יום שישי, 18 במאי 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (א)

מאת אליהו הכהן

איכר חורש במושבה רחובות (צילום: ליאו קאהן, 1912)

א. המחרשה כסמל 

'בו ביום שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת היהודים' – כך הכריז בנימין זאב הרצל בנאום הנעילה של הקונגרס הציוני הראשון, בבזל 1897. בחזון הציוני, ולא פחות מזה במערך הסמלים של המיתולוגיה הציונית, סימלה המחרשה את שיבת היהודי לאדמתו.


בשנת 1879 נעץ יהודה ראב (1948-1858) את להב מחרשתו באדמת פתח תקווה. זה היה שלוש שנים לפני שעלו על הקרקע המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה, ומעשה חלוצי וסמלי זה היה תחילתו של המפנה שיתחולל מכאן ואילך בהתיישבות החקלאית בארץ ישראל. האיש שחרש את התלם הראשון שנים לפני שנכתבו מסמכי היסוד של החזון הציוני – האוטואמנציפציה של פינסקר ומדינת היהודים של הרצל  זכה לראות את החזון מתגשם עם הכרזת המדינה, ושבוע לאחר מכן הלך לעולמו.

המחרשה הופיעה בסמלי הארץ עוד לפני שהחל מפעל ההתיישבות. כבר בשנת 1854 נוסדה בירושלים על ידי משה זאקש, גר הצדק ורדר קְרֶסוֹן (מיכאל בועז ישראל) והמומר קלמן חברה קיקיונית להקמת מושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל. העיתון היהודי-גרמני Allgemeine Zeitung des Judenthums דיווח (13 בנובמבר 1854, עמ' 580) כי בחותמת החברה, שנקראה 'חברה קדושה תפארת ישראל העוסקים להרים קרן עבודת קרקעות פה עה"ק ירושלם תובב"א', צוירה מחרשה (בן-ציון גת, הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הת"ר-התרמ"א [1881-1840]יד יצחק בן צבי, תשל"ד, עמ' 307-306).

בשנת 1909, כאשר הופיע הבול העברי הראשון, בול פתח תקווה, צויירו עליו מחרשה, שדות ועץ הדר (אגב, מסורת משפחת ראב גורסת כי הציור נעשה על פי סקיצה ששרטט אבי המשפחה, יהודה). המחרשה הופיעה גם על סמלה של המושבה ראש פינה.

סמל ראש פינה
בול פתח תקווה, 1909 

דמות האיכר החורש את שדהו הופיעה שוב ושוב בתמונות של נופי הארץ, בתעודות על נטיעת עצים, בריקועי נחושת שיצרו אמני 'בצלאל' ובציורים שנתלו על קירות כיתות הלימוד בבתי ספר ובצריפים של תנועות הנוער החלוציות. ברוח נוסטלגית זו כתב עֵלי מוהר את השורות הבאות בשירו האהוב 'שיעור מולדת': 'אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר / עַל הַקִּיר תְּמוּנָה / וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ / אֶת הָאֲדָמָה'. 

הנה השיר להנאתכם מפי להקת כוורת והסולן אפרים שמיר, שגם הלחין:



הזכות לחרוש את רגביה של אדמת יהודה הייתה משאת נפש לחובבי ציון רבים בגולה. המשורר דוד שמעוני תיאר בפואמה 'רסיסי לילה' (פורסמה לראשונה בקובץ כנסת, תרצ"ט, ושנה לאחר מכן כספר), צעיר הצופה בקנאה בתמונה מאחת המושבות, שמתארת נער עוזר לאביו לחרוש בשדה. אני מניח שמדובר בתמונה שצילם ליאו קאהן, שנשלח לארץ ישראל בשנת 1912 על ידי מערכת העיתון  הווינאיJüdische Zeitung , כדי לתעד בתמונות את מפעל ההתיישבות היהודית. בשדות זכרון יעקב צילם קאהן איכר חורש בשדה ונער מסייע לו. ייתכן שבעקבות תמונה זו חלם גם הנער באידיליה של שמעוני לאחוז במחרשה: 
  
דוד שמעוני, 'רסיסי לילה', ספר האידיליות, מסדה, תש"ה, עמ' שיד
יוסף גרף, ממייסדי זכרון יעקב, חורש בשדות המושבה ועוזר לידו יוסף גולדשטיין. צילום: ליאו קאהן, 1912

ב. 'די סאָכע' ו'המחרשה' של צונזר

מטבע הדברים זכתה המחרשה לייצוג מכובד בשירי הזמר שליוו את ההתיישבות היהודית החדשה בארץ, לא רק ככלי עבודה חקלאי אלא גם כסמל להתערות בקרקע המולדת. 

אחד משירי הזמר הראשונים שהושרו במושבות בימי העלייה הראשונה היה 'המחרשה', הגרסה העברית המקורית של 'די סאָכע'. שיר זה, על שני נוסחיו ביידיש ובעברית, חובר על ידי אליקום צונזר, שעליו ועל שירי הזמר הקדם-ציוניים שחיבר ('השושנה' ו'שיבת ציון') סיפרנו ברשימות קודמות. 

זהו שיר הלל לאיכר העברי העובד את אדמתו וחי חיי שלווה ביושר ובעושר. צונזר מתאר את אורח חייו נטולי הדאגה של האיכר המוציא את לחמו מאדמתו שלו. הוא חי חיים הגונים ומסתפק במועט, שלא כמו הרוכל העסוק בתחרות מתמדת עם בעלי חובות ונוכלים, בעל בית המרזח השרוי בכעס ומכאוב מכל סובא ושיכור, או כל אלה השוקעים בחיי מותרות שיש בהם צרות. בבית האחרון מברך צונזר את החלוצים השבים לציון ואת תומכיהם  ('יְבָרֵךְ נְדִיבֵינוּ')  רמז  עבה ל'נדיב הידוע'  ומאחל פריחה למושבות.

דיוקנו של צונזר בספרו נייע צוועלף אידישע-פאָלקס-ליעדער, וילנה תרנ"ו

נשמע תחילה את השיר ואחר כך נדון בגלגוליו ובהסתעפויותיו. הנה 'חבורת רננים' שרה את 'במחרשתי' בתרגומו המוכר והאהוב של נח שפירא (בר-נש), שבו ובתרגומו נדון בפרק הבא:

 

מתי חיבר צונזר את השיר? המועד המדויק לא הוברר, אך ידוע כי שיריו של צונזר הופיעו בדפוס זמן מה לאחר שהפיץ אותם בעל-פה בהופעותיו. באוטוביוגרפיה שלו סיפר צונזר כי את השיר 'די סאָכע' חיבר במינסק, 'אין יידיש און אין לשון-קודש' (ביידיש ובעברית), לכבודם של אנשי ביל"ו והאיכרים של המושבות הראשונות. השיר – המשיך צונזר וכתב – תורגם מאוחר יותר גם לרוסית ולגרמנית (אליקום צונזערס ווערק, ב, 1964, עמ' 709). צונזר לא נקב במועד המדויק של חיבור השיר, אך ניתן לשער שהוא נכתב בעקבות הקמת מושבת הביל"ויים גדרה בשנת 1884, אירוע שהוזכר על ידי צונזר לצד שמותיהם של ארבעה צעירים ממקימיה, [צבי] הורביץ, [שלמה זלמן] צוקרמן, [א"ל] חפץ ו[דב בער] שְׂלֶפִּיָאַן [דב"ש], שאותם הכיר בחוג חובבי ציון במינסק (שם).

הנוסח ביידיש ('די סאָכע') נדפס לראשונה באסופת שירי צונזר צעהען אידעשע פאָלקס-ליעדער (עשרה שירי-עם יהודיים), שראתה אור בווילנה בשנת תרמ"ז(1888-1887)

הנה הן המילים המלאות של השיר ביידיש:





התווים שהלחין צונזר פורסמו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת שנדפסה ברוסית ובגרמנית שכותרתה הייתה: Melodien zu zehn jüdischen Volksliedern (מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים), עמ' 10-9.



אפשר להניח בוודאות שהנוסח העברי שהכין צונזר לשיר זה נעשה סמוך מאוד לכתיבת הנוסח ביידיש, אך גם כאן איחר הנוסח המודפס לבוא. רק בשנת 1893, שש שנים לאחר פרסום 'די סאָכע', פורסם לראשונה גם הנוסח העברי תחת השם 'הַמַּחֲרֵשָׁה'. 

השיר העברי נדפס ככל הנראה לראשונה בסדרון הניו-יורקי ליעדער מאַגאַזין, גיליון 12, 1893, שבו נדפסו בדרך כלל מילות שירים שנכתבו להצגות תיאטרון ביידיש. גיליון מסוים זה אינו נמצא בספריות בארץ אלא רק בספריית ייוו"א בניו-יורק, ודוד אסף, עורך רשימותיי, ששהה לאחרונה בניו-יורק, סרק עבורי את העמוד המקורי. 

בראש השיר קבע צונזר שורה שנעדרה מן המקור ביידיש: 'אשר יושר בפי אכרי הארץ הקדושה':


הפרסום הראשון של השיר בעברית, ליעדער מאַגאַזין, 12, 1893

למען נוחיות הקריאה הנה מילות השיר כפי שנדפסו במהדורה מאוחרת יותר: 

'המחרשה' (סול ליפצין, אליקום צונזר: משורר עמו, תשי"ד, עמ' 192-191)

השיר 'די סאָכע' הקנה לצונזר פרסום רב. עדות גרפית לכך יש באיור שנדפס לאחר מותו בעיתון ההיתולי ביידיש דער גרויסער קונדס (הקונדס הגדול), שראה אור בניו-יורק. בציור נראה צונזר חורש במחרשה שאליה רתום הסוס המיתולוגי המכונף פֵּגַסוֹס, שהוא גם סמל לחיי אלמוות. מלאך המוות אוחז את צונזר בידו, גורר אותו ל'חלקת השירה היהודית' והכותרת מתחת: 'מספיק... בוא! חיי נצח מצפים לך!...'


דער גרויסער קונדס, ספטמבר 1913

ג. 'שירת האיכר': תרגומו של נח רוזנבלום

לעומת נוסח השיר ביידיש, שזרם בפי המזמרים בטבעיות, בקלילות ובשטף, הנוסח העברי שחיבר צונזר לא הצליח להשתרש. התחדשות הדיבור העברי במושבות השאירה מאחור את לשונו המקראית-
המשכילית של צונזר, שנשמעה פתאום מסורבלת ובלתי מעודכנת. אך מאחר שתוכן השיר ולחנו היו אהובים ורצויים, ובאותה עת שיוועה זמרת הארץ לשירה עברית חדשה שתשקף את האיכרות הארץ-ישראלית החדשה ותעודד אותה, החלו ניסיונות לרענן את תרגומו של צונזר ולהציע חלופות אחרות שאותן ניתן יהיה לשלב בהווי המוזיקלי שנוצר במושבות. 

הראשון שנחלץ לחבר תרגום חדש לשיר היה נח רוזנבלום, שנולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶליץ שבפלך מינסק. רק מעט ידוע עליו ואפילו שנת מותו אינה ידועה. הוא היה משורר שפרסם מיצירותיו בעיתוני התקופה, בעיקר בעיתון המליץ, ואת תהילתו רכש בשנת 1898, כאשר פרסם את שיר הלכת המפורסם ביותר של ימי העלייה הראשונה, שליחו לא נס עד עצם היום הזה. זהו השיר 'נס ציונה', המוכר יותר במילות הפתיחה 'שאו ציונה נס ודגל', שעליו חתם רוזנבלום בשם נפ"ש (ראשי תיבות: נח פרח שושן).

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה של שָׁרי ישראל, מנצ'סטר 1903, עמ' 88)

תרגומו של רוזנבלום לשירו של צונזר ראה אור בשנת 1892, בחוברת הראשונה של הקובץ פרי הארץשנדפס בוורשה בעריכתו של המורה וההיסטוריון זאב יעבץרוזנבלום הכתיר את תרגומו בשם 'שירת האיכר'. דא עקא, שתרגום זה לא זרם עם המנגינה, ועל כן גם הוא לא היכה שורש. הוא נותר כשיר בין דפי הספר ואל מיתרי הקול לא הגיע.


פרי הארץ, א (1892), עמ' 54-51

רוזנבלום לא הצליח להגשים את רעיון השיבה לציון שהטיף לו בשיריו ולא זכה להציג את כף רגלו על אדמת הארץ. ואף על פי כן, הוא לא חדל לכתוב שירי ערגה לציון שאליה כמהּ ממרחקים. בתום העשור הראשון של המאה העשרים אבדו עקבותיו ונסיבות חייו ומותו לוטות בערפל. 

ד. 'שירת האיכר' – בפלשתינא או בארגנטינה?

השם 'שירת האיכר' קלע לטעמו של מתרגם נוסף  אהרן אליעזר קליניצקי. בשנת 1893 ראה אור בוורשה ספרו החיים החדשים, שכותרת המשנה שלו מעידה על תוכנו: 'ישא מדברותיו על דבר מפעלות הבארון עדמונד רוטשילד ומפעלות הבארון משה די-הירש יחיו, ובשבח אכרים יהודים עובדי אדמה בפלשתינא וארגנטינא'.


 בספר נכלל שיר רחב-היקף בשם 'שירת האיכר', שמתפרס על פני לא פחות משבעים ושניים בתים בני שמונה שורות כל אחד, עם בית חוזר לשירת מקהלה ועם תווי השיר. בדומה לשירו של צונזר, וממש ברוחו, גם זהו שיר הלל לחיי האיכר השלווים ונטולי הדאגה, אל מול אורח חייהם של סוחרים ותגרנים, המלא בשקרים וברמייה: 'ואני מכל עמלי / במחרשתי ומגלי / בחדווה נרוויתי / כי איכר נבראתי'. 

הנה כמה בתים מתוכו:


תווים אלה לשירו של קליניצקי אינם תווי שירו של צונזר. שם המלחין אינו ידוע.

בספרו הציב קליניצקי במישור אחד את צמד הברונים הנדיבים והיריבים: רוטשילד והירש. הראשון, על סיועו לביסוסם של איכרי המושבות בארץ ישראל; השני, על שהוא מממן ותומך ביהודים שהיגרו לארגנטינה והתיישבו במושבות חקלאיות חדשות שקמו שם. להקבלה בין ההתיישבות בארץ לבין זו שבארגנטינה היה רקע מציאותי והיא שיקפה חילוקי דעות אמתיים ששררו גם בקרב חובבי ציון בשאלה 'לאן?'.

ב-1893, השנה שבה התפרסם הספר, עדיין לא היה ברור מי יגבר על מי: מפעל ההתיישבות בארץ, שמנה באותה עת פחות מארבעת אלפים נפשות שהתפרנסו מעבודה חקלאית במושבות, או מפעל ההתיישבות בארגנטינה. גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה נעו באותה עת מערבה, בעיקר לארצות הברית (שגם בה הוקמו חוות חקלאיות יהודיות לא מעטות) ולארגנטינה, ורק קילוח דק הגיע לארץ האבות.

השלטונות העות'מניים הטילו הגבלות על כניסת יהודים לארץ, ואילו שערי ארגנטינה היו פתוחים ללא הגבלה. הברון הירש ייסד בשנת 1891 את האגודה ליישוב יהודים יק"א (JCA), ולמושבות החדשות שהחלו לפרוח בארגנטינה ניתנו שמות עבריים, מקבילים לשמות יישובים בארץ: ראש פינה, קריית ארבע, כרמל, וכיוצא בזה. 'אֵם המושבות' בארץ הייתה פתח תקווה, ו'אֵם המושבות' בארגנטינה הייתה מוֹזֶסוויל (קריית משה), שנוסדה ב-1889 ונקראה כמובן על שמו של הברון הירש. בזימון מקרים מפתיע, גם רופאי המושבות בארץ ובארגנטינה נשאו שמות זהים: ד"ר הלל יפה היה רופא במושבות הארץ וד"ר יוסף יפה היה רופא המושבות בארגנטינה...

שני סנדלרים יהודים במוזסוויל (ארכיון יק"א; הספרייה הלאומית)

התלבטות זו לא פסחה גם על הרצל, וגם הוא שאל בחיבורו מדינת היהודים: 'ארץ ישראל או ארגנטינה?'. רק לאחר שיצאה החוברת לאור בגרמנית (1896) והחלו להישמע קולות כאילו הרצל פוסח על שתי הסעיפים, הוא הסמיך את מתרגם החוברת לעברית, ד"ר מיכאל ברקוביץ, להרגיע את התסיסה בקרב חובבי ציון ולהודיע כי הוא מצדד בארץ ישראל. ואכן, המתרגם עשה מלאכתו נאמנה ושיבץ הודעה זו בהקדמה לתרגום העברי שיצא באותה שנה.

זו אפוא התשובה לשאלה מדוע כתב קליניצקי, איש ורשה, שיר הלל כפול, לרוטשילד ולהירש גם יחד, וחרז 'אשריךְ פלשתינה' מחד גיסא, ו'אשריךְ ארגנטינה' מאידך גיסא. 



אהרן אליעזר קליניצקי, החיים החדשים, 1893

בחלק השני של הרשימה נדון בתרגומו המוכר של נח שפירא (בר-נש), במחרשה העברית ובהמנון של המושבה מזכרת בתיה, בתרגומים לאנגלית ולרוסית, בהשפעות ובחיקויים של השיר, בהקלטות המוקדמות (כולל המקור ברוסית), ונקנח בשאלה: מהו 'שלום המחרשה', מונח שבו השתמש נתן אלתרמן.

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)



12 תגובות:

  1. תרגום מדוייק יותר לדברי מלאך המוות בקריקטורה:
    המוות: מספיק... בוא! חיי נצח מצפים לך

    השבמחק
  2. רחוב ע"ש אליקים צונזר נמצא בשכונת קרית שלום בדרום ת"א

    השבמחק
  3. ניתן למצוא באינטרנט את הביצוע שהובא כאן, יחד עם סרט בהשתתפותו של יוסף טרומפלדור

    השבמחק
  4. למיטב ידיעתי וגם כפי שרשום במוזיאון לתולדות מוזסוויל שבמקום, מוזסוויל אינה קרויה ע"ש הברון הירש למרות ששמו היה משה אלא ע"ש אחד ממקימי המושבה עוד טרם תמיכתו של הברון הירש בה. בויקיפדיה כתוב כי היא קרויה ע"ש משה רבנו. בכל אופן היא הוקמה שנתיים טרם נתמכה ע"י הברון הירש.

    השבמחק
  5. בשם אליהו הכהן:
    תגובתך, אלי, מזכירה לי פרשייה מקומית דומה:
    מייסדי השכונה נחלת בנימין בתל אביב, שציפו לתמיכתו של הברון בנימין רוטשילד לבנייתה, קראו לה על שמו. אלא שהתמיכה לא הגיעה, ואז בציפייה לתמיכתה של ההסתדרות הציונית, הודיעו כי קראו לה על שמו של בנימין זאב הרצל.
    אך גם מהגורמים הציוניים לא הגיעה תמיכה, ואז הודיעו כי קראו לרחוב על שם שבט בנימין...

    השבמחק
  6. נורית גוברין19 במאי 2018 בשעה 11:54

    תוספת קטנה למחקרו המרתק כתמיד של אליהו הכהן על "המחרשה" בזמר ובספרות:
    בסיפורו של משה סמילנסקי: "אבנר" משנת תרע"ג/1913, מתוארת המושבה "חרמוניה" היא מטולה, ובה אב ובן חורשים יחד במחרשה, כחוויה ראשונית ומסעירה, וכל ההרפתקאות מסמרות השיער הקורות אותם בנוסח "המערבונים" של פנימור קופר ותומס מיין ריד.

    השבמחק
  7. כתבה נהדרת, פוקחת שוב צוהר אל הלהט שהניע את המפעל הציוני. תודה רבה לאליהו ברוך הידע וכישרון הכתיבה שבחג השבועות הנ"ל, זיכה אותנו במכמנים. ותחת לצפות בנישואי הדוכס והדוכסית העדפתי להתענג על החורשים הללו וביניהם המשורר המשכילי אליקום צונזר, שאף עגנון הזכיר אותו לא אחת כמי שהשפיע על יצירתו המוקדמת. חג שמח

    השבמחק
  8. מאמר פוקח עין אוזן ולב, כרגיל אצלך אליהו יקר. תוספת קטנה: בחוות סג'רה הקימה סבתי מניה את הקולקטיב הראשון ב 1907 בהסכמתו של אליהו קראוזה , מנהל החווה.. לעניות דעתי היתה זו הפעם הראשונה שנשים חרשו שם עם שוורים, ובהצלחה, בנוסף, עוצבה להן מודה חדשה, מכנסיים מיוחדים שיקלו על עבודתן.

    השבמחק
  9. יעקב גוטרמן21 במאי 2018 בשעה 18:34

    שירי הזמר העבריים הם הפן המענג ביותר של האפוס הציוני. הם בוודאי גם המתיקו את עמלם המפרך של הפוסעים אחרי המחרשה, ומלאו את ליבם תקווה. כל פרק חדש שיוצא תחת ידיו ברוכות הכישרון של אליהו, הוא בבחינת חוויה מרנינה!

    השבמחק
  10. בתמונה של החריש בזכרון-יעקב נראה בפירוש כרם גפנים . אי לכך לא שדה הוא - כי זריעה בכרם היא שעטנז .

    השבמחק
  11. מחרשה היה כלי הנשק הראשון בעולם בו הרג קין להבל אחיו (ספר הישר)
    ויבא קין מפרי האדמה והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן: ויפן יי וישע אל הבל ואל מנחתו ותרד אש מאת יי מן השמים ותאכלנה : ואל קין ואל מנחתו לא פנה יי ולא שעה אליה כי הקריב לפני יי מרוע פרי האדמה: ויקנא קין בהבל אחיו על הדבר הזה ויבקש למצוא אליו דבר עלילה להמיתו: ויהי מימים ויצאו קין והבל אחיו בשדה ביום לעשות מלאכתם : ויהיו שניהם בשדה ויה֯י קין עובר וחורש אדמתו והבל רועה צאנו:

    ויעבור הצאן על מקום החרישה אשר חרש קין בארץ ויחר לקין מאוד על הדבר הזה ויגש קין אל הבל אחיו בחמתו ויאמר אליו מה לי ולךְ כי באתָּ אתה וצֹאנךְ לגור ולרעות בכל ארצי: ויען גם הבל את קין אחיו ויאמר אליו מה לי ולךְ אשר תאכל את פרי צאני ולובש את צמרם : ועתה הסר מעליך את צמרי אשר לבשת ושלם את פרים ואת בשרם אשר אכלת: ויהי כאשר תעשה את הדבר הזה גם אנכי אצא מארצך כאשר אמרת או אעוף בשמים אם אוכל: ויאמר קין אל הבל אחיו הלא אם הרגתי אותךְ היום מי יבקש דמךְ ממני: ויען הבל את קין לאמר הלא האלהים אשר עשה אותנו בארץ הוא ינקום את נקמתי והוא יבקש את דמי מאתך אם תמיתני: כי יי הוא השופט הוא הדיין והוא המשיב לאיש רעה מרעתו ולרשע כרשעתו אשר יעשה בארץ: ועתה אם המת תמיתני בזק הלא אלהים יודע מסתריך וישפוט אותךְ על הרעה אשר דברת לעשות לי היום: ויהי כשמוע קין את כל דברי הבל אחיו אשר דבר ויחר אף קין על הבל אחיו בדבר את הדבר הזה: וימהר ויקׇם קין ויקח את ברזל כלי המחרשה אשר לו ויכה בה את אחיו פתאום וימיתהו: וישפוךְ קין את דמי הבל אחיו ארצה וירץ דם הבל לפני הצאן בארץ: ויהי אחרי כן וינחם קין על אשר המית את אחיו ויתעצב מאד ויבכה עליו ויחר לו מאד: ויקם קין ויחפור חפירה בשדה ויתן בה את גויית אחיו ויש֯ב העפר עליו:

    ואולי כוון הרצל למדרש זה...

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.