'מרד הָאַקְדָּמוּת': סיפור לשבועות מאת אברהם רייזן

'אקדמות' במחזור וורמס, 1272 (ויקימדיה)

אמר העורך:

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876), יליד העיירה קוּיְדָאנוּב שבפלך מינסק, היה מגדולי המשוררים ביידיש, ובנוסף מספר, סופר ילדים ומחזאי, עורך, עיתונאי ופעיל פוליטי, שהיקף יצירתו בכל התחומים היה אדיר. הוא היגר לניו יורק בשנת 1911 ומאז חי בה עד מותו. בבלוג עונג שבת כבר הבאנו בשעתו תרגומים לכמה מסיפוריו: 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ו'שכר הסופרים הראשון שלי'. על השיר האהוב שחיבר, 'אין סוכּה' (בסוכה), ועל גלגוליו המרתקים פרסמתי בשעתו רשימה ארוכה בבלוג. 

הוא נולד בבית למדני-משכילי. אביו, קלמן רייזן (1921-1848), שמופיע בסיפור ללא אזכור שמו, היה סוחר תבואה ופשתן שחיבר להנאתו שירים בעברית וביידיש. הוא התפרסם בספר שיריו העבריים: יונה הומיה, ברדיצ'ב 1893, והוא גם שחיבר את המילים ל'אַ גוטע-וואָך' (שבוע טוב), השיר הנודע למוצאי שבת (המבדיל בין קודש לחול ... שבוע טוב, שבוע טוב), כפי שכבר הראיתי באריכות כאן. גם אחותו שרה ואחיו הצעיר זלמן היו אנשי רוח ויוצרים: שרה הייתה משוררת יידיש שהיגרה לאמריקה ב-1933, וזלמן היה בלשן, מתרגם ועורך נודע, שנמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה. הוא נרצח בווילנה ב-1939 בנסיבות עלומות, כנראה בידי הסובייטים. 

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

סיפור 'מרד הָאַקְדָּמוּת' מתרחש בעולמם של ילדי החדר בעיירה שבה נולד רייזן. המלמד – המכונה 'רבי' (אִמְרוּ: רֶבֶּה) – נחשב בעיני בני העיירה למדן גדול, אבל זו הייתה הצגה: הוא היה רחוק מלמדנות ובקיאותו בגמרא הייתה חיצונית בלבד. ידיעותיו בלשון הקודש (עברית וארמית) היו מועטות, וכשהפתיעו אותו הילדים בדרישה שילמד אותם 'אַקְדָמוּת מִלִּין', הפיוט העתיק (נכתב כנראה בוורמס שבגרמניה במאה ה-11), שאותו קוראים בשבועות בתחילת הקריאה בתורה – נהוג שהחזן והקהל קוראים את הפיוט לסירוגין בנעימה מיוחדת: שתי שורות קורא החזן והקהל עונה לו בשתי שורות נוספות – הוא איבד את עשתונותיו. 

התברר שאין למלמד מושג מה פשר המילים הארמיות. הוא נזקק למחזור 'עברי-טײַטש' – כזה שנדפסו בו ביאורי המילים ליידיש עתיקה – ובלי ספר עזר הוא פשוט הלך לאיבוד. התלמידים, שחשו בכך, התמלאו באומץ ולעגו לו. המלמד ההמום והפגוע עזב את החדר, פנה לכמה מן ההורים וסיפר להם כי תלמידיו הכו אותו, מה שכמובן היה שקר גמור: הנוהג שבעולם הרי הפוך – המלמד הוא שמכה את תלמידיו. ההורים הצדיקו את המלמד, והילדים הנזופים ספגו עונש של עשר מלקות.

הסיפור 'די מרידה בײַ אקדמות' פורסם בפעם הראשונה בעיתון דער פֿרײַנד, שראה אור בסנקט פטרבורג, ב-18 [31] במאי 1903. שנה אחר כך תרגם אותו רייזן בעצמו לעברית ותרגומו נדפס בספרו קבץ ספורים לבני הנעורים, ורשה: האור, תרס"ה (1904), עמ' 20-15. לימים כינס רייזן את הסיפור ביידיש לסדרת כל כתביו: אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, אַכטער באַנד: אָרימע געמיינדן, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 78-72. 

תרגום מחודש מיידיש: אבישי ליוביץ'

עריכת התרגום, המבוא וההערות: דוד אסף

*

מרד האקדמות

היו אלה שלושת ימי ההגבלה ולבנו עלץ לקראת החופשה שלפתחנו. שלושה ימי לימודים רק עד הצהריים וחופש מלא בארבעת הימים שאחריהם: ערב החג, שני ימי שבועות, ואִסְרוּ חג.

אה, חופש, חופש! כך אני זועק עכשיו. ואז נעור בי לפתע זיכרון המרד, כשאנו, ילדי החדר, מרדנו ברבי שלנו, שעה שכבר הרחנו את החופש המתקרב. אני נזכר גם בדיכוי המרד, שהיה, כנהוג, במלקות.

המלמד שלנו, ר' משה חיים בנו של ברוך, היה גדול למדני העיירה ויהודים חשובים ועטורי זקן התיחסו אליו ביראת כבוד. הוא היה גם קפדן ורגזן ואנו, ילדי החדר, פחדנו ממנו. די היה שיצווה עלינו בקול שקט 'קחו את הגמרות', ולבותינו החלו לפרפר באימה.

אכן, למדן גדול היה. חשנו זאת כאשר למדנו אצלו מסכת בבא קמא, ובפרט את פרק 'מְרֻבָּה'. בפרק זה הוא הראה נפלאות. על אמירה אחת של ריש לקיש התעכב שעות ועל דברי הַתַּנָּאִים דרש כל חציו השני של היום. הוא יישב את מחלוקותיהם ותירץ את כל קושיותיהם. במקום שבו זה התבקש, הוא נעזר בתוספות, במהר"ם שיף, בפני יהושע[1], באר יצחק ועוד ועוד. עד שחש שצלחה דרכו, ובתחושת נצחון התרווח לרגע וליטף את קצות זקנו.

ואנו, ילדי החדר, חשבנו שאין בעולם כולו גדול מרבנו בלמדנות, והפחד שלנו ממנו גדל מיום ליום. אגב, את הפחד הזה הוא דאג לתחזק בעזרת מכה, הצלפה ושאר אמצעים של שליט.

מובן מאליו שהתקוממנו נגד המכות. איזו חוצפה יש לו להכות אותנו, ילדים שהם כבר בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה?! אבל המחאה שלנו, למרבית הבושה, הייתה במסתרים. מול עיניו של המלמד לא העזנו לומר מילה והביתה שבנו בצלעות חבוטות ובלחיים סטורות. איך בכלל אפשר להתקומם מול למדן כמו ר' משה חיים! אין לזה צורה. כולם היו צוחקים עלינו.

אבל למזלנו הטוב או הרע, מעשה שהיה כך היה. אבי, ששילם עשרים רובל ל'זמן' [2] – ושילם היטב, כל חודש ארבעה רובל – חשקה נפשו כי בשלשת ימי ההגבלה הרבי ילמד אותנו את פיוטי האקדמות ואת מגילת רות.

בבואי בבוקר לחדר מסרתי למלמד את פקודתו של אבי: 'רבי, אבא ציווה שתלמד אותנו אקדמות ורות'.

'אקדמות...', העווה הרבי פניו. 'לשם מה נחוצות לכם אקדמות?'

'אבא דרש', עמדתי על שלי. ידעתי שהמלמד מחשיב מאוד את דעתו של אבי.

'נו מילא. אבא רוצה אקדמות, שיהיה אקדמות, למה לא?', אמר הרבי בחוסר רצון ושלח הביתה את התלמידים שגרו בקרבת מקום כדי שיביאו מחזורים לשבועות.

נהיה שמח. הילדים זינקו מהשולחן, יצאו  אל הרחוב ושם נשמע קולם הצוהל: 'אקדמות!'

'אקדמות', רטן הרבי, כאילו המילה עצמה גרמה לו לחוסר שקט.

חיש מהר חזרו ארבעה נערים עם המחזורים. המלמד בחן את המחזורים במבט עקום ובחר אחד לעצמו.

זה ארך כמה דקות. הוא חיפש משהו, אבל לא מצא את מבוקשו. מאוחר יותר התברר לנו כי הרבי הלמדן שלנו, נעבעך, חיפש מחזור עם 'עברי-טייטש'. 

בכעס נטל את המחזור שהביא יושקה בנו של חייקל עם פירושי 'מטה לוי', 'בית לוי' ו'מעשה אורג' [3] – זה היה מספר מכובד של פירושים, אבל הרבי חיפש פירוש רביעי, פירוש שנועד לנשים – עוד קצת 'עברי טייטש'... זה היה מוסיף לו בריאות. ברור שרק יותר מאוחר הבנו זאת.

דף השער של מחזור לשבועות עם פירושי בית לוי, מטה לוי ומעשה ארג, ורשה תרל"ב

'נו, קחו את הספרים ומיצאו את האקדמות', ציווה הרבי ברוגז בלתי רגיל.

איני יודע אם היה זה בגלל שכבר חשנו חופש למחצה, או שהפחד של רבנו הלמדן מפני הפירוש המוזר ל'אקדמות' הוא שהאיץ בנו. בין כך או בין כך לא ידענו פחד והתחלנו לשיר:

אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא / אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא [ראשית מילים ומִפתח שיח, תחילה אקח הסכמה ורשות]

 

אקדמות מילין עם פירושי בית לוי ומטה לוי ובתרגום 'אשכנזי' ליידיש, וילנה תקפ"ה (חב"דפדיה)

כאן עצרנו וחיכינו שהמלמד יפרש לנו. אבל הוא היה שקוע, ראשו ורובו וזקנו, ב'מטה לוי', מחפש שם דבר מה במבט פראי ומפחיד.

'נו, רבי, מה הפירוש?', קראתי.

'קיראו, ילדים, המשיכו הלאה', אמר הרבי בנועם, תוך שהוא שקוע ב'מטה לוי'.

זו הייתה הפעם הראשונה בה שמענו מרבנו הרגזן את המילה 'קינדערלעך'. לראשונה נשמע קולו נעים ורך.

אבל, ללא הועיל. כולנו כאילו עשינו יד אחת, ולא זזנו ממקומנו עד אשר יבאר לנו כל מילה בנפרד.

'נו, רבי', אמר אחד התלמידים בעזות מצח. 'תסביר לנו!'.

הרבי הרים את עיניו ואת זקנו מ'מטה לוי' ובקושי מלמל: 'אקדמות – בטרם אתחיל; מלין – מילים; ושריות שותא... נו, קיראו הלאה, ילדים', התחנן הרבי ומחה זיעה ממצחו.

פרצנו בצחוק, שבזמנים אחרים היינו חוטפים בגללו מכות הגונות, והמשכנו לשיר:

גְּוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חֻרְשָׁתָא [אילו היו השמים גוויל וכל היערות קולמוסים]

'רקיעי – אלה השמים', תירגם לנו הרבי והמשיך לדרבן אותנו: 'קיראו, ילדים, קיראו. הזמן אינו עומד מלכת.  אנחנו עוד צריכים ללמוד גם את מגילת רות, והיום לומדים רק חצי יום... אחר הצהריים יש לכם חופש'.

הרבי ביטא את המילה "חופש" כאילו רצה לקנות אותנו באמצעותה, כדי שלא נדרוש ממנו תרגומים נוספים. מצד אחד זה הצליח לו, אך מצד שני זה רק החמיר את מצבו. ככל שהתענגנו על ה'חופש' הקרוב כך התחשק לנו גם לעשות צחוק מהרבי  העצבני שלנו. כל תלמיד שאל אפוא שאלה על מילה אחרת:

– מה פירוש 'כְּלוּל גַּפֵּי' [כלולים בשש כנפיים]?

– מה פירוש 'בְּאַדִּשְׁתָּא' [בדממה]?

– מה פירוש 'טְרָשׁוּתָא' [אמונה]?

ולאחר כל שאלה נשמע צחוק רם מכל פה.

הרבי הכעסן מחה בחוסר אונים את הזיעה הקרה ממצחו. הוא תירגם שתי מילים, דילג על עשר, והפציר בנו: 'קיראו, קינדערלעך, קיראו! עוד מעט אתם יוצאים לחופש, ולא למדתם כלום ממגילת רות'.

ואנו ממשיכים לקרוא ונעצרים על כל מילה קשה, מכריחים את הרבי להוציא את פרצופו מ'מטה לוי', והוא מחפש ישועה ואינו מוצא.

לבסוף, כשהגענו לאמצע 'אקדמות', צץ רעיון במוחו של המלמד (טיפש הוא לא היה), והוא הודיע בקולו הקשוח הרגיל: 'נו, מספיק! נגמור את זה מחר. כעת הביאו את מגילת רות'.

חשתי מעין גזירה משמיים. מה זאת אומרת, מה פתאום שנסיים עכשיו משחק כל כך שמח? דרכתי על כף רגלו של חברי והסתתי אותו:  'צריך לסיים את האקדמות!'

החבר שלי גם הוא לא  טפש, והוא מצדו המריד את שכנו, והשני את השלישי, וכך הלאה עד שכל תלמידי החדר צעקו בקול אחד: 'לסיים אקדמות! לסיים אקדמות! לסיים אקדמות!'

הרבי הזועם, שראה את ההתנהגות החצופה של תלמידיו, שעד כה היו שקטים וממושמעים, איבד את זה לגמרי. עיניו האדימו, פניו נפלו, והוא רעד כולו מחוסר אונים. כיצד להרגיע את המרד? הוא בקושי נשם.

– 'רות, אני אומר לכם. רות!'

– 'אקדמות, אקדמות!', התעקשנו.

*

סוף המעשה היה רע ומר.

הרבי עזב את החדר כתרנגול כעוס וחזר אחרי חצי שעה מלווה בשלושה אבות מהורי התלמידים.

'פעם ראשונה קורה דבר כזה. פעם ראשונה!' – אמר.

– 'אז מה, ילדים, אתם מרביצים לרבי?', אמר לנו אחד ההורים בנועם. 'יפה, יפה, יפה! אין מה להגיד'.

היה ברור שהרבי שיקר להם, וכדי להגדיל את חטאנו העליל עלינו כי הרבצנו לו.

– 'נו, מה תגידו', שאל הרבי את ההורים. 'תעזרו לי?'

'איזו שאלה!', הם ענו פה אחד. 'יש להלקותם עד זוב דם'.

דמנו לא זב, הם ריחמו עלינו וקיבלנו עשר מלקות בלבד. אבל ההשפלה הכאיבה לנו הרבה יותר. שני ימי החופש של החג כאילו נעלמו ואנו החלטנו שבפעם הבאה נעשה את המרד עם קצת יותר שכל.

 

הערות

1. במקור 'נחל יהושע', אך אין ספר כזה.

2. 'זמן' הוא הסמסטר, פרק זמן של כמה חודשים שבו לומדים בחדרים או בישיבות, ובסיומו אפשר לסיים או להחליף מקום.

3. פירושים אלה, שנכתבו בידי ר' אהרן בן יחיאל מיכל הלוי, נדפסו לראשונה במחזור קרבן אהרן, סלוויטה תקפ"ג (1823), ומשם הועתקו במחזורים רבים. 

__________________________________________

העמוד הראשון של הסיפור בתרגום לעברית של אברהם רייזין

שכר הסופרים הראשון שלי

דיוקן, חתימה ושתי שורות שיר של אברהם רייזן (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876) היה מגדולי היוצרים והבונים של תרבות יידיש המודרנית במאה העשרים. הוא נולד בקוֹידָנוּב שבפלך מינסק של האימפריה הרוסית (היום בבלארוס ושמה השתנה לדזיארז'ינסק על שמו של פליקס דזרז'ינסקי מייסד הצֶ'קה). לאחר תקופת נדודים במינסק ובוורשה היגר רייזן לארצות הברית בשנת 1911 ושם חי עד יומו האחרון. הוא שלח ידו כמעט בכל תחום ספרותי: סיפורת ושירה, ספרות ילדים, מחזאות, כתיבה עיתונאית ועריכה. 

הוא בא ממשפחה ספרותית: אביו קלמן (יק"ר; 1921-1848) – הנזכר בסיפור שלהלן – כתב שירים ביידיש ובעברית ואת שיריו העבריים הדפיס בספרו יונה הומיה (ברדיצ'ב 1894). הוא ככל הנראה מחבר השיר 'אַ גוטע וואָך' (שבוע טוב), כפי שהראינו במאמר שהתפרסם בבלוג עונג שבת (דוד אסף, 'פניני חזנות: שבוע טוב, שבוע טוב...', 22 באוגוסט 2014). אחותו שרה (1974-1885) – גם היא נזכרת בסיפור – הייתה אף היא משוררת מוכשרת ביידיש והיגרה לארצות הברית בשנת 1933. אחיו הצעיר זלמן (1939-1887) היה בלשן, מתרגם ועיתונאי נודע. הוא נמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה ב-1925 וערך את הלקסיקון החשוב והראשון מסוגו לספרות ולעיתונות יידיש. זלמן, שגר בווילנה רוב ימיו, הוצא להורג בידי הסובייטים בנסיבות שאינן ידועות עד היום. 

אברהם רייזן (משמאל) עם משה ליטבקוב, עורך העתון 'דער עמעס' ומראשי הייבסקציה, 1928 (ויקיפדיה)

אברום רייזן היה חילוני בהכרתו, יידישסט אדוק וקומוניסט מושבע, אך בעקבות ביקור בברית המועצות ב-1928 – שם התקבל כגיבור תרבות – ובעקבות מאורעות תרפ"ט בארץ ישראל והיחס הסובייטי אליהם, חל שינוי בדעותיו והוא הלך והתרחק מאמונתו ומנאמנותו למפלגה. בבלוג עונג שבת ייחדנו לו כמה מאמרים: תרגום פרי עטו של בן-ציון קליבנסקי לסיפורו של רייזן 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ('חלפה שנה: שיר, סיפור ותמונה לראש השנה', 24 בספטמבר 2014); על ביקורו בברית המועצות ב-1928 (אבישי ליוביץ', 'אלה שמות: קוריוז מחיי מושבה חקלאית יהודית בברית המועצות', 14 ביולי 2017); על השיר המרגש שחיבר 'אין סוכּה' (בסוכה) וגלגוליו (דוד אסף, 'סֻכַּת אַמָּתַיִם, עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם: גלגוליו של שיר נשכח לסוכות', 11 באוקטובר 2019).

במלאת שבעים שנה למותו, ולכבוד שבוע הספר העברי הנפתח השבוע, הנה סיפור קצר שחיבר רייזן על 'שכר הסופרים' הראשון שלו. הסיפור 'מײַנע ערשטע האָנאָראַרען (פֿון אַ שריפֿטשטעלער'ס עראינערונגען)', נדפס באוסף כתביו: אברהם רייזען, געזאַמלטע שריפֿטן, 8, ניו יורק: פֿרײַהייט, 1928, עמ' 94-89.  

הסיפור נדפס לראשונה בעיתון די ייִדישע טעגליכע פּרעסע – עיתון יידיש אמריקני שראה אור בקליוולנד שבמדינת אוהיו – בתאריך 25 באוגוסט 1909, עמ' 2, 4. כותרת המשנה לא הייתה 'מזיכרונותיו של סופר' אלא 'הומאָרעסקע', כלומר רשימה הומוריסטית קצרה. אפשר להניח שהסיפור פורסם קודם לכן בעיתון יידיש אחר, נפוץ יותר, אך לא הצלחתי לאתרו.

דוד אסף

*

שכר הסופרים הראשון שלי (מזיכרונותיו של סופר)

מאת אברהם רייזן

תרגם מיידיש לעברית: אבישי ליוביץ'

שכר הסופרים הראשון שלי לא היה גדול במיוחד: מטבע בן שתי קוֹפֵּייקוֹת עבור שיר.

אבל השכר היה מובטח, כי לא ממערכת עיתון קיבלתיו, אלא מסבתי...

מטבע של שתי קופייקות, 1915 (ויקימדיה)

סבתי שילמה בהגינות! מן הסתם חושבים אתם שהיא ערכה עיתון יידיש. טעות בידכם. סבתי הייתה חנוונית פשוטה ולא היה לה כל קשר לספרות (אבל היא היתה יהודייה טובה!). היא הייתה סתם חובבת חרוזים, והיחידה שהכירה בכשרוני באותה עת.

הייתי אז בן עשר או אחת-עשרה...

אסור היה שאבי יידע כי אני כותב. ראשית, באותם ימים הוא התנגד לז'רגון [= כינוי מזלזל ליידיש] ושנית, הוא היה מצווה עליי ללמוד. הלימוד עדיף!

'שירים', היה אומר, 'שייכתבו יהודים מבוגרים ממך...'

ובכך כיוון לעצמו... אבי אהב לפעמים לפייט איזה שיר קטן בשעות הדמדומים שבין השמשות, ומי יודע, אולי זה היה בשורש התנגדותו לכתיבתי: אף 'בעל מקצוע' לא אוהב תחרות.

מילא, אינו מרשה. אז לא מרשה... לא מתרגשים מזה יותר מדי. וכשאבא אוסר על הליכה ליער, כלום איני הולך? וכאשר, למשל, הוא אוסר בחורף לגרד את השמשה הקפואה, איני מגרד? מטכסים כבר עצה...

בליל חורף אני מטפס אל מעל התנור (את זה הוא כן מרשה!) ושופע חרוזים. אבל הרי צריך להראות אותם למישהו; הלא אי אפשר שאתקע כך לבדי עם שירי. עד היום איני מאמין לאותם משוררים הטוענים כביכול שהם שרים כמו הצפור, אבל רק למען עצמם ולא אכפת להם מהעולם. שקר וכזב! אדם איננו צפור, וכאשר הוא מחבר איזה שיר צריך שיהיה לצדו עוד אדם עם שתי אוזנים שתַקְשֵׁבְנָה לו.

בפני מי אפוא אוכל לקרוא את שירי? אבא, כאמור, אינו בא בחשבון; אימי אשה טובה היא, אבל טרודה. אחותי הגדולה מבינה קצת בדברים כאלה, היא עצמה שרה 'פֿון אַזיע נאָך יעווראָפּע בין איך איז אַן אכסניא פֿערקראָכען' (מאסיה לאירופה לבית מלון הגעתי) [1], ושרה לא רע בכלל. אבל, אני תמיד ברוגז איתה, בין על רקע כינוי שאני ממציא לה ובין בשל איזו הלשנונת או ריב על פרוסת חלה גדולה יותר.

נשארת סבתא. היא אמנם זקנה מאוד, אך מצויה מאוד בהוויות העולם. והעיקר – יש לה פרנסה! היא תמיד נקיה ומסודרת. לגופה הקטן של סבתא חגור ארנק גדול והוא מלא מיני מטבעות, ובזכות ארנק זה אופפת אותה חמימות מתוקה. וכשסבתא תוחבת את ידה הרזונת והמגוידת לתוך חגורת הארנק דומה שתיכף ומיד תופיע משם ישועה גדולה, ולכולם יהיה אור בעיניים... 

כל שיר חדש אני מביא אל סבתא, בערב כמובן, בשובה מן החנות. סבתא מתגוררת במרחק שני בתים מאיתנו. היא גרה שם בחדרון אצל בנה הבכור, שהוא למדן גדול אבל גם רגזן גדול.

אני נכנס לחדרון. סבתא סורגת גרב ליד שולחן קטן. הסבא [2] רתחן לכאורה, אבל האמת – אדם טוב, יושב על התנור הקטן שנבנה במיוחד בשבילו ליד התנור הגדול, ולומד מתוך איזה ספר קודש.

אני עומד ליד סבתא ואיני מעז לספר לה על שירי החדש עד אשר תפנה היא אליי.

לבסוף היא אומרת ברוח טובה: 'נו, למה אתה שותק? אמור משהו!'

בלב הולם אני מוציא פיסת נייר מכיסי, כתובה בחרוזים, אוחז בה רגע עד אשר אני אוזר עוז ואומר: 'כתבתי שיר... בעצמי...'

'יפה מאוד', חשה סבתא להללני, 'אדרבה, הבה ונשמע'.

נימת קולה הטובה של סבתא מעודדת אותי מאוד ואני מתחיל לקרוא:

פֿאַר אַ גראָשען געלט (בשל פרוטה קטנה)

ענדיגט זיך די וועלט... (תבוא תבל לסופה)

סבתא כבר מרוצה. שתי השורות הראשונות נשאו חן לפניה מאוד. היא אינה יכולה להתאפק ומבקשת לשתף בהן את סבא, היושב על התנור הקטן ועושה עצמו כמי שאין הדבר נוגע לו:

'אתה שומע, משה? משה, אתה שומע? מה תאמר על הראש הקטן שלו?'

אבל סבא אינו מרוצה, הוא אינו מצדד בזה ורוטן: 'עדיף היה אם היה לומד טוב יותר ולא היה מתעסק בשטויות כאלה'...

רוחי נפלה ככשמעתי את דעתו וכהרף עין איבדו חרוזיי את ערכם. מחשבה נצנצה בראשי: 'האמת, מה לי ולשטויות האלה'. 

אבל סבתא עודדה אותי ואמרה: 'נו, לך תשמע לְמה שהזקן אומר... זה יפה מאוד. מה שיודעים – הוא טוב'.

היא נתנה לי קופייקה והבטיחה כי כאשר אביא לה שיר חדש נוסף תעניק לי שוב קופייקה.

וגם עצה טובה נתנה לי: לשמור על הכסף ולחסוך אותו למטרה טובה.

הייתי בוודאי שומע בקולה. אני יודע שלשמור על הקופייקה זה רעיון טוב, אבל לחסוך איני מסוגל. זה מעל לכוחי. למחרת הקופייקה נעלמת, ואני מחפש נושא לשיר חדש. עלי להשיג עוד קופייקה.

קופייקה היא כסף! ואני כותב עוד שיר ועוד – שלושה שירים בבת אחת. אני עצמי מתפעל מפוריותי. אני מחשב כי אם אכתוב שלושה שירים ביום במשך שנה אוכל להתעשר. וחוץ מזה, יש לשירים גם איזה ערך. נכון שאבא אינו מחשיב אותם ואינו רוצה שאעלה אותם על הכתב, וגם סבא רוטן ואיננו מרוצה. אבל מי צריך אותם כאשר יש לי סבתא שמשלמת במזומן תמורת כל שיר?

אני בר מזל, אדם שדואגים לצרכיו.

אבל בחלוף שבועיים לא מתחבר לי אף שיר. אני מתייאש. אלהים שלי, גונח אני בכל יום, אם איני כותב שירים למה לי חיים?

וככל שגובר יאושי, כך קשה לי יותר לחבר שיר חדש. בייאושי רציתי לחבר שיר על הקושי לחבר שירים, ואפילו היה לי חרוז ראשון:

איהר מעגט אייך, ברידער, לאַכען (לצחוק, אחיי, נוכל)

איך קאָן איין ליד ניט מאַכען... (לכתוב שיר איני מסוגל)

אבל פחדתי לגלות סוד כה נורא. מדוע לפרסם את אסוני? אף שבבית לא החשיבו את שיריי, קראה לי אמא 'הבדחן' [3] וזה מאוד שימח אותי.

בחלוף שלושה שבועות בלא שיר שאלה אותי סבתא: 'נו, מדוע אינך מביא שירים?'

אני מסמיק מבושה, וחש כי איבדתי את מעמדי בעיני סבתא. אני מוכרח לחבר שיר.

למחרת אני חושב כל היום. אני חש שראשי מתפוצץ: דבר אינו יוצא. אני מוכרח להביא שיר לסבתא, ולא – אבוד אבדתי; מזמן כבר לא ראיתי קופייקה...

לפתע צץ רעיון מטורף במוחי. אני נוטל ספרון שירים הנמצא בביתנו, בוחר משם את השיר היפה מכולם, מעתיקו ומביא לסבתא.

לבי הולם, מי יודע אם לא אתפס.

אני קורא אותי באוזניה של סבתא. קולי רועד, וכל תוכן השיר מתערפל.

סבתא מקשיבה, מפהקת ואומרת: 'השיר לא מוצא חן בעיניי, ילדי היקר, התקלקלת...'

אני בוש ונכלם. מה זאת אומרת? הלוא השיר נדפס... מדוע אסבול בגלל שירו של אחר?

בלי הרבה מחשבה אני יורה: 'השיר בכלל לא שלי'.

סבתא הביטה בי בפליאה והתכעסה: 'מה פירוש לא שלך? מה אתה מקשקש? לך, לך ילדון טיפש...'

סבתא לא הבינה שגם שיר אפשר לגנוב ואני לא רוצה להסביר לה זאת. אני מחליט כי עדיף להיות טיפש מאשר לגנוב שירים. יצאתי מביתה של סבתא ללא שכר סופרים, ללא כבוד וקיבלתי על עצמי שלעולם, לעולם לא אגנוב שירים.

ואלוהים היה תמיד בעזרי!

_____________________________________ 

הערות

[1] לא ברור מהו שיר זה שמייחס רייזן לאחותו, ייתכן שמדובר בשיר עם רוסי.

[2] המעבר מדוֹד ('עלטערן זון') לסבא ('זיידע') אינו ברור. האם מדובר באותו אדם, או שמא מדובר בשני אנשים שונים (הסבא והדוֹד)?

[3] בדחן הוא מי שמחבר חרוזים (גראַמען) בחתונות ובאירועים משמחים.

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

_______________________________

תודה לד"ר בן-ציון קליבנסקי על עזרתו

'סֻכַּת אַמָּתַיִם, עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם': גלגוליו של שיר נשכח לסוכות

רפאל ספורטה, סֻכָּתֵנוּ יְרַקְרֶקֶת, [1957]; איור: איזה הרשקוביץ

א. אַ סוכּהלע אַ קליינע...

'אין סוכּה' (בסוכה) הוא אחד השירים המרגשים שיש באוצר הזמר ביידיש. דוברי יידיש, דתיים וחילוניים, מכירים היטב את השיר הזה ומתרפקים עליו בגעגועים. זהו שיר כל כך יפה, מתוק, מלודי ונוגע ללב, שגם תורגם לפחות שש פעמים לעברית, ואף על פי כן הוא נשכח מן הלב וכמעט שאינו מוכר בימינו. חג הסוכות שלפתחנו הוא אפוא הזדמנות נאותה להציגו מחדש ולנסות להתחקות אחר מקורותיו וגלגוליו, שכן דעות שונות יש על זהות המחבר ומקור הלחן, וגלגוליו רבים ומפתיעים.

לקראת חג הסוכות תשס"ח פרסם אליהו הכהן רשימה קצרה בכתב העת האינטרנטי חדשות בן עזר (מס' 282, 26 בספטמבר 2007) וכותרתה 'שיר נשכח לחג הסוכות'. כך כתב בפתח דבריו: 

היכן מסתתרים השירים הנשכחים ההם שזקנינו שרו שוב ושוב ואנחנו נותרנו רק עם בדל זיכרון מהם, רסיסי מילים ופירורי לחן, ואיננו יכולים לשחזרם. 

זה כמעט היה לי לשגרה. שיחת הטלפון או הפנייה האישית במכתב מתחילה בערך כך: 'אתה  התקווה האחרונה שלי. שברי השיר הזה מזדמזמים באוזניי כל הזמן. אני זוכרת רק שורה אחת מהשיר שאבי עליו השלום היה נוהג לשיר אותו. לא שמעתי מעולם הקלטה של השיר, אך המשפט הזה מנקר בי כל הזמן ואינני יודעת היכן להתחיל לחפש. אני משמיעה את  השורה הזו לידידים ומכרים, בניסיון נואש להציל אולי עוד שורה או עוד צליל אך ללא הועיל'.  

באחד המפגשים הספרותיים לפני שנים אחדות, קמה המשוררת והמלחינה תלמה אליגון והתוודתה בפני הקהל הוותיק שנכח באולם, כי אחד השירים האהובים מאד עליה הוא שיר ששמעה מפי אביה בילדותה, אלא שמאז היא לא מצאה מישהו היכול להצטרף אליה בשיר או לספר לה עליו. אמרה ומיד פתחה ושרה: 'סוכת אמתיים עשויה לוחותיים'... הצטרפתי אליה ולמחרת היום שלחתי אליה את השירון של גדוד מגיני השפה העברית בארץ ישראל משנת תרפ"ז שבו התפרסם השיר ללא ציון שם מחברו.  

מי שאהבה במיוחד להתרפק על השיר הזה היתה מיכל גור אריה ז"ל, אימה של המשוררת דליה רביקוביץ. זהו שיר ישן ונשכח, שהושר רבות בין כותלי הגימנסיה העברית הרצליה בשנות העשרים למאה שעברה, ומאז, למגינת לב, לא נדפס ולא הוקלט ולא נכלל ברפרטואר שירי חג הסוכות אצלנו. 

'אין סוכּה' הוא שיר פשוט, שלא לומר פשטני, שבו מספר המשורר בדרך אידילית-רומנטית על סוכת ארעי קטנה ודלה, שאותה בנה במאמצים רבים מקרשים פשוטים ומעט סכך. הרוחות הקרות שנושבות בחוץ – ובחודש תשרי כבר מנשבות במזרח אירופה רוחות קרות! – מאיימות לכבות את הנר שמאיר בפנים. רעייתו של גיבור השיר, שמגישה לאישהּ את ארוחת החג לאור הנר הדועך, חוששת גם היא מפני הרוחות. והנה קורה דבר פלא ('חידוש'): כאשר עושה הגבר קידוש, ה'רוח' מנצחת את ה'חומר'. הרוחות נרתעות כביכול ומכאן ואילך שלהבת הנר יציבה ומפיקה רוגע ושלווה. הסוכה היא אפוא מעין 'מבצר', מטפורה ליציבות חיי המשפחה היהודית, ואולי גם – כפי שאכן הובן השיר בכל הגרסאות שנמשכו מן המקור – לכוח העמידה של העם היהודי מול אויביו הקמים עליו בכל דור ודור.

זהו שיר 'עממי' במלוא מובן המילה. למרות שאנו יודעים בדיוק מי כתב אותו ומה היה נוסחו המקורי, במשך השנים עשה בו 'העם' כבתוך שלו. לשיר הודבקו מילים חדשות ושורות חדשות שהמחבר לא העלה על דעתו.

יהודים בקאליש (פולין) לפני הסוכה (ספר קאליש, ב, תל אביב 1967)

הנה קודם כל שני ביצועים של השיר ביידיש: ישן וחדש, מלודי וקצבי.

הראשון, והמוקדם ביותר שמצאתי, מושר בפי להקה משנות השישים, שכינתה עצמה בשם The Rabbis' Sons (בני הרבנים), ומנהיגה היה ברוך צ'ייט (חייט), לימים רב בעצמו וראש ישיבה, שעלה לישראל והלחין כמה מן השירים החסידיים הידועים והאהובים ביותר ('מי האיש', 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'). ההקלטה היא משנת 1968.

הוספה: פרופ' לואיס גלינרט מאוניברסיטת דרטמות בארה"ב הפנה את תשומת לבי להקלטה מוקדמת בהרבה שהוטבעה בשנת 1930 על גבי תקליט של חברת 'ויקטור'. השרים הם חברי מקהלת גברים 'הזמיר' מאירופה (לא צוין מהיכן בדיוק; אבל מדובר במקהלת 'הזמיר' מציריך בניצוחו של יוסף פרוינד). הלחן זהה אבל העיבוד המוזיקלי קצת שונה. ניתן לגשת לתקליט ולהקלטה כאן (ארכיון האינטרנט).

הביצוע השני הוא חדש ומושר בפי הרכב המתקרא 'גִּימְזוּ בְּלוּז בַּנְד', שהקליטו את השיר באלבומם 'מעבר לקו העֵרוּב' (2015). הנה הם בהופעה חיה בשנת 2018, בסגנון גרוּבי של עֵדוֹת הבלוז:

גם האזנה לא מקצועית לשני הביצועים מגלה הבדלי נוסח וסגנון רבים, כולל שילוב עברית בביצוע החדש. על מקצתם נעמוד בהמשך.

ב. מי חיבר את השיר?

במקורות שונים שמאזכרים את השיר הוא מיוחס ליוצר האנונימי המוכר בכינויו 'עממי', אך היו גם שייחסו אותו למשורר הדגול שמעון פְרוּג (למשל בספר זמר עם שיוזכר בהמשך, או באתר זמרשת).

זו טעות גמורה. לשיר יש אבא רשמי וחוקי והוא אברהם רייזן (1953-1876). רייזן, יליד קוידאנוב (פלך מינסק; היום בבלארוס), היגר לארה"ב בשנת 1911 ורוב ימיו חי בניו יורק. הוא חיבר מאות שירים, סיפורים ומאמרים והיה מן הדמויות המעצבות של תרבות יידיש החדשה.

רייזן היה יהודי חילוני, יידישיסט אדוק (הוא היה בין המשתתפים בוועידת צ'רנוביץ בשנת 1908, שדנה במעמדה של לשון יידיש), שמבחינה רעיונית גילה קירבה לקומוניזם ואף השתתף בקביעות בעיתון הקומוניסטי הניו-יורקי פֿרײַהייט (חרות). בשנת 1928 אף ביקר בברית המועצות והתקבל בה כגיבור תרבות, אך בעקבות העמדה הקומוניסטית הרשמית כלפי מאורעות תרפ"ט ניתק את קשריו עם העיתון הקומוניסטי. רייזן היה בן למשפחת סופרים ומשוררים: אביו קלמן (1921-1848) חיבר שירים בעברית וביידיש (על אחד מהם, 'אַ גוטע-וואָך' [שבוע טוב], כתבנו בעבר בבלוג); אחיו הצעיר, זלמן רייזן, בעצמו דמות מרכזית בתרבות יידיש, שחי בווילנה והיה ממייסדי מכון ייִוואָ, הוצא להורג על ידי הסובייטים אחרי 1939; האחות שרה רייזן (1974-1885), שהיגרה ב-1933 לארה"ב, הייתה גם היא משוררת יידיש.

גלויה שנדפסה לכבוד ביקורו של רייזן בברית המועצות, 1929 (Bidspirit)

ג. השיר המקורי, 1902

השיר 'אין סוכּה' נדפס לראשונה בשנת 1902, בשבועון יודישע פֿרויענוועלט (עולם הנשים היהודי), שראה אור בקרקוב בעריכתם של מרדכי ספקטור וחיים דב הורביץ – זה היה העיתון היהודי הראשון שקהל היעד שלו היה נשים (אף ששני העורכים, כמו רוב הכותבים, היו גברים)!

על פי המסורת שהתקבעה בעיתונות היהודית, מראשיתה ועד היום, נהגו עורכי העיתונים לפרסם בגיליונות שנדפסו סמוך לחגים שירים וסיפורים הקשורים בחג הממשמש ובא. כך גם היה במקרה שלפנינו: השיר נדפס בעמוד הראשון של גיליון חג סוכות תרס"ג (15 באוקטובר 1902). רייזן, שהיה אז בן 26 וגר בוורשה, חתם על שירו באחד משמות העט שלו: אלכסנדר סלומון (שלמה סלוצקי, אברהם רייזען: ביבליאָגראַפֿיע, ניו יורק 1956, מס' 121).

כתיבת שירי זמר לחגי ישראל אינה דבר מובן מאליו שהייתה לו מסורת ארוכה. רפרטואר שירי החגים, שאותם נהגו לזמר בבית, בסוכה, סביב שולחן ליל הסדר או מול מנורת חנוכה, כלל עד אז רק שירים 'דתיים' – פסוקי תפילה או תנ"ך – ורובם ככולם היו בלשון הקודש ולא ביידיש. שירי הווי או שירים בעלי תוכן לאומי-חילוני כמעט שלא היו בנמצא ואת שירו של רייזן יש לראות כחלק מהניסיון לחדש שירי זמר לחגים שאינם ספוגים באווירה דתית-הלכתית.

(דוגמה נוספת לכך הוא שירו החילוני של מרק ורשבסקי 'שמחת תורה', שנדפס בספרו יודישע פֿאָלקסלידער, קייב 1900, עמ' 63-60. שיר זה רוקן מתוכנו ו'גויר' לעברית על ידי לוין קיפניס בשירו 'אורחים לחג', שנדפס לראשונה ב-1922. קיפניס הפך אותו לשיר על ארבעת המינים ושמר רק על הלחן המקורי. ראו ברשימתה של גילה פלם בבלוג הספרייה הלאומית, 2 באוקטובר 2019).

ובעמוד הבא:

נוסח זה הוא בן שמונה בתים קצרים ובכל בית שלוש שורות. הנה הם (בכתיב מודרני) ולצדם תרגום מילולי לעברית:

אַ סוכּה אַ קליינע // סוכה קטנטונת
פֿון ברעטער געמיינע // מקרשים פשוטים עשוייה
האָב איך קוים מיט צרות געמאַכט! // בניתיה בעמל רב.

געדעקט דעם דאַך // כיסיתי הגג
מיט אַ ביסעלע סכך, // עם מעט סכך,
און כ'זיץ אין איר סוכּות בײַ נאַכט. // ואשב בה בליל החג.

פֿון ווינט דעם קאַלטן, // מרוח קרה,
וואָס בלאָזט דורך די שפּאַלטן, // שנושבת בסדקים,
מײַן ליכטעלע לעשן זיך וויל; – // נרי הקטן עוד מעט יִכְבֶּה; –

דאָ מאַך איך מיר קידוש, // כאן אעשה קידוש,
און זעט נאָר אַ חידוש: // וראו-נא חידוש [דבר פלא]:
מײַן ליכטל ברענט רויִק און שטיל! // נרי אז יאיר ברוגע ובהשקט!

מיט פֿאַרזאָרגטן געזיכט, // בפנים מודאגות,
דאָס ערשטע געריכט // את המנה הראשונה
טראָגט מיר מײַן ווײַב באַלד אַרײַן; // תגיש לי מיד רעייתי;

זי שטעלט זיך אַוועק // היא תעמוד במקומה 

און זאָגט, ווי מיט שרעק: // ותאמר בְּיִרְאָה: 

דער ווינט וואַרפֿט די סוכּה באַלד אַײַן! // הרוח תיכף תפיל את הסוכה!

– עט זײַ ניט קיין נאַר // 'אל נא תהיי טיפשה

און האָב ניט קיין צער //  ואל תצטערי –

עס זאָל דיר דער ווינט ניט טאָן באַנג: // הרוח אל תגרום לך להצטער:

ניט זעלטן זיי קומן // לפרקים הן תבואנה

די ווינטען און ברומען // הרוחות תַּרְעֵשְׁנָה

דאַך שטייט אונזערע סוכּה שוין לאַנג... // אבל הסוכה תעמוד לאורך זמן...

בשנת 1917 נדפס השיר במהדורה הראשונה של אַלע ווערק ('כל כתבי') של אברהם רייזן, שראתה אור בניו יורק ב-12 כרכים (!) לציון יובל שנותיו של המחבר. אפשר להניח שרייזן עבר בעצמו על השירים, הגיהם ואישרם להדפסה. והנה במהדורה מעין-רשמית זו (וכך גם במהדורת געזאַמלטע שריפֿטן, 5, ניו יורק 1928) השמיט רייזן את ארבעת הבתים האחרונים והותיר על כנם רק את ארבעה הבתים הראשונים. למעשה, רייזן ויתר על הדיאלוג בין מקים הסוכה לבין רעייתו, שהתאים לבמה המקורית שנועדה לנשים.

כך ראה המשורר את פרי רוחו:

אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, 5: ליעדער, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 142

האם מלכתחילה התאים רייזן את מילות השיר לניגון-עם שהכיר ('אין פֿאָלקס-טאָן')? אני משער שכן, אף כי קשה לקבוע זאת בוודאות. באותה מידה אפשר לשער שמיד עם פרסומו של השיר הודבק לו לחן עממי שרייזן כלל לא שיערו.

ככל הנראה, רייזן עצמו לא ייחס חשיבות גדולה לשיר ולא ראה בו את פסגת יצירתו. הוא לא תיקן אותו, ככל הידוע לא התייחס לשינויי הנוסח הרבים, ואף נמנע מלהדפיסו בקבצים שונים שנועדו לילדים וראו אור בחייו (למשל, אברהם רייזען, 50 לידער: א מתנה די קינדער פֿון די אידישע שולן, ניו יורק 1926; אברהם רייזען, לידער צום זינגען מיט די נאָטן, ניו יורק 1947).

ד. התפשטות השיר

אין ספק שהשיר ומנגינתו התחבבו והתפשטו בתוך זמן לא רב. הם נפוצו בעיקר בבתי הספר החילוניים ביידיש במזרח אירופה, בצפון אמריקה וגם בדרומה. עדות לפופולריות של השיר היא קליטתו והדפסתו בארבעה ספרים: די נײַע שול (וילנה 1914); 50 יודישע קינדערלידער (מוסקווה 1916); Ost und West (ברלין 1916). גרסה נוספת, שנדפסה בספר גנבֿים-לידער (ורשה 1928), תיעדה נוסח מוקדם שנרשם כבר בשנת 1913.

די נײַע שול (בית הספר החדש), ספר יידיש להוראת האלף-בית, ראה אור בווילנה ב-1914 בעריכתו של דוד הוכברג. בגרסה זו הובאו רק ארבעת הבתים הראשונים, כמו בגרסה הקנונית של השיר שנדפסה מאוחר יותר ב'כל כתבי'.

ד' האָכבערג, די נײַע שול, וילנה: קלצקין, תרע"ד, עמ' 94 

שנתיים אחר כך, ב-1916, נדפס השיר במוסקווה בקובץ החלוצי שערך המוזיקולוג והמלחין יואל אנגל (1927-1868): 50 יודישע קינדערלידער (חמישים שירי ילדים). אנגל – אבי המחקר הביקורתי של שירי העם היהודיים, שאף השתתף במשלחת האתנוגרפית הידועה של אנ-סקי בשנת 1912 – ציין בהקדמתו שספרו של הוכברג היה אחד ממקורותיו, ועל כן אין זה פלא שגם כאן השיר הוא בן ארבעה בתים בלבד.

50 יודישע קינדערלידער, מהדורה ראשונה: מוסקווה 1916, עמ' 8

החידוש בספרו של אנגל היה צירוף התווים:

תווים אלה שונים לגמרי מן הלחן המוכר והרווח והם פרי רוחו של יואל אנגל. ספרו של אנגל ראה אור בשתי מהדורות נוספות (מוסקווה 1918; ברלין 1923) והשירים שבו תורגמו לעברית בידי הסופר שמחה גוטמן (ש. בן-ציון). אל הלחן ואל התרגום לעברית נחזור בהמשך.

גרסה מקורית זו הועתקה כלשונה בספרי לימוד נוספים – מה שככל הנראה משקף את היותו של השיר חלק מתוכנית הלימודים של בתי הספר החילוניים ביידיש – למשל ספרו של יעקב לוין, בלומען: טעקסטען פֿון לידער צו זינגען אין די אידישע שולען (פרחים: טקסטים מתוך שירים לשירה בבתי ספר יהודים), ניו יורק 1920, עמ' 53.

בשלהי אותה שנה, בגיליון אוקטובר-נובמבר 1916 של הירחון Ost und West, פרסם העורך וחובב הפולקלור ליאו ווינץ (1952-1876) את השיר, תחת הכותרת Sukkele (סוכֶּלֶה; סוּכּוֹנֶת), והגדירו Juedisches volkslied (שיר-עם יהודי). לשיר נלוו תווים שעיבד המלחין אַרְנוֹ נאדל (1943-1878), עורך המדור המוזיקלי של העיתון. התווים הללו מייצגים את השיר בלחן המוכר לנו והרווח היום.

  Ost und West, October-November 1916, col. 399-400
סריקה: הספרייה של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט על נהר מיין

יש הבדלי נוסח רבים בין שירו המקורי של רייזן מ-1902 לבין הפרסום בגרמנית. מקצת השינויים קשורים ב'גירמוּן' היידיש, אך העיקר הוא שכמה מבתי השיר נערכו וקיבלו פנים חדשות (למשל, נשמטו השורות החרוזות על 'קידוש' ו'חידוש').

הנה הבתים האחרונים בגרסה המגוּרמנת של ווינץ, שגדושה בשיבושי לשון:

               ,Die Winten, die kalte

,Sie blosen durch die Spalte

.Un Löeschen die Lichterlech aus

,Die Winten, wos sie kummen

,Un seltsam, wos sie brummen

.Ich sitz in Sukke asllein

Dos erste Gericht mit blassem Gesicht

.Trogt mir mein Weibele arain

:Sie stellt sich aweg un sogt mit a schreck

  .Dos Sukkele falt schon bald ein

:Sie nit kein Narr un hob net kein Zaar

.Dos Sukkele steht schoin ganz lang

אפשר להניח שווינץ לא ראה את ההדפסה של השיר המקורי, וגם לא את מהדורת יואל אנגל שנדפסה במקביל. לפניו עמדה כנראה גרסה אחרת, אולי בכתב יד ואולי – מה שנראה סביר יותר – שמע אותה בעל-פה ורשם בעצמו את המילים. אפשר להניח שמקצת משינויי הנוסח היו פרי התאמה טבעית של מילים למנגינה.

Ost und West (מזרח ומערב), שראה אור בברלין בשנים 1923-1901, היה עיתון חשוב של ציוני גרמניה שעסק בתרבות וביהדות ברוחו של מרטין בובר. מייסדו ליאו ווינץ (יחד עם דיוויס טריטש) אהב וליקט שירי עם יהודיים. הוא פרסם בגיליונות כתב העת עשרות שירי עם, רובם מיידיש, עם תווים, ואף טרח לרשום על השירים ועל התווים זכויות יוצרים (ראו בתחתית האיור בצד שמאל). ווינץ עלה לארץ ישראל בשנת 1935, עסק בפעילות מו"לית (היה לפרק זמן מבעלי העיתון דֹּאר היום) והמשיך לגלות עניין במוזיקה יהודית.

ליאו ווינץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

תו ספר (אקס ליבריס) של ליאו ווינץ

ארנו נאדל (ויקיפדיה)

ארנו נאדל, יליד וילנה שהשתקע בברלין, היה מוזיקולוג ידוע ומנצח מקהלות, שעיבד וחיבר ליוויים למאות מנגינות. הוא ערך את המוסף המוזיקלי של Ost und West, ולפיכך העביר לו ווינץ את החומרים העממיים שליקט, על מנת שיכין להם עיבודים מוזיקליים ואחר כך גם תווים, שבמקרה זה כללו גם ליווי בפסנתר. נאדל נספה בשואה במחנה המוות אושוויץ.

ב-1917, זמן לא רב אחרי הפרסום ב-Ost und West, הדפיס נאדל את השיר על תוויו בסדרת Jontefflieder (שירי חגים) שלו, שיצאה בברלין בהוצאת Jüdischer Verlag. המילים נשארו דומות לנוסח ווינץ אך עברו התאמה מסוימת ליידיש.

הגרסה המוקדמת ביותר של השיר המעובד היא משנת 1913, וזאת אף על פי שנדפסה רק בשנת 1928. היא נרשמה על ידי הפולקלוריסט שמואל לֶהמַן בספרו גנבֿים-לידער מיט מעלאָדיעס (שירי גנבים עם מנגינות). בספר זה ובחשיבותו לבירור מקור הלחן נדון בהמשך:

גנבֿים-לידער, עמ' 229

חוץ משינויים קטנים, כמו למשל, ה'ערשטע געריכט' (מנה ראשונה) שהוחלפה ב'צווייטן געריכט' (מנה שנייה), מתכתב נוסח זה עם הנוסח שפירסם ווינץ. 

להמן רשם את נוסח השיר כפי ששמעוֹ בשנת 1913 ממשה ליפשיץ מהעיירה מיר שבפלך מינסק. במילים אחרות, לפנינו נוסח שמשקף גרסה – כנראה אחת מני רבות – שהושרה בקרב 'העם'. זהו אפוא הגלגול המתועד הראשון של השיר המקורי, שכזכור נדפס לראשונה ב-1902.

ה. משיר חילוני לשיר חסידי

מחברים עלומי שם לא היססו לערוך את הטקסט המקורי של רייזן, 'לתקנו' ולהוסיף לו מכל הבא ליד. בכמה גרסאות שורבבו לשיר תוספות שנועדו לחזק את אופיו הדתי והלאומי.

הנה אחת מהן שנדפסה בספר החרדי דאָס פֿלאַם פֿון אַמאָל: ניגוני ישראל (הלהבה של פעם), ניו יורק 2007:

דאָס פֿלאַם פֿון אַמאָל, עמ' רע-רעא

בנוסף למחיקת הצירוף האידיומטי ביידיש 'האָב איך קוים מיט צרות געמאַכט' (בניתיה בעמל רב) והחלפתו בשורה הסתמית 'האָב איך מיר אַ סוכּה'לע געמאַכט', כדאי לשים לב גם להפיכת האישה ('מײַן ווײַב'), שהופיעה בשיר המקורי, לבת ('מײַן טאָכטערל'). 

מעניינות הן השורות האחרונות בגרסה החרדית, שמחזקות את אופיו הדתי של השיר ומבססות את מעמדה הסמלי של הסוכה, שעומדת איתן כבר אלפיים שנה מול הקמים נגד העם היהודי ('עס איז שוין גאָר / באַלד צוויי טויזענט יאָר / און די סוכּה'לע שטייט נאָך גאַנץ לאַנג'). כך היא גם השורה המשורבבת האחרונה, שמושרת בלשון הקודש בתוספת הבלתי נמנעת של ה'אוי' היידישאי:

אוי, הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

שורת תפילה זו, שנאמרת בחג הסוכות בברכת המזון, מקורה בנבואת עמוס, ט 11: 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם'.

הנה ביצוע יפה של הזַמָּר החסידי פישל בייגל, שהוקלט בשנת 1991 באלבום 'היימישע אידישע געזאַנגען'. זהו ביצוע חסידי שמבוסס על טקסט מאוחר ומעובד (כולל שירבוב של שיר נוסף):

שיר זה התחבב כל כך על חסידים, עד שברשימה שהתפרסמה בסוכות תשע"ח באתר אינטרנט חב"די-משיחיסטי, תחת הכותרת היומרנית 'סיפורו של הניגון "א סוכה'לה א קליינע": בלעדי', גרס הכותב שניאור גרינפלד (ללא שום הוכחה) כי מקורו של הלחן הוא 'ניגון חסידי עתיק'...

וכך הפך שיר סוכות תמים, שמילותיו נכתבו על ידי יידישיסט חילוני ולחנו העממי – כפי שנראה בהמשך – מקורו ככל הנראה בשיר של אנשי העולם התחתון, לשיר אהוב שמושר מזה עשרות שנים בעיקר בחוגים חסידיים. גלגולו של ניגון...

הוספה: הנה שירה עזה של שירנו בהתכנסות של חסידי צאנז-קלויזנבורג ובנוכחות אדמו"רם, בחג סוכות תשפ"ב (אוקטובר 2021). השיר נמצא בתזמון 04:45.

ו. מקור הלחן: שיר ילדים או שיר גנבים?

יואל אנגל (משמאל) מקליט באמצעות פונוגרף (ויקיפדיה)

יואל אנגל ציין בהקדמתו לספר 50 שירים לילדים (ברלין 1923, בהוצאת 'יוּבל' שאותה הקים וניהל), כי כל הלחנים לשירים שבקובץ, למעט חמישה ש'נלקחו מפי העם', הם יצירותיו שלו:

גם על זה צריך אני להעיר כאן – לאחר שבאחדות ממנגינותי אלו השתמשו אחרים כבמנגינות-עם – כי רק חמש יש בספר זה שנלקחו מפי העם, והשאר כולן נתחברו לכתחילה על ידי.

בתוכן העניינים ציין אנגל את שמות השירים שלא הלחין והם 'במנגינת העם' (מס' 7, 12, 24, 25, 27), ולפי ש'בסוכה' (מס' 9) אינו אחד מהם, עולה בבירור כי אנגל ייחס לעצמו את הלחן.

כפי שציינו למעלה (בסעיף ד, ליד תווי השיר שהדפיס אנגל ב-1916) מדובר בלחן שונה לגמרי מהלחן המוכר לנו היום (שתוֹאם את העיבוד של ארנו נאדל שהובא לעיל). לחנו של אנגל לא התפשט ולמיטב ידיעתי הוקלט רק פעם אחת על ידי החזן לואיס דנטו בתקליטורו משנת 1989: (1908-1924) Masters of the Jewish Art Song: The St. Petersburg School

כדי לסבך את התמונה נפנה את מבטנו לספר יוצא דופן ונדיר ושמו גנבֿים-לידער מיט מעלאָדיעס (שירי גנבים עם לחנים). ספר זה נדפס בוורשה בשנת 1928 על ידי הפולקלוריסט והאתנוגרף שמואל לֶהמַן (1941-1886), שאסף לתוכו עשרות שירים ולחנים שהושרו בקרב גנבים, כייסים, סרסורים, אסירים ואנשי העולם התחתון. להמן, יליד העיירה סוחצ'וב, מת בגטו ורשה ואוספיו החשובים ירדו לטמיון (ראו עליו בפירוט: Itzik Nakhmen Gottesman, Defining the Yiddish Nation: The Jewish Folklorists of Poland, Wayne State University Press, 2003).

אחד השירים שליקט נקרא 'די ערשטע נאַכט' (הלילה הראשון), והוא מספר על סבלותיהם של המגוייסים לצבא הצאר. את השיר רשם להמן בשנת 1911 מפי מסרן ורשאי ושמו אברהם מליגאַזש (עמ' 77-76).

בהוספות שהדפיס להמן בסוף הספר (עמ' 229-228) הוא הביא בתים נוספים של השיר (שעוסקים בלילה הרביעי, החמישי, השישי והשביעי של המגוייס) וציין שלחן שיר זה דומה להפליא לשיר 'אַ סוכּה אַ קליינע'!

ואכן, ניתן בקלות לזמר את שיר 'הלילה הראשון' גם במנגינת שיר הסוכה המוכרת לנו.

להמן רשם גם את נוסח שיר הסוכה כפי ששמעוֹ ממשה ליפשיץ מהעיירה מיר בשנת 1913. במילים אחרות, לפנינו נוסח מוקדם של הלחן שמשקף את הגרסה שהושרה בקרב 'העם' והודבקה לשירו המקורי של רייזן. למרות שהספר נדפס רק ב-1928 זהו בעצם הגלגול הראשון של השיר, שכזכור נדפס לראשונה ב-1902.

לסיכום: לשיר הסוכה היו שני לחנים שונים. המוקדם ביותר, שתועד על ידי להמן ב-1913, ושלוש שנים אחר כך – ובלי שום קשר – עובד על ידי ארנו נאדל, הוא הלחן העממי הרווח, שמקורו כנראה בשיר של מגוייסים לצבא הצאר ('די ערשטע נאַכט'); הלחן השני נכתב על ידי יואל אנגל ופורסם לראשונה ב-1916, אך הוא לא נפוץ וכמעט שאינו מוכר.

ז. התרגומים לעברית

לפחות שישה תרגומים שונים לעברית מצויים בידינו. הנה הם לפי סדר הדפסתם. למרבית הפלא והצער אין בידינו ולוּ הקלטה אחת של השיר בעברית:

א. פינתי שאננה, 1923

בשנת 1923 הדפיס יואל אנגל בהוצאת יוּבַל שבברלין את הספר 50 זמירות לילדים. זו המהדורה העברית של 50 יודישע קינדערלידער, קובץ המנגינות ביידיש שהוציא אנגל לראשונה בשנת 1916 ושנזכר לעיל. כל השירים תורגמו או נכתבו מחדש בידי הסופר הארץ-ישראלי שמחה גוטמן, הוא ש. בן-ציון.

הנה תרגומו היפה של ש. בן-ציון, ולפי שהמקור הוא מהדורת אנגל גם התרגום הוא בן שני בתים בלבד:

וכאן גם התווים:

השיר והלחן נדפסו שוב בשירון לסוכות שערכה המורה למוזיקה הדסה שרמן (1992-1910) עבור מקהלת תלמידיה בגימנסיה הרצליה; שנת ההדפסה לא נרשמה אך מדובר כנראה בשנות הארבעים או החמישים.

כפי שאפשר לראות גם בנוסח הזה חלו ידיים ומקצת המילים המקוריות שונו (למשל השורות הראשונות, 'פִּנָתִי שָׁאֲנַנָּה / סוכתי הקטנה'' הוחלפו ל'סוכה קטנה / סוכה נאה'; השורה האחרונה, 'הָהֵלָּה, אֵל, אורו הזך', שהיא קשה להבנה ולהיגוי, הוחלפה ב'יאיר באורו הזך').

ב. סֻכַּת אַמָּתַיִם, 1927

בשירון חנינא, שנדפס בשנת 1927 על ידי 'גדוד מָגִנֵּי השפה בארץ ישראל', נדפס השיר במדור 'שירים עממיים'. מעניין שקנאי השפה העברית בחרו להביא דווקא שיר שמקורו ביידיש, ואין להתפלא שעובדה זו לא צוינה כלל בשירון.

שֵׁם המתרגם לא צוין, אך במכתבו אליי שיער אליהו הכהן כי זהו ישראל דושמן, הגם שאין לו הוכחה כתובה לכך. כאן לראשונה תורגם לעברית הבית האחרון שכזכור לא היה במקור.

חנינא, תרפ"ז, עמ' נה-נו

גם גרסה זו זכתה להיות 'עממית' ונותרו ממנה מגוון של גרסאות בעל-פה שמקצתן נרשמו באתר 'זמרשת'.

ג. סוכה פְּעוּטוֹנֶת, 1946

זמר עם, עמ' 113

בקובץ החשוב זֶמֶר עָם: קובץ לפולקלורה מוסיקלית יהודית, שערכו יצחק אדל, יהויכין סטוצ'בסקי, שמשון מלצר ודב סדן (הוצאת מ' ניומן, תש"ו), פורסם תרגום שיר זה תחת הכותרת 'סוכה פעוטונת'.

גם כאן נוספו הבתים שלא היו במקור; אך 'אשתי החיוורת' הפכה ל'בתי הרכה'...

שם המתרגם לא צוין, אך הדעת נותנת שמדובר בדב סדן או בשמשון מלצר. גם כאן התרגום הותאם ללחן וניתן לשיר אותו בקלות.

בתוכן העניינים (עמ' 160) יוחס השיר המקורי בטעות לש' פרוג, ולפלא הדבר שסדן ומלצר, שכל רז בספרות יידיש לא אניס להם, לא ידעו ששיר זה חובר על ידי רייזן.

מה מקורה של הטעות? אני משער שעורכי זמר עם הביטו בתוכן העניינים שנדפס בסוף ספרו של אנגל (צילום העמוד השלם הובא למעלה), ושם מצאו את השיר כתוב מתחת לשיר 'לחג השבועות' שכתב פרוג...

ד. סוכה לי עשיתי, 1961

תרגום זה, פרי עטו של אהרן אשמן, נדפס לראשונה בספר דורות זינגען – בשירת הדורות, בעריכת שמואל בוגאַטש, ניו יורק: פֿאַרבאַנד ביכער פֿאַרלאַג, 1961, עמ' 243:

בשירת הדורות, עמ' 243

אשמן בוודאי התאים את המילים למנגינה המוכרת ואכן ניתן בקלות לזמרו.

המלחין מרדכי אוֹלָרִי-נוֹזִ'יק חיבר לחן חדש לתרגומו של אשמן והוא נדפס בספרו חמשים שירים מובחרים לילדים ולנוער, תל אביב: תרבות וחינוך,  1970, עמ' 23.

ה. סוכתי הפעוטה, 1965

בעיתון על המשמר פורסם לכבוד חג הסוכות תשכ"ז (1966) תרגום יפה ומיוחד במינו ששלח למערכת העיתון צבי טירספולסקי, יהודי כבן 75 שחי בנובוסיבירסק שבברית המועצות. התרגום נעשה על פי המבטא האשכנזי:

על המשמר, 5 באוקטובר 1966, עמ' 4

על פי דיווח של העיתונאי נח זבולוני (חרות, 5 בנובמבר 1965) תרגום זה כבר נדפס שנה קודם לכן בכתב עת של יהודי רומניה.

ו. סוכה קטנה, קרשים פשוטים, 1984

תרגום עברי נוסף, שאינו מוצלח בלשון המעטה, נדפס בכרך השני של האנתולוגיה לשירי-עם ביידיש בעריכתם של אהרן וינקוֹבֶצקי, אבא קובנר וסיני לייכטר (אנטאָלאָגיע פֿון ייִדישע פֿאָלקסלידער, ב, מאגנס, תשמ"ד, עמ' 190-189). שֵׁם המתרגם לא צוין, ונראה שזהו מעשה ידיו של אחד העורכים. טעות נוספת שנעשתה במהדורה זו היא ייחוס הלחן למלחין היהודי אמריקני סולומון גוֹלוּבּ (1952-1887), על אף שאין לו כל קשר ללחן זה.

אנטאָלאָגיע פֿון ייִדישע פֿאָלקסלידער, ב, עמ' 190

ח. תרגומים לשפות אחרות ועיבודים

במהלך הכתיבה של רשימה זו נתקלתי גם בכמה תרגומים של שיר הסוכה לשפות נוספות.

תרגום לגרמנית של גרסת ליאו ווינץ שנזכרה לעיל נעשה על ידי וויל פְּלֶס (Will Pless); העיבוד המוזיקלי נעשה על ידי ב' לבנזון (Lebenson). גזיר העתון שבו נמצא התרגום שמור באוסף מאיר נוי שבמחלקה למוזיקה בספרייה הלאומית, אך מקורו אינו מזוהה ועל פי צדו השני של הדף אפשר לקבוע שנדפס ב-1928.

תרגום מוצלח של שיר הסוכה לאנגלית הובא באתר האינטרנט החסידי Zog a Niggun:

,A sukkaleh, quite small

;Wooden planks for each wall

.Lovingly I stood them upright

I laid thatch as a ceiling

,And now, filled with deep feeling

.I sit in my sukkaleh at night

,A chill wind attacks

;Blowing through the cracks

.The candles, they flicker and yearn

It’s so strange a thing

,That as the Kiddush I sing

.The flames, calmed, now quietly burn

,In comes my daughter

;Bearing hot food and water

.Worry on her face like a pall

She just stands there shaking

,And, her voice nearly breaking

!”Says “Tattenyu, the sukkah’s going to fall

;Dear daughter, don’t fret
.It hasn’t fallen yet
.The sukkah will be fine, understand
,There have been many such fears
;For nigh two thousand years
.Yet the sukkahleh continues to stand

עיבוד ('באַאַרבעט') מעניין של שירו של רייזן נכתב על ידי מרדכי ריווֶסמן (1924-1868), סופר ומשורר יהודי רוסי שכתב למבוגרים ולילדים (שירו 'חנוכּה, אוי חנוכּה, אַ יום-טוב אַ שיינער' מוכר בתרגומו של אברהם אברונין 'ימי החנוכה חנוכת מקדשנו'), ובאחרית ימיו הזדהה כקומוניסט. שירו 'אַ סוכּהלע' הולחן על ידי מיכְל גֶלְבָּרְט ונדפס בספרה של שרה פישר, היים און משפּחה: ימים טובים, בואנוס איירס, תש"ח, עמ' 132-131.

 חג סוכות שמח לקהל קוראי הבלוג!

סוכות בבתי אונגרין בירושלים, 2012 (צילום: ברוך גיאן)

_______________________________________

תודתי לאליהו הכהן, לד"ר מיכאל לוקין, לפרופסור אברהם נוברשטרן  שעמם התייעצתי בכתיבת רשימה זו. תודה ליודל פאדווא מברוקלין, ששלח לי סריקה איכותית של השבועון יודישע פֿרויענוועלט בו הופיע השיר המקורי.