שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (א)

מאת אליהו הכהן

איכר חורש במושבה רחובות (צילום: ליאו קאהן, 1912)

א. המחרשה כסמל 

'בו ביום שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת היהודים' – כך הכריז בנימין זאב הרצל בנאום הנעילה של הקונגרס הציוני הראשון, בבזל 1897. בחזון הציוני, ולא פחות מזה במערך הסמלים של המיתולוגיה הציונית, סימלה המחרשה את שיבת היהודי לאדמתו.

בשנת 1879 נעץ יהודה ראב (1948-1858) את להב מחרשתו באדמת פתח תקווה. זה היה שלוש שנים לפני שעלו על הקרקע המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה, ומעשה חלוצי וסמלי זה היה תחילתו של המפנה שיתחולל מכאן ואילך בהתיישבות החקלאית בארץ ישראל. האיש שחרש את התלם הראשון שנים לפני שנכתבו מסמכי היסוד של החזון הציוני – האוטואמנציפציה של פינסקר ומדינת היהודים של הרצל – זכה לראות את החזון מתגשם עם הכרזת המדינה, ושבוע לאחר מכן הלך לעולמו.

המחרשה הופיעה בסמלי הארץ עוד לפני שהחל מפעל ההתיישבות. כבר בשנת 1854 נוסדה בירושלים על ידי משה זאקש, גר הצדק ורדר קְרֶסוֹן (מיכאל בועז ישראל) והמומר קלמן חברה קיקיונית להקמת מושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל. העיתון היהודי-גרמני Allgemeine Zeitung des Judenthums דיווח (13 בנובמבר 1854, עמ' 580) כי בחותמת החברה, שנקראה 'חברה קדושה תפארת ישראל העוסקים להרים קרן עבודת קרקעות פה עה"ק ירושלם תובב"א', צוירה מחרשה (בן-ציון גת, הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הת"ר-התרמ"א [1881-1840], יד יצחק בן צבי, תשל"ד, עמ' 307-306).

בשנת 1909, כאשר הופיע הבול העברי הראשון, בול פתח תקווה, צויירו עליו מחרשה, שדות ועץ הדר (אגב, מסורת משפחת ראב גורסת כי הציור נעשה על פי סקיצה ששרטט אבי המשפחה, יהודה). המחרשה הופיעה גם על סמלה של המושבה ראש פינה.

סמל ראש פינה

בול פתח תקווה, 1909 

דמות האיכר החורש את שדהו הופיעה שוב ושוב בתמונות של נופי הארץ, בתעודות על נטיעת עצים, בריקועי נחושת שיצרו אמני 'בצלאל' ובציורים שנתלו על קירות כיתות הלימוד בבתי ספר ובצריפים של תנועות הנוער החלוציות. ברוח נוסטלגית זו כתב עֵלי מוהר את השורות הבאות בשירו האהוב 'שיעור מולדת': 'אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר / עַל הַקִּיר תְּמוּנָה / וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ / אֶת הָאֲדָמָה'. 

הנה השיר להנאתכם מפי להקת כוורת והסולן אפרים שמיר, שגם הלחין:

הזכות לחרוש את רגביה של אדמת יהודה הייתה משאת נפש לחובבי ציון רבים בגולה. המשורר דוד שמעוני תיאר בפואמה 'רסיסי לילה' (פורסמה לראשונה בקובץ כנסת, תרצ"ט, ושנה לאחר מכן כספר), צעיר הצופה בקנאה בתמונה מאחת המושבות, שמתארת נער עוזר לאביו לחרוש בשדה. אני מניח שמדובר בתמונה שצילם ליאו קאהן, שנשלח לארץ ישראל בשנת 1912 על ידי מערכת העיתון  הווינאיJüdische Zeitung , כדי לתעד בתמונות את מפעל ההתיישבות היהודית. בשדות זכרון יעקב צילם קאהן איכר חורש בשדה ונער מסייע לו. ייתכן שבעקבות תמונה זו חלם גם הנער באידיליה של שמעוני לאחוז במחרשה: 
  

דוד שמעוני, 'רסיסי לילה', ספר האידיליות, מסדה, תש"ה, עמ' שיד

יוסף גרף, ממייסדי זכרון יעקב, חורש בשדות המושבה ועוזר לידו יוסף גולדשטיין. צילום: ליאו קאהן, 1912

ב. 'די סאָכע' ו'המחרשה' של צונזר

מטבע הדברים זכתה המחרשה לייצוג מכובד בשירי הזמר שליוו את ההתיישבות היהודית החדשה בארץ, לא רק ככלי עבודה חקלאי אלא גם כסמל להתערות בקרקע המולדת. 

אחד משירי הזמר הראשונים שהושרו במושבות בימי העלייה הראשונה היה 'המחרשה', הגרסה העברית המקורית של 'די סאָכע'. שיר זה, על שני נוסחיו ביידיש ובעברית, חובר על ידי אליקום צונזר, שעליו ועל שירי הזמר הקדם-ציוניים שחיבר ('השושנה' ו'שיבת ציון') סיפרנו ברשימות קודמות. 

זהו שיר הלל לאיכר העברי העובד את אדמתו וחי חיי שלווה ביושר ובעושר. צונזר מתאר את אורח חייו נטולי הדאגה של האיכר המוציא את לחמו מאדמתו שלו. הוא חי חיים הגונים ומסתפק במועט, שלא כמו הרוכל העסוק בתחרות מתמדת עם בעלי חובות ונוכלים, בעל בית המרזח השרוי בכעס ומכאוב מכל סובא ושיכור, או כל אלה השוקעים בחיי מותרות שיש בהם צרות. בבית האחרון מברך צונזר את החלוצים השבים לציון ואת תומכיהם  ('יְבָרֵךְ נְדִיבֵינוּ') – רמז  עבה ל'נדיב הידוע' – ומאחל פריחה למושבות.

דיוקנו של צונזר בספרו נייע צוועלף אידישע-פאָלקס-ליעדער, וילנה תרנ"ו

נשמע תחילה את השיר ואחר כך נדון בגלגוליו ובהסתעפויותיו. הנה 'חבורת רננים' שרה את 'במחרשתי' בתרגומו המוכר והאהוב של נח שפירא (בר-נש), שבו ובתרגומו נדון בפרק הבא:

 

מתי חיבר צונזר את השיר? המועד המדויק לא הוברר, אך ידוע כי שיריו של צונזר הופיעו בדפוס זמן מה לאחר שהפיץ אותם בעל-פה בהופעותיו. באוטוביוגרפיה שלו סיפר צונזר כי את השיר 'די סאָכע' חיבר במינסק, 'אין יידיש און אין לשון-קודש' (ביידיש ובעברית), לכבודם של אנשי ביל"ו והאיכרים של המושבות הראשונות. השיר – המשיך צונזר וכתב – תורגם מאוחר יותר גם לרוסית ולגרמנית (אליקום צונזערס ווערק, ב, 1964, עמ' 709). צונזר לא נקב במועד המדויק של חיבור השיר, אך ניתן לשער שהוא נכתב בעקבות הקמת מושבת הביל"ויים גדרה בשנת 1884, אירוע שהוזכר על ידי צונזר לצד שמותיהם של ארבעה צעירים ממקימיה, [צבי] הורביץ, [שלמה זלמן] צוקרמן, [א"ל] חפץ ו[דב בער] שְׂלֶפִּיָאַן [דב"ש], שאותם הכיר בחוג חובבי ציון במינסק (שם).

הנוסח ביידיש ('די סאָכע') נדפס לראשונה באסופת שירי צונזר צעהען אידעשע פאָלקס-ליעדער (עשרה שירי-עם יהודיים), שראתה אור בווילנה בשנת תרמ"ז(1888-1887) . 

הנה הן המילים המלאות של השיר ביידיש:

התווים שהלחין צונזר פורסמו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת שנדפסה ברוסית ובגרמנית שכותרתה הייתה: Melodien zu zehn jüdischen Volksliedern (מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים), עמ' 10-9.

אפשר להניח בוודאות שהנוסח העברי שהכין צונזר לשיר זה נעשה סמוך מאוד לכתיבת הנוסח ביידיש, אך גם כאן איחר הנוסח המודפס לבוא. רק בשנת 1893, שש שנים לאחר פרסום 'די סאָכע', פורסם לראשונה גם הנוסח העברי תחת השם 'הַמַּחֲרֵשָׁה'. 

השיר העברי נדפס ככל הנראה לראשונה בסדרון הניו-יורקי ליעדער מאַגאַזין, גיליון 12, 1893, שבו נדפסו בדרך כלל מילות שירים שנכתבו להצגות תיאטרון ביידיש. גיליון מסוים זה אינו נמצא בספריות בארץ אלא רק בספריית ייוו"א בניו-יורק, ודוד אסף, עורך רשימותיי, ששהה לאחרונה בניו-יורק, סרק עבורי את העמוד המקורי. 

בראש השיר קבע צונזר שורה שנעדרה מן המקור ביידיש: 'אשר יושר בפי אכרי הארץ הקדושה':

הפרסום הראשון של השיר בעברית, ליעדער מאַגאַזין, 12, 1893

למען נוחיות הקריאה הנה מילות השיר כפי שנדפסו במהדורה מאוחרת יותר: 

'המחרשה' (סול ליפצין, אליקום צונזר: משורר עמו, תשי"ד, עמ' 192-191)

השיר 'די סאָכע' הקנה לצונזר פרסום רב. עדות גרפית לכך יש באיור שנדפס לאחר מותו בעיתון ההיתולי ביידיש דער גרויסער קונדס (הקונדס הגדול), שראה אור בניו-יורק. בציור נראה צונזר חורש במחרשה שאליה רתום הסוס המיתולוגי המכונף פֵּגַסוֹס, שהוא גם סמל לחיי אלמוות. מלאך המוות אוחז את צונזר בידו, גורר אותו ל'חלקת השירה היהודית' והכותרת מתחת: 'מספיק... בוא! חיי נצח מצפים לך!...'

דער גרויסער קונדס, ספטמבר 1913

ג. 'שירת האיכר': תרגומו של נח רוזנבלום

לעומת נוסח השיר ביידיש, שזרם בפי המזמרים בטבעיות, בקלילות ובשטף, הנוסח העברי שחיבר צונזר לא הצליח להשתרש. התחדשות הדיבור העברי במושבות השאירה מאחור את לשונו המקראית-
המשכילית של צונזר, שנשמעה פתאום מסורבלת ובלתי מעודכנת. אך מאחר שתוכן השיר ולחנו היו אהובים ורצויים, ובאותה עת שיוועה זמרת הארץ לשירה עברית חדשה שתשקף את האיכרות הארץ-ישראלית החדשה ותעודד אותה, החלו ניסיונות לרענן את תרגומו של צונזר ולהציע חלופות אחרות שאותן ניתן יהיה לשלב בהווי המוזיקלי שנוצר במושבות. 

הראשון שנחלץ לחבר תרגום חדש לשיר היה נח רוזנבלום, שנולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶליץ שבפלך מינסק. רק מעט ידוע עליו ואפילו שנת מותו אינה ידועה. הוא היה משורר שפרסם מיצירותיו בעיתוני התקופה, בעיקר בעיתון המליץ, ואת תהילתו רכש בשנת 1898, כאשר פרסם את שיר הלכת המפורסם ביותר של ימי העלייה הראשונה, שליחו לא נס עד עצם היום הזה. זהו השיר 'נס ציונה', המוכר יותר במילות הפתיחה 'שאו ציונה נס ודגל', שעליו חתם רוזנבלום בשם נפ"ש (ראשי תיבות: נח פרח שושן).

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה של שָׁרי ישראל, מנצ'סטר 1903, עמ' 88)

תרגומו של רוזנבלום לשירו של צונזר ראה אור בשנת 1892, בחוברת הראשונה של הקובץ פרי הארץ, שנדפס בוורשה בעריכתו של המורה וההיסטוריון זאב יעבץ. רוזנבלום הכתיר את תרגומו בשם 'שירת האיכר'. דא עקא, שתרגום זה לא זרם עם המנגינה, ועל כן גם הוא לא היכה שורש. הוא נותר כשיר בין דפי הספר ואל מיתרי הקול לא הגיע.

פרי הארץ, א (1892), עמ' 54-51

רוזנבלום לא הצליח להגשים את רעיון השיבה לציון שהטיף לו בשיריו ולא זכה להציג את כף רגלו על אדמת הארץ. ואף על פי כן, הוא לא חדל לכתוב שירי ערגה לציון שאליה כמהּ ממרחקים. בתום העשור הראשון של המאה העשרים אבדו עקבותיו ונסיבות חייו ומותו לוטות בערפל. 

ד. 'שירת האיכר' – בפלשתינא או בארגנטינה?

השם 'שירת האיכר' קלע לטעמו של מתרגם נוסף – אהרן אליעזר קליניצקי. בשנת 1893 ראה אור בוורשה ספרו החיים החדשים, שכותרת המשנה שלו מעידה על תוכנו: 'ישא מדברותיו על דבר מפעלות הבארון עדמונד רוטשילד ומפעלות הבארון משה די-הירש יחיו, ובשבח אכרים יהודים עובדי אדמה בפלשתינא וארגנטינא'.

 בספר נכלל שיר רחב-היקף בשם 'שירת האיכר', שמתפרס על פני לא פחות משבעים ושניים בתים בני שמונה שורות כל אחד, עם בית חוזר לשירת מקהלה ועם תווי השיר. בדומה לשירו של צונזר, וממש ברוחו, גם זהו שיר הלל לחיי האיכר השלווים ונטולי הדאגה, אל מול אורח חייהם של סוחרים ותגרנים, המלא בשקרים וברמייה: 'ואני מכל עמלי / במחרשתי ומגלי / בחדווה נרוויתי / כי איכר נבראתי'. 

הנה כמה בתים מתוכו:

תווים אלה לשירו של קליניצקי אינם תווי שירו של צונזר. שם המלחין אינו ידוע.

בספרו הציב קליניצקי במישור אחד את צמד הברונים הנדיבים והיריבים: רוטשילד והירש. הראשון, על סיועו לביסוסם של איכרי המושבות בארץ ישראל; השני, על שהוא מממן ותומך ביהודים שהיגרו לארגנטינה והתיישבו במושבות חקלאיות חדשות שקמו שם. להקבלה בין ההתיישבות בארץ לבין זו שבארגנטינה היה רקע מציאותי והיא שיקפה חילוקי דעות אמתיים ששררו גם בקרב חובבי ציון בשאלה 'לאן?'.

ב-1893, השנה שבה התפרסם הספר, עדיין לא היה ברור מי יגבר על מי: מפעל ההתיישבות בארץ, שמנה באותה עת פחות מארבעת אלפים נפשות שהתפרנסו מעבודה חקלאית במושבות, או מפעל ההתיישבות בארגנטינה. גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה נעו באותה עת מערבה, בעיקר לארצות הברית (שגם בה הוקמו חוות חקלאיות יהודיות לא מעטות) ולארגנטינה, ורק קילוח דק הגיע לארץ האבות.

השלטונות העות'מניים הטילו הגבלות על כניסת יהודים לארץ, ואילו שערי ארגנטינה היו פתוחים ללא הגבלה. הברון הירש ייסד בשנת 1891 את האגודה ליישוב יהודים יק"א (JCA), ולמושבות החדשות שהחלו לפרוח בארגנטינה ניתנו שמות עבריים, מקבילים לשמות יישובים בארץ: ראש פינה, קריית ארבע, כרמל, וכיוצא בזה. 'אֵם המושבות' בארץ הייתה פתח תקווה, ו'אֵם המושבות' בארגנטינה הייתה מוֹזֶסוויל (קריית משה), שנוסדה ב-1889 ונקראה כמובן על שמו של הברון הירש. בזימון מקרים מפתיע, גם רופאי המושבות בארץ ובארגנטינה נשאו שמות זהים: ד"ר הלל יפה היה רופא במושבות הארץ וד"ר יוסף יפה היה רופא המושבות בארגנטינה...

שני סנדלרים יהודים במוזסוויל (ארכיון יק"א; הספרייה הלאומית)

התלבטות זו לא פסחה גם על הרצל, וגם הוא שאל בחיבורו מדינת היהודים: 'ארץ ישראל או ארגנטינה?'. רק לאחר שיצאה החוברת לאור בגרמנית (1896) והחלו להישמע קולות כאילו הרצל פוסח על שתי הסעיפים, הוא הסמיך את מתרגם החוברת לעברית, ד"ר מיכאל ברקוביץ, להרגיע את התסיסה בקרב חובבי ציון ולהודיע כי הוא מצדד בארץ ישראל. ואכן, המתרגם עשה מלאכתו נאמנה ושיבץ הודעה זו בהקדמה לתרגום העברי שיצא באותה שנה.

זו אפוא התשובה לשאלה מדוע כתב קליניצקי, איש ורשה, שיר הלל כפול, לרוטשילד ולהירש גם יחד, וחרז 'אשריךְ פלשתינה' מחד גיסא, ו'אשריךְ ארגנטינה' מאידך גיסא. 

אהרן אליעזר קליניצקי, החיים החדשים, 1893

בחלק השני של הרשימה נדון בתרגומו המוכר של נח שפירא (בר-נש), במחרשה העברית ובהמנון של המושבה מזכרת בתיה, בתרגומים לאנגלית ולרוסית, בהשפעות ובחיקויים של השיר, בהקלטות המוקדמות (כולל המקור ברוסית), ונקנח בשאלה: מהו 'שלום המחרשה', מונח שבו השתמש נתן אלתרמן.

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

שיבת ציון

גורל יהודי: ההגדה לבית זוקין

מאת אבישי ליוביץ'

בית  מרקחת 'כגן' בקישינב. ראשית המאה העשרים (גלוית דואר)

א. הסיפור מאחורי הסיפור

בנובמבר 2015, בעקבות פנייה של ענבל זוסמן באחת הרשתות החברתיות, קיבלתי על עצמי לתרגם עבורה כתבה שהתפרסמה ב-25 ביוני 1939 בעיתון יידיש שנדפס בבואנוס איירס. הכתבה המקורית והתרגום לעברית מובאים בנספח. 

הנה תמצית הסיפור המרגש: בראשית המאה העשרים חיה בעיר קישינב, אז בירת פלך בסרביה שבאימפריה הרוסית (בין שתי המלחמות העולם ברומניה, והיום בירת מולדובה), משפחה יהודית ובה שישה ילדים קטנים: חמישה בנים ובת. קישינב דאז הייתה עיר ואם בישראל; בשנת 1910 חיו בה כ-52,000 יהודים. 

בשנת 1918 מתו שני ההורים ביום אחד, כתוצאה ממחלת השפעת 'הספרדית', וילדיהם עמדו לגורלם: אחד אומץ על ידי זוג עשיר חשוך ילדים, אחר, שהיה בן שבועיים, גודל במשך כמה שנים על ידי אומנת או קרובת משפחה, עד שלא יכלה יותר ומסרה אותו לבית יתומים בקישינב. שלושה אחים ואחות התגלגלו לבואנוס איירס ועבדו בתעשיית הפרוות. הילדים בארגנטינה ניסו ליצור קשר עם האח המאומץ, אך ההורים המאמצים לא העבירו אליו את המכתבים. שמואל, התינוק שנקלט בבית יתומים, הגיע לבסוף לארץ ישראל, שם סיפר את סיפורו לידידו דוד ויצמן. הלה כתב לאביו, אהרן ויצמן, מורה, סופר ועיתונאי שגר בבואנוס איירס. הלה ניסה לאתר את בני המשפחה אך העלה חרס בידו. 

כאמור, הסיפור פורסם ביוני 1939 בעיתון די אידישע צײַטונג (העיתון היהודי), העיתון היהודי הראשון בארגנטינה שנוסד ב-1914, במדור בעל השם הנפלא 'ענטפֿערס פֿאר די וועלכע קענען זיך אַלײַן קײַן עצה נישט געבען' (תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם). תוך זמן קצר הגיעו בני המשפחה הארגנטינאים למערכת העיתון וכך נוצר קשר בין כל האחים שלא התראו כמעט כל חייהם. הכתבה מציינת כקוריוז, שהאחים גרים מרחק רחוב אחד בלבד מביתו של אהרן ויצמן.

כמובן שענבל התרגשה מאוד. אין להתפלא – שמואל זוקין, הילד שנמסר לבית יתומים, הוא סבא שלה... 

התמונות המשפחתיות שלהלן ותמצית הסיפור נמסרו לי על ידי ענבל זוסמן ואני מודה לה על כך.

בואנוס איירס, 1918 (גלוית דואר)

ב. שמואל זוקין ובני משפחתו

שמואל זוקין, שהתיתם משני הוריו כשהיה בסך הכול בן שבועיים, גודל על ידי אשה, שלה קרא 'באָבע' (סבתא). הוא זכר אותה באהבה כל חייו. כשבאָבע לא יכלה עוד לגדלו נשלח שמואל לבית יתומים.

הילד שמואל עם באָבע, 1924

מעט ידוע על ילדותו ונעוריו של שמואל. הוא היה ספורטאי ולימים התקבל כחבר בקבוצת הכדורגל ובנבחרת ההתעמלות של 'מכבי קישינב'.

נבחרת ההתעמלות מכבי קישינב. שמואל הפוך על המקבילים, מצד ימין

שמואל עלה לארץ ישראל במרץ 1938 כחבר בתנועת הנוער הציונית 'גורדוניה'. הוא התחיל את חייו בארץ בקיבוץ מסדה, ואחר כך עבד כפועל ברחובות. במאי 1941 התגייס לצבא הבריטי ושוחרר באוגוסט 1943 בשל מחלה.

שמואל זוקין במדי הצבא הבריטי

בשירות הצבאי; שמואל יושב מצד ימין

אחרי המלחמה הקים עם כמה חברים מהצבא הבריטי מפעל קטן ליצור צעצועים בירושלים, אך הוא נסגר לאחר זמן קצר. בימי מלחמת השחרור התנדב והיה נוטר.

שמואל זוקין (מצד שמאל)  במדי צבא

בשנת 1949 נשא לאשה את רחל לבית אצלאן. בני הזוג גרו בירושלים ובה נולדו שתי בנותיהם: אילנה (היום בריל) וחגית (היום זוסמן). שמואל עבד, בין היתר, כנהג במשרד מבקר המדינה. הוא נפטר מהתקף לב במארס 1974.

ומה באשר לשאר בני זוקין שלא הגיעו ארצה? אֶחיו של שמואל (שמאי, שבתאי-שאול ויצחק) ואחותו (זלאָטע) חיו כולם בבואנוס איירס. דודם, פרידל זוקין, אימצם כשהגיעו לשם כילדים קטנים. הם נסעו לבואנוס איירס בסמוך לאחר פטירת הוריהם (ולא ב-1931 כפי שמשתמע מן הכתבה בעיתון). להוציא את יצחק, כולם הקימו משפחות וזכו לילדים ולנכדים. כולם נפטרו מהתקפי לב בהיותם בני חמישים עד שישים (למעט האחות שהאריכה ימים). שמואל לא פגש פנים אל פנים אף לא אחד מהם, אבל החליף עמם מכתבים ותמונות. 

שמאי זוקין ובני משפחתו

בעלה של זלאטע ובנותיה

יצחק ושבתאי זוקין

האח שאומץ בקישינב ונשאר שם נקרא צבי (הירש) גלפרין. הוא נשא לאשה את פולינה דבורקיס, אחייניתו של אביו המאמץ, ונולדו להם שני ילדים. בימי מלחמת העולם השנייה נשלחה המשפחה למחנה ריכוז באוקראינה והירש מת שם ממחלת הטיפוס.

בנותיו של שמואל, שהיה אדם סגור, הכירו את סיפור חייו בקווים כללים בלבד. לפני שלוש שנים אחת מהן מצאה מעטפה בת ארבעים שנה ובה הכתובת של בת-דודה מבואנוס איירס וכך נוצר עמה קשר שאִפשר להשלים מידע. או אז נודע לבני הדור השני והשלישי גם על הענף שהגיע לקישינב.

נספח: הכתבה המקורית ותרגומה לעברית

הודות לעיתון 'די אידישע צײַטונג', בחור בארץ ישראל 
מוצא את שלושת אחיו ואחותו, שמעולם לא הכיר, בבואנוס איירס

באמצעות 'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם'

משפחה יהודית גדולה זכתה באושר לא רגיל הודות לדי אידישע צײַטונג. הודות לסיפור הראוי לציון שנדפס ב'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם', מצאו אחים, שלא ראו איש את אחיו כל החיים, זה את זה. מכאן ואילך הם יוכלו לחגוג יחד אושר משפחתי.

מדובר במשפחת זוקין. הפרשה התגלגלה לדי אידישע צײַטונג דרך מכתב ששלח דוד ויצמן מארץ ישראל, לאביו אהרן ויצמן מבואנוס איירס.

אהרן ויצמן מוכר בבואנוס איירס כסופר ומורה. בדי אידישע צײַטונג נדפסו סיפורים הומוריסטיים פרי עטו. בנו של אותו אהרן ויצמן, בחור צעיר בשם דוד ויצמן, שהיה מנהיג נוער ב'גורדוניה' בבואנוס איירס, חי לאחרונה בארץ ישראל, שם הוא עובד בקבוצה ומשם נשלח קודם לכן כמדריך לליטא.

בקבוצה בה עובד דוד ויצמן נמצא גם בחור בשם שמואל זוקין. שמואל זוקין הוא מקישינב.

דוד ויצמן סיפר במכתב לאביו אודות שמואל זוקין: במקרה הוא סיפר לי מקצת מקורות חייו. כשהיה בן כמה חודשים, ב-1918, שני הוריו נפטרו ביום אחד מן ה'הישפּאַנקע' [מגפת השפעת 'הספרדית']. היו לו כמה אחים ואחות. האחים והאחות היגרו לארגנטינה (אינו יודע אם באמצעות יק"א, אינו בטוח). אח גדול שלו אומץ בידי משפחה עשירה חשוכת ילדים בקישינב. הוא [שמואל] נשאר אצל קרובים. כפי הנראה הם היו עניים ומסרוהו לבית יתומים. הוא גדל בלי לדעת דבר על משפחתו, אפילו לא ידע שאחיו גדל במשפחה באותה עיר (המשפחה שאימצה את האח ביקשה שייגדל כבנם, והוא לא ידע דבר על משפחתו הקודמת).

כשגדל, החליט בית היתומים לערוך מסע הופעות בבתי המדרש. כדי לעשות רושם כתבו העסקנים את הביוגרפיה של שמואל כדי שיספרה בפני הציבור בבתי המדרש. הבחור עשה כך וסיפר על עצמו כאילו מדובר באחר, ובסוף שאל: 'התדעו מי הנער? זה אני'. ולכן 'עזרו לבית היתומים', וכך הלאה. הוא עצמו לא הבין בדיוק מה הוא סיפר, אבל נערים שהיו בבית המדרש שמעו שאחיו אומץ בידי משפחה זאת וזאת. במקרה הם למדו אתו יחד בגימנסיה. למחרת הם גילו את הסוד שהוא לגמרי ממשפחה אחרת ושאחיו נמצא בבית יתומים. הבחור מיד הלך לבית היתומים והתוודע לאחיו. תארו לעצמכם את המחזה! האח הגדול סיפר להורים המאמצים שהוא יודע את הסוד. הוא הציע להם שיחסיהם לא ישתנו, אבל עליהם לאפשר לו להביא מזמן לזמן את האח מבית היתומים. הוא קיבל את רשותם. בפגישותיהם החלו שני האחים לחפש את תמונות הוריהם, אבל עד היום לא מצאו. עם זאת, הם מצאו כתובת ישנה של אחיהם בארגנטינה. הם שלחו מכתב לכתובת זו, אבל לא קיבלו כל תשובה. היום הצעיר (זה מבית היתומים) הגיע ארצה ונמצא אצלי בקבוצה. הוא היה מאושר לו יכול היה לבקר את קרוביו בארגנטינה: שלושה אחים, אחות וגם דוֹד (אחי אביו). האחים היגרו כבר לפני שלוש-עשרה שנה. האח אינו זקוק לעזרתם (לפעמים היזקקות כזו עלולה להפחיד ולהוות מחסום בפני התגלותם). שמות האחים הם : 1. שבתאי; 2. שמאי; 3. יצחק – שם המשפחה זוקין. שם האחות זלאטה (אחרי החתונה מן הסתם שם משפחתה אחר). הדוד היה זאגאטאוושטשיק במקצועו [ברוסית заготовщик הוא תַּפָּר] בבואנוס איירס, ואולי עוסק בזה גם היום. שמו פרידל זוקין.

זה הסיפור שדי אידישע צײַטונג עיבד מהמכתב ופרסם עם מבוא והערות, ועם סיום שבו קריאה לכל מי שיש לו ידיעות בעניין.

פרסום הסיפור קלע מיד למטרה. קוראי העיתון הגיבו במהירות העולה על מה שניתן לצפות וחיפשו את האחים שלא ידעו איש על רעהו כל חייהם.

כולם, האחים והאחות, נמצאים דווקא בבואנוס איירס.

הם עצמם קראו את הידיעה ו... מצאו עצמם משתקפים בה.

– 'הלוא אלה הם אחינו', הם קראו ורצו אל די אידישע צײַטונג.

שמעו מעשה!

'שנים', כך סיפרו לנו האחים זוקין המתגוררים בבואנוס איירס, 'כתבנו לאחֵינו בקישינב, אך לא קיבלנו כל תשובה מהם. איפה הם נמצאים? מדוע איש אינו עונה לנו? כתבנו, תשאלנו אנשים שהגיעו מקישינב, אך לא יכולנו להיוודע דבר. שמענו ממישהו שהאח הגדול יותר, שאומץ בידי משפחה עשירה, חי, בריא וטוב לו, אך המשפחה אינה מעבירה אליו כל מכתב, כי אינם רוצים שייתכתב עם קרוביו... הם חוששים שיעזוב אותם... הם גידלו אותו... אין להם ילדים משלהם... האח הוא 'ילדם' היחיד... הם שומרים עליו כעל בבת עינם... הוא התחתן ולא חסר לו דבר... יש לו 'עסק'. כך סיפרו לאחים מבואנוס איירס, והם לא הצליחו למצוא דרך לתקשר אתו.

מה היה על האחים לעשות?

הם ניצלו את כל האמצעים האפשריים למצוא את שני אחיהם, אבל כל המאמצים היו לשווא. שלושת האחים והאחות – שבתאי, שמאי, יצחק וזלאטע זוקין – גרים בבואנוס איירס. הם שמונה שנים בארץ. הם נסעו והשאירו שם את אחיהם הקטנים, אשר נעלמו מהם. גם הם, ארבעת האחים, היו קטנים. עכשיו הם נשואים, יש להם ילדים, והם הסתגלו לרעיון שאינם יודעים לאן נעלמו שני האחים... האחות, זלאטה, אינה נקראת כיום זוקין, כי אם קוזלובסקי, כשם בעלה. עבורם מציאת האחים האובדים היא נס משמיים.

– מי יכול היה לצפות זאת?

אחד האחים מבואנוס איירס סיפר לנו: אבא ואמא נפטרו באותו יום. כן, ביום אחד נפטרו, ואנו נשארנו חמישה זאטוטים יתומים... אחינו הצעיר, שמואל, היה אותו זמן בקושי בן שבועיים. לקחה אותו אליה אומנת. היא לא יכלה להחזיקו זמן ממושך מחמת עוניה, וההמשך מסופר בסיפורו של אחינו.

מה יכולנו לדעת? מה יכולנו לעשות? אותנו, שלושה אחים ואחות, העבירו לבואנוס איירס ופה אנו מנהלים חיים שקטים כעובדים בתעשית הפרוות.

מוסיף אח אחר: איננו מאלה שעליהם אומר האח שמואל שאינו צריך מהם דבר... איננו נבהלים... אנו אכן פועלים פשוטים אבל לא היינו נבהלים לו אחינו היה באמת זקוק לעזרתנו... איננו מאותם אחים.

מובן שאי אפשר לתאר את השמחה שחשים האחים באמרם מילים אלה. שמחה זו תבוא יותר לידי ביטוי כאשר יתקשרו אלה עם אלה באופן הדוק יותר. תחילה יתקשרו עם האח הצעיר ביותר, שנמצא כעת בארץ ישראל, ודרכו עם המבוגר יותר הנמצא בקישינב.

מעניין לציין בהקשר זה משהו: כאשר קיבל אהרן ויצמן את המכתב מבנו, על המקרה המוזר עם האחים זוקין האבודים, עשה תחילה מאמצים למצוא את המשפחה בכוחות עצמו. הוא תחקר אנשים, פנה לבני עיר, ובפרט למי שבאו מקישינב. יהודים בקישינב הכירו אלה את אלה יותר מן המקובל בערים גדולות. אבל כל מאמציו לא הניבו פרי. איש לא יכול היה לספק לו מידע אודות האנשים האלה בבואנוס איירס. וכאן המעניין ביותר – שדי אידישע צײַטונג פרסם את מכתבו של הבחור מארץ ישראל והאחים מיד נזעקו. הסתבר שהאחים גרים מרחק בלוק אחד מאהרן ויצמן...

מיד התקיים מה שכתבנו ב'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם', שכאשר המילים שנדפסו בדי אידישע צײַטונג תגענה ישירות לקרובים, אזי הגיוני ביותר שיישמחו בהן כמו בזכייה גדולה.

הכתבה המקורית שנדפסה ב-25 ביוני 1939

____________________

אבישי ליוביץ' גר בתל אביב. הוא גימלאי ומתנדב בעמותות שונות, תלמיד נצחי וחובב תולדות עמנו.