'רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר': שיר אהבה לירושלים שראשיתו בלוויה

'כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת' (צילום: ברוך גיאן)

מאת רעות ברוש

'אור וירושלים' הוא אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו לירושלים. יוסף שריג (1973-1944), בן קיבוץ בית השיטה, כתב והלחין את השיר בשנת 1972, במלֹאת חמש שנים לאיחוד העיר במלחמת ששת הימים. השיר בוצע לראשונה על ידי להקת הגבעטרון, בתיאטרון ירושלים ביום ירושלים בשנת 1972. קצת יותר משנה אחר כך נהרג יוסף שריג במלחמת יום כיפור בקרבות רמת הגולן. על אומץ הלב שגילה כמפקד פלוגת טנקים זכה שריג לאחר נפילתו בעיטור המופת. במותו השאיר הורים, ארבעה אחים, אשה ושני ילדים. 

יוסף שריג (1973-1944)

שריג היה יוצר מחונן שחיבר והלחין שירים נוספים כגון 'שִׁיבָה' ו'מותי בא לי פתע'. בשנת 1976 כונסו שיריו ולחניו בתקליט אחי חזר מן השדה: משירי יוסף שריג (הד ארצי). שיריו כונסו בספר עשרים ואחד שירים, שראה אור בשנת 2004 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, ונמצאים גם בפרויקט בן-יהודה.

שורות מהשיר 'שיבה' נדפסו על שובל הבול לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל, 2014

הנה הגבעטרון, ואחר כך המילים:

הַשֶּׁקֶט שׁוּב צוֹנֵחַ כָּאן מִשְּׁמֵי הָעֶרֶב

כִּדְאִיַּת דַּיָּה מֵעַל הַתְּהוֹמוֹת

וְקֶרֶן אֲדֻמָּה נוֹשֶׁקֶת לַהַט חֶרֶב

אֶת הַפְּסָגוֹת, הַמִּגְדָּלִים וְהַחוֹמוֹת.

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

וְהִיא עוֹלָה בִּשְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת

וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל הֶעָשׂוֹר

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר.

הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן

קָרֵב בַּסֵּתֶר כְּאוֹהֵב אֶל הַשְּׁכוּנוֹת.

וּמוּל פָּנָיו קְרִיצוֹת, רִבּוֹא עֵינֵי הָאוֹר הֵן,

לְפֶתַע נִפְקְחוּ אֵלַי כְּנִפְעָמוֹת.

בְּדוּמִיַּת אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה נוֹשֶׁמֶת

וּבִקְטִיפַת שְׁחָקִים רְסִיס אַחֲרוֹן מַחֲוִיר

אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת

לְמַגָּעוֹ הָחָם הָרַךְ שֶׁל אוֹר צָעִיר.

'אַךְ שַׁחַר, כְּבָר כִּפַּת זָהָב שֶׁלָּהּ אוֹדֶמֶת' (צילום: ברוך גיאן)

למשפחת שריג – מעמודי התווך של ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל – היו שורשים עמוקים בירושלים. נחום שריג (1999-1914), אביו של יוסף – איש הפלמ"ח (שם כונה 'סרגיי', על פי שם משפחתו) ומפקד נערץ של חטיבת הנגב בימי מלחמת העצמאות – היה דור רביעי בירושלים, בן למשפחת וייספיש החרדית. סבה של אמו, הרב נחום לעווי, עלה לארץ כבר בשנת 1843. 

מפקד חטיבת הנגב נחום שריג (מימין) ולידו יצחק רבין, מארס 1949 (צילום: טדי בראונר, אוסף התצלומים הלאומי)

תקוה שריג (1997-1915), אמו של יוסף, היתה בתו של הרב ד"ר יוסף זֶליגֶר (1919-1872), שהיה דמות מיוחדת בנוף הדתי הארץ-ישראלי. הוא הקים וניהל את בית הספר 'תחכמוני' ונפטר כשהייתה תקוה בת ארבע. בצוואתו הורה לה אביה להגיד עליו קדיש בכל יום בשנה הראשונה, ובכל יום זיכרון עד שתהיה בת שבע. וכך, בגיל ארבע, הלכה תקוה בכל יום לפנות בוקר לבית הכנסת ואמרה קדיש על אביה במשך שנה שלמה... (תקוה שריג, סוּפה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס, עמ' 37-35).

לימים התפרסמה תקוה כמחנכת וסופרת ילדים.

תקוה שריג (אתר הזיכרון של בית השיטה)

את בחירתם של נחום ותקוה עם נישואיהם בשנת 1935 בשם 'שריג' הסבירה תקוה בספרה סוּפה, בו תיעדה את קורות חייה וחיי משפחתה:

רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש, לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה, רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים ... כשהתאחדנו, היינו לשריג מ'כרם' ירושלמי, ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה (עמ' 76). 

כשהזדקנו שתי הסבתות, אִמהותיהן של נחום ותקוה, הן עברו לגור בבית השיטה, סמוך לילדיהן ונכדיהן. שתי נשים חרדיות, שונות מסביבתן, שלא פסקו להתגעגע לכור מחצבתן. כשהגיעו הסבתות לקיבוץ השביעו את ילדיהן, כי בבוא יומן יובאו לקבורה בירושלים.

נחום תיאר את געגועי אמו יוכבד לירושלים בדברים שנשא ביום השבעה למותה (תשכ"ו):

כשלוש עשרה שנה נמשכה תקופת היעקרותה של אמי, זו הגפן רבת הכוח ועמוקת השורשים, מקרקע גידולה, מירושלים. זרה ומוזרה היתה בנוף שלנו; אטומה לקולותיו ולמראותיו, כמין חומה בצורה ללא אשנב. יוֹנְקוֹתֶיהָ המשיכו יניקתן גם מכאן, בעוצמה ובדביקות, משכבות רחוקות ועמוקות (סופה, עמ' 29).

מצבותיהם של נחום ותקוה שריג בבית הקברות של קיבוץ בית השיטה. על מצבת נחום נחקקו מילותיו של המשורר יהודה עמיחי, שהיה פקודו: 'והוא יושב וגבו לגלבוע / גב הר מול גב הר' (צילום: אבשלום בן-צבי)

השיר 'אור וירושלים' נולד במסע ההלוויה של סבתא יוכבד, שיצא מבית השיטה לירושלים. וכך סיפר צחקי (יליד 1952), אחיו הצעיר של יוסף, בשנת 2003 (מתוך אתר הזיכרון ליוסף שריג של קיבוץ בית השיטה):

כשליווינו את סבתא שלנו, אֵם נחום אבינו, מביתה האחרון בבית השיטה שבעמק אל מקומה הראשון והאחרון בירושלים, ליווה אותנו גשם זלעפות. היה יום שבט, ינואר 1965, וחמישתנו, בני נחום ותקוה, יוסף האמצעי שבנו, ישבנו סביב לארונה של סבתא ב'ארגז' המשאית, מחפשים מפלט מן המבוכה במעמד המשונה הזה שנקלענו אליו כל הדרך לירושלים עם ארונה של סבתנו. ואמא שלנו כתבה, שנים אחר־כך: 

'כשהגענו לשער הגיא, ולאורך כל העלייה לירושלים – הבהיקה פתאום השמש בין העבים וקשת אדירה חבקה את השחקים, מקצה עד קצה. בשמים נקרעו היכלות של טורקיז זורחים באור אדיר. עצי האורן, משני צידי הכביש, נדלקו בריבואות יהלומים. פתאום פגשו עיניי בעיני יוסף. ראיתי בהן מבט רוגש בעונג אין קץ.  

בוקר אחר, בינואר 1972, הביא לי יוסף דף נייר מרוט ממחברת ואמר לי: 

– ראי, אמא, הזמינו אצלי שיר על ירושלים, בשביל "הגבעטרון", שישירו אותו בתאטרון ירושלים, ביום ירושלים. 

זה שווה משהו? – שאלו עיניו. 

קראתי את השיר, שהיה כתוב בשטף ללא תיקון, שקול ומחורז, מושלם.  

– זה מקסים, בן! זו ממש ירושלים, כשבאים אליה מן החוץ, זה ממש אור ירושלים!  

הוא הביט בעיניי ושוב ראיתי בהן אותו מבט שזכרתי, מיום קבורתה של סבתא עליה השלום, בעלייה לירושלים, לפני שבע שנים.  

– ומנגינה לשיר? שאלתי.  

יש – אמר. רשמתי הבוקר גם את המילים וגם את הלחן'.  

השיר מן הבוקר ההוא הושר ביום ירושלים של 1972, וכל הימים שאחריו, לפני שנפל יוסף במלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, ואחרי נפילתו. השיר גם תורגם ומבוצע בכעשר שפות. עמית, בן אחיו, שמע אותו בטרנזיסטור כשחילץ את פצועיו בואכה ביירות. אחיינית אחרת טילפנה לאמו של יוסף מיפן וסיפרה שהיא שומעת כרגע בתחנת טוקיו את 'אור וירושלים׳. 'אור וירושלים' של אחינו יוסף נשאר אחריו וישאר אחרינו, והוא עוד יהלום בין אבני ירושלים.

תכנית הטלוויזיה 'לכל שירייך עם נעמי שמר', ששודרה בשנת 1992 והוקדשה לשירי ירושלים, נפתחה בשירו של שריג ואחר כך סיפרה שמר בקצרה כיצד נוצר השיר.

את 'אור וירושלים' הזכירה תקוה שריג גם בהקשר אחר, בזיכרונותיה מביקור משותף, שלה ושל בנה יוסף, בכותל המערבי זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. יוסף שב מהמלחמה והודיע לאמו כי החליט להתחתן עם חברתו שריק, בת קיבוץ גבעת ברנר. תקוה המאושרת ביקשה ממנו שיעמיד את חופתו בכותל המערבי או במערת המכפלה, ויוסף ענה לה: 'אמא, אינני מתרגש כמוך ממקומות קדושים ... אבל לכל מה שאת מבקשת – אני מסכים'. היה זה נחום שביטל את הפנטזיה על חופה 'פיוטית' במקום קדוש. 'נעמיד את החופה אצל הרב, או בבית השיטה. ו... שום שגעונות!'.

למחרת נסענו לירושלים ... נדחקנו בין ההמונים הנרגשים, בדרך המקיפה את העיר מדרום וממזרח. באנו אל הכותל מצד שער האשפות. דומה היה שכל עם ישראל מצוי שם. ברחבה הצרה שלפני הכותל הצטופפו נהרות אדם חגיגיים; כל העיניים נצצו, כל אחד היה שרוי בהתרוממות רוח, מנותק מן המציאות. התבוננתי ביוסף. ידעתי שיש בו ספקנות. בבגרותו, שלא כבנעוריו, נעשה שונא פתוס. אבל עכשיו ברקו עיניו, כעיניי. לחצתי את ידו בהתרגשות עזה. ניגשנו לכותל ונגענו בו. ליבו הלם עם ליבי. כך ידעתי, באותם צוהרי יום של סיון, כי זרח עלינו אור ירושלים (סופה, עמ' 249; הדגשה שלי). 

'הִנֵּה זוֹחֵל הַצֵּל מִבֵּין גִּבְעוֹת הָאֹרֶן' (צילום: ברוך גיאן)

גם בקבורת הסבתא השניה, לאה זליגר, אמה של תקוה, נקשר סיפור מעניין. היא נפטרה בי"ב בתשרי תשי"ד (21 בספטמבר 1953) וביקשה להיקבר באחוזת הקבר שרכשה בימי חייה בהר הזיתים, סמוך לבעלה. באותה שנה הדבר היה לא אפשרי, ועל כן נקברה בבית השיטה. בתחילת תשכ"ח, כעבור שש-עשרה שנים, הועברו עצמותיה לקבורה מחודשת בהר הזיתים, כפי שהבטיחה לה בתה לפני מותה. וכך סיפרה תקוה:

אמי (הצדקת) לאה חייתה בשנותיה האחרונות באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי, הרחק מירושלים עירה. כאן השיבה נפשה לאלוהים, וכאן נקברה, אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר הזיתים. הקבר שלה אמור היה להיכרות בסמוך לקברו של אבי, הרב הגאון יוסף זצ"ל, שהלך לעולמו לפני חמישים שנה בשכונת כרם [אברהם] הקטנה, בירושלים עירו. היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל וגם לקברות אבותיה של אמי עליהם השלום.  

בחודש אדר בשנת תש"ו, עליתי עם אמי אל קבר אבי, ביום הזיכרון למותו, כדרך שהיינו עולות לשם בכל אותן השנים. היבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה, מבהיקה בלבנה, שאותיותיה השחורות מספרות על אמי (הצדקת) לאה שתשכון כאן תחתיה בבוא יומה, לצד אבי, אלוף נעוריה.

אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה ובניי נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי. באותו יום זיכרון שבשנת תש"ו בכיתי בכי רב. לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו, כי מת בעודי פעוטה ... על אמי בכיתי ששבורה וסחופה היתה באלמון ובדידות, שיחידה הייתי לה והרחקתי קיני מביתה. על מצבתה בכיתי. על המילים שנעשו לי, בלא מילים, לצו ולחובה לקיים דברן, ויעבור עלי מה ... לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על לבנו, ששוב לא נשוב לפקוד את הקברים היקרים בשתיים – כדרך שעשינו כל השנים. לא ניחשו לבותינו שיהיה ההר שבוי וקבריו מחוללים בידי קלגסים. 

לאחר תום קרבות מלחמת השחרור, עקרה אמי מירושלים, ובאה לגור אצלי. ביתה היה פתוח לחברים שרצו בלימוד תנ"ך, משנה ואגדה, ולעולים חדשים, שבאו ללמוד עברית מפיה. נרות שבת שהעלתה בערב שבת – להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.  

... אמא נקברה בבית הקברות של קיבוצי קבורת עראי, בארון. בי נשבעתי להעביר עצמותיה למקום מנוחתן, מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה. ביום קבורתה השבעתי את בני בכורי שהוא יקיים את הצו, אם לא יהיה בידי לקיימו, ובניו אחריו, אם לא יהיה הדבר בידו.

בשנת תשכ"ז, כשנגאלה ירושלים משבייה, עליתי מיד בהר הזיתים ... באנו אל תלולית עפר ריקה מכל, שרק שברי אבני מצבות סימנו טיבה לפנים. על פי מפה שבידו אמר לי ללא היסוס: הנה כאן, גבירתי, קברות אבותייך, היה גם מקום אחוזת הקבר שהקימה לה אמך עליה השלום בחייה. אותה שעה, עלה בזיכרוני יום אדר של שנת תש"ו. נשאתי עיניי ובאישוניי עלו הר הבית, חומות ירושלים ושעריה.  

... אך לא תם הסיפור ולא נשלם. לפני ימים לא רבים, צלצל הטלפון בשבילי. אישי הקדימני בנטילת השפופרת. ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו. 

– המצבה של אמא, אמר לי, נמצאת בתוך קיר, באחד ממחנות הלגיון הערבי הנקרא 'מחנה המצבות' בהמשך הר הזיתים, דרומה. גיסי הוא המדבר, והוא שמצא אותה וראה אותה, במו עיניו, משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה בתוך מצבות רבות אחרות!  

רעדה קשה אחזה בי. זכרתי אותו יום אדר, כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו. תוך כדי כך עלו לפתע בזיכרוני מילים של הנביא חבקוק, מילים שלא ירדתי מעודי לפשרן: 'כי אבן מקיר תזעק'.  

(תקוה שריג, 'אבן מקיר תזעק', שדמות, לח, תש"ל, עמ' 16-15; כונס שוב בספרה אמא אגדה, הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 178-174)

כאמור, יוסף שריג נפל במלחמת יום כיפור. אחד-עשר מבני הקיבוץ נפלו במלחמה זו – מספר החללים הגבוה ביותר ממקום יישוב אחד. האבל הכבד הביא ליצירת שני שירים שזוהו עם אסונם הנורא של בני המשפחות ושל הקיבוץ: 'החיטה צומחת שוב', שכתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת (והלחין חיים ברקני מקיבוץ שער הגולן), ו'וּנתנה תוקף' המרטיט, שהלחין יאיר רוזנבלום, שגר אז בבית השיטה, והתפרסם בביצוע להקת הגבעטרון.

קברו של יוסף שריג בבית הקברות בקיבוץ בית השיטה (צילום: אבשלום בן-צבי)

בשנת 2016 הוצבה במקום נפילתו של יוסף שריג ברמת הגולן אנדרטה מאבן בזלת לזכרו. האנדרטה, שזכתה לכינוי 'אור וירושלים', היא מעשה ידיו של הפסל יובל (יובי) לופן מקיבוץ גינוסר. 

האנדרטה 'אור וירושלים' ברמת הגולן (צילום: רונן נחמן; עמוד ענן)

מבחר ביצועים

לצד הביצוע המוכר של הגבעטרון, שהובא למעלה, השיר זכה לעשרות ביצועים נוספים, הן בשירת יחיד הן בשירת מקהלה. השיר התחבב גם על חזנים ועל מוזיקאים חסידיים, שהתייחסו אל הטקסט כאל תפילה, ואף עובד לריקוד. יבחר כל אחד את הביצוע היפה בעיניו.

רוחמה רז



צמד הפרברים

יהורם גאון

פינה בעמק



אברימי רוט



דדי בן עמי



אהרן רזאל



מקהלת השחר (נוצרים יפנים ידידי ישראל בהופעה ב'בית שלום' בקיוטו)

 _______________________

רעות ברוש היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.