'מרד הָאַקְדָּמוּת': סיפור לשבועות מאת אברהם רייזן

'אקדמות' במחזור וורמס, 1272 (ויקימדיה)

אמר העורך:

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876), יליד העיירה קוּיְדָאנוּב שבפלך מינסק, היה מגדולי המשוררים ביידיש, ובנוסף מספר, סופר ילדים ומחזאי, עורך, עיתונאי ופעיל פוליטי, שהיקף יצירתו בכל התחומים היה אדיר. הוא היגר לניו יורק בשנת 1911 ומאז חי בה עד מותו. בבלוג עונג שבת כבר הבאנו בשעתו תרגומים לכמה מסיפוריו: 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ו'שכר הסופרים הראשון שלי'. על השיר האהוב שחיבר, 'אין סוכּה' (בסוכה), ועל גלגוליו המרתקים פרסמתי בשעתו רשימה ארוכה בבלוג. 

הוא נולד בבית למדני-משכילי. אביו, קלמן רייזן (1921-1848), שמופיע בסיפור ללא אזכור שמו, היה סוחר תבואה ופשתן שחיבר להנאתו שירים בעברית וביידיש. הוא התפרסם בספר שיריו העבריים: יונה הומיה, ברדיצ'ב 1893, והוא גם שחיבר את המילים ל'אַ גוטע-וואָך' (שבוע טוב), השיר הנודע למוצאי שבת (המבדיל בין קודש לחול ... שבוע טוב, שבוע טוב), כפי שכבר הראיתי באריכות כאן. גם אחותו שרה ואחיו הצעיר זלמן היו אנשי רוח ויוצרים: שרה הייתה משוררת יידיש שהיגרה לאמריקה ב-1933, וזלמן היה בלשן, מתרגם ועורך נודע, שנמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה. הוא נרצח בווילנה ב-1939 בנסיבות עלומות, כנראה בידי הסובייטים. 

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

סיפור 'מרד הָאַקְדָּמוּת' מתרחש בעולמם של ילדי החדר בעיירה שבה נולד רייזן. המלמד – המכונה 'רבי' (אִמְרוּ: רֶבֶּה) – נחשב בעיני בני העיירה למדן גדול, אבל זו הייתה הצגה: הוא היה רחוק מלמדנות ובקיאותו בגמרא הייתה חיצונית בלבד. ידיעותיו בלשון הקודש (עברית וארמית) היו מועטות, וכשהפתיעו אותו הילדים בדרישה שילמד אותם 'אַקְדָמוּת מִלִּין', הפיוט העתיק (נכתב כנראה בוורמס שבגרמניה במאה ה-11), שאותו קוראים בשבועות בתחילת הקריאה בתורה – נהוג שהחזן והקהל קוראים את הפיוט לסירוגין בנעימה מיוחדת: שתי שורות קורא החזן והקהל עונה לו בשתי שורות נוספות – הוא איבד את עשתונותיו. 

התברר שאין למלמד מושג מה פשר המילים הארמיות. הוא נזקק למחזור 'עברי-טײַטש' – כזה שנדפסו בו ביאורי המילים ליידיש עתיקה – ובלי ספר עזר הוא פשוט הלך לאיבוד. התלמידים, שחשו בכך, התמלאו באומץ ולעגו לו. המלמד ההמום והפגוע עזב את החדר, פנה לכמה מן ההורים וסיפר להם כי תלמידיו הכו אותו, מה שכמובן היה שקר גמור: הנוהג שבעולם הרי הפוך – המלמד הוא שמכה את תלמידיו. ההורים הצדיקו את המלמד, והילדים הנזופים ספגו עונש של עשר מלקות.

הסיפור 'די מרידה בײַ אקדמות' פורסם בפעם הראשונה בעיתון דער פֿרײַנד, שראה אור בסנקט פטרבורג, ב-18 [31] במאי 1903. שנה אחר כך תרגם אותו רייזן בעצמו לעברית ותרגומו נדפס בספרו קבץ ספורים לבני הנעורים, ורשה: האור, תרס"ה (1904), עמ' 20-15. לימים כינס רייזן את הסיפור ביידיש לסדרת כל כתביו: אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, אַכטער באַנד: אָרימע געמיינדן, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 78-72. 

תרגום מחודש מיידיש: אבישי ליוביץ'

עריכת התרגום, המבוא וההערות: דוד אסף

*

מרד האקדמות

היו אלה שלושת ימי ההגבלה ולבנו עלץ לקראת החופשה שלפתחנו. שלושה ימי לימודים רק עד הצהריים וחופש מלא בארבעת הימים שאחריהם: ערב החג, שני ימי שבועות, ואִסְרוּ חג.

אה, חופש, חופש! כך אני זועק עכשיו. ואז נעור בי לפתע זיכרון המרד, כשאנו, ילדי החדר, מרדנו ברבי שלנו, שעה שכבר הרחנו את החופש המתקרב. אני נזכר גם בדיכוי המרד, שהיה, כנהוג, במלקות.

המלמד שלנו, ר' משה חיים בנו של ברוך, היה גדול למדני העיירה ויהודים חשובים ועטורי זקן התיחסו אליו ביראת כבוד. הוא היה גם קפדן ורגזן ואנו, ילדי החדר, פחדנו ממנו. די היה שיצווה עלינו בקול שקט 'קחו את הגמרות', ולבותינו החלו לפרפר באימה.

אכן, למדן גדול היה. חשנו זאת כאשר למדנו אצלו מסכת בבא קמא, ובפרט את פרק 'מְרֻבָּה'. בפרק זה הוא הראה נפלאות. על אמירה אחת של ריש לקיש התעכב שעות ועל דברי הַתַּנָּאִים דרש כל חציו השני של היום. הוא יישב את מחלוקותיהם ותירץ את כל קושיותיהם. במקום שבו זה התבקש, הוא נעזר בתוספות, במהר"ם שיף, בפני יהושע[1], באר יצחק ועוד ועוד. עד שחש שצלחה דרכו, ובתחושת נצחון התרווח לרגע וליטף את קצות זקנו.

ואנו, ילדי החדר, חשבנו שאין בעולם כולו גדול מרבנו בלמדנות, והפחד שלנו ממנו גדל מיום ליום. אגב, את הפחד הזה הוא דאג לתחזק בעזרת מכה, הצלפה ושאר אמצעים של שליט.

מובן מאליו שהתקוממנו נגד המכות. איזו חוצפה יש לו להכות אותנו, ילדים שהם כבר בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה?! אבל המחאה שלנו, למרבית הבושה, הייתה במסתרים. מול עיניו של המלמד לא העזנו לומר מילה והביתה שבנו בצלעות חבוטות ובלחיים סטורות. איך בכלל אפשר להתקומם מול למדן כמו ר' משה חיים! אין לזה צורה. כולם היו צוחקים עלינו.

אבל למזלנו הטוב או הרע, מעשה שהיה כך היה. אבי, ששילם עשרים רובל ל'זמן' [2] – ושילם היטב, כל חודש ארבעה רובל – חשקה נפשו כי בשלשת ימי ההגבלה הרבי ילמד אותנו את פיוטי האקדמות ואת מגילת רות.

בבואי בבוקר לחדר מסרתי למלמד את פקודתו של אבי: 'רבי, אבא ציווה שתלמד אותנו אקדמות ורות'.

'אקדמות...', העווה הרבי פניו. 'לשם מה נחוצות לכם אקדמות?'

'אבא דרש', עמדתי על שלי. ידעתי שהמלמד מחשיב מאוד את דעתו של אבי.

'נו מילא. אבא רוצה אקדמות, שיהיה אקדמות, למה לא?', אמר הרבי בחוסר רצון ושלח הביתה את התלמידים שגרו בקרבת מקום כדי שיביאו מחזורים לשבועות.

נהיה שמח. הילדים זינקו מהשולחן, יצאו  אל הרחוב ושם נשמע קולם הצוהל: 'אקדמות!'

'אקדמות', רטן הרבי, כאילו המילה עצמה גרמה לו לחוסר שקט.

חיש מהר חזרו ארבעה נערים עם המחזורים. המלמד בחן את המחזורים במבט עקום ובחר אחד לעצמו.

זה ארך כמה דקות. הוא חיפש משהו, אבל לא מצא את מבוקשו. מאוחר יותר התברר לנו כי הרבי הלמדן שלנו, נעבעך, חיפש מחזור עם 'עברי-טייטש'. 

בכעס נטל את המחזור שהביא יושקה בנו של חייקל עם פירושי 'מטה לוי', 'בית לוי' ו'מעשה אורג' [3] – זה היה מספר מכובד של פירושים, אבל הרבי חיפש פירוש רביעי, פירוש שנועד לנשים – עוד קצת 'עברי טייטש'... זה היה מוסיף לו בריאות. ברור שרק יותר מאוחר הבנו זאת.

דף השער של מחזור לשבועות עם פירושי בית לוי, מטה לוי ומעשה ארג, ורשה תרל"ב

'נו, קחו את הספרים ומיצאו את האקדמות', ציווה הרבי ברוגז בלתי רגיל.

איני יודע אם היה זה בגלל שכבר חשנו חופש למחצה, או שהפחד של רבנו הלמדן מפני הפירוש המוזר ל'אקדמות' הוא שהאיץ בנו. בין כך או בין כך לא ידענו פחד והתחלנו לשיר:

אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא / אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא [ראשית מילים ומִפתח שיח, תחילה אקח הסכמה ורשות]

 

אקדמות מילין עם פירושי בית לוי ומטה לוי ובתרגום 'אשכנזי' ליידיש, וילנה תקפ"ה (חב"דפדיה)

כאן עצרנו וחיכינו שהמלמד יפרש לנו. אבל הוא היה שקוע, ראשו ורובו וזקנו, ב'מטה לוי', מחפש שם דבר מה במבט פראי ומפחיד.

'נו, רבי, מה הפירוש?', קראתי.

'קיראו, ילדים, המשיכו הלאה', אמר הרבי בנועם, תוך שהוא שקוע ב'מטה לוי'.

זו הייתה הפעם הראשונה בה שמענו מרבנו הרגזן את המילה 'קינדערלעך'. לראשונה נשמע קולו נעים ורך.

אבל, ללא הועיל. כולנו כאילו עשינו יד אחת, ולא זזנו ממקומנו עד אשר יבאר לנו כל מילה בנפרד.

'נו, רבי', אמר אחד התלמידים בעזות מצח. 'תסביר לנו!'.

הרבי הרים את עיניו ואת זקנו מ'מטה לוי' ובקושי מלמל: 'אקדמות – בטרם אתחיל; מלין – מילים; ושריות שותא... נו, קיראו הלאה, ילדים', התחנן הרבי ומחה זיעה ממצחו.

פרצנו בצחוק, שבזמנים אחרים היינו חוטפים בגללו מכות הגונות, והמשכנו לשיר:

גְּוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חֻרְשָׁתָא [אילו היו השמים גוויל וכל היערות קולמוסים]

'רקיעי – אלה השמים', תירגם לנו הרבי והמשיך לדרבן אותנו: 'קיראו, ילדים, קיראו. הזמן אינו עומד מלכת.  אנחנו עוד צריכים ללמוד גם את מגילת רות, והיום לומדים רק חצי יום... אחר הצהריים יש לכם חופש'.

הרבי ביטא את המילה "חופש" כאילו רצה לקנות אותנו באמצעותה, כדי שלא נדרוש ממנו תרגומים נוספים. מצד אחד זה הצליח לו, אך מצד שני זה רק החמיר את מצבו. ככל שהתענגנו על ה'חופש' הקרוב כך התחשק לנו גם לעשות צחוק מהרבי  העצבני שלנו. כל תלמיד שאל אפוא שאלה על מילה אחרת:

– מה פירוש 'כְּלוּל גַּפֵּי' [כלולים בשש כנפיים]?

– מה פירוש 'בְּאַדִּשְׁתָּא' [בדממה]?

– מה פירוש 'טְרָשׁוּתָא' [אמונה]?

ולאחר כל שאלה נשמע צחוק רם מכל פה.

הרבי הכעסן מחה בחוסר אונים את הזיעה הקרה ממצחו. הוא תירגם שתי מילים, דילג על עשר, והפציר בנו: 'קיראו, קינדערלעך, קיראו! עוד מעט אתם יוצאים לחופש, ולא למדתם כלום ממגילת רות'.

ואנו ממשיכים לקרוא ונעצרים על כל מילה קשה, מכריחים את הרבי להוציא את פרצופו מ'מטה לוי', והוא מחפש ישועה ואינו מוצא.

לבסוף, כשהגענו לאמצע 'אקדמות', צץ רעיון במוחו של המלמד (טיפש הוא לא היה), והוא הודיע בקולו הקשוח הרגיל: 'נו, מספיק! נגמור את זה מחר. כעת הביאו את מגילת רות'.

חשתי מעין גזירה משמיים. מה זאת אומרת, מה פתאום שנסיים עכשיו משחק כל כך שמח? דרכתי על כף רגלו של חברי והסתתי אותו:  'צריך לסיים את האקדמות!'

החבר שלי גם הוא לא  טפש, והוא מצדו המריד את שכנו, והשני את השלישי, וכך הלאה עד שכל תלמידי החדר צעקו בקול אחד: 'לסיים אקדמות! לסיים אקדמות! לסיים אקדמות!'

הרבי הזועם, שראה את ההתנהגות החצופה של תלמידיו, שעד כה היו שקטים וממושמעים, איבד את זה לגמרי. עיניו האדימו, פניו נפלו, והוא רעד כולו מחוסר אונים. כיצד להרגיע את המרד? הוא בקושי נשם.

– 'רות, אני אומר לכם. רות!'

– 'אקדמות, אקדמות!', התעקשנו.

*

סוף המעשה היה רע ומר.

הרבי עזב את החדר כתרנגול כעוס וחזר אחרי חצי שעה מלווה בשלושה אבות מהורי התלמידים.

'פעם ראשונה קורה דבר כזה. פעם ראשונה!' – אמר.

– 'אז מה, ילדים, אתם מרביצים לרבי?', אמר לנו אחד ההורים בנועם. 'יפה, יפה, יפה! אין מה להגיד'.

היה ברור שהרבי שיקר להם, וכדי להגדיל את חטאנו העליל עלינו כי הרבצנו לו.

– 'נו, מה תגידו', שאל הרבי את ההורים. 'תעזרו לי?'

'איזו שאלה!', הם ענו פה אחד. 'יש להלקותם עד זוב דם'.

דמנו לא זב, הם ריחמו עלינו וקיבלנו עשר מלקות בלבד. אבל ההשפלה הכאיבה לנו הרבה יותר. שני ימי החופש של החג כאילו נעלמו ואנו החלטנו שבפעם הבאה נעשה את המרד עם קצת יותר שכל.

 

הערות

1. במקור 'נחל יהושע', אך אין ספר כזה.

2. 'זמן' הוא הסמסטר, פרק זמן של כמה חודשים שבו לומדים בחדרים או בישיבות, ובסיומו אפשר לסיים או להחליף מקום.

3. פירושים אלה, שנכתבו בידי ר' אהרן בן יחיאל מיכל הלוי, נדפסו לראשונה במחזור קרבן אהרן, סלוויטה תקפ"ג (1823), ומשם הועתקו במחזורים רבים. 

__________________________________________

העמוד הראשון של הסיפור בתרגום לעברית של אברהם רייזין

שכר הסופרים הראשון שלי

דיוקן, חתימה ושתי שורות שיר של אברהם רייזן (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876) היה מגדולי היוצרים והבונים של תרבות יידיש המודרנית במאה העשרים. הוא נולד בקוֹידָנוּב שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית (היום בבלארוס ושמה השתנה לדזיארז'ינסק על שמו של פליקס דזרז'ינסקי מייסד הצֶ'קה). לאחר תקופת נדודים במינסק ובוורשה היגר רייזן לארצות הברית בשנת 1911 ושם חי עד יומו האחרון. הוא שלח ידו כמעט בכל תחום ספרותי: סיפורת ושירה, ספרות ילדים, מחזאות, כתיבה עיתונאית ועריכה. 

הוא בא ממשפחה ספרותית: אביו קלמן (יק"ר; 1921-1848) – הנזכר בסיפור שלהלן – כתב שירים ביידיש ובעברית ואת שיריו העבריים הדפיס בספרו יונה הומיה (ברדיצ'ב 1894). הוא ככל הנראה מחבר השיר 'אַ גוטע וואָך' (שבוע טוב), כפי שהראינו במאמר שהתפרסם בבלוג עונג שבת (דוד אסף, 'פניני חזנות: שבוע טוב, שבוע טוב...', 22 באוגוסט 2014). אחותו שרה (1974-1885) – גם היא נזכרת בסיפור – הייתה אף היא משוררת מוכשרת ביידיש והיגרה לארצות הברית בשנת 1933. אחיו הצעיר זלמן (1939-1887) היה בלשן, מתרגם ועיתונאי נודע. הוא נמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה ב-1925 וערך את הלקסיקון החשוב והראשון מסוגו לספרות ולעיתונות יידיש. זלמן, שגר בווילנה רוב ימיו, הוצא להורג בידי הסובייטים בנסיבות שאינן ידועות עד היום. 

אברהם רייזן (משמאל) עם משה ליטבקוב, עורך העתון 'דער עמעס' ומראשי הייבסקציה, 1928 (ויקיפדיה)

אברום רייזן היה חילוני בהכרתו, יידישסט אדוק וקומוניסט מושבע, אך בעקבות ביקור בברית המועצות ב-1928 – שם התקבל כגיבור תרבות – ובעקבות מאורעות תרפ"ט בארץ ישראל והיחס הסובייטי אליהם, חל שינוי בדעותיו והוא הלך והתרחק מאמונתו ומנאמנותו למפלגה. בבלוג עונג שבת ייחדנו לו כמה מאמרים: תרגום פרי עטו של בן-ציון קליבנסקי לסיפורו של רייזן 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ('חלפה שנה: שיר, סיפור ותמונה לראש השנה', 24 בספטמבר 2014); על ביקורו בברית המועצות ב-1928 (אבישי ליוביץ', 'אלה שמות: קוריוז מחיי מושבה חקלאית יהודית בברית המועצות', 14 ביולי 2017); על השיר המרגש שחיבר 'אין סוכּה' (בסוכה) וגלגוליו (דוד אסף, 'סֻכַּת אַמָּתַיִם, עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם: גלגוליו של שיר נשכח לסוכות', 11 באוקטובר 2019).

במלאת שבעים שנה למותו, ולכבוד שבוע הספר העברי הנפתח השבוע, הנה סיפור קצר שחיבר רייזן על 'שכר הסופרים' הראשון שלו. הסיפור 'מײַנע ערשטע האָנאָראַרען (פֿון אַ שריפֿטשטעלער'ס עראינערונגען)', נדפס באוסף כתביו: אברהם רייזען, געזאַמלטע שריפֿטן, 8, ניו יורק: פֿרײַהייט, 1928, עמ' 94-89.  

הסיפור נדפס לראשונה בעיתון די ייִדישע טעגליכע פּרעסע – עיתון יידיש אמריקני שראה אור בקליוולנד שבמדינת אוהיו – בתאריך 25 באוגוסט 1909, עמ' 2, 4. כותרת המשנה לא הייתה 'מזיכרונותיו של סופר' אלא 'הומאָרעסקע', כלומר רשימה הומוריסטית קצרה. אפשר להניח שהסיפור פורסם קודם לכן בעיתון יידיש אחר, נפוץ יותר, אך לא הצלחתי לאתרו.

דוד אסף

*

שכר הסופרים הראשון שלי (מזיכרונותיו של סופר)

מאת אברהם רייזן

תרגם מיידיש לעברית: אבישי ליוביץ'

שכר הסופרים הראשון שלי לא היה גדול במיוחד: מטבע בן שתי קוֹפֵּייקוֹת עבור שיר.

אבל השכר היה מובטח, כי לא ממערכת עיתון קיבלתיו, אלא מסבתי...

מטבע של שתי קופייקות, 1915 (ויקימדיה)

סבתי שילמה בהגינות! מן הסתם חושבים אתם שהיא ערכה עיתון יידיש. טעות בידכם. סבתי הייתה חנוונית פשוטה ולא היה לה כל קשר לספרות (אבל היא היתה יהודייה טובה!). היא הייתה סתם חובבת חרוזים, והיחידה שהכירה בכשרוני באותה עת.

הייתי אז בן עשר או אחת-עשרה...

אסור היה שאבי יידע כי אני כותב. ראשית, באותם ימים הוא התנגד לז'רגון [= כינוי מזלזל ליידיש] ושנית, הוא היה מצווה עליי ללמוד. הלימוד עדיף!

'שירים', היה אומר, 'שייכתבו יהודים מבוגרים ממך...'

ובכך כיוון לעצמו... אבי אהב לפעמים לפייט איזה שיר קטן בשעות הדמדומים שבין השמשות, ומי יודע, אולי זה היה בשורש התנגדותו לכתיבתי: אף 'בעל מקצוע' לא אוהב תחרות.

מילא, אינו מרשה. אז לא מרשה... לא מתרגשים מזה יותר מדי. וכשאבא אוסר על הליכה ליער, כלום איני הולך? וכאשר, למשל, הוא אוסר בחורף לגרד את השמשה הקפואה, איני מגרד? מטכסים כבר עצה...

בליל חורף אני מטפס אל מעל התנור (את זה הוא כן מרשה!) ושופע חרוזים. אבל הרי צריך להראות אותם למישהו; הלא אי אפשר שאתקע כך לבדי עם שירי. עד היום איני מאמין לאותם משוררים הטוענים כביכול שהם שרים כמו הצפור, אבל רק למען עצמם ולא אכפת להם מהעולם. שקר וכזב! אדם איננו צפור, וכאשר הוא מחבר איזה שיר צריך שיהיה לצדו עוד אדם עם שתי אוזנים שתַקְשֵׁבְנָה לו.

בפני מי אפוא אוכל לקרוא את שירי? אבא, כאמור, אינו בא בחשבון; אימי אשה טובה היא, אבל טרודה. אחותי הגדולה מבינה קצת בדברים כאלה, היא עצמה שרה 'פֿון אַזיע נאָך יעווראָפּע בין איך איז אַן אכסניא פֿערקראָכען' (מאסיה לאירופה לבית מלון הגעתי) [1], ושרה לא רע בכלל. אבל, אני תמיד ברוגז איתה, בין על רקע כינוי שאני ממציא לה ובין בשל איזו הלשנונת או ריב על פרוסת חלה גדולה יותר.

נשארת סבתא. היא אמנם זקנה מאוד, אך מצויה מאוד בהוויות העולם. והעיקר – יש לה פרנסה! היא תמיד נקיה ומסודרת. לגופה הקטן של סבתא חגור ארנק גדול והוא מלא מיני מטבעות, ובזכות ארנק זה אופפת אותה חמימות מתוקה. וכשסבתא תוחבת את ידה הרזונת והמגוידת לתוך חגורת הארנק דומה שתיכף ומיד תופיע משם ישועה גדולה, ולכולם יהיה אור בעיניים... 

כל שיר חדש אני מביא אל סבתא, בערב כמובן, בשובה מן החנות. סבתא מתגוררת במרחק שני בתים מאיתנו. היא גרה שם בחדרון אצל בנה הבכור, שהוא למדן גדול אבל גם רגזן גדול.

אני נכנס לחדרון. סבתא סורגת גרב ליד שולחן קטן. הסבא [2] רתחן לכאורה, אבל האמת – אדם טוב, יושב על התנור הקטן שנבנה במיוחד בשבילו ליד התנור הגדול, ולומד מתוך איזה ספר קודש.

אני עומד ליד סבתא ואיני מעז לספר לה על שירי החדש עד אשר תפנה היא אליי.

לבסוף היא אומרת ברוח טובה: 'נו, למה אתה שותק? אמור משהו!'

בלב הולם אני מוציא פיסת נייר מכיסי, כתובה בחרוזים, אוחז בה רגע עד אשר אני אוזר עוז ואומר: 'כתבתי שיר... בעצמי...'

'יפה מאוד', חשה סבתא להללני, 'אדרבה, הבה ונשמע'.

נימת קולה הטובה של סבתא מעודדת אותי מאוד ואני מתחיל לקרוא:

פֿאַר אַ גראָשען געלט (בשל פרוטה קטנה)

ענדיגט זיך די וועלט... (תבוא תבל לסופה)

סבתא כבר מרוצה. שתי השורות הראשונות נשאו חן לפניה מאוד. היא אינה יכולה להתאפק ומבקשת לשתף בהן את סבא, היושב על התנור הקטן ועושה עצמו כמי שאין הדבר נוגע לו:

'אתה שומע, משה? משה, אתה שומע? מה תאמר על הראש הקטן שלו?'

אבל סבא אינו מרוצה, הוא אינו מצדד בזה ורוטן: 'עדיף היה אם היה לומד טוב יותר ולא היה מתעסק בשטויות כאלה'...

רוחי נפלה ככשמעתי את דעתו וכהרף עין איבדו חרוזיי את ערכם. מחשבה נצנצה בראשי: 'האמת, מה לי ולשטויות האלה'. 

אבל סבתא עודדה אותי ואמרה: 'נו, לך תשמע לְמה שהזקן אומר... זה יפה מאוד. מה שיודעים – הוא טוב'.

היא נתנה לי קופייקה והבטיחה כי כאשר אביא לה שיר חדש נוסף תעניק לי שוב קופייקה.

וגם עצה טובה נתנה לי: לשמור על הכסף ולחסוך אותו למטרה טובה.

הייתי בוודאי שומע בקולה. אני יודע שלשמור על הקופייקה זה רעיון טוב, אבל לחסוך איני מסוגל. זה מעל לכוחי. למחרת הקופייקה נעלמת, ואני מחפש נושא לשיר חדש. עלי להשיג עוד קופייקה.

קופייקה היא כסף! ואני כותב עוד שיר ועוד – שלושה שירים בבת אחת. אני עצמי מתפעל מפוריותי. אני מחשב כי אם אכתוב שלושה שירים ביום במשך שנה אוכל להתעשר. וחוץ מזה, יש לשירים גם איזה ערך. נכון שאבא אינו מחשיב אותם ואינו רוצה שאעלה אותם על הכתב, וגם סבא רוטן ואיננו מרוצה. אבל מי צריך אותם כאשר יש לי סבתא שמשלמת במזומן תמורת כל שיר?

אני בר מזל, אדם שדואגים לצרכיו.

אבל בחלוף שבועיים לא מתחבר לי אף שיר. אני מתייאש. אלהים שלי, גונח אני בכל יום, אם איני כותב שירים למה לי חיים?

וככל שגובר יאושי, כך קשה לי יותר לחבר שיר חדש. בייאושי רציתי לחבר שיר על הקושי לחבר שירים, ואפילו היה לי חרוז ראשון:

איהר מעגט אייך, ברידער, לאַכען (לצחוק, אחיי, נוכל)

איך קאָן איין ליד ניט מאַכען... (לכתוב שיר איני מסוגל)

אבל פחדתי לגלות סוד כה נורא. מדוע לפרסם את אסוני? אף שבבית לא החשיבו את שיריי, קראה לי אמא 'הבדחן' [3] וזה מאוד שימח אותי.

בחלוף שלושה שבועות בלא שיר שאלה אותי סבתא: 'נו, מדוע אינך מביא שירים?'

אני מסמיק מבושה, וחש כי איבדתי את מעמדי בעיני סבתא. אני מוכרח לחבר שיר.

למחרת אני חושב כל היום. אני חש שראשי מתפוצץ: דבר אינו יוצא. אני מוכרח להביא שיר לסבתא, ולא – אבוד אבדתי; מזמן כבר לא ראיתי קופייקה...

לפתע צץ רעיון מטורף במוחי. אני נוטל ספרון שירים הנמצא בביתנו, בוחר משם את השיר היפה מכולם, מעתיקו ומביא לסבתא.

לבי הולם, מי יודע אם לא אתפס.

אני קורא אותי באוזניה של סבתא. קולי רועד, וכל תוכן השיר מתערפל.

סבתא מקשיבה, מפהקת ואומרת: 'השיר לא מוצא חן בעיניי, ילדי היקר, התקלקלת...'

אני בוש ונכלם. מה זאת אומרת? הלוא השיר נדפס... מדוע אסבול בגלל שירו של אחר?

בלי הרבה מחשבה אני יורה: 'השיר בכלל לא שלי'.

סבתא הביטה בי בפליאה והתכעסה: 'מה פירוש לא שלך? מה אתה מקשקש? לך, לך ילדון טיפש...'

סבתא לא הבינה שגם שיר אפשר לגנוב ואני לא רוצה להסביר לה זאת. אני מחליט כי עדיף להיות טיפש מאשר לגנוב שירים. יצאתי מביתה של סבתא ללא שכר סופרים, ללא כבוד וקיבלתי על עצמי שלעולם, לעולם לא אגנוב שירים.

ואלוהים היה תמיד בעזרי!

_____________________________________ 

הערות

[1] לא ברור מהו שיר זה שמייחס רייזן לאחותו, ייתכן שמדובר בשיר עם רוסי.

[2] המעבר מדוֹד ('עלטערן זון') לסבא ('זיידע') אינו ברור. האם מדובר באותו אדם, או שמא מדובר בשני אנשים שונים (הסבא והדוֹד)?

[3] בדחן הוא מי שמחבר חרוזים (גראַמען) בחתונות ובאירועים משמחים.

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

_______________________________

תודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי על עזרתו

היֹה הייתה פלמ"חניקית: סיפורה של שוש וינוגרד

הגדוד השלישי של חטיבת יפתח; שוש באמצע, דצמבר 1947 (ארכיון הפלמ"ח)

מאת אבישי ליוביץ'

שושנה וינוגרד (אתר הפלמ"ח)

ארכיונים כומסים בחובם אוצרות: החל ממידע בסיסי שטמון במסמכים ראשונייים, כמו תעודות, פרוטוקולים, מפות ותמונות, וכלה בפרטים 'רכים', שמקצתם הם מה שקרוי 'חוֹלְפוֹת' (אֵפֵמֵרָה). אלה הם פריטים שיוצריהם או המשתמשים בהם לא שיערו שיש להם חשיבות היסטורית מעבר ליומיום החולף, אך עם הזמן מתברר כי חשיבותם לשחזור העבר היא רבה, כמו גם לשימור זכרונות אישיים מרגשים. כזה הוא התיק האישי של שושנה גרינברג (וינוגרד) בארכיון הפלמ"ח, שבו נשמרים מסמכים שנמסרו לאחר פטירתה על ידי בעלה, ג'יימס גרינברג.

שושנה (שוש), בת צבי ובינה וינוגרד, נולדה בחיפה ב-9 בפברואר 1929; היא גוייסה לפלמ"ח ב-1946 לגרעין ד' של הכשרת הצופים, ושירתה עד שנת 1949.

בגרעין ד' היו בני נוער שלמדו ועבדו. הגרעין התגבש שנתיים לפני היציאה להכשרה והתאפיין בארגון פנימי ובלכידות חברתית. הגרעין היה גדול במניינו ולכן בשנה הראשונה להכשרה התחלקו חבריו בין שני משקים: עין גב ובית השיטה. הבחירה בעין גב הושפעה משאיפתם של חברי הגרעין להתיישבות ימית.

כך סיפר בעלה בתמציתיות את סיפורה, וכך נרשמו הדברים באתר הפלמ"ח:

פלמ"חניקיות בצפת, 1948. שוש עומדת שנייה משמאל. 
המעילים האמריקנים הובאו ארצה בידי מיקי מרכוס (האלוף סטון) ונמסרו ללוחמות בשל הקור העז ששרר בצפת 

בתיקה של שוש נשמרו שני יומני שנה בפורמט קטן, כנראה כדי שיכנסו לכיס חולצת המדים או חולצת העבודה. יומן אחד, לשנת 1948, ראה אור מטעם חברה תעשייתית בשם 'סיגמה', יצרנית פלדה לזיון בטון. ביומן כפולת עמודים לכל שבוע. שוש רשמה בו עד 11 באוקטובר 1948 (ח' בתשרי תש"ט) ואז עברה ליומן השני 'לוח החייל לשנת תש"ט', שראה אור על ידי שירות התרבות של צבא ההגנה לישראל. זהו יומן צפוף יותר ובו עמוד לכל שבוע.

הלוח של 'סיגמה' כרוך בכריכה קשיחה ולכריכה האחורית צמודה סימניה מעניינת:

'לוח החייל', שאינו מסחרי אלא רשמי וממלכתי, כולל מסמכים חשובים: עיקרי הקרן הקימת לישראל; התקווה; מגילת העצמאות; פקודת צבא ההגנה לישראל; פקודת יום מספר 1 לצבא ההגנה לישראל; מתוך חוקת השיפוט תש"ח; הדרגות בצה"ל (סמ"ל, רס"ל ורס"ר נקראו סמל אפסנאי, רב סמל פלוגתי ורב סמל גדודי; סג"מ וסגן נקראו סגן וסגן ראשון; דרגות אל"מ ותא"ל לא היו קיימות); פקודת מטכ"ל לנהגים; הנחיות היגיינה; כללי עזרה ראשונה; הדואר הצבאי (כולל דואר אוויר לחו"ל שתעריפיו נקובים במיל ארץ-ישראלי); סטטיסטיקות אודות העלייה לארץ ומספר היהודים בעולם; ארצות אויב; סימני דגלים ואווירונים; מידע אודות הוועד הארצי למען החייל. בתחילת כל חודש עברי מופיע עמוד ובו כותרת נוסח 'הטבע בחודש טבת–ינואר'.

בלוח זה נרשמו גם ימי זיכרון, בעיקר של אירועים היסטוריים, ציוניים ומדיניים, והתיחסויות לאישים חשובים, בעיקר ימי זיכרון למותם, ובמקרה אחד חריג גם יום הולדתו של מנהיג שנרצח (חמישים שנה להולדת חיים ארלוזורוב). כן צויינו שלושה אירועים הקשורים להעפלה: טיבוע ספינות המעפילים פאטריה וסטרומה ואזכור ליל וינגייט (1946).

מעניין לבדוק כמה מן התאריכים הללו שרדו בזיכרון הלאומי. למיטב ידיעתי, רק כ"ט בנובמבר ויום העצמאות... מימי הזיכרון לאישים, שרדו איכשהו ימי הזיכרון להרצל ולביאליק. מי זוכר היום את יום נפילתה של נמירוב בימי גזירות ת"ח ות"ט או את יום פטירתם של הרב אלקלעי, אוסישקין או פיירברג?

תאריך גרגוריאני	תאריך עברי	אירוע
5 אוקטובר	ב'   תשרי	הקמת הבריגדה (תש"ה)
7 אוקטובר	ד' תשרי	פטירתו של הרב יהודה אלקלעי
15 אוקטובר	י"ב תשרי	פטירת מנחם אוסישקין
18 אוקטובר	ט"ו תשרי	פטירת שאול טשרניחובסקי
19 אוקטובר	ט"ז תשרי	ייסוד דגניה (תרע"א)
24 נובמבר	כ"ב חשון	יום טיבוע 'פטריה' (תש"א)
29 נובמבר	כ"ז חשון	שנה להחלטת עצרת או"מ על מדינת ישראל
22 דצמבר	כ' כסלו	פטירת י"ל פינסקר
20 ינואר	י"ו טבת	ייסוד הקרן הקיימת (תרס"ב)
8 מרץ	ז' אדר	יום טיבוע 'סטרומה' (תש"ב)
13 מרץ	י"ג אדר	חמישים שנה להולדת חיים ארלוזורוב
19 מרץ	י"ח אדר	כניסת הבריגדה לחזית (תש"ה)
21 מרץ	כ' אדר	חמישים שנה לפטירת מ"ז פיירברג
25 מרץ	כ"ד אדר	ליל וינגייט (תש"ו)
17 אפריל	כ' ניסן	יום מרד גטו ורשה
14 מאי	ט"ו אייר	שנה למדינת ישראל
15 מאי	ט"ז אייר	ארבעים שנה לייסוד תל אביב
17 מאי	י"ח אייר	פטירת צבי שפירא
15 יוני	י"ח סיון	יום פיצוץ הגשרים לארצות השכנות (תש"ו)
17 יוני	כ' סיון	יום זיכרון לגזרות ת"ח-ת"ט (1649-1648)
18 יוני	כ"א סיון	יום השבעת צבא ההגנה לישראל
27 יוני	ל' סיון	פטירת אליהו גולומב (תש"ה)
17 יולי	כ' תמוז	ארבעים וחמש שנה לפטירת הרצל
18 יולי	כ"א תמוז	חמש עשרה שנה לפטירת ח"נ ביאליק
28 יולי	ב'   אב	פטירת זאב ז'בוטינסקי
5 אוגוסט	י' אב	עשרים שנה למאורעות תרפ"ט
10 אוגוסט	ט"ו אב	יום ייסוד פתח תקוה (תרל"ח)
12 אוגוסט	י"ז אב	עשרים שנה לייסוד הסוכנות היהודית
19 אוגוסט	כ"ד אב	חמש שנים לפטירת ברל כצנלסון
28 אוגוסט	ג' אלול	פטירת הרב קוק
1 אוגוסט	ז' אלול	עשר שנים לפרוץ מלחמת העולם השנייה

תיאורי הטבע בלוח הם פיוטיים. הנה למשל מה שנכתב בחודש סיון:

את האירועים ששוש רשמה ביומניה אפשר למיין לכמה סוגים:

• אירועי תרבות, כמו סרטים, הצגות, הופעת הצ'יזבטרון;
• אירועי חגים, כמו הבאת ביכורים;
• בילויים, כמו רחצה בים או נסיעות לחיפה ולתל אביב;
• משימות תעסוקה, כמו גיוס לקטיף מישמיש או נטיעות;
• שיחות חברים;
• שיחות של 'אנשים חשובים';
• אירועים משמחים כמו חתונות, ובפרט השחרור והעלייה על הקרקע להקמת קיבוץ פלמחים;
• נפילת חברים בקרבות (או באירועים אחרים); השתתפות בהלוויות ובאזכרות; ניחום אבלים. במקרים אלה הקיפה שוש את שמות הנופלים במסגרת שחורה.

הנה כמה דוגמאות.

הכפולה של השבוע שבין 9 ל-15 במאי 1948 עוסקת בכיבוש צפת ('המצודה נכבשה', 'המשטרה בידינו', 'הדרך חפשית. כלם נוהרים לצפת'), כולל לקיחת שלל ('כלם מביאים שלל מהערבים'). ב-10 במאי, א' באייר תש"ח, הקיפה שוש במסגרת את שמות הנופלים חברי הגרעין: חדוי וייסגרוס ומיכאל יעקבי, שנפלו בקרבות על מצודת צפת ונקברו למחרת בבית הקברות הצבאי של העיר. ואכן, מצמרר הרישום הלקוני ביום הכרזת המדינה, ה' באייר: 'ירדנו לבית הקברות'. הכרזת העצמאות כלל אינה נזכרת...

חדוי וייסגרוס (ארכיון הפלמ"ח)

מיכאל יעקבי (יזכור כדורי)

זו המחשה מינורית של שורותיו האלמותיות של נתן אלתרמן: 'אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים'.

בעמוד היומן מהשבוע שבין ראש השנה תש"ט (4 באוקטובר 1948) ועד ו' בתשרי (9 באוקטובר) ציינה שוש את נפילתן של חברותיה תמר באומגרט, לילה-נעמי יוסף ומרים אוסיה.

מרים אוסיה

לילה יוסף

תמר באומגרט

שלוש החברות נהרגו בהפצצת אוויר מצרית בנגב הנצור ונקברו בקיבוץ דורות (ארונותיהן הועברו ב-22 ביוני 1950 לבית הקברות הצבאי בהר הרצל). הידועה מהן היא לילה-נעמי (ג'וסטי) בתו של דב יוסף, שהיה אז שר האספקה והקיצוב בממשלת ישראל הראשונה.

המצבה המשותפת על הקבר הזמני בקיבוץ דורות

אנדרטה לזכרן הוקמה לפני שנתיים לא הרחק ממקום נפילתן (מועצה אזורית שער הנגב)

ולסיום, הנה כפולת העמודים לשבועיים שבין 9 ל-22 בינואר 1949:

בין האירועים ששוש רשמה באותם שבועיים:

• נסיעה לקיבוץ גבת לצפייה בהצגת הקאמרי 'הספר מסביליה';
• דיונים בהכשרה על מקום העלייה לקרקע (הוחלט על נבי רובין, שם אכן הוקם קיבוץ פלמחים ב-11 באפריל 1949);
• לידת הבת הראשונה של חברי הגרעין;
• הכנות למסיבת הגדוד;
• קבלת צו השחרור;
• טיול בעתיקות בית שאן.

שוש וחבריה השתחררו והפלמ"חניקים התחילו בחיפוש המחר. שנתיים אחר כך מצאה שוש את עתידה באמריקה. עיזבונה חזר לארץ לאחר מותה.

הנה 'הפלמ"חניק מחפש את המחר', שכתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב (שיושב בקהל, בין חברי הצ'יזבטרון שביצעו את השיר המקורי):

בעלי התוספות (19 באוגוסט 2021)

לאחרונה התגלו בארכיון הפלמ"ח עוד חומרים הקשורים לשושנה. בסיפור חייה, שהתפרסם בארה"ב לאחר מותה שם בשנת 2004, נכתב כי ב-1952 הגיעה לניו יורק כדי ללמוד במכון הטכנולוגי לאופנה (FIT), שהוא חלק מאוניברסיטת מדינת ניו יורק (SUNY) ומתמקד באמנות, עסקים, עיצוב, תקשורת המונים וטכנולוגיה הקשורה לתעשיית האופנה. היא הפכה למעצבת אופנה מצליחה. ב-1964 נישאה לג'יימס גרינברג מקונטיקט וחיה לצדו 29 שנים בעיר גריניץ' שבקונטיקט, שם הייתה פעילה במסגרות יהודיות התנדבותיות.

על מצבת קבורתה נחרט סמל הפלמ"ח.