלה ולשניים וארבעה קולות, והוציאו בשירון שהופץ על ידי מערכת העיתון. על פי הכתוב במודעה, השיר הושמע לראשונה בתפילת 'יזכור' להרצל, שנערכה ביום הכיפורים תרס"ה (1904), וביצועו השאיר 'רושם אדיר ונמרץ על השומעים'. 

הצפירה, ג' בכסלו תרס"ה (11 בנובמבר 1904), עמ' 604

השירון הנדיר הזה, שנדפס בוורשה בשנת 1904, נמצא באוספי הספרייה הלאומית, ובאמצעותו ניתן לחשוף לראשונה את לחן השיר (אני מודה לד"ר חזי עמיאור על איתור השירון וסריקתו). נראה כי את הלחן של הבית החוזר ביסס שיינמן על הלחן המסורתי של 'אלי ציון ועריה'. 

שירו של ליבושיצקי שב ונדפס בשירונים רבים, לפעמים בהשמטת שמו של המשורר. הנה דוגמה מהשירון מבחר שירי עמנו, שראה אור בווינה סביב שנת 1930:

מבחר שירי עמנו, הוצאת מנורה, ברלין-וינה, חש"ד, עמ' 59

*

בחלק הבא של המאמר נעסוק בשני הנוסחים של השיר 'הידעו הדמעות' שהלחינו אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי לזכרו של הרצל, וכן בביטויים המוזיקליים של האבל במושבות ארץ ישראל.

החלק השני הופיע כאן

החלק השלישי הופיע כאן

סיפורי רחובות: חסידי קרקש, רב נולד, ספראי, רכילות

 א. חסידות קרשקש

רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ (אמרו: קְרֶסְקַס) היה פילוסוף יהודי חשוב שחי בספרד במאה ה-14 ובראשית המאה ה-15. חיבורו המפורסם ביותר הוא אור ה'.

הוצאת מרכז זלמן שזר, תש"ע

בירושלים נקרא רחוב על שמו רק לפני כעשר שנים.

קריאת רחוב קרשקש בירושלים. מחזיקים בשלט שניים מחוקריו: פרופסור זאב הרוי וד"ר אסתי אייזנמן (ויקיפדיה)

בתל אביב הרחוב ותיק הרבה יותר, אך אבוי, ראו כמה גרסאות יש לשמו של מלומד זה: 'חסידי קרקש', 'חסידי קראקס', 'חסדאי מקרשקש'. לא קל...

צילומים: ניתאי שנאן

ב. רבי אליעזר בן-יהודה

אליעזר בן-יהודה, מחלוצי הדיבור העברי החדש, לא היה מעלה על דעתו שמאה שנים לאחר מותו יזכה בתואר רבנות. מי שהיה מושא לזעמם וחרונם של קנאי ירושלים החרדית, שהחרימוהו וביזוהו, הפך בתל אביב לרבי.

צילומים: איתמר לויתן (תודה ליהושע לביא)

זו לא השגיאה היחידה שיש בשלט הזה. אב"י נולד בשנת תרי"ח / 1858 ולא בשנת תר"ט.

הטעות בתאריך נמצאת גם על השלטים הישנים שברחוב.

מרחוב בן יהודה יוצאת סמטה 'סודית' שנקראת 'סמטת בן יהודה'. הנוסח שם שונה לגמרי, משל מדובר בשני אנשים שונים.

ג. שמואל ספראי

ומסמטה בתל אביב לסמטה בירושלים.

פרופסור שמואל ספראי (2003-1919) היה היסטוריון חשוב של תקופת בית שני, המשנה והתלמוד וחתן פרס ישראל (2002). כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית עוד הספקתי לשמוע את השיעור הכללי שלו, שהועבר באולם מייזר א' בגבעת רם שהיה מלא מפה לפה. היו ימים...

שמואל ספראי (פרסי ישראל)

ספראי לא זכה שיקראו על שמו רחוב 'על מלא'; בני משפחתו ומוקיריו נאלצו להסתפק ב'סמטה' בשכונת תלפיות, שמחברת את רחוב בית"ר עם רחוב קורא הדורות. מילא, הרי סמטה בירושלים מכובדת הרבה יותר משדרה במנהטן או בפריז, אבל ראו את הכיתוב העילג והבלתי מכבד.

צילום: זאב קינן

קודם כל, להיכן נעלם שמו הפרטי, תוארו ומקצועו?

ושנית כל, מה עיקר שבחו? שהיה בין מייסדי בית הכנסת השכונתי שקרוי על שם ש"י עגנון?

ושלישית, נניח שאכן היה ממנהיגי הקהילה וזה מה שצריך לכתוב על שלט לזכרו. אנא כתבו 'ממנהיגי' ולא 'ממנהגי'.

וכמו שכתב לי זאב קינן: ממנהגי הקהילה לשבש שלטים ברחובות ירושלים...

ד. רחל המרכלת

בשכונת פלורנטין בתל אביב, לא הרחק משוק לוינסקי, נמצא רחוב מרכולת, ובכתיב חסר מַרְכֹּלֶת. מרכולת היא סחורה וגם מסחר, והשם בהחלט מתאים לסביבתו. אגב אורחא, ליל הגשרים המפורסם, ביוני 1946, שבו התקיפו אנשי הפלמ"ח 11 גשרים ברחבי הארץ, כונה גם 'מבצע מרכולת'.

הכל טוב ויפה, אלא שבכתיב חסר ובלי ניקוד אפשר לקרוא את שם הרחוב במובן שונה לגמרי.

צילומים: איתמר לויתן

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: בכורי, ילדוני העברי

מאת אליהו הכהן

ברשימה הקודמת בסדרה זו עסקנו בשיר הערש 'התעורר, בן יקיר', שנכתב והושר ברוסית בראשון לציון בשנת 1883. שיר הערש המוקדם השני, שנשא את הכותרת 'בכורי, ילדוני העברי', מיוחס גם הוא לאותה שנה. 

מי היה בכור זה?

איתמר בן-אב"י, שנולד בירושלים בשנת 1882 (שמו המקורי היה בן-ציון), נודע ביישוב בתואר 'הילד העברי הראשון'. בגרסה הראשונה והלא-גמורה של זיכרונותיו, שאת דפיה הדפיס כנראה בימי מלחמת העולם השנייה, שעה ששהה בארה"ב, טען בן-אב"י כי בו הכתוב מדבר. לספר נדיר זה, שעותק שלו מצוי ברשותי, קרא איתמר בשם הרב-משמעי: אכן, גם זו אגדה... הוא סיפר כי אמו דבורה (לבית יונאס), אשתו הראשונה של אליעזר בן יהודה, שרה לו שיר זה בינקותו, ואף הכתירו בתואר 'שיר הערש העברי הראשון'. ועוד ציין, כי הלחן של השיר היה רוסי. 

איתמר בן-אב"י, אכן, גם זו אגדה..., עמ' 38

הוא גם טרח והביא את מילות השיר במלואן:

אכן, גם זו אגדה..., עמ' 40-39

האמנם שיר ערש זה היה פרי רוחה של דבורה בן יהודה? 

דבורה, שבשל קנאותה לדיבור בעברית זכתה לתואר 'האם העברייה הראשונה', ידעה כמובן היטב עברית, ואף שימשה מורה לעברית ולדברי ימי ישראל בבית הספר לבנות בירושלים. אך עדיין רשאים אנו לתהות כיצד יכול היה בנה איתמר לזכור ולצטט ממרחק השנים שבעה בתי שיר שאותם שמע, כעדותו, עוד לפני שידע להוציא מפיו ולוּ מילה אחת בעברית? 

מאליו מתעורר החשד שזהו ניסיון מאוחר, של איתמר בן-אב"י בעצמו, לשחזר את שיר הערש המוקדם ולייחסו לאמו. ואכן, עיון במילות השיר מגלה את טביעות אצבעותיו ואת סגנונו האופייני. כך למשל, המילה 'ילדון', ספק אם הייתה קיימת בשנת 1883, ובוודאי לא ההטיה 'ילדוני' (דבורה בן יהודה הייתה מסתפקת מן הסתם ב'ילדי'), גם צורת ההטיה 'עִבְרִיתְךּ' (בבית החמישי) אופיינית לאיתמר בן-אב"י.
  

דבורה יונאס ובעלה אליעזר פרלמן (בן יהודה)

והנה, בספר זיכרונותיו המוכר של איתמר בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו (תשכ"ב / 1961), שהתפרסם אחרי מותו בעריכת אהרן זאב בן ישי, הושמט נוסחו של שיר ערש זה. במקומו התפרסמה גרסה אחרת, לפיה דבורה אמו שרה באוזניו שיר רוסי של לרמונטוב: 

עם שחר עצמאותנו, עמ' 17

כפי שציין המהדיר, בהערה בתחתית העמוד, שירו של לרמונטוב הוא По синим волнам океана, שנקרא כך לפי המילים 'על פני גלי ים התכלת', שפותחים את השיר Воздушный корабль (ספינה ערפילית). שיר זה, שאותו הכיר כל אינטליגנט רוסי, נכתב בשנת 1840 (תרגום לעברית פרי עטו של יואל נץ התפרסם בחדשות בן עזר, 1386, 22 באוקטובר 2018). לא ידוע על לחן של השיר וככל הנראה במקרה זה דבורה פשוט דקלמה את מילותיו בעל-פה.

ואם יש את נפשכם להקשיב לדקלום השיר ברוסית, שעמו הרדימה דבורה את בנה, הנה הוא לפניכם:

עדות נוספת, המאששת גרסה זו, הביא יחיאל מיכל פוחצ'בסקי (1947-1863), איש העלייה הראשונה. בזיכרונותיו, שנדפסו בשנת 1929, סיפר על ביקור שערך עם רעייתו בבית בן יהודה בירושלים בפסח 1890. הם פגשו בבית גם את דבורה, 'שהייתה לה טינה בלבה על קיצוניותו של בעלה', שאינו מוכן שבנם בן-ציון (הוא איתמר, שאז היה כבר בן שמונה) ישמע שפה שאיננה עברית. היא סיפרה להם, כי 'יש שבשירה שיר הערש לילדה, היא משתמשת בשפה זרה מפני שעוד לא דאגו משוררינו לסוג שירים זה [בעברית]. והנה בעלה כועס ומתמרמר ותובע את העברית בכל חומר הדין' (בוסתנאי, א, תרפ"ט, גיליון מב, עמ' 14-13; ההדגשה שלי). ניתן אפוא להסיק מכך שבאותה עת, השיר 'בכורי, ילדוני העברי' עדיין לא היה קיים בעולם.

דבורה בן יהודה (מתוך ספרו של בנה איתמר בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו)

לסיכום, נסיונו של איתמר בן-אב"י להכתיר את 'בכורי, ילדוני העברי' כ'שיר הערש העברי הראשון' לא עלה יפה. ככל הנראה, בשנת 1883 עדיין לא נכתב שיר זה. מי אפוא כתב אותו ומתי? כל עוד לא יתגלו מקורות חדשים ומהימנים נוכל רק לשער, כי מתי שהוא, אולי כאשר כתב את זיכרונותיו, חיבר איתמר את השיר ובדמיונו זכר אותו כשיר שדוקלם לו בילדותו. ואולי – וגם זו אפשרות שצריך לקחת אותה בחשבון –דבורה, שמתה בדמי ימיה, באמת כתבה שיר ערש בעברית ואיתמר רק עדכן אותו מאוחר יותר בסגנונו האופייני.

לפי שעה עלינו להתייחס לתואר 'שיר הערש העברי הראשון' כמיתוס נוסף בשרשרת המיתוסים של ראשית היישוב. ברוח כותרת ספרו העלום של איתמר בן-אב"י ניתן לומר גם כאן: אכן, גם זו אגדה... 

ותשבי יתרץ קושיות ובעיות.

ספרה של דבורה עומר, שראה אור לראשונה בשנת 1967 והפך לרב מכר, תרם
לקיבוע דמותו של איתמר בן-אב"י כבכור העברי הראשון ביישוב

רשימות נוספות בסדרה זו

א. התעורר, בן יקיר

ג. שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

'תודה על העברית': מסע אל עיירת הולדתו של אליעזר בן-יהודה

כתב וצילם נתן רועי

עברו יותר ממאה וחמישים שנה מאז נולד אליעזר יצחק פרלמן בעיירה לוּזְ'קי שברוסיה הלבנה (היום במחוז ויטבסק הבילורוסי; ובאותם ימים בפלך וילנה הרוסי), ועד שחזר אליה, ב-11 בספטמבר 2014, לפני כשלושה שבועות, נינו גיל חובב. הוא הגיע לעיירה נידחת זו כדי להשתתף בטקס חנוכת אנדרטה לזכרו של הסבא-רבא, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (1922-1858).

לטקס הגיעו רבים מתושבי הכפר, לבושים במיטב מחלצותיהם, פקידים ובעלי תפקידים מן המחוז, וגם נציגים רשמיים מישראל, בהם יוסף שאגאל, שגריר ישראל בבלארוס, וחיים צ'סלר, ראש ארגון 'לימוד', שיזם את הקמת האנדרטה. כולם בירכו על מזג האוויר השמשי שפקד את העיירה.

גילי חובב מוכר בארץ יותר כבשלן ומגיש תכניות טלוויזיה, אך לכאן הוזמן בשל ייחוסו המשפחתי המופלג: הוא בנם של דרורה בן אב"י – בתו של העיתונאי והעורך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה – ושל קריין 'קול ישראל' המיתולוגי משה חובב. לפני נסיעתו סבב גיל ברחבי הארץ ואסף מכתבי תודה לסבא אליעזר, מחייה השפה העברית.

גיל הביא אתו מכתבים רבים: מבית הספר 'חביב' בראשון לציון, שנוסד ב-1886 (ופעיל עד היום), והיה לבית הספר הראשון שבו לימדו בעברית; מבית הספר 'אבני חן' במודיעין; מאולפן 'עציון' בירושלים, האולפן הראשון לשפה העברית בישראל; אולפן 'אבא חושי' בחיפה ועוד. הוא הביא גם ציור של בתו נעמי. היא ציירה דולפין שפולט אותיות ומילים בעברית והכתירה את ציורה במילים הפשוטות: 'תודה על העברית'.

גיל ודולפין השפה העברית

הדרך ללוז'קי רצופה במראות מלבבים. נופים ירוקים שעל פניהם זרועות בקתות עץ ולצדן משקי עזר קטנים, פרות שרועות באחו ונחלים ונהרות מפכים בו. גם את העיירה הזעירה הזו, מחוז חפצנו, חוצה נחל (מְנוּטָה) וסמוך לה הוא נשפך לאגם פְּליסָה. הנהר הגדול בחלק זה של בלארוס (כשנולד כאן אב"י הייתה זו עדיין רוסיה הצארית) הוא נהר דווינה, שמחבר את הערים והעיירות באזור. בכל אחת מהן פרחה קהילה יהודית – פולוצק, דיסנה, דינבורג, ועוד ועוד.

מראה אופייני בלוז'קי

ד"ר יוסף לנג המנוח, שחיבר את 'דַּבֵּר עברית', ביוגרפיה מונומנטלית בשני כרכים על חייו של אליעזר בן יהודה (יד יצחק בן-צבי, 2008), כתב על העיירה (עמ' 1):

אדמותיה הפוריות של לושקי משכו תשומת לב רבה במשך שנים, והעיירה 'האחוזתית' הזו עברה מבית אצולה אחד למשפחת אצילים אחרת. הבעלים גבו מיסים גבוהים מהתושבים ומהאריסים ומשלוש טחנות הקמח שניצבו על שפת הנהר, לא הרחק מהפארק המשתרע על גדתו המזרחית, ושירתו את איכרי האזור ואת תושביו. הארמון הגדול והכנסייה הסמוכה לו הם שרידי תקופות מפוארות וידועות עושר, וחומות המנזר החרֵבות הן עדות אילמת לבית הספר לכמרים, ששמו יצא למרחוק, כמו גם מבשלת השֵכר המקומית, שנודעה בכל סביבותיה. במבשלת השֵכר הזו עבד גם יהודה לייב לייזרוביץ', שנודע בכינויו פרלמן.

כמו עיירות רבות אחרות בחלק זה של העולם, גם לוז'קי נראית כמו עצר בה הזמן מלכת. הכבישים החדשים מכסים אמנם על הבוץ שהטביע את הכפר בימי גשמים והפשרת שלגים, אך בחצרות הבתים פועות כבשים, מקרקרים ברווזים וקוראות תרנגולות שצבען אדום. כמאה וחמישים מטרים ממרכז הכפר עומד בשיממונו בית הכנסת החרב של יהודי לוז'קי. בכפר אין יהודים וכבר אין מי שיפקוד את בית הכנסת.

בית הכנסת החרב בלוז'קי

חזית בית הכנסת בלוז'קי

כשהגיע למצוות, בשנת 1871, נשלח אליעזר, שהתייתם מאביו בגיל חמש, לבית דודו, בעיירה הסמוכה פולוצק. עד ליומו האחרון לא סלח לאמו על שקרעה אותו מחיק המשפחה והעיירה. 'הוא הפנה עורף למשפחתו, ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב, ותחושות חסר, עוני וקרבניוּת לא הרפו ממנו כל חייו', כתב יוסי לנג. לחמדה, אשתו השנייה, אמר כי 'היו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמדים' (עמ' 3).

גיל חובב לא הכין נאום. הוא עמד בכיכר המרכזית של העיירה, הכנסייה המפוארת מאחוריו, ונשא דברים מהלב. הוא סיפר על הסבל הנורא שעבר סבו הגדול בחייו, ברוסיה הלבנה ובירושלים, על ההלשנות שהובילוהו לכלא הטורקי ועל עקשנותו ונחישותו. 'אליעזר בן יהודה, היכן שאתה' – אמר גיל – 'ברצוני לומר לך שני דברים: האחד – תודה על העברית; והשני – ניצחת'.

לאחר מכן נערך טקס חביב: חלוקת תפוחי עץ, שבשרם לבנבן וטעמם חמצמץ. אחר כך נעמדו תושבי הכפר בחצי עיגול, במרכז עמד גיל חובב, וכולם קראו: 'תודה על העברית'.

הסרת הלוט

גיל חובב ומחבר הרשימה ליד האנדרטה בלוז'קי

תם הטקס ואנו נסענו לגלובוקויה, שהיא עיירה גדולה, בוודאי בהשוואה ללושקי הזעירה. כאן גר אליעזר וולפסון, דודו החרדי של אליעזר בן-יהודה, במחיצתו גר אב"י הצעיר עד 1878, שעה שנדד לפריז כדי ללמוד רפואה. כאן גם הכיר אב"י את מי שתהיינה לימים שתי נשותיו, האחיות דבורה וחמדה, בנותיו של המשכיל התורני חובב ציון שלמה נפתלי הרץ יונס.

בהקדמה למילון הגדול שלו (עמ' 4-3) כתב בן-יהודה על ראשית התמשכלותו 'באחת העיירות הקטנות של ליטה', אך לא ציין את שם העיירה בה זה קרה:

האם היה זה כבר בפולוצק, או אולי רק בגלובוקויה?

כשהגענו כבר המתינו לנו מאות מבני הכפר בכיכר שליד הכנסייה. נערות עם כובעים מסורתיים, תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה, מושל המחוז ועמו כל טובי העיר.

האורחים מישראל מתכבדים בטעימת לחם חגיגי

בנות החמד המקומיות פוצחות בשירה לכבודנו

וגם להקה של שני אקורדיונסטים

נשען על הפסל של הסבא-רבא, שזה מקרוב הושלמה הכנתו, נשא גיל חובב דברים לזכרו, וכך אמר (בערך):

ידוע במשפחתנו שסבא היה רודף כבוד ודורש שיכבדוהו. ועל כן, אם היה כאן היה בוודאי שבע רצון ממה שרואות עיניו. וכן, נהוג לקבוע חשיבות של עיר לפי אורכו של הרחוב על שמו של הסבא אליעזר בן-יהודה. מבחינה זו ירושלים היא עיר ראוייה וכן תל אביב. לא כך חיפה. אבל, כעת, גלובוקויה נכנסת לרשימת הערים המכובדות ששמו של הסבא מתנוסס בהן בגאון.

למתבונן מן הצד היה הטקס מעט הזוי. הנה אנשים, שאינם דוברים מילה בעברית, מכבדים את שפתנו ומקימים בעיירתם פסל שספק אם מישהו אחר באזור יידע להעריכו. ביני לביני חשבתי על דבריו של אב"י עצמו בהקדמתו למילון, שם הודה כי צדק מי שאמר, כי מי שהאל רוצה להענישו הוא גוזר עליו לחבר מילון.

הקדמה למילון, עמ' 24

כן, חייו הסוערים של אב"י היו סוג של גיהנום, לו ולבני משפחתו, אבל בסופו של דבר הוא ניצח, אפילו בקרב אלה שאינם דוברי עברית.

בול דואר ישראל בעיצובו של צבי נרקיס, 1957

המסע נערך באדיבות ארגון 'לימוד' לדוברי רוסית.