על קצה הלשון: שיני חכמה, בינה ודעת

'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה' (ישעיהו, יא 2)

חשבתם פעם למה בעצם קוראים לשן הטוחנת השלישית (והאחרונה בסדר הבקיעה בפה) בשם 'שן בינה' (ובאנגלית Wisdom tooth)?

ההסבר המקובל לשם העממי הוא, ששיניים אלה צומחות אצל רוב בני האדם בגילאים 25-17, גיל שבו יש ציפיות (אולי מוגזמות) שבני אדם כבר ירכשו מעט שכל.

מוויקיפדיה האנגלית למדתי שכבר אריסטו קרא לשיניים האלה בשם זה. אך מה באשר לשם העברי? קצת מוזר שקראו להן דווקא 'בינה' ולא 'חכמה'. במקורותינו המילה 'בינה' מתייחסת לגיל ארבעים: 'בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה' (משנה אבות, פרק ה, כא).

ניסיתי לבדוק מי אחראי לשם העברי וממתי התחילו להשתמש בו. אין ספק שהשם הוא מוקדם, בימינו הרי היו קוראים לשן זו לא 'שן בִּינָה' אלא 'שן חֲכָמָה' (Smart tooth)...

אז מי המציא את שיני הבינה?

פניתי כרגיל לפרופסור חיים כהן מאוניברסיטת תל אביב, היועץ הלשוני של הבלוג, והוא דלה עבורי את המידע ממאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית:

בדיקה במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מראה שהצירוף 'שיני בינה' מופיע לראשונה בחיבור תולדות הטבע של שלום יעקב אברמוביץ (המוכר בשם העט מנדלי מוכר ספרים). חיבור זה, שנדפס בלייפציג בשנת תרכ"ב (1862), הוא אנציקלופדיה זואולוגית בשלושה כרכים שתרגם אברמוביץ מן האנציקלופדיה הגרמנית  Gemeinnützige Naturgeschichte של הרלד אוטמר לנץ (Harald Othmar Lenz), ובהמשך העמידו כחיבור עצמאי כמעט לחלוטין. בספרו חידש אברמוביץ מילים רבות והעמיד את המסד למינוח הזואולוגי בעברית החדשה.  

בתארו את מבנה השיניים בפי האדם כתב על שיני הבינה כך: 

...וכמו [בערך] בשנת העשרים, ולפעמים גם מאחרי כן, תצמחנה המלתעות החמשיות או האחרונות, הנקראות שִֹׁנֵּי-הַבִּינָה (ווייזהייטסצאֶהנע) ואז מספרן [של כלל השיניים] שלשים ושתים.   

תולדות הטבע, א, עמ' 7

ש"י אברמוביץ – ממציא שיני הבינה

הצירוף 'שִֹׁנֵּי הַבִּינָה' הוא אפוא תרגום מילולי של המונח הגרמני Weisheitszähne, ובו ניתרגמה המילה Weisheit במילה העברית 'בינה'.  

מובן שאת המילה הגרמנית הזאת אפשר לתרגם גם במילים עבריות אחרות, כגון חכמה, דעת ועוד. ואכן, בחיבור האנציקלופדי ראשית למודים, מאת המשכיל הברלינאי ברוך לינדא (1849-1759), תורגמה מילה זו ל'שִׁנֵּי הדעת'. ספר זה ראה אור בברלין בשנת תקמ"ט (1788), כשבעים שנה לפני חיבורו של אברמוביץ: 'והנה יצמחו עוד ארבעה שִׁנֵי מלתעות לארבע קצות הלחיים, אשר יקראו שִׁנֵי הדעת' (עמ' קו).

ראשית לימודים, 1788, עמ' קו

ובכן, יש לנו 'בינה' ו'דעת', ומה עם 'חכמה', כדי שנוכל להשלים למניין חב"ד?

במִלוֹן אנגלי-עברי, שבעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), שיצא לאור לראשונה בתל-אביב בשנת תרפ"ט (1929; ובהדפסות רבות בשנים שלאחר מכן), הצירוף wisdom tooth נתרגם 'שֵׁן הַחָכְמָה', ואף בתוספת הערה מבארת: 'שם המוני [עממי] לטוחנת השלישית'.

מִלון אנגלי-עברי בעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), דביר, תשי"ט, עמ' 739

מבין שלוש האפשרויות של 'שיני חב"ד', נתקבע בעברית החדשה המונח 'שן בינה' (כך! בלי ה' הידיעה), שיצא, כאמור, מתחת ידיו של אברמוביץ-מנדלי. וכך, 'שן בינה' הוא אף המונח התקני שקבעה האקדמיה ללשון העברית במילון למונחי רפואת שיניים שיצא לאור לפני כחצי יובל, והוא זמין כאן.

ולסיום, במרפאת השיניים הירושלמית הזו, שברחוב יפו, הפכו את היוצרות – הבינה היא לא של השן אלא של הרופא...

צילום: טובה הרצל