שכר הסופרים הראשון שלי

דיוקן, חתימה ושתי שורות שיר של אברהם רייזן (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876) היה מגדולי היוצרים והבונים של תרבות יידיש המודרנית במאה העשרים. הוא נולד בקוֹידָנוּב שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית (היום בבלארוס ושמה השתנה לדזיארז'ינסק על שמו של פליקס דזרז'ינסקי מייסד הצֶ'קה). לאחר תקופת נדודים במינסק ובוורשה היגר רייזן לארצות הברית בשנת 1911 ושם חי עד יומו האחרון. הוא שלח ידו כמעט בכל תחום ספרותי: סיפורת ושירה, ספרות ילדים, מחזאות, כתיבה עיתונאית ועריכה. 

הוא בא ממשפחה ספרותית: אביו קלמן (יק"ר; 1921-1848) – הנזכר בסיפור שלהלן – כתב שירים ביידיש ובעברית ואת שיריו העבריים הדפיס בספרו יונה הומיה (ברדיצ'ב 1894). הוא ככל הנראה מחבר השיר 'אַ גוטע וואָך' (שבוע טוב), כפי שהראינו במאמר שהתפרסם בבלוג עונג שבת (דוד אסף, 'פניני חזנות: שבוע טוב, שבוע טוב...', 22 באוגוסט 2014). אחותו שרה (1974-1885) – גם היא נזכרת בסיפור – הייתה אף היא משוררת מוכשרת ביידיש והיגרה לארצות הברית בשנת 1933. אחיו הצעיר זלמן (1939-1887) היה בלשן, מתרגם ועיתונאי נודע. הוא נמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה ב-1925 וערך את הלקסיקון החשוב והראשון מסוגו לספרות ולעיתונות יידיש. זלמן, שגר בווילנה רוב ימיו, הוצא להורג בידי הסובייטים בנסיבות שאינן ידועות עד היום. 

אברהם רייזן (משמאל) עם משה ליטבקוב, עורך העתון 'דער עמעס' ומראשי הייבסקציה, 1928 (ויקיפדיה)

אברום רייזן היה חילוני בהכרתו, יידישסט אדוק וקומוניסט מושבע, אך בעקבות ביקור בברית המועצות ב-1928 – שם התקבל כגיבור תרבות – ובעקבות מאורעות תרפ"ט בארץ ישראל והיחס הסובייטי אליהם, חל שינוי בדעותיו והוא הלך והתרחק מאמונתו ומנאמנותו למפלגה. בבלוג עונג שבת ייחדנו לו כמה מאמרים: תרגום פרי עטו של בן-ציון קליבנסקי לסיפורו של רייזן 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ('חלפה שנה: שיר, סיפור ותמונה לראש השנה', 24 בספטמבר 2014); על ביקורו בברית המועצות ב-1928 (אבישי ליוביץ', 'אלה שמות: קוריוז מחיי מושבה חקלאית יהודית בברית המועצות', 14 ביולי 2017); על השיר המרגש שחיבר 'אין סוכּה' (בסוכה) וגלגוליו (דוד אסף, 'סֻכַּת אַמָּתַיִם, עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם: גלגוליו של שיר נשכח לסוכות', 11 באוקטובר 2019).

במלאת שבעים שנה למותו, ולכבוד שבוע הספר העברי הנפתח השבוע, הנה סיפור קצר שחיבר רייזן על 'שכר הסופרים' הראשון שלו. הסיפור 'מײַנע ערשטע האָנאָראַרען (פֿון אַ שריפֿטשטעלער'ס עראינערונגען)', נדפס באוסף כתביו: אברהם רייזען, געזאַמלטע שריפֿטן, 8, ניו יורק: פֿרײַהייט, 1928, עמ' 94-89.  

הסיפור נדפס לראשונה בעיתון די ייִדישע טעגליכע פּרעסע – עיתון יידיש אמריקני שראה אור בקליוולנד שבמדינת אוהיו – בתאריך 25 באוגוסט 1909, עמ' 2, 4. כותרת המשנה לא הייתה 'מזיכרונותיו של סופר' אלא 'הומאָרעסקע', כלומר רשימה הומוריסטית קצרה. אפשר להניח שהסיפור פורסם קודם לכן בעיתון יידיש אחר, נפוץ יותר, אך לא הצלחתי לאתרו.

דוד אסף

*

שכר הסופרים הראשון שלי (מזיכרונותיו של סופר)

מאת אברהם רייזן

תרגם מיידיש לעברית: אבישי ליוביץ'

שכר הסופרים הראשון שלי לא היה גדול במיוחד: מטבע בן שתי קוֹפֵּייקוֹת עבור שיר.

אבל השכר היה מובטח, כי לא ממערכת עיתון קיבלתיו, אלא מסבתי...

מטבע של שתי קופייקות, 1915 (ויקימדיה)

סבתי שילמה בהגינות! מן הסתם חושבים אתם שהיא ערכה עיתון יידיש. טעות בידכם. סבתי הייתה חנוונית פשוטה ולא היה לה כל קשר לספרות (אבל היא היתה יהודייה טובה!). היא הייתה סתם חובבת חרוזים, והיחידה שהכירה בכשרוני באותה עת.

הייתי אז בן עשר או אחת-עשרה...

אסור היה שאבי יידע כי אני כותב. ראשית, באותם ימים הוא התנגד לז'רגון [= כינוי מזלזל ליידיש] ושנית, הוא היה מצווה עליי ללמוד. הלימוד עדיף!

'שירים', היה אומר, 'שייכתבו יהודים מבוגרים ממך...'

ובכך כיוון לעצמו... אבי אהב לפעמים לפייט איזה שיר קטן בשעות הדמדומים שבין השמשות, ומי יודע, אולי זה היה בשורש התנגדותו לכתיבתי: אף 'בעל מקצוע' לא אוהב תחרות.

מילא, אינו מרשה. אז לא מרשה... לא מתרגשים מזה יותר מדי. וכשאבא אוסר על הליכה ליער, כלום איני הולך? וכאשר, למשל, הוא אוסר בחורף לגרד את השמשה הקפואה, איני מגרד? מטכסים כבר עצה...

בליל חורף אני מטפס אל מעל התנור (את זה הוא כן מרשה!) ושופע חרוזים. אבל הרי צריך להראות אותם למישהו; הלא אי אפשר שאתקע כך לבדי עם שירי. עד היום איני מאמין לאותם משוררים הטוענים כביכול שהם שרים כמו הצפור, אבל רק למען עצמם ולא אכפת להם מהעולם. שקר וכזב! אדם איננו צפור, וכאשר הוא מחבר איזה שיר צריך שיהיה לצדו עוד אדם עם שתי אוזנים שתַקְשֵׁבְנָה לו.

בפני מי אפוא אוכל לקרוא את שירי? אבא, כאמור, אינו בא בחשבון; אימי אשה טובה היא, אבל טרודה. אחותי הגדולה מבינה קצת בדברים כאלה, היא עצמה שרה 'פֿון אַזיע נאָך יעווראָפּע בין איך איז אַן אכסניא פֿערקראָכען' (מאסיה לאירופה לבית מלון הגעתי) [1], ושרה לא רע בכלל. אבל, אני תמיד ברוגז איתה, בין על רקע כינוי שאני ממציא לה ובין בשל איזו הלשנונת או ריב על פרוסת חלה גדולה יותר.

נשארת סבתא. היא אמנם זקנה מאוד, אך מצויה מאוד בהוויות העולם. והעיקר – יש לה פרנסה! היא תמיד נקיה ומסודרת. לגופה הקטן של סבתא חגור ארנק גדול והוא מלא מיני מטבעות, ובזכות ארנק זה אופפת אותה חמימות מתוקה. וכשסבתא תוחבת את ידה הרזונת והמגוידת לתוך חגורת הארנק דומה שתיכף ומיד תופיע משם ישועה גדולה, ולכולם יהיה אור בעיניים... 

כל שיר חדש אני מביא אל סבתא, בערב כמובן, בשובה מן החנות. סבתא מתגוררת במרחק שני בתים מאיתנו. היא גרה שם בחדרון אצל בנה הבכור, שהוא למדן גדול אבל גם רגזן גדול.

אני נכנס לחדרון. סבתא סורגת גרב ליד שולחן קטן. הסבא [2] רתחן לכאורה, אבל האמת – אדם טוב, יושב על התנור הקטן שנבנה במיוחד בשבילו ליד התנור הגדול, ולומד מתוך איזה ספר קודש.

אני עומד ליד סבתא ואיני מעז לספר לה על שירי החדש עד אשר תפנה היא אליי.

לבסוף היא אומרת ברוח טובה: 'נו, למה אתה שותק? אמור משהו!'

בלב הולם אני מוציא פיסת נייר מכיסי, כתובה בחרוזים, אוחז בה רגע עד אשר אני אוזר עוז ואומר: 'כתבתי שיר... בעצמי...'

'יפה מאוד', חשה סבתא להללני, 'אדרבה, הבה ונשמע'.

נימת קולה הטובה של סבתא מעודדת אותי מאוד ואני מתחיל לקרוא:

פֿאַר אַ גראָשען געלט (בשל פרוטה קטנה)

ענדיגט זיך די וועלט... (תבוא תבל לסופה)

סבתא כבר מרוצה. שתי השורות הראשונות נשאו חן לפניה מאוד. היא אינה יכולה להתאפק ומבקשת לשתף בהן את סבא, היושב על התנור הקטן ועושה עצמו כמי שאין הדבר נוגע לו:

'אתה שומע, משה? משה, אתה שומע? מה תאמר על הראש הקטן שלו?'

אבל סבא אינו מרוצה, הוא אינו מצדד בזה ורוטן: 'עדיף היה אם היה לומד טוב יותר ולא היה מתעסק בשטויות כאלה'...

רוחי נפלה ככשמעתי את דעתו וכהרף עין איבדו חרוזיי את ערכם. מחשבה נצנצה בראשי: 'האמת, מה לי ולשטויות האלה'. 

אבל סבתא עודדה אותי ואמרה: 'נו, לך תשמע לְמה שהזקן אומר... זה יפה מאוד. מה שיודעים – הוא טוב'.

היא נתנה לי קופייקה והבטיחה כי כאשר אביא לה שיר חדש נוסף תעניק לי שוב קופייקה.

וגם עצה טובה נתנה לי: לשמור על הכסף ולחסוך אותו למטרה טובה.

הייתי בוודאי שומע בקולה. אני יודע שלשמור על הקופייקה זה רעיון טוב, אבל לחסוך איני מסוגל. זה מעל לכוחי. למחרת הקופייקה נעלמת, ואני מחפש נושא לשיר חדש. עלי להשיג עוד קופייקה.

קופייקה היא כסף! ואני כותב עוד שיר ועוד – שלושה שירים בבת אחת. אני עצמי מתפעל מפוריותי. אני מחשב כי אם אכתוב שלושה שירים ביום במשך שנה אוכל להתעשר. וחוץ מזה, יש לשירים גם איזה ערך. נכון שאבא אינו מחשיב אותם ואינו רוצה שאעלה אותם על הכתב, וגם סבא רוטן ואיננו מרוצה. אבל מי צריך אותם כאשר יש לי סבתא שמשלמת במזומן תמורת כל שיר?

אני בר מזל, אדם שדואגים לצרכיו.

אבל בחלוף שבועיים לא מתחבר לי אף שיר. אני מתייאש. אלהים שלי, גונח אני בכל יום, אם איני כותב שירים למה לי חיים?

וככל שגובר יאושי, כך קשה לי יותר לחבר שיר חדש. בייאושי רציתי לחבר שיר על הקושי לחבר שירים, ואפילו היה לי חרוז ראשון:

איהר מעגט אייך, ברידער, לאַכען (לצחוק, אחיי, נוכל)

איך קאָן איין ליד ניט מאַכען... (לכתוב שיר איני מסוגל)

אבל פחדתי לגלות סוד כה נורא. מדוע לפרסם את אסוני? אף שבבית לא החשיבו את שיריי, קראה לי אמא 'הבדחן' [3] וזה מאוד שימח אותי.

בחלוף שלושה שבועות בלא שיר שאלה אותי סבתא: 'נו, מדוע אינך מביא שירים?'

אני מסמיק מבושה, וחש כי איבדתי את מעמדי בעיני סבתא. אני מוכרח לחבר שיר.

למחרת אני חושב כל היום. אני חש שראשי מתפוצץ: דבר אינו יוצא. אני מוכרח להביא שיר לסבתא, ולא – אבוד אבדתי; מזמן כבר לא ראיתי קופייקה...

לפתע צץ רעיון מטורף במוחי. אני נוטל ספרון שירים הנמצא בביתנו, בוחר משם את השיר היפה מכולם, מעתיקו ומביא לסבתא.

לבי הולם, מי יודע אם לא אתפס.

אני קורא אותי באוזניה של סבתא. קולי רועד, וכל תוכן השיר מתערפל.

סבתא מקשיבה, מפהקת ואומרת: 'השיר לא מוצא חן בעיניי, ילדי היקר, התקלקלת...'

אני בוש ונכלם. מה זאת אומרת? הלוא השיר נדפס... מדוע אסבול בגלל שירו של אחר?

בלי הרבה מחשבה אני יורה: 'השיר בכלל לא שלי'.

סבתא הביטה בי בפליאה והתכעסה: 'מה פירוש לא שלך? מה אתה מקשקש? לך, לך ילדון טיפש...'

סבתא לא הבינה שגם שיר אפשר לגנוב ואני לא רוצה להסביר לה זאת. אני מחליט כי עדיף להיות טיפש מאשר לגנוב שירים. יצאתי מביתה של סבתא ללא שכר סופרים, ללא כבוד וקיבלתי על עצמי שלעולם, לעולם לא אגנוב שירים.

ואלוהים היה תמיד בעזרי!

_____________________________________ 

הערות

[1] לא ברור מהו שיר זה שמייחס רייזן לאחותו, ייתכן שמדובר בשיר עם רוסי.

[2] המעבר מדוֹד ('עלטערן זון') לסבא ('זיידע') אינו ברור. האם מדובר באותו אדם, או שמא מדובר בשני אנשים שונים (הסבא והדוֹד)?

[3] בדחן הוא מי שמחבר חרוזים (גראַמען) בחתונות ובאירועים משמחים.

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

_______________________________

תודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי על עזרתו