שירי הערש בימי העלייה הראשונה: שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

המושבה רחובות. תחריט על פי תמונה משנת 1891 (לוח אחיאסף, א, תרנ"ג)

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'

א. התעורר, בן יקיר

ב. בכורי, ילדוני העברי

מאת אליהו הכהן

האם נותרו בזמרת הארץ שירים נידחים ונשכחים מימי ראשית היישוב שטרם נחשפו? 

נראה שכן. נוכחתי בכך כאשר פגשתי לפני כיובל שנים את אסתר דונדיקוב (1985-1886), שגדלה ברחובות בימי העלייה הראשונה. היא הייתה מעיין נובע של שירים שכוּחי-אל ומנגינות שלא זכו להתפשט ברחבי הארץ, ונצרה בזיכרונה אוצר בלום של שירי ילדים שהושרו בגנים אך נעלמו מזמן. 

האחיות אסתר (מימין) ונחמה דונדיקוב (יד יצחק בן צבי; ישראל נגלית לעין)

אברהם יהושע דונדיקוב (1892-1864), אביה של אסתר, שעלה ארצה מקייב בשנת 1887, היה מבוניה הראשונים של שכונת נווה צדק. ב-1890 עזב את יפו והיה בין מייסדיה של רחובות. שם, במושבה הצעירה, נודע כשוחר מוזיקה שבכל הזדמנות הנעים בכינורו צלילי שירים ומנגינות. על גבעת דוראן, במרכז המושבה (היום רחוב יעקב), הקים את ביתו הניצב עד היום. זה היה הבית השלישי שנבנה במושבה, סביבו חצר מוקפת חומה ובמרכזה התנשאו עצי אקליפטוס תמירים ורבי-שנים שנטע. הוא נקטף באִבּוֹ והוא בן 27 בלבד, שלוש שנים לאחר ייסוד המושבה. 

בית דונדיקוב אז והיום, רחוב יעקב 32 רחובות (דף הפייסבוק של עמותת שימור מורשת רחובות; ויקיפדיה)

בתו אסתר למדה בבית הספר העממי במושבה, שאחד המורים הראשונים בו היה שמחה וילקומיץ (1918-1871). מורה אחר, שלימים קשר את חייו בחייה, היה הסופר ומתעד קורות היישוב משה סמילנסקי (1953-1874). הוא התאהב באסתר בעודה תלמידה, וכעבור שנים רבות, כשהתאלמן, נשאה לאשה. את פרשת אהבתו אליה גולל סמילנסקי בפירוט רב בספרו 'תולדות אהבה אחת (ורשה תרע"א). 

משה סמילנסקי, 1908 (יד יצחק בן צבי; ישראל נגלית לעין)

באחת מפגישותיי עם אסתר, כאשר סיפרה לי על הווי הימים הראשונים במושבה, היא הזכירה שיר ערש ישן שלמדה מפי המורה וילקומיץ. כשהחלה לשיר אותו התברר לי כי זהו 'שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת', פרי עטו של יחיאל הלר, שהתפרסם לראשונה בשנת 1883 בכתב העת השחר בעריכת פרץ סמולנסקין. זהו אפוא המוקדם בין שירי הערש של תקופת העלייה הראשונה.

השחר, יא, חוברת א (תרמ"ג), עמ' 60-59

על יחיאל הלר כמעט ולא ידוע דבר: באותה עת הוא גר בפינסק ובאותו גיליון של השחר נדפס שיר נוסף פרי עטו (שיר שלישי שלו נדפס בכרך השישי של כתב העת הבקר אור). אך מתברר ששיר הערש זכה דווקא להצלחה. הוא שב ונדפס, כ'שיר עם' ובעילום שם המחבר, בשלהי המאה ה-19 בקובץ רב-התפוצה כנור ציון. שירון זה, שעליו כבר ייחדנו את הדיבור ברשימה קודמת, ראה אור בשנת תר"ס (1900) לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שהתכנס בלונדון. 

כנור ציון, תושיה, ורשה תר"ס, עמ' 75 

כותרת השיר המנוקדת בכנור ציון יש בה כדי להטעות: את המילה 'שֹׁרָרֶת' אין להגות בש' שמאלית (לשון שררה) אלא בש' ימנית (לשון שירה). כוונת משורר הייתה: זהו שיר הערש שהאם העברייה שרה לבנה.

מצד אחד, שיר זה מעולם לא הושר בארץ בערבי שירה בציבור, גם לא ברחובות, לא הופיע אף פעם בשירוני הארץ, ולא נזכר בספרי הזיכרונות של ותיקי היישוב. מצד אחר, הופעתו בכינור ציון, אומרת דרשני. האם הוא נדפס שם כשיר המצפה ללחן – כמו שירים אחרים בקובץ זה – או שמא כשיר שכבר הולחן? זאת ועוד, השמטת בית אחד בן שמונה שורות מהשיר המקורי (הבית החמישי), אף היא מרמזת על כך שהשיר קוצר על מנת שניתן יהיה לזמרו.

אסתר דונדיקוב הייתה אם כן הראשונה והיחידה שממנה למדתי לדעת שהשיר אכן הושר בארץ. היא לא ידעה את שמו המלא של השיר, אף לא את שם מחברו, ורק זכרה את הבית הראשון והאחרון שלו. היא סברה כי שני בתים אלה הם השיר כולו, כי לדבריה רק שניהם הושרו. 

מסתבר כי לדילוג על בתי השיר הפנימיים הייתה סיבה טובה, שכן אלה היו טקסטים מהלכי אימה. בשיר מספרת האם לבנה על ההיסטוריה רווית הסבל שחוו אבותיו: 'אָחֶל סַפֵּר לָךְ הַתְּלָאָה מָצְאָה אֲבוֹתֶיךָ', ולאחר תיאור העבר הנורא היא מבטיחה לו עתיד נורא לא פחות: 'צוּקָה, עָקָה וַאֲנָחָה יִהְיוּן מְנָת כֹּסֶךָ'. לא בדיוק מילים רכות שעמן מרדימים ילדים.

תכנים כאלה אפיינו רבים משירי הערש בתקופת היישוב, ומעניין שבכל השירים הללו הנמען הוא תמיד הבן, לא הבת. כבר בשיר הערש הנודע מימי העלייה הראשונה, 'ניטשו צללים', שחיבר שאול טשרניחובסקי בשנת 1896, חוזה האם לבנה כי 'יַד אַכְזָרִִים תִּהְיֶה בָךְ', ו'נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא תֵּבֵל'. התופעה נמשכה גם בתקופות מאוחרות יותר, כגון בשירי הערש שכתב עמנואל הרוסי: 'תשרי סבא' (1928), שבו מרגיעים את הילד הבוכה ב'שוקולדה', ובה בעת מספרים לו כי 'בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ', או בשיר 'שכב בני' – שכתב לבנו אבנר בימי מאורעות תרצ"ט – ובו נכתב 'בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן'. שיר אחר של טשרניחובסקי, שנכתב ב-23 במאי 1936, בימי 'המאורעות', ונקרא 'שיר ערש', נפתח כך: 

דבר, 26 במאי 1936

למרבה המזל, העוללים בעריסותיהם לא הבינו את פשר המילים. לו הבינו, היו מן הסתם נתקפים בחרדה ולא עוצמים עין עד אור השחר. מניין אפוא הגיעו תכנים מפחידים אלה לשירי הערש שאמורים להיות שקטים ורגועים?

תופעה זו אינה ייחודית לזמר העברי והיא קיימת בשירי ערש של עמים רבים. אלינו היא הגיעה, ככל הנראה, משיר מסוים אחד, של משורר וסופר רוסי נערץ, שהשפיע באופן עמוק על השירה העברית בתקופת חיבת ציון והתחייה הלאומית: מיכאיל יוּרְיֶיביץ לֶרְמוֹנְטוֹב (1841-1814), שעמו כבר נפגשנו ברשימות קודמות.

דיוקנו של לרמונטוב במדי צבא, 1837

'שיר הערש הקוזקי', שחיבר לרמונטוב בשנת 1838 – וכפי שניווכח בהמשך גם הלחן העממי שהוצמד לו – היה מקור השראה לשירת הערש העברית. בראש ובראשונה לשירו של יחיאל הלר 'שיר הערש עברייה שוררת', וממנו ל'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי. בשיר הערש הקוזקי הובטח לילד, כבר בעריסתו, כי לכשיגדל צפויים לו חיים של קרבות, שבהם 'צ'צ'ני זועם פגיונו ישחיז'.

שיר זה תורגם מרוסית לעברית על ידי המשורר דוד שמעוני (לרמונטוב, כתבים נבחרים: שירים ליריים, מוסד ביאליק 1956, עמ' 73-71):

בהשפעתו של לרמונטוב על השירה העברית עסקו חוקרים רבים, ובעיקר עוזי שביט, שבמאמר מקיף על 'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי, ערך דיון טקסטואלי שהשווה בין שירו של לרמונטוב לשיריהם של יחיאל הלר ושאול טשרניחובסקי (עוזי שביט, 'גלגוליו של שיר ערש', מאזנים, מא, תשל"ה, עמ' 221-214). 

כשהשמיעה לי אסתר דונדיקוב לראשונה את צלילי שיר הערש הנשכח, התברר מיד כי הלחן זהה כמעט לחלוטין לשיר 'משה בתיבה' ('דומם שטה תיבה קטנה'), שחיבר קדיש יהודה סילמן בימי העלייה השנייה. סילמן התאים את מילותיו של השיר ללחן עממי של שיר הערש ביידיש 'שלאָף זשע מײַן פֿייגעלע' (נומה אפרוחי). 

לחן עממי זה עבר גלגולים רבים בזמר העברי: הוא החל את מסעו בליווי שיר הערש של יחיאל הלר, וככל הנראה הראשון שהצמיד את הלחן לשיר היה המורה הנערץ שמחה וילקומיץ בימי שהותו ברחובות. משם נדד הלחן לשיר מוכר אחר, 'נומה פרח, בני מחמדי', שחיבר אפרים דב ליפשיץ ובו נעסוק באחת הרשימות הבאות. משם נדד לשירו של אהרן ליבושיצקי, 'שכב הירדם לי בן יקיר', ומשם לשירו של נח פינס, 'בחלומי' ('כָּל הלילה כְּרוּבֵי מַעֲלָה').

לבסוף השתבצה מנגינה זו, בעשור השני של המאה העשרים, בשירו של סילמן 'משה בתיבה' ('דומם שטה'), ומשם היא מוכרת עד היום. אך גם שם לא נעצרה המנגינה. גרסה שלה דבקה בשיר הצרפתי Marie Se Marie (מארי מתחתנת), שמוכר בביצועה של ננה מושקורי, וגרסתו העברית נכתבה בשנות השבעים על ידי אילן גולדהירש (להקלטה משנת 1972 של שיר זה בביצוע אופירה גלוסקא וחבורת רננים אפשר להאזין כאן).

אך מה מקורו של לחן זה, שנדד מעם לעם ומשיר לשיר?

לא נוכל לקבוע את זהות המלחין, אך נוכל לומר בוודאות שמדובר בלחן רוסי עממי, שכבר במאה ה-19 הותאם לשיר הערש הקוזקי של לרמונטוב. כמובן שאין מדובר בהעתקה מושלמת, ובלחן המוכר לנו של 'משה בתיבה' הוכנסו שינויים לא מעטים ש'ייהדו' אותו. 

קיימות הקלטות רבות של שיר הערש הקוזקי בנוסחו המקורי ברוסית ונדגים אותו בביצוע מקסים של מקהלת א-קפלה צרפתית, בקונצרט שנערך בעיר לִיל בשנת 2015.

 

לסיכום, השערתנו היא ששמחה וילקומיץ, שלימד בבית הספר ברחובות בשנותיה הראשונות של המושבה, הכיר את הלחן העממי שאליו הותאם שיר הערש ביידיש והוא שהתאימו ל'שיר הערש עברייה שוררת'. וילקומיץ, כפי שהעידה אסתר דונדיקוב באוזניי, היה מחנך נערץ, שעודד את תלמידיו וביקש לטפח בהם תקוות אופטימיות לעתיד. אפשר אפוא לשער כי הוא היה זה שהחליט להשמיט מן השיר את הבתים הפנימיים מזרי האימה. גם הסופר בן אביגדור, עורך השירון כנור ציון, שכזכור גם בו נדפס השיר, השמיט ממנו, ובצדק, את הבית החמישי, שכלל את המשפט המעורר פלצות 'הן לא אדם – חַיָּה אתה!'. 

תלמידי בית הספר ברחובות ומוריהם (במרכז, מימין לשמאל) יצחק כהן, ישראל טלר ושמחה וילקומיץ, 1898 
(הארכיון לתולדות רחובות)

נסיים בהקלטה ראשונה של שיר הערש הנשכח הזה, במתכונת שבה הושר ברחובות ובהיגוי המלעילי המקורי. תודתנו ליאיר לרון שקיבל על עצמו לשיר את הבית הראשון והאחרון וגם ליווה את שירתו בגיטרה.

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: בכורי, ילדוני העברי

מאת אליהו הכהן

ברשימה הקודמת בסדרה זו עסקנו בשיר הערש 'התעורר, בן יקיר', שנכתב והושר ברוסית בראשון לציון בשנת 1883. שיר הערש המוקדם השני, שנשא את הכותרת 'בכורי, ילדוני העברי', מיוחס גם הוא לאותה שנה. 

מי היה בכור זה?

איתמר בן-אב"י, שנולד בירושלים בשנת 1882 (שמו המקורי היה בן-ציון), נודע ביישוב בתואר 'הילד העברי הראשון'. בגרסה הראשונה והלא-גמורה של זיכרונותיו, שאת דפיה הדפיס כנראה בימי מלחמת העולם השנייה, שעה ששהה בארה"ב, טען בן-אב"י כי בו הכתוב מדבר. לספר נדיר זה, שעותק שלו מצוי ברשותי, קרא איתמר בשם הרב-משמעי: אכן, גם זו אגדה... הוא סיפר כי אמו דבורה (לבית יונאס), אשתו הראשונה של אליעזר בן יהודה, שרה לו שיר זה בינקותו, ואף הכתירו בתואר 'שיר הערש העברי הראשון'. ועוד ציין, כי הלחן של השיר היה רוסי. 

איתמר בן-אב"י, אכן, גם זו אגדה..., עמ' 38

הוא גם טרח והביא את מילות השיר במלואן:

אכן, גם זו אגדה..., עמ' 40-39

האמנם שיר ערש זה היה פרי רוחה של דבורה בן יהודה? 

דבורה, שבשל קנאותה לדיבור בעברית זכתה לתואר 'האם העברייה הראשונה', ידעה כמובן היטב עברית, ואף שימשה מורה לעברית ולדברי ימי ישראל בבית הספר לבנות בירושלים. אך עדיין רשאים אנו לתהות כיצד יכול היה בנה איתמר לזכור ולצטט ממרחק השנים שבעה בתי שיר שאותם שמע, כעדותו, עוד לפני שידע להוציא מפיו ולוּ מילה אחת בעברית? 

מאליו מתעורר החשד שזהו ניסיון מאוחר, של איתמר בן-אב"י בעצמו, לשחזר את שיר הערש המוקדם ולייחסו לאמו. ואכן, עיון במילות השיר מגלה את טביעות אצבעותיו ואת סגנונו האופייני. כך למשל, המילה 'ילדון', ספק אם הייתה קיימת בשנת 1883, ובוודאי לא ההטיה 'ילדוני' (דבורה בן יהודה הייתה מסתפקת מן הסתם ב'ילדי'), גם צורת ההטיה 'עִבְרִיתְךּ' (בבית החמישי) אופיינית לאיתמר בן-אב"י.
  

דבורה יונאס ובעלה אליעזר פרלמן (בן יהודה)

והנה, בספר זיכרונותיו המוכר של איתמר בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו (תשכ"ב / 1961), שהתפרסם אחרי מותו בעריכת אהרן זאב בן ישי, הושמט נוסחו של שיר ערש זה. במקומו התפרסמה גרסה אחרת, לפיה דבורה אמו שרה באוזניו שיר רוסי של לרמונטוב: 

עם שחר עצמאותנו, עמ' 17

כפי שציין המהדיר, בהערה בתחתית העמוד, שירו של לרמונטוב הוא По синим волнам океана, שנקרא כך לפי המילים 'על פני גלי ים התכלת', שפותחים את השיר Воздушный корабль (ספינה ערפילית). שיר זה, שאותו הכיר כל אינטליגנט רוסי, נכתב בשנת 1840 (תרגום לעברית פרי עטו של יואל נץ התפרסם בחדשות בן עזר, 1386, 22 באוקטובר 2018). לא ידוע על לחן של השיר וככל הנראה במקרה זה דבורה פשוט דקלמה את מילותיו בעל-פה.

ואם יש את נפשכם להקשיב לדקלום השיר ברוסית, שעמו הרדימה דבורה את בנה, הנה הוא לפניכם:

עדות נוספת, המאששת גרסה זו, הביא יחיאל מיכל פוחצ'בסקי (1947-1863), איש העלייה הראשונה. בזיכרונותיו, שנדפסו בשנת 1929, סיפר על ביקור שערך עם רעייתו בבית בן יהודה בירושלים בפסח 1890. הם פגשו בבית גם את דבורה, 'שהייתה לה טינה בלבה על קיצוניותו של בעלה', שאינו מוכן שבנם בן-ציון (הוא איתמר, שאז היה כבר בן שמונה) ישמע שפה שאיננה עברית. היא סיפרה להם, כי 'יש שבשירה שיר הערש לילדה, היא משתמשת בשפה זרה מפני שעוד לא דאגו משוררינו לסוג שירים זה [בעברית]. והנה בעלה כועס ומתמרמר ותובע את העברית בכל חומר הדין' (בוסתנאי, א, תרפ"ט, גיליון מב, עמ' 14-13; ההדגשה שלי). ניתן אפוא להסיק מכך שבאותה עת, השיר 'בכורי, ילדוני העברי' עדיין לא היה קיים בעולם.

דבורה בן יהודה (מתוך ספרו של בנה איתמר בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו)

לסיכום, נסיונו של איתמר בן-אב"י להכתיר את 'בכורי, ילדוני העברי' כ'שיר הערש העברי הראשון' לא עלה יפה. ככל הנראה, בשנת 1883 עדיין לא נכתב שיר זה. מי אפוא כתב אותו ומתי? כל עוד לא יתגלו מקורות חדשים ומהימנים נוכל רק לשער, כי מתי שהוא, אולי כאשר כתב את זיכרונותיו, חיבר איתמר את השיר ובדמיונו זכר אותו כשיר שדוקלם לו בילדותו. ואולי – וגם זו אפשרות שצריך לקחת אותה בחשבון –דבורה, שמתה בדמי ימיה, באמת כתבה שיר ערש בעברית ואיתמר רק עדכן אותו מאוחר יותר בסגנונו האופייני.

לפי שעה עלינו להתייחס לתואר 'שיר הערש העברי הראשון' כמיתוס נוסף בשרשרת המיתוסים של ראשית היישוב. ברוח כותרת ספרו העלום של איתמר בן-אב"י ניתן לומר גם כאן: אכן, גם זו אגדה... 

ותשבי יתרץ קושיות ובעיות.

ספרה של דבורה עומר, שראה אור לראשונה בשנת 1967 והפך לרב מכר, תרם
לקיבוע דמותו של איתמר בן-אב"י כבכור העברי הראשון ביישוב

רשימות נוספות בסדרה זו

א. התעורר, בן יקיר

ג. שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: התעורר, בן יקיר

'תחת ערש בני', ציור של זאב רבן במקראה 'בלשון עמי' בעריכת צבי שרפשטיין
הוצאת שילה, ניו יורק 1927 (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים, / רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן

(יצחק קצנלסון, 'יפים הלילות בכנען')

שנים רבות חלפו מאז בקעו מחלונות בתיהם של חלוצי המתיישבים במושבות העלייה הראשונה צליליהם של שירי הערש הראשונים. שירים אלה, שעמם השכיבו אימהות את ילדיהן בלילות כנען הצוננים והבהירים, כאשר רק יללת תנים נוגה חצתה את דמי הליל, היו הראשונים שהגיעו לאוזניהם של ילידי הארץ. הם נצרבו עמוק בזיכרונם וליוו אותם גם בתמורות העתים עד גיל זקנה ושיבה. בני הדורות הראשונים הלכו זה מכבר לעולמם, ועמם נדם גם הד קולם של שירי ערש רבים. סדרת מאמרים זו תוקדש לבירור מקורם וגלגוליהם של כמה משירי הערש הללו, שמקצתם מוכרים היטב גם בימינו. 

אך לא כל שירי הערש נכנסו להיכל התהילה של הזמר העברי. היו בהם כאלה שלא הצמיחו כנפיים ולא שרדו מעבר לתקופתם. שירים אלה כלל אינם מוכרים ואף לא הקלטה אחת שרדה מהם. עם זאת, משימת התיעוד של זמרת הארץ בראשית ההתיישבות החדשה מחייבת גם סקירה של הצעדים הראשונים והמהוססים, ועמם נפתח. 

לשירי הערש של העלייה הראשונה קדמו כמובן שירי הערש של בני היישוב הישן. אלה הושרו בירושלים העתיקה, בשכונות הראשונות שמחוץ לחומה ובמשכנות היהודים בחברון, בצפת, בטבריה, ביפו, בעזה, בשפרעם, בפקיעין, בשכם, בעכו ובחיפה. שירת ערש זו הייתה רבת גוונים, וכל עדה התאפיינה ברפרטואר שירים משלה: אימהות ספרדיות לחשו לילדיהן עם רדת ליל רומנסות ליריות בלדינו, בנוסח 'דורמה דורמה קרידו מיו' (נומה, נומה, יקירי שלי); לעולים מצפון אפריקה ומארצות המזרח המוסלמי היה אוצר עשיר של שירי ערש בערבית-יהודית, ועל כל אלה נוספו אצל כל בני העדות מזמורים ופיוטים בלשון הקודש שסגנונם שקט ומרגיע. 

עולי תימן הראשונים, נחשוני עליית תרמ"ב, שהתיישבו בירושלים ובכפר השילוח, הביאו אתם שפע שירים וזמירות של פייטני תימן, ובהם שירי כמיהה לציון כמו 'קריה יפהפייה', ו'אהבת הדסה'. בקרב האשכנזים הגיוון היה רב אף יותר: לכל פלג ולכל חצר חסידית היו ניגוני ערש משלהם. לעתים הסתפקה האם בשינון קריאת שמע לילדיה, ולעתים הרדימה אותם במלמול הברות חסרות פשר, כגון 'אַיי-לִי-לוּ-לִי', שאחריהן באו מילות חיבה ביידיש, כגון מײַן פֿייגעלע (ציפור שלי), זיסעלע (מתוק), מיידעלע (ילדונת), ייִנגעלע (ילדון), טײַערע (יקיר), קרוין (כתר), שעפֿעלע (שֶׂה; מקביל ל'כַּפָּרָה' שלנו) וכדומה. מילמולי ערש אלה אין איש יודע את מקורם. הם עברו מדור לדור כמסורת רבת-שנים וכמובן שלא עמד מאחוריהם מחבר או מלחין כלשהו. אך שירת ערש ארץ-ישראלית חדשה, שיהיה בה הד לתמורה ההיסטורית שחלה במעמד היהודים בארץ, לא נוצרה בקרבם. 

שלושה שירים, שחוברו בשנת 1883, רשאים לשאת את תואר הביכורים של שירי הערש מימי העלייה הראשונה: האחד, 'התעורר, בן יקיר', חובר בראשון לציון ברוסית והושר בה זמן מה; השני, 'בכורי, ילדוני העברי', נכתב בירושלים ונותר אפוף תעלומה; והשלישי, 'שיר הערש עבריה שׁׂרָרֶת', המוקדם בין השירים, הגם שנדפס בשירון רב-התפוצה כנור ציון (תושיה, ורשה תר"ס), לא זכה להשתלב בזמרת הארץ. רשימה זו תוקדש לשיר הראשון, והבאות אחריה לשני השירים האחרים.

א. שיר הערש הראשון היה ברוסית 

תמונה ראשונה של מושבה בארץ ישראל: ראשון לציון, 1883
(על התמונה ראו מאמרי 'מושבה לא נושבה: התמונות הראשונות של ראשון לציון', בלוג עונג שבת, 14 באפריל 2017) 

שיר הערש הארץ-ישראלי הראשון, 'התעורר, בן יקיר', נכתב ברוסית (כותרתו המקורית הייתה 'שיר הבוקר'). הוא נולד בראשון לציון כשנה לאחר הקמתה (1882). הלשון העברית לא קנתה עדיין מעמד של שפה מדוברת בחיי היום-יום. שפת התקשורת והשיח ברוב בתי המושבה התנהלה בעיקר ברוסית (ובמידה מסוימת גם בצרפתית וביידיש), ומטבע הדברים גם רפרטואר השירים הושפע משפה זו. ואכן, הביל"ויי מנשה מאירוביץ (1949-1860), שהגיע לראשון לציון כבר ב-1883, ציין בכמה מקומות בזיכרונותיו כי בערבי השירה הראשונים שנערכו במושבה שרו הביל"ויים שירים רוסיים שאותם הביאו מארצם, ובהם 'וולגה', 'דוּבִּינוּשְׁקָה', או 'מִי דְרוּזְ'נוֹ נַא וְורַגוֹב פּוֹסְפֶּשִׁים' (שהפך ל'חושו אחים חושו'):

מנשה מאירוביץ, ארבעים וחמש שנה (תרמ"ב-תרפ"ז): זכרונות ורשימות, תל אביב תרפ"ט, עמ' 16

מנשה מאירוביץ, בימי בילו, הוצאת ראובן מס והקהק"ל, ירושלים 1942, עמ' 37 

השיר 'התעורר, בן יקיר' נכתב אמנם ברוסית, אך תוכנו היה ארץ-ישראלי לכל דבר. המחבר היה לאון (לב) שוורץ, צעיר יליד רוסיה, שעלה לארץ ישראל מווינה וכאן חבר לאנשי ביל"ו וגר בראשון לציון. בארץ שינה שוורץ את שמו וקרא לעצמו 'ל"ב א"ש', אולי ראשי תיבות של לאון בן א'[?] שוורץ. שם השיר ברוסית היה 'שיר הבוקר'. לימים ניתנה לו הכותרת 'ראשון לציון', ואילו אנו נשתמש בכותרת 'התעורר, בן יקיר' על פי המילים הראשונות בתרגום העברי של אחד מבתיו שנעשה על ידי צבי גורדון (על גורדון ראו בהמשך).

לדברי מאירוביץ, שוורץ חיבר את השיר בהשפעת שיר ערש מפורסם של המשורר הרוסי מיכאיל יורייביץ' לֶרְמוֹנְטוֹב (1841-1814), שנפתח במילים 'סְפִּי מְלַדֶנֶץ מוֹי פְּרֶקְרַסְנִי' (נומה עוללי החביב). כפי שנראה בשתי הרשימות הבאות, שיריו של לרמונטוב היו מקור השראה לשירי ערש עבריים נוספים מתקופת העלייה הראשונה. 

מאירוביץ העתיק, זה מול זה, את הטקסט הרוסי המקורי של השיר ואת הטקסט העברי המתורגם, והוסיף כי השיר 'נתן ביטוי להווי המיוחד של ראשוני המתיישבים'.

מנשה מאירוביץ, בימי בילו, עמ' 37 

להבדיל מיתר השירים שהושרו במושבה, שיובאו מרוסיה וייצגו תכנים ונופים זרים, שיר זה, הגם שנכתב והושר ברוסית, נולד מלכתחילה כשיר ארץ-ישראלי. הוא הופנה אל ילדי המושבה, נזכרו בו חבלי ההקמה של ראשון לציון ואף הופיע בו שמה המפורש. על תפוצת השיר בקרב יושבי ראשון לציון העיד גם הביל"ויי ישראל בלקינד, שהביא במלואו את הטקסט המקורי ברוסית וציין כי השיר הושר 'בהתלהבות גדולה', בלחן שחיבר אברהם גולדפדן (על כך בהמשך):

ישראל בלקינד, 'מצאנו מים', המאיר: ירחון מדעי פופולרי מוקדש לארץ ישראל ויישובה, חוברת א (תרע"א), עמ' 19 

בזיכרונותיו סיפר מאירוביץ כי בשנת 1882, כאשר יוסף פיינברג נסע לצרפת כדי לנסות ולשכנע את הברון רוטשילד לתמוך במתיישבים, שהגיעו לפת לחם, נותרה ברטה רעייתו הצעירה לבדה במושבה הנידחת. ברטה, פסנתרנית מחוננת שלימים הייתה לרוח החיה בערבי השירה והנגינה בראשון לציון, שרה אז לשני ילדיה מוכי הקדחת את שיר הערש ברוסית, שפת אמה. מאירוביץ צירף לרשימתו את הנוסח העברי של השיר:

מנשה מאירוביץ, מהשביל אל הדרך, בעריכת אהרן חרמוני, שטיבל, 1936, עמ' 121

יוסף פיינברג וברטה ציפרמן לפני נישואיהם באודסה, 1872 (ישראל נגלית לעין)

את עדויותיהם של בלקינד ומאירוביץ חיזקה המורה הוותיקה והסופרת יהודית הררי לבית אייזנברג (1979-1885), שגדלה בארץ בימי העלייה הראשונה. משפחתה, שעלתה לארץ מפינסק כשיהודית הייתה תינוקת בת שנה, נמנתה עם מייסדי המושבה רחובות. בנעוריה הייתה יהודית גננת בגן הילדים העברי הראשון שפתחה אסתר שפירא-גינזבורג בראשון לציון, ואחרי כן הקימה את גן הילדים העברי הראשון ברחובות. לימים נמנו יהודית ובעלה המחנך חיים הררי עם מייסדי תל אביב.

יהודית אייזנברג, ירושלים 1906 (ויקיפדיה); שנה אחר כך נישאה למורה חיים הררי

בריאיון שקיימתי איתה בשנת 1974 על שירי העלייה הראשונה, היא זכרה היטב את 'התעורר, בן יקיר', וציינה שהושר כשיר ערש עוד לפני שקמו במושבות יהודה גני ילדים ובתי ספר עבריים שבהם לימדו שירים. תוך כדי דיבור תלשה דף ממחברת ולהפתעתי רשמה עליו מזיכרונה את כל מילות השיר בעברית, מראשיתו ועד סופו. את הדף עם השיר בכתב ידה מסרה לי למשמרת. 

מילות 'התעורר, בן יקיר' כפי שרשמה מזיכרונה יהודית הררי (אוסף אליהו הכהן)

כפי שיתברר בהמשך, השיר תורגם לעברית לא לפני שנת 1925, ונוסחו העברי המוקדם ביותר נדפס רק בשנת 1932. ממילא ברור שהתינוקת יהודית אייזנברג שמעה את השיר בגרסתו הרוסית, ולא בזו העברית.

ואכן, הנוסח העברי המוקדם ביותר שהגיע לידינו ראה אור ב-1932 על ידי יצחק שמואל סגל, שהיה מנהל סניף הדואר בראשון לציון, מפיץ העיתונים במושבה וגם מו"ל. לכבוד חג היובל של המושבה כינס סגל כמה משירי הראשונים והדפיסם בחוברת מיוחדת בת 15 עמודים שנקראה דברי שיר: קובץ שירים על שיבת ישראל לארצו ועל ראשון לציון. בין השירים כלל סגל גם את 'התעורר, בן יקיר', שאותו כינה בשם 'ראשון לציון'. מעניין שנוסח זה שונה מעט מן הנוסח המאוחר יותר שהדפיס מאירוביץ וזה שזכרה יהודית הררי. מה קדם למה? לא נדע.

י"ש סגל (עורך), דברי שיר, תל אביב תרצ"ב

ב. על המחבר לאון שוורץ

רק מעט ידוע לנו על מחבר השיר לאון (לב) שוורץ, שכינה את עצמו ל"ב א"ש. הוא היה תושב אודסה שלמד רפואה באוניברסיטת וינה, שם גם הצטרף לאגודת הסטודנטים הציונית 'קדימה'. לארץ ישראל הגיע בשנת 1883 ועם בואו הצטרף לאנשי ביל"ו בראשון לציון. את פעילותו במושבה החל בשיתוף פעולה עם ישראל בלקינד, מנשה מאירוביץ ויוסף פיינברג, בעריכת עלון בעברית וברוסית שבאמצעותו יפיצו ברבים ידיעות מן הנעשה במושבה בפרט ובארץ ישראל בכלל. לא ידוע אם אכן יצא העלון לאור: ההיסטוריון ישראל קלויזנר סבר, כי מחוסר אמצעים לא הצליחו בני החבורה לממש את תוכניתם (בהתעורר עם, הספריה הציונית, תשכ"ב, עמ' 508-507); לעומתו טענה ההיסטוריונית שולמית לסקוב כי גיליון אחד כן שוכפל (הביל"ויים, הספריה הציונית, תשל"ט, עמ' 181; כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב א"י, מהדורת לסקוב, ב, תשמ"ה, עמ' 278). בין כך ובין כך, לא נותר מעלון זה אפילו עותק אחד. 

שוורץ גם ניסה לטפח במושבה הצעירה מסורת של ערבי קריאה, נגינה ושירה. על כך אנו למדים ממכתב ברוסית ששלח הביל"ויי זאב (ולדימיר) דובנוב ב-23 בנובמבר 1883 לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב, ובו כתב: 'בשבוע שעבר היה נשף ספרותי-מוסיקלי-קולי, שנערך על ידי מר שוורץ הידוע לכם, שיהיה גם העורך של כתב העת המתוכנן' (כתבים לתולדות חיבת ציון, ב, עמ' 278). ייתכן שכבר באותו ערב השמיע שוורץ לראשונה את שיר הערש החדש שחיבר לילדי המושבה, שכן כתב היד של השיר ברוסית, בחתימת לב שוורץ, השמור באוסף אמנון הורביץ בארכיון הציוני המרכזי (תיק 164/5 A), נושא את התאריך נובמבר 1883.

במהלך כתיבת רשימה זו פניתי לארכיון הציוני בבקשה לעיין שוב בכתב היד. והנה התברר להפתעתי כי השיר המקורי שכתב שוורץ מנה ארבעה בתים (מהם תרגם גורדון רק את הבית השלישי) וכותרתו המקורית היא 'שיר הבוקר'.  

כתב היד של השיר המקורי: ראשון לציון, נובמבר 1883
(באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)

הנה הוא אפוא השיר המלא בתרגום לעברית. ידידתי ויקטוריה (ויקי) ציביסלבסקי היא שתרגמה מילולית את בתי השיר, פרט לבית השלישי, שכאמור תורגם בידי צבי גורדון:

שיר הבוקר

עורה, קום חיש, ילדי התמים!

קום ורחץ פנים – הֱיֵה מלא מרץ

לטייל בשדה מאחורי מחרשה.

ראה איך אביך חורש באדמה,

ואיך זורק (!) זרעים בתוך האדמה,

איך הלחם מבשיל בשדה.

איך לאחר שיקצרו, יביאו את הלחם לאסם –

אז החיים האלה לא יהיו לך לעול,

תגלה את נפלאות החיים,

אז תהיה חופשי בזקנה  –

עורה, קום חיש, ילדי התמים!

התעורר, בן יקיר, התעורר!

השמש כבר עומדת גבוה,

קום והתלבש, הזדרז,

אביך מחכה מזמן בשדות!

שם הוא עמל ומזיע

על מנת להרוויח את לחמו,

על מנת להגן על ארץ המולדת מידי האויב

ולחיות בה חופשי!

עד לא מזמן היה הוא חסר בית,

נודד בין חיות בר!

הבא לו את ארוחת הבוקר הצנועה הזו,

עורה, קום חיש, ילדי התמים!

התעורר, בן יקיר, הילדים כבר ערים

ושומעים הם סיפור ספוג גאון,

איך אבות על סלעים, חול מדבר והרים,

אז יסדו את ראשון לציון,

איך שמחו העליזים על קיבה רעבה,

רוח עוז וגבורה בם דובב,

כ'בני שטן' נתפרסם שמם בסביבה,

כי בני חיל היו עזי לב...

איך במי רפש ובוץ שברו צמאונם,

עמלו וקדחו לילות וימים,

ואת הדרך לחופש סללו באונם...

עורה, קום חיש, ילדי התמים!

התעורר, בן יקיר! למה אתה מכורבל?

המולדת קוראת לנו לקרב!

אביך נענה לקריאה,

ופרץ הוא קדימה לקרב!

לכאן הגיע עלוב ומפוחד,

עכשיו ראה איך נהיה:

חסר פחד אל מול אויבים,

כרעם על פחדנים ערמומים!

ראשון לציון הייתה מעוזו הנאמן,

לא היו עמו חברים רבים,

אך כולם היו אמיצים ללא גבול,

עורה, קום חיש, ילדי התמים!

כדאי להעמיק קצת בתוכנו של השיר. בבית הראשון מוזמן הילד המתעורר משנתו לעקוב אחר עבודת אביו בשדה: למן החרישה והזריעה ועד הבשלת התבואה. מילות העידוד האלה, לחיים של עמל שבכוחם להסיר מן האיכר את עול הפרנסה ולגלות לו את יופיים של החיים עצמם, נכתבו כאן בארץ ישראל בשנת 1883, שנה אחת בלבד לאחר ייסוד המושבה. טקסט זה מקדים את 'די סאָכע' (המחרשה), שירו הידוע של אליקום צונזר, שנכתב במינסק, ככל הנראה ב-1884, ועד כה ראינו בו את שיר הזמר הראשון המטיף לחיי עמל. שיר זה מוכר לנו בתרגומו העברי של נח שפירא (בר-נ"ש) משנת 1895: 'במחרשתי כל אושרי ירשתי, אראה חיים טובים ולא אחסר דבר'. 

בבית השני מעודד המשורר את ילדי המושבה לא להסתפק בעזרה לאבותיהם בשדות, אלא גם 'להגן על ארץ המולדת מידי האויב ולחיות בה חופשי'. דומה אך גם שונה למה שיכתוב זמן לא רב אחר כך נ"ה אימבר: 'להיות עם חופשי בארצנו'... 

ראשון לציון 'הקונקרטית' ומתיישביה נזכרים בשני הבתים האחרונים. 'עליזים על קיבה ריקה', 'בני חיל', 'בני שטן', שמגינים בעוז רוחם על המולדת בכלל ועל ראשון לציון, 'המעוז הנאמן', בפרט. מי הם ה'אויבים' ה'פחדנים ערמומים' שאליהם הוא מכוון בשירו? אולי הכוונה לערביי הסביבה, שחמדו את יבולי השדות והתנכלו למתיישבים, ואולי הייתה זו השפעת 'שיר ערש קוזקי' של לרמונטוב, שקרא להילחם בצ'צ'נים (בשיר זה נעסוק באחת הרשימות הבאות).

זמן לא רב אחרי כן, בשלהי 1883 או בראשית 1884, עבר שוורץ לירושלים ובה גר בדירה אחת עם הביל"ויים מחבורת שה"ו (על בני חבורה זו ראו במאמרי 'מימי הביל"ויים, יעקב שרתוק, הראשון שבראשונים', בלוג עונג שבת, 20 בספטמבר 2017). כאן חבר לאליעזר בן יהודה בעריכת ירחון קצר מועד בשם מבשרת ציון, שהופיע בסך הכל ארבע פעמים. בירחון זה פרסם שוורץ מאמר בעברית על הפעילות החקלאית בראשון לציון, פרי התרשמותו בחודשים הספורים שישב בה, ובו העלה רעיונות שלדעתו יסייעו לקידום המושבה, כגון איחוד העדה הספרדית והאשכנזית. בין היתר גם חיווה דעתו על ההנהגה הרצויה למקום (חוברת ג, 12 ביולי 1884). את עיקרי מאמרו שם סיכם דוד יודילוביץ ברשימתו 'עיתונותו של בן יהודה':

  

דוד יודילוביץ, קֹבץ מאמרים לדברי ימי העתונות בארץ ישראל, א, תרצ"ה, עמ' 45-44

כעבור חודשים אחדים עזב שוורץ את הארץ וחזר לאודסה. הוא ניסה את מזלו כמו"ל (ידוע רק על ספר אחד שהדפיס שם: תרגום ליידיש, פרי עטו של הסופר י"י לינֶצקי, מהכרך הראשון של 'דברי ימי ישראל' מאת גרץ; ראו מודעה שפרסם בעיתון המליץ, 2 במרץ 1887, עמ' לט), ושימש גם סוכן הפצה של עיתון הצבי. מסתבר שלא עשה חיִּל בעבודתו. ככל הנראה, שוורץ נשא אישה אילמת, בת למשפחת פיינברג, עבר לווינה (ידוע שידידו אליעזר בן יהודה התארח בביתו שם בשנת 1899), ולימים, מסיבה בלתי נודעת, גם המיר את דתו (יוסף לנג, דבר עברית: חיי אליעזר בן יהודה, יד יצחק בן צבי, תשס"ח, עמ' 89-85). מכאן ואילך אבדו עקבותיו ואפילו תאריך מותו אינו ידוע.

אפשר לקבוע אפוא כי התפתחותה של זמרת הארץ הואטה מכך ששני התורמים לה בראשית צעדיה – לאון שוורץ, מחבר שיר הערש הארץ-ישראלי הראשון, ולאון איגלי, המלחין הראשון של העלייה הראשונה (עסקנו בו כאן) – לא היכו שורש בארץ. הם שהו בה פחות משנתיים. את שיריהם חיברו בהשראת חוויית המפגש הראשוני עם נופי הארץ, אך חבלי הקליטה בה, ושמא גם הגעגועים למולדתם, עשו את שלהם. הם עזבו את הארץ לבלי שוב ואפילו תמונה אחת של מראה פניהם לא הותירו למזכרת...

ג. על מקורו של הלחן 

ומה באשר ללחן?

בהעדר מלחינים ארץ-ישראלים באותה עת הותאם השיר ללחנו של שיר מוכר ביידיש, 'שטיי אויף מײַן פֿאָלק' (הקיצה עמי) – שיר קדם-ציוני, שאת מילותיו ולחנו חיבר 'אבי תיאטרון יידיש', אברהם גולדפדן (1908-1840). לגולדפדן נקדיש רשימה מיוחדת בסדרה זו, שתעסוק בשירו המפורסם ביותר 'צימוקים ושקדים', ושם נרחיב דברים על אישיות דגולה זו. את השיר 'שטיי אויף מײַן פֿאָלק' שילב גולדפדן במחזהו המוזיקלי 'ני בֶּה, ני מֶה, ני קוקוריקו', שהוצג לראשונה בתחילת שנת 1877. שש שנים אחר כך כתב שוורץ את שיר הערש שלו בהתאמה ללחן זה.  

שער דפרון 'שטעה אויף מיין פאלק' של גולדפדן, ניו יורק 1898 (ספריית הקונגרס)

הפופולריות של שירו המקורי של גולדפדן הביאה גם למספר רב של עיבודים מוזיקליים. ידועים לנו לפחות שלושה מלחינים יהודים אמריקנים שעיבדו את השיר: יוסף רומשינסקי, הנרי רוּסוֹטוֹ (Russotto) וא' גרפינקל. במרשתת לא מצאנו הקלטות של השיר, למעט מקהלה יהודית בניו יורק, שבשנת 1960 הקליטה מבחר משירי גולדפדן (Rozhinkes Mit Mandlen), ושיר זה בתוכו. פנינו אפוא לארכיון הצליל בספרייה הלאומית, שם (באוסף התקליטים של  יעקב מיכאל) שמור תקליט של חברת Victor מאולפניה בניו ג'רזי, ובו הקלטה מסחרית לא מתוארכת של השיר בביצועו של הטנור י' דוייטש (אני משער שמדובר בעשור הראשון של המאה העשרים). הנה הוא:

מיכְל גורדון (1890-1823)

שיר ביידיש בשם דומה, 'שטיי אויף מײַן פֿאָלק', חיבר גם משורר העם האהוב מיכְל גורדון, גיסו של יל"ג, ושירו זה, שנכתב במקורו כבר בשנת 1869, נדפס במלואו עשרים שנה אחרי כן (שירי מ' גאָרדאָן; יידישע לידער פֿון מיכל גאָרדאָן, ורשה 1889, עמ' 35-29). 

גולדפדן ומיכל גורדון חיברו את שיריהם בהשפעת שירו של יל"ג, 'הקיצה עמי', שנכתב בשנת 1863 ונדפס לראשונה בעיתון הכרמל בשנת 1866. שיר אופטימי זה, שבו קרא יל"ג לעמו לצאת מתרדמתו ('עד מתי תִּישָׁנָה?') ולהשתלב באופן מלא בחברת הרוב הרוסית, זכה בשעתו לתהודה רבה, ובמיוחד התפרסמה השורה 'היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך', שעוררה ויכוחים רבים. שירו הארוך של מיכל גורדון לא הולחן ולא נפוץ בעם; לעומתו, שירו של גולדפדן נפוץ בעולם היהודי כולו: הוא הולחן על ידי גולדפדן עצמו ושולב באחד ממחזותיו. אין פלא אפוא שהשיר הגיע גם לאוזניו של שוורץ, שהתאים למנגינתו את מילות שיר הערש שכתב ברוסית. אגב, שירו של גולדפדן גם תורגם לעברית על ידי חותנו אליהו מרדכי וֶרְבֶּל, תחת השם 'מקיץ נרדמים' (נדפס בכתב העת הבֹֹּקר אור, ד, 1879, עמ' 1041).

ד. על המתרגם לעברית צבי גורדון

כאמור, שירו הרוסי של שוורץ תורגם לעברית על ידי צבי גורדון. בעת כתיבת המאמר לא ידעתי עליו מאומה, וגם אנשי ארכיון ראשון לציון, אליהם פניתי בעזרה, לא יכלו לסייע. אך אין תעלומה שלא יימצא לה פותר, ואין יוצר שייוותר בצל. דוד אסף, העורך המסור של רשימותיי, מצא על גורדון מידע רב ערך.

צבי גורדון (1959-1888)

ובכן, צבי גורדון, שאינו קשור כלל למיכְל גורדון וגם לא ליהודה לייב גורדון, נולד במינסק בשנת 1888 למשפחה חסידית
(אחיו היה הרב ישראל שלמה גורדון, תלמיד מובהק של 'הסבא מסלובודקה', שעלה לארץ ב-1934). כבר מילדותו
אהב צבי שירה ונגינה: 'עד היום הומה בי לבי כשניגונים אלה צפים ועולים בזכרוני, מרעידים ומרטיטים נימים בנפשי ומעוררים געגועים לעולם שאיננו עוד ולעיר נעורי, ערש ילדותי הרחוקה' – כתב ברשימת זיכרונות מרגשת על ניגוני הכליזמרים בחתונות ועל חזנים ומנגנים שריתקו את דמיונו ('ניגונים זכים', מינסק עיר ואם, בעריכת שלמה אבן שושן, א, תשל"ה, עמ' 530-528). 

בנעוריו נמשך צבי לציונות החלוצית ודבק בה. הוא עבר להתגורר בעיר ויטֶבְּסְק, שם היה פעיל בתנועת 'החלוץ הבלתי לגאלי' (פיצול של תנועת 'החלוץ', שפעילותו הציונית נאסרה בברית המועצות). צבי וכמה מחבריו נאסרו למשך חודש וחצי, אך רוחם הציונית לא נשברה (פרטים על כך הובאו בפרקי זיכרונותיו '"החלוץ" בוויטבסק' ו'שמואל שניאורסון', שפורסמו בספר וויטבסק, בעריכת ברוך קרוא, תשי"ז, עמ' 59-47).

בשנת 1925 הצליח גורדון להיחלץ מברית המועצות ועלה לארץ. לאחר זמן קצר, שבמהלכו גר בתל אביב והועסק בפרנסות זמניות (עבד בהוצאת הספרים 'שטיבל'), קבע את מקומו בראשון לציון ובה עבד במועצת העירייה כמנהל חשבונות במשך כחצי יובל שנים. בד בבד פרסם רשימות קצרות, שירים, תרגומים ופרודיות (שלושה שירי שחוק, שכתב על שירי ביאליק, כונסו על ידי משה אונגרפלד בקובץ שיר השרים לח"נ ביאליק, הוצאת מעריצי ביאליק, תש"ך, עמ' 212-209). הנה למשל שיר לצון, שחיבר לקראת ראש השנה תרצ"ב (1931), ופורסם בחוברת הומור נדירה ושמה ועל כֻּלָם (הוצאת אץ קוצץ, ירושלים תרצ"ב):

אוסף אליהו הכהן

את הערצתו למושבת מגוריו ביטא גורדון לא רק בתרגום שיר הערש הרוסי, אלא גם בשיר הלל שהקדיש לראשון לציון בשנת 1939. שיר זה, הנקרא בפשטות 'ראשון לציון', לא הולחן אך זכה להתפרסם בספרו המונומנטלי של דוד יודילוביץ ראשון לציון, תרמ"ב-תש"ב (הוצאת כרמל מזרחי, ראשון לציון, 1941), כאחד משלושת השירים החשובים שנכתבו על המושבה.

צבי גורדון נפטר מן העולם בהיותו בן שבעים והובא למנוחות ב-1 באפריל 1959 בבית הקברות הישן בראשון לציון. 

ה. שיר ערש או שיר השכמה?

עקבנו אחרי גלגוליו המפתיעים של השיר ולסיום לא נותר לנו אלא לתהות אם בכלל מדובר בשיר ערש? 

בקריאה מקרוב של מילות השיר אי אפשר שלא לשים לב כי אין זה שיר ערש אמיתי. מילות הפתיחה שלו 'התעורר, בן יקיר', כמו גם מילות הסיום 'עורה, קום חיש', מאפיינות דווקא שיר השכמה: אלה הן מילים רכות, שעמן מעירים ילדים מתרדמתם עם שחר. ואכן, כותרתו המקורית של השיר הייתה כזכור 'שיר הבוקר'.

מה הפך אפוא את 'התעורר, בן יקיר' לשיר ערש? נראה כי הדבר קרה הן בזכות לחנו הרוגע, הן בשל היעדרם של שירי ערש ארץ-ישראליים אחרים באותה עת. תופעה דומה חזרה גם בימי העלייה השנייה. השיר 'עם שחר עוּרָה ילד חן', שעל פי תוכנו הוא שיר שחרית, הושר במרחביה ובכפר תבור כשיר ערש שפיאר את גבורתו של השומר מרדכי יִגָּאֵל. הפיכתו של שיר זה לשיר ערש קשורה מן הסתם בלחן שהודבק לו, שמקורו בשיר ערש ביידיש (לימים הוצמד לחן זה לשיר המוכר 'חמש שנים על מיכאל'). 

יאיר לרון ניאות לבקשתנו להקליט מחדש את השיר. הוא מלווה את עצמו בפסנתר ושר את שיר הערש בנוסחו העברי המלעילי. זו ההקלטה הראשונה בעברית של שיר זה, שהושר לראשונה ברוסית לפני כ-140 שנה והותיר את רישומו בקרב חלוצי העלייה הראשונה בראשית צעדיהם בארץ. בחלוף העתים נשכח השיר ונזנח, וגם תרגומו לעברית לא הצליח לחלצו מן השכחה, אך מבחינה תיעודית ראוי להציב לו יד וזכר כאחד מביכורי זמרת הארץ. 

רשימות נוספות בסדרה זו

ב. בכורי, ילדוני העברי

ג. שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת