על דעת המקום: תחנות ושמות בדרך הבשמים

מאת יהודה זיו

הר אַרְדּוֹן, הנשקף על מכתש רָמוֹן בצפון-מזרח, גורם לו להיראות שם כעין 'זנב סנונית' – בקעת מַחְמָל מזה, בצפון, ובקעת אַרְדּוֹן מזה, במזרח. שמו המקראי (בספר דברי הימים א, ב 18 נזכר שם זה כשמו הפרטי של אדם) הוענק לו על ידי חברי 'הוועדה לשמות העבריים לנגב', בעקבות צלצול שמו הערבי (גַ'בַּל אַ-רְּדֵיחָה, כלומר ההר הַפָּרוּשׂ, המיושר). את הוועדה לשמות בנגב הקים דוד בן-גוריון ב-8 ביולי 1949, עם סיומה של מלחמת העצמאות. משכבר הימים נשא בליבו בן-גוריון לא רק את חזון הפרחת שממות הנגב אלא גם את חזון חידוש שמות עבריים בנגב. ועדת השמות שהקים סיימה את עבודתה בתוך זמן לא רב ושנתון הממשלה לשנת תשי"א (1951) כבר כלל את פרי עבודתה: 'רשימון' (שנושא את התאריך 29 במאי 1950) ובו 561 שמות עבריים לעצמים גיאוגרפיים, שנמצאים מדרום לקואורדינטת רוחב 100, ובתוכם עשרים וארבעה שמות של יישובים קיימים. לא לחינם אמרו אז על בן-גוריון, כי משמצא עצמו בטל ממלאכתו כשר הביטחון חיפש תעסוקה אחרת והכריז: 'בראשית – שֵׁמוֹת!', וַיִּקְרָא במדבר דברים...

הר ארדון בלב מכתש רמון (Maslulari)

לרגלי הר  אַרְדּוֹן (מס' 164 באותו רשימון) חוצה את מזרחו של מכתש רמון, מדרום לצפון, דרך עתיקת יומין – כעדות אבני מיל, אשר נותרו בצידה, ואף שמותיהם הקדומים של מְצָדִים ובארות, שנשתמרו עד היום בפי הבדווים. זו היא 'דרך הַבְּשָׂמִים', אשר הוליכה בימי קדם מדרום-מזרחו של חצי האי ערב (מקומה הנוכחי של אמירות עומאן). התפצלותה הראשונה – לעבר בבל מזה, ולעבר נמל עזה דרך צפון הנגב מזה – הייתה תחילה ביישוב תַּימָא אשר בצפון-מערבו של חצי האי ערב. על תימא, שהייתה אולי גם מרכזם של בעלי משנה, עמדנו ברשימה קודמת במדור זה ('מי אתה בן תימא?'). 

תחילה נמשכה 'דרך הבשמים' במעלה דרומה של הערבה, והדימוי המקראי 'עַל דְּרָכִים יָשַׁבְתְּ לָהֶם כַּעֲרָבִי בַּמִּדְבָּר' (ירמיהו, ג 2) ממחיש היטב  מהו מישור מדברי. לא לחינם הציע חוקר המקרא בן-ציון לוריא, שעמד בשעתו בראש ועדת המשנה לשמות יישובים בוועדת השמות הממשלתית, שורת שמות 'ערביים' ליישובי הערבה, ובראשם שמות שלושת רעי איוב, בני ארץ עוּץ – היא אדום, הנשקפת על הערבה מן המזרח. אלו הם קיבוץ אליפז בדרום הערבה, על שמו של אֱלִיפַז התימני; מושב צופר בערבה התיכונה, על שמו של צֹופַר הַנַּעֲמָתִי; ואף בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי זכה להנצחה בשמה הראשון של היאחזות נח"ל צופר (היום מחנה מעבר לגרעיני התיישבות בערבה התיכונה), שיישוב הקבע שלה, דרומה משם, נקרא היום בשם צוקים.

הכניסה לקיבוץ אליפז בדרום הערבה. הכיתוב הלטיני שגוי, והנכון: Elifaz או Eliphaz, כתעתיק שמו של רֵע איוב  (Groopy)

שמות 'ערביים' נוספים שהגתה הוועדה בראשותו של לוריא בשנות השבעים הם יָהֵל שבדרום הערבה, בעקבות 'וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם' (ישעיהו, יג 20) – יָהֵל פירושו כנראה יַאֲהֵל; קיבוץ קְטוּרָה – על שמה של פילגש אברהם (דברי הימים א, א 32), שאותה נשא לאשה לאחר מות שרה (בראשית, כה 1). קטורה נמצאת סמוך להר קטורה והוא שנתן לחברי הוועדה את ההשראה, שכן שמו הערבי הוא גַ'בַּל אֶל-קִטָאר (הר שיירת הגמלים). ועוד קבעה הוועדה את שמו של קיבוץ לוֹטָן מבני שֵׂעִיר (אנשי ארץ אֱדוֹם), שגם היה אחיה של תִּמְנָע (בראשית, לו 20, 22).

לא רק פילגש אברהם, אלא גם מתושלח... בקיבוץ קטורה צמח עץ תמר שמקורו בגלעין בן אלפיים שנה שנמצא בחפירות מצדה (ויקיפדיה)

בשנת 106, משכבש הקיסר טְרַאיָאנוּס את ממלכת הנבטים, נעשתה בירתה סֶלָע (פֶּטְרָה) צומת דרכים חשוב שבו נפגשו דרך הבשמים – לעבר דמשק ואף עזה – ודרך טְרַאיָאנוּס החדשה (Nova Via Traiana), שנסללה אז במצוותו. מכאן ואילך ירדה שלוחתה המערבית של דרך זו מפטרה אל הערבה – ומחורבת מוֹאָה הנבטית (מוֹיַת אֶל-עַקַבּ, כלומר מקור המים של המעלה), מדרום למושב צוֹפָר, עלתה במעלה נחל קַצְרָה אל חורבת קַצְרָה ומשם, דרך מְצַד נְקָרוֹת אשר במעלה נחל נקרות, לעבר מְצַד סַהֲרוֹנִים.

דרך הבשמים בנגב (ויקיפדיה)

במפת פּוּיְטִינְגֶר ( (Tabula Peutingerianaהנודעת – ששורטטה בסוף המאה הרביעית או תחילתה של החמישית ומבוססת על מפת דרכים רומית – אנו מוצאים על דרך הבשמים העוברת כאן גם תחנת דרכים, הנושאת את השם המשונה Moahile (מֹוָאחִלָה). שם זה מקורו אינו לטיני אלא ערבי, ופירושו 'מקום המחליקים בבוץ' והוא מלמד על מקור מים קבוע. ואכן, תחנת דרכים באותו שם צוינה גם
ב-Notitia Dignitatum ('רשימת אנשי השם', דהיינו נושאי המשרות במרחבי קיסרות רומי):
Moahile: Equites sagittari indigena, שתרגומו: מוֹחִילָה: פרשים קשתים ילידים, ופירושו: בני האזור ודוברי לשון שמית (נבטים או ערבים). מכאן נתגלגל אף השם הערבי בן ימינו קַצַר אֶל-מַחַלָּה (במלעיל), שפירושו מצודת המקום. השם העברי, מְצַד מוֹחִילָה (מס' 157 ברשימון), מתכתב אפוא עם כל השמות הקדומים. בעקבותיו קראה ועדת השמות הממשלתית גם לבאר הסמוכה בשם 'באר מוֹחִילָה' – משורש יח"ל ('מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ' – תהלים, מב 12), כביכול הבאר מְצַפָּה וממתינה לשיירות החוצות את דרך הבשמים. היום נושא אותו מצד את השם מְצַד מִשְׁחוֹר, ומקור המים הסמוך מכונה בפי בדוויי האזור בלשון ריבוי – 'אֶל-בִּיָאר' (הבארות), ומכאן אף שמו של חאן בארות הסמוך. 

חאן בארות (gonegev)

נמשיך ונתקדם בדרך הבשמים בעזרת רשימון השמות: הדרך התקדמה צפונה לעבר מְצַד מַחְמָל, הנשקף עליה ממרום שוליו של המכתש. עתה היה עליה לפנות תחילה במעלה בקעת מַחְמָל – 'זנב הסנונית' אשר הוזכר בתחילת הרשימה ונמצא משני עבריו של הר ארדון – לעבר מעלה נוֹחַ אשר בראשה, שאף הוא נקרא תחילה מַעְבַר מחמל (מס' 182 ברשימון). בטרם למדנו להכיר את מרחבי הנגב מקרוב, נפוצה השמועה כי מקור שמו של מעלה זה אינו אלא 'סבא נֹחַ' – כינוי החיבה של סרן נח ווֹלְפוֹבְסְקִי (1987-1885), קצין גינון ראשי בצה"ל, אשר נטע למעלה ממיליון עצים ואת יתרת זמנו הקדיש לחוות הגדנ"ע באר אורה, שחניכיה הם שהעניקו לו את אותו כינוי חיבה. 'סבא נח' היה מן הקצינים המבוגרים ביותר בתולדות צה"ל והשתחרר בהיותו בן 76.

'סבא' נח וולפובסקי (ויקיפדיה)

אך השם אינו קשור בו כלל, ומקורו בכינוי מעלה זה בפי הבדווים: נַקְבּ אֶל-מֻחָאמִלָה, שפירושו: מעלה הנאקה [הגמלה] הטעונה [משא]. כינוי זה בא ללמד כי על אף ראשו התלול, במעלה קיר המכתש, עדיין זהו מעלה נוח גם לצעידת גמלים טעונים במשא כבד. על משמעות דומה מורה גם השם נַקְבּ אֶ-סֻּהְלִי (המעלה המישורי, או הנוח), בצפון-מערבו של המכתש, הנקרא היום מעלה רָמוֹן (תחילה 'מעבר רמון', מס' 149 ברשימון). 

שורת אבני המיל, שנותרה בצדי דרך הבשמים מאז נסללה בימי שלטון רומי, מלמדת על המהלך המקוצר מכאן ואילך – היישר אל עמדת השמירה הנבטית מצד מחמל שבצפון מכתש רמון – אשר בעקבותיו הונח כאן לימים קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא"א). 

מצד מחמל (התמונות של נתי)