שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' (א)

חלוצים רוקדים, מתוך סדרת 'החלוצים' של מאיר גור אריה, ירושלים תרפ"ה

לקראת יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל

מאת אליהו הכהן

באחד ממפגשי הסיפורים והזמר, שנערכו מדי שנה בסוכתו של הגאוגרף ואיש ידיעת הארץ מנשה (מנשקה) הראל (2014-1917) במוצא, סיפר ההיסטוריון דב לוין (2016-1925) על חוויה מרגשת שנותרה צרובה בזיכרונו מאז שנות ילדותו בעיר קוֹבְנָה בליטא: 

מדי בוקר, עם הנץ השחר, היה אבי מתקרב אל מיטתי, מרים בעדינות את שולי שמיכתי, ומתחיל לשיר בקולו הערב והצלול את השיר 'שאו ציונה נס ודגל'. זו הייתה תרועת ההשכמה הקבועה שהעירה אותי משנתי, ומאז נשתל השיר הזה במחוזות הגעגועים המלווים אותי כל ימי.

להבדיל מ'להיטי' העלייה הראשונה, כמו 'חושו אחים חושו', 'יה חי לילי', וכמובן 'התקווה' ('תקוותנו'), שהושרו לראשונה בפי חלוצי המתיישבים בארץ ויוּצְאוּ מכאן לגולה, השיר 'שאו ציונה נס ודגל' הובא מהגולה לכאן. 

'נס ציונה' – זה היה שמו המקורי של השיר – חובר על ידי נח רוזנבלום (1915-1864) בשלהי המאה ה-19 בסנקט פטרבורג שברוסיה, הולחן סמוך לכך בידי נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי (1931-1864) בעיר קאליש שבפולין, ורק בראשית המאה העשרים הגיע לארץ. מאז ועד היום שיר זה הוא אחד מן השירים המלהיבים של ימי ראשיתה של הציונות שלא נס ליחו ולא אבד טעמו. 

הבה ניזכר בשיר לצלילי תזמורת צה"ל ומקהלת צה"ל בעיבודו המוזיקלי המוכר של יצחק (זיקו) גרציאני:

 

אין זה דבר של מה בכך, ובוודאי לא דבר המובן מאליו, ששיר בן יותר ממאה ועשרים שנה עדיין מושר בימינו. והנה, 'שאו ציונה' מושר דרך קבע בטקסי העלאת המשואות של יום העצמאות שנערכים בכל שנה בהר הרצל בירושלים. 

הנה 'שאו ציונה' כפי שהושר בטקס של שנת 2016:

א. שאו נס ציונה: גלגוליו של פסוק

'בארצנו', צללית של חריש, אהל ועץ תמר (ליפה שָׁפֶר, לִמְדוּ עברית, ורשה: א' גיטלין, 1935, עמ' 101)

להצלחת השיר תרם גם עיתוי פרסומו. הוא חובר בשנת 1898, בימים שבהם רשמי הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שנה קודם לכן, הדהדו בכל תפוצות הגולה ועוררו תקוות לשחר חדש. מנהיגותו המרשימה של הרצל, שנחשפה לראשונה בפומבי, האיצה את ההתעוררות הלאומית והפיחה רוח חיים בכל ענפי היצירה. גם הזמר העברי פרש אז כנפיים. התפשטותם של השירים הלאומיים החדשים, ובראשם 'התקווה', 'שם במקום ארזים' ו'שאו ציונה נס ודגל', כמו גם הופעתם של שירונים עבריים חדשים, הביאו את השירים הללו גם לקהילות קטנות ורחוקות ובכך קירבו אותם לציונות ולזמר העברי. יחסי גומלין נוצרו בין התסיסה הלאומית לבין הזמר העברי: ההתעוררות הלאומית הובילה לחיבור שירי ציון חדשים, ובה בעת שירים אלו תרמו לקידום הרעיון הציוני. בזכות ההשפעה המלהיבה של השירים, יישוב הארץ לא נראה משאת נפש ערטילאית אלא חזון בר מימוש. המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, איש העלייה השנייה, העיד כי שירו של מרדכי צבי מאנה, 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה'), שינה את עולמו והיה שיקול מכריע בהחלטתו לעלות לארץ ישראל. הוא לא היה היחיד.

הקריאה 'שאו נס ציונה', שמקורה בדברי ירמיהו 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ' (ד 6), לא הייתה חדשה. היא הופיעה עוד לפני כן בשירי חיבת ציון, והנה כמה דוגמאות:

אברהם בער גוטלובר (1899-1811) חיבר בשנת 1882 שיר בשם 'נס ציונה' (כל שירי מהללאל, א, ורשה 1890, עמ' 236-233), וכמוטו לשירו בחר בפסוק הנזכר מירמיהו. גוטלובר, מן המשכילים בני הדור הישן שנתפסו לחיבת ציון, כתב שיר זה בערוב ימיו ובפאתוס מרומם:

הַאֵין הַקּוֹל קֹרֵא: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה? / צִיּוֹנָה! צִיּוֹנָה! קֵדְמָה מִזְרָחָה! / שָׁם יִשְׂרָאֵל גֶּפֶן אָשְׁרְךָ פָּרָחָה, / שָֹם עֶרֶשׂ יַלְדוּתְךָ, שָׁם לְעָם הָיִיתָ / ... שָׁמָּה תַּזְכִּירְךָ כָּל מַצֶבֶת קֶבֶר / כִּי עַם אַתָּה וּלְךָ תִּקְוָה וָשֶׁבֶר.

הוא הציע לאֶחיו, יהודי רוסיה, לזנוח את הנהירה לאמריקה ('הארץ החדשה') והטיף לעלות לארץ כנען:

הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת, / אוּלָם לא לְךָ עַמִּי שָׁמָּה לָלֶכֶת, / ... אֲבוֹתֶיךָ אַדְמָתָהּ לא חָרָשׁוּ, / וּבַעֲפָרָהּ גִּזְעֶיךָ לֹא שֹׁרָשׁוּ, / ... לֹא כֵן  אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ אֶרֶץ כְּנַעַן, / שָׁם כָּל כָּפִיס מֵעֵץ יִתֶּן קוֹל וְיַעַן: / אֲבוֹתֶיךָ מֵעוֹלָם פֹּה יָשָׁבוּ! / הֵן פֹּה גִּבּוֹרֶיךָ כָּבוֹד נָחָלוּ. 

אני מזכיר שיר קדם-ציוני זה כמענה למשאלה נוגעת ללב שהביע גוטלובר הישיש בבית האחרון:

הֵן זָקֵן אָנֹכִי וְיָמִים שָׂבֵעַ, / אִם אֶרְאֶה פְדוּתְךִ עַמִּי, מִי יוֹדֵעַ? / ... אַךְ בֹּא יָבֹא יוֹם שֶׁקִּיוִּיתִי אָנִי, / בֹּא יָבֹא! – וּבְבוֹאוֹ וּזְכַרְתָּנִי!  

אברהם דב גוטלובר (המקהלה או גלריה של שָׁרֵי ישראל, לונדון 1903, מס' 6)

שנה אחר כך, 1883, חתם פטרון הביל"ויים יחיאל מיכל פינס את שירו 'חושו אחים חושו' במשפט 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה, כְּעַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה'. 

שער הקובץ לוית חן, ורשה תרמ"ז

בשנת 1887 אנו נפגשים שוב בצירוף מילים זה, הפעם מעטו של המשורר מרדכי צבי מאנה (1886-1859),
שמת בדמי ימיו. מאנה, שכבר שכב אז על ערש דווי, הפליא לתרגם מרוסית את 'משיח בן דוד', יצירתו הנשכחת של שמעון פרוג (1916-1860), גדול משוררי חיבת ציון בשפות לעז. תרגומו של מאנה פורסם בקובץ לוית חן (בעריכת שאול פנחס רבינוביץ), שראה אור שנה לאחר פטירתו של מאנה. התרגום, שנדפס בניקוד מלא, הוא מלאכת מחשבת של לשון עברית דשנה וקולחת. 

הפרק האחרון ביצירתו של פרוג הוקדש להתחדשות ההתיישבות היהודית בארץ, ובין היתר נכתב בו (בתרגום מאנה):

רוח חדש, רוח החופש והדרור, רוח אהבת מורשת קדומים, רוח אהבת עבודת האדמה בא עתה כטל תחייה ללב עמנו האנוש. העם אשר נתן גוו למכים ולחייו לְמוֹרְטִים יתנשא עתה על כנפי נשרים על פני האדמה המלאה חמס ושוד ונהי, ויכונן מעופו אל המקום אשר אלהי הצבאות ינחהו שמה, לִמְקוֹם 'שָׁם זִכְרֹנוֹת קֶדֶם עֲלֵי כָּל שַׁעַל / יַזְכִּירוּנוּ כִּי שִׁמְשֵׁנוּ עוֹד תַּעַל!' (עמ' 70-69)

בבית המסיים פנה פרוג בקריאה הפטריוטית: 'הרימו דגל ושאו נס ציונה!' (עמ' 71).

ב-1896, תשע שנים אחר כך, יעשה שאול טשרניחובסקי שימוש באותם מילים ממש בשירו 'ניטשו צללים': 'אִם גַּם יֶאֱחַר יוֹם הַגְּאֻלָּה,/ יִצְעַד שַׁעַל, שַׁעַל. / אַל תִּוָּאֵשׁ אֲסִיר תִּקְוָה – / עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!'

לא יצא זמן רב וטשרניחובסקי הצעיר נזקק גם לפסוקי 'נס ציונה'. ב-1897, שנה קודם שכתב נח רוזנבלום בפטרבורג את שירו 'נס ציונה', חיבר טשרניחובסקי באודסה שיר בשם זהה שאותו הקדיש לאגודה ציונית בשם זה, אלא ששירו של רוזנבלום נדפס קודם... 'נס ציונה' של רוזנבלום פורסם בכרך הראשון של כתב העת האשכול (קרקוב תרנ"ח), ואילו 'נס ציונה' של טשרניחובסקי פורסם רק כעבור שנתיים, בכרך השלישי של אותו כתב עת (תר"ס). 

השם המשותף של שני השירים וסמיכות זמן חיבורם גרמו לא פעם לאי-הבחנה ביניהם. בראשית הדרך שניהם נפוצו באותה מידה, אך עד מהרה נטה היקף התפוצה לעבר שירו של רוזנבלום, מן הסתם בזכות הלחן המלהיב שחובר לו. 

נס ציונה, האשכול, ג, קרקוב תר"ס, עמ' 9

הנה דורית פרקש שרה את 'נס ציונה' של טשרניחובסקי. הלחן מיוחס לניסן בלומנטל, החזן המפורסם של בית הכנסת של יוצאי ברודי באודסה.

ב. איך שיר נולד

הדפס אבן של 'נס ציונה' עם תרגום לגרמנית 
חתום: 'חִירָם', הוא הגרפיקאי והאנתרופולג אריך בְּרַאוּאֶר, 1919-1915
(תודה לד"ר גיל וייסבלאי על הזיהוי)
התווים, שנרשמו מימין לשמאל, הם כנראה של אברהם צבי אידלסון

אגדות רבות נפוצו על נסיבות לידתו של השיר. המוזיקאי יששכר פַאטֶר (2004-1912) סבר כי הולחן לכבוד ועידת קטוביץ, הוועידה הראשונה של חובבי ציון, שהתכנסה בשנת 1884 בעיר קטוביץ שבשלזיה (מוסיקה יהודית בפולין בין שתי מלחמות עולם, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 281). לפי גרסה אחרת, השיר הושר לראשונה כהמנון בטקס שנערך בשנת 1891 ובו ניתן השם 'נס ציונה' למושבה שנקראה עד אז ואדי חנין או נחלת ראובן. ירמיהו הלפרין הביא בספרו תיאור של הטקס הססגוני שבו אביו מיכאל הלפרן (1919-1860) דהר על סוסו, הניף דגל תכלת לבן שבמרכזו מגן דוד מוזהב, ולקריאת הקהל 'יחי הדגל העברי, דגל מחנה יהודה', החלו אנשי 'העשרות' – חבורת אנשי חיל שהקים הלפרן כדי להגן על המושבות – לשיר את 'ההמנון הצבאי שלנו'. ומה היה ההמנון? 'שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה' (ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, הדר, תשכ"ד, עמ' 198-197). 

לשתי הגרסאות הללו אין כל ביסוס והן פרי הדמיון. כאשר התרחשו אירועים אלה שירו של רוזנבלום טרם בא לעולם. השיר, כפי שכבר נאמר לעיל, נכתב לקראת הקונגרס הציוני השני, שהתכנס בבזל באוגוסט 1898, ופורסם לראשונה בדפוס רק באותה שנה. 

כדי להבין כיצד נולד השיר עלינו להרחיב מעט את היריעה ולהתבונן ברקע ההיסטורי: אחת התופעות שליוו את ראשית הציונות הייתה הקמתן הספונטנית, 'מלמטה', של אגודות חובבי ציון ('חובבים'), כמעט בכל עיר ועיירה שהייתה בה קהילה יהודית. לא פחות מ-650 אגודות כאלה הוקמו תוך שנים ספורות. כל אגודה פעלה באורח עצמאי, ללא קשר ליתר האגודות, בחרה לעצמה שם עברי נאה (בדרך כלל בשילוב המילה 'ציון'), תיקנה תקנון משלה, מינתה יושב ראש, גזבר וממלאי תפקידים, וקיימה אספות ומפגשים. לפני זמן מה ריכזתי לעצמי רשימה של אגודות כאלה. עד מהרה גיליתי כי זו רשימה חלקית מאוד שרחוקה מלמצות את היקף התופעה: 

רשימה חלקית של אגודות חובבי ציון

שמות כמו 'ציונה' או 'נס ציונה', אומצו על ידי עשרות אגודות, ואין מדובר רק בקהילות יהודיות במזרח אירופה, שכן אגודות 'חובבים' רבות צצו גם במערב אירופה ובארצות הברית. חודשים ספורים לפני שראה אור שירו של רוזנבלום לגלג הסופר היהודי האמריקני הלל מַלָכוֹבְסְקִי, שגר בפילדלפיה, על נחשול האגודות הציוניות שהציף את הקהילות היהודיות בארצות הברית. בניו יורק לבדה – העיד – יש אגודות כמספר בתי הכנסת. משעשע לקרוא את רשימת השמות שבהן התעטרו האגודות הללו:

'מעבר לים', המליץ, 31 במרס 1898, עמ' 1

עם זאת הוא לא התכחש לתועלתן: 'ואף כי לא כולן לשם שמים תתכוונה, כי מתוך שלא לשמה יבוא גם לשמה, תרבינה החברות וישגשג הרעיון הלאומי, ובין כך ישובו בנים רבים לגבולם, ליהדותם, לעמם ולשפתם'. 

התפתחויות מהירות אלה הניעו את רוזנבלום לחבר את 'נס ציונה' כשיר לעידוד העלייה לארץ. הוא שלח אותו למערכת המאסף הספרותי האשכול, שיצא בקרקוב בעריכת יעקב שמואל פוכס ועזריאל גינציג. השיר אכן נדפס בכרך הראשון שכאמור לעיל ראה אור בשנת 1898:

הפרסום הראשון של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' מאת נח רוזנבלום (האשכול, א, 1898, עמ' 88)

על השיר חתם רוזנבלום בקיצור נפ"ש. חתימה זו עוררה תהיות והיו שטעו לחשוב כי זהו שיר ביכורים של הסופרת הארץ-ישראלית נחמה פוחצ'בסקי (1934-1869), שגם היא חתמה על יצירותיה בקיצור זה. ואולם אלה היו ראשי התיבות של שמו העברי של רוזנבלום: נח פרח שושן ('רוזן' הוא שושן; 'בלום' הוא פרח). מעניין לציין, שמיד אחרי שיר זה נדפס שיר נוסף פרי עטו, ושמו 'שומר ישראל' (עמ' 89-88), ועליו חתם רוזנבלום בשמו המלא. על כמה ממאמריו חתם רוזנבלום בשם בדוי אחר 'בן זרח'.

לבד מעידוד העלייה לארץ ישראל השיר מבטא גם כמיהה לאחדות, שכן ריבוי הסיעות והפלגים נתפס בעיניו של רוזנבלום כגורם המחליש ומפצל את המאמץ הלאומי. זה פשר הקריאה להתאחד יחד וללכד את האגודות הרבות לאגודה אחת. את המילים 'נעש נא לאגודה', שבסוף הבית הראשון, שאל מן הפיוט שנאמר בתפילות ראש השנה: 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'. גם את הבית השני של השיר פתח ברוח אותה משאלה לאחדות: 'יחד נלכה נא'. 

המילים 'דגל מחנה יהודה' מקורן גם כן בפסוקי מקרא (במדבר, ב 3; י 14), שמתארים את מסעותיהם של בני ישראל במדבר סיני בדרכם ארצה, כשחייליו של נחשון בן עמינדב צועדים בראש עם דגל שבט יהודה.

שילוב ביטוי זה בהקשר ציוני אינו פרי רוחו של רוזנבלום, וכבר קדמוהו בכך ראשוני תנועת ביל"ו ברוסיה במנשר ההיסטורי 'קול בני הנעורים'. המנשר נשלח בניסן תרמ"ב (1882), לפני יציאת קבוצת הביל"ויים הראשונה לארץ, ובסיומו נכתב: 'ציונה! ציונה! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לעשות דגל מחנה יהודה' (ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, מרכז זלמן שזר, תשמ"א, עמ' 153-152). 

מאז שב והופיע ביטוי זה בכותרות שירים ובמאמרים רבים. גם בארץ ישראל הציע הנער איתמר בן אב"י, דגל לצבא ישראל בשם 'דגל מחנה יהודה', ודוד יודילוביץ, המורה הביל"ויי מראשון לציון, צייר על בד לבן את הכתובת הזאת: 

 דגל מחנה יהודה בידי הנער איתמר בן אב"י (מתוך ספרו עם שחר עצמאותנו, תל אביב 1961, עמ' 48)

'נס ציונה' לא היה השיר היחיד שבו הטיף רוזנבלום לאחדות השורות בתנועה הציונית. שנה קודם לכן חיבר שיר לכבוד הקונגרס הציוני הראשון. השיר 'ברכת לֵב', שהוקדש 'לראש הציונים', הלא הוא הרצל, נדפס יומיים לאחר נעילת הקונגרס בעמוד השער של העיתון המגיד. רוזנבלום טען בו כי רק איחוד הפלגים בעם יביא למימוש חזון המדינה היהודית: 'הִתְאַחֲדוּ – וַעֲלֵיכֶם  / תִּשְׁרָה גַּם הַשְּׁכִינָה.  / אָז יְצַו גַּם אֱלֹהֵיכֶם  / וּתְהִי לַיְהוּדִים מְדִינָה'. 

המגיד, 2 בספטמבר 1897

ג. על נח רוזנבלום, מחבר השיר  

מי היה נח רוזנבלום? לא הרבה נכתב עליו, ולמרות שירו המפורסם הוא נותר בצל ודמותו לא נחשפה ברבים. בשירונים רבים שמו כלל לא נזכר, ואם נזכר – נזכר בשיבוש (פעמים כונה 'רוזנבוים' ופעמים 'רוזנפלד'). נביא אפוא מן המעט שידוע. 

הוא נולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶלִיץ שבפלך מינסק (היום בבלארוס) ובצעירותו עבר לבסרביה (היום מולדובה). הוא היה מורה ב'חדר מתוקן' בעיר בֶּלְצִי ואחר כך בסוֹרוֹקָה, שם נשא אשה שהתפרנסה מחנוונות, ושם גם נולדו לו ילדיו.

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה לשָׁרי ישראל, לונדון 1903, מס' 88)

הסופר שלמה הלל'ס, שהיה תלמידו בסורוקה ואחר כך חברו, שרטט את דמותו בפרקי זיכרונות יפים ('סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 792-790):

נמוך קומה, רחב כתפיים, בעל ראש עגול ועשיר בשערות משיות שחורות ומצח רחב, לבן וחלק ... מקפיד היה על מראהו החיצוני ועל תלבושתו וטיפל בהם בקפדנות ... סתם יהודים חשבוהו לאפיקורס, כי ראוהו מגהץ [מצחצח] את נעליו בשבת ... הוא היה מעורב עם הבריות, ידע לשיר ולספר בדיחות ... בשעת הפנויות מעבודתו היה בוחר לשכב על הדרגש ולעיין בספר. בקושי רב הייתי מוציא אותו לפעמים מחדרו החוצה לשם טיול. מצב רוח זה בא לו לפי דבריו משום שנולד בתשעה באב...

וכך תיאר הלל'ס את זיקתו של רוזנבלום לשירי זמר:

'סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 790

הלל'ס המשיך וסיפר כי המשורר המשכיל יהודה לייב לוין (יהל"ל), שנקלע פעם לסורוקה, הדהים אותו ואת רוזנבלום כאשר דקלם בפניהם את אחד משיריו של רוזנבלום (שיר זה נדפס בקובץ פרי הארץ של זאב יעבץ, א, ורשה 1892, עמ' 56-54): 'לתמהוננו הגדול קם [יהל"ל] על רגליו ודיקלם על-פה את שירו 'בְּזָכְרִי את ציון' וקרא בהתלהבות: זהו שיר ציוני אמיתי!'

בינתיים התפרסם שמו של רוזנבלום וכשהזמינוֹ לאון רבינוביץ, מעורכי המליץ, לקבל על עצמו משרת עוזר קבוע לעורך, נענה לו אחרי היסוסים רבים. הוא עבר אפוא לבירה סנקט פטרבורג, תחילה לבדו ואחרי שנה הצטרפו אליו רעייתו ושלושת ילדיו. הוא הועסק בעבודות עריכה חדגוניות ומפרכות ולא רווה נחת מן העיר הגדולה ('אני נמצא כאן זה כשנתיים ואני יודע רק את הדרך מדירתי אל המערכת ובחזרה ולא יותר', כתב להלל'ס). בד בבד פרסם שירים ומאמרים בעיתונו, בכתבי עת ובמאספים שונים. 

באביב 1903 הוא השתתף בנשף של 'חובבי שפת עבר' בפטרבורג. הנשף נערך בבית פרטי, בנוכחותם של הברון דוד גינזבורג והסופרים דוד פרישמן ויהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי) ובהשתתפות זמרים ונגנים (וביניהם 'הנער מ. עלמן', הוא הכנר היהודי המפורסם מישה אֶלְמָן). רוזנבלום קרא בפני הנאספים את אחד משיריו האחרונים, 'מַצָּה בַּדָּם', שמתייחס לעלילת הדם על פיה יהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות (דיווח על האסיפה נדפס בעיתון הזמן, 9 באפריל 1903, עמ' 9-8; השיר עצמו התפרסם למחרת בעיתון המליץ, 10 באפריל 1903, עמ' 6). מאז ואילך נדם קולו של רוזנבלום כמעט כליל והוא לא פרסם עוד שירים או מאמרים (למעט תרגום מרוסית של שיר ילדים 'ליבנה קטן', שפורסם כעבור עשר שנים בעיתון הילדים הפרחים בעריכת ישראל לבנר, גיליון 6, תרע"ג). 

שנותיו האחרונות היו קשות. המליץ נסגר ב-1904 ומטה לחמו נשבר. בימי מהפכת 1905 נעצרו בתו הגדולה ובנו בנימין, הוגלו לקווקז ומאז נעלמו עקבותיהם. את שנותיו האחרונות חי ברעב ובעוני, ובשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הלך לעולמו והוא בן 51.

הרקע המוזיקלי של רוזנבלום קשור בוודאי לעניין שגילה בשירי עם ובשירי זמר ולהערכתו את חשיבות הצלילים העוטפים את המילים. ניתן ללמוד על כך מהסיפור הבא: ב-23 במרס 1898 פרסמו חוקר הפולקלור היהודי פסח מארֶק וההיסטוריון שאול גינזבורג מכתב אל מו"ל המליץ ('על דבר אוסף שירי עם עברים'). הם הודיעו על תוכניתם לאסוף שירי עם יהודיים ביידיש וביקשו מן הקוראים לשלוח אליהם שירים. ואכן, תוך זמן קצר נשלחו אליהם מאות שירי עם מכל רחבי תחום המושב הרוסי. רוזנבלום, שהבין כי שני החוקרים עומדים להוציא את הקובץ ללא תווים, פרסם יום למחרת מאמר בשם 'שירי עם' (המליץ, 24 במרס 1898). הוא טען כי שירי זמר אי אפשר שיודפסו ללא תווים, שכן בשירי העם אף פעם לא נאמרו המילים ללא ניגונם. הוא פנה אפוא אל הקוראים בבקשה לשלוח לשני החוקרים את השירים יחד עם תוויהם, ולצורך התיווי הציע כי יסתייעו ביודעי נגן שבסביבתם. 'על  פי רוב', ציין רוזנבלום, 'יש בכל עיר ועיר איזה חזן, או איזה מנגן בכלי זמר, היודעים את תווי הזמרה, אם מעט ואם הרבה'. 

מאמרו של רוזנבלום פורסם שלוש שנים לפני פרסומו של הקובץ, בעת ששני החוקרים המכובדים עסקו בהכנתו ובעריכתו. פנייתו, שהתריעה על הכֶּשֶׁל מבעוד מועד, לא מצאה אוזן קשבת. הקובץ Еврейские народные песни (יברייסקייה נרודנייה פייסני; שירי עם יהודיים ברוסיה) ראה אור בסנקט פטרבורג בשנת 1901 וכלל בתוכו 376 שירי-עם ללא תווים. זו הייתה החמצה היסטורית, שכן לחניהם של רבים משירי הקובץ החשוב הזה אבדו לעולם ולא ניתן עוד לשחזרם. 

שער הקובץ שירי עם יהודיים ברוסיה, סנקט פטרבורג 1901 (דפוס צילום: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א)

רוזנבלום תרגם לעברית את שירו של אליקום צונזר 'די סאָכע' (המחרשה) וקרא לו 'שירת הָאִכָּר' (פרי הארץ, שם, עמ' 54-51), אך תרגום זה לא הצליח ודווקא תרגומו של נח שפירא ('במחרשתי') הוא שהתנחל בלבבות ובפיות.

ניסיון נוסף שלא צלח היה חיבור 'שיר-רֹעִי' (גאון הארץ, א, בעריכת זאב יעבץ, ורשה 1893, עמ' 64-63). שיר רועים מוקדם זה גם הוא לא זכה לתפוצה, אולי מפני שבבית הראשון והאחרון, כאשר קרא הרועה לצאן להתפזר, השתמש רוזנבלום בשורש 'פוץ' בציווי – צורת פועל בלתי שגרתית, שעוררה אסוציאציות בלתי נעימות: 'צְאֶינָה, צֹאנִי, לֵכְנָה, רֹצְנָה / אֶל הַשָּׂדֶה, צֹאנִי, לֵכְנָה! / עַל כַּר נִרְחָב שָׁמָּה פֹּצְנָה / דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב, שָׁם לַכֵחְנָה!'. שיר זה שב ונדפס בקובץ בסרביה-ארץ ישראל (הוצאת עין הקורא, תל אביב תרצ"ח). העורך מ' דודזון (מנחם מנדל בית-דוד) פרסם לצדו גם הספד קצר לזכרו של רוזנבלום ('ציון לנפ"ש הנשכח') והעיד כי שיר רועים זה, שהותאם כנראה ללחן מקומי, היה חביב על ילדים יהודים בבסרביה.

רוזנבלום גם תרגם לעברית את שירו של יצחק פֶלְד 'דאָרט וווּ די צעדער', והכתירו בשם 'ארץ ישראל'. היה זה אחד התרגומים המוקדמים של שיר המנוני זה ('מקום שם ארזים ועבים יִשָּקוּ'), אלא שנוהגו של רוזנבלום לעדכן את נוסחי שיריו ותרגומיו אחרי פרסומם הראשון, גרם לכך שנוסח מאוחר שלו שׁוּנה עד כדי כך שנחשב לתרגום חדש ויוחס בשירונים (וגם בזמרשת) בטעות לאהרון אליהו פומפיאנסקי. גם את נוסח שירו 'נס ציונה' שינה רוזנבלום פעמיים, כפי שנראה בחלק השני של הרשימה. 

בחלק הבא נדון בין השאר במלחין נח זלודקובסקי, נתחקה אחר צעדיו הראשונים של השיר ונסקור את הלחנים האחרים והלא מוכרים שלו.

'סֻכַּת אַמָּתַיִם, עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם': גלגוליו של שיר נשכח לסוכות

רפאל ספורטה, סֻכָּתֵנוּ יְרַקְרֶקֶת, [1957]; איור: איזה הרשקוביץ

א. אַ סוכּהלע אַ קליינע...

'אין סוכּה' (בסוכה) הוא אחד השירים המרגשים שיש באוצר הזמר ביידיש. דוברי יידיש, דתיים וחילוניים, מכירים היטב את השיר הזה ומתרפקים עליו בגעגועים. זהו שיר כל כך יפה, מתוק, מלודי ונוגע ללב, שגם תורגם לפחות שש פעמים לעברית, ואף על פי כן הוא נשכח מן הלב וכמעט שאינו מוכר בימינו. חג הסוכות שלפתחנו הוא אפוא הזדמנות נאותה להציגו מחדש ולנסות להתחקות אחר מקורותיו וגלגוליו, שכן דעות שונות יש על זהות המחבר ומקור הלחן, וגלגוליו רבים ומפתיעים.

לקראת חג הסוכות תשס"ח פרסם אליהו הכהן רשימה קצרה בכתב העת האינטרנטי חדשות בן עזר (מס' 282, 26 בספטמבר 2007) וכותרתה 'שיר נשכח לחג הסוכות'. כך כתב בפתח דבריו: 

היכן מסתתרים השירים הנשכחים ההם שזקנינו שרו שוב ושוב ואנחנו נותרנו רק עם בדל זיכרון מהם, רסיסי מילים ופירורי לחן, ואיננו יכולים לשחזרם. 

זה כמעט היה לי לשגרה. שיחת הטלפון או הפנייה האישית במכתב מתחילה בערך כך: 'אתה  התקווה האחרונה שלי. שברי השיר הזה מזדמזמים באוזניי כל הזמן. אני זוכרת רק שורה אחת מהשיר שאבי עליו השלום היה נוהג לשיר אותו. לא שמעתי מעולם הקלטה של השיר, אך המשפט הזה מנקר בי כל הזמן ואינני יודעת היכן להתחיל לחפש. אני משמיעה את  השורה הזו לידידים ומכרים, בניסיון נואש להציל אולי עוד שורה או עוד צליל אך ללא הועיל'.  

באחד המפגשים הספרותיים לפני שנים אחדות, קמה המשוררת והמלחינה תלמה אליגון והתוודתה בפני הקהל הוותיק שנכח באולם, כי אחד השירים האהובים מאד עליה הוא שיר ששמעה מפי אביה בילדותה, אלא שמאז היא לא מצאה מישהו היכול להצטרף אליה בשיר או לספר לה עליו. אמרה ומיד פתחה ושרה: 'סוכת אמתיים עשויה לוחותיים'... הצטרפתי אליה ולמחרת היום שלחתי אליה את השירון של גדוד מגיני השפה העברית בארץ ישראל משנת תרפ"ז שבו התפרסם השיר ללא ציון שם מחברו.  

מי שאהבה במיוחד להתרפק על השיר הזה היתה מיכל גור אריה ז"ל, אימה של המשוררת דליה רביקוביץ. זהו שיר ישן ונשכח, שהושר רבות בין כותלי הגימנסיה העברית הרצליה בשנות העשרים למאה שעברה, ומאז, למגינת לב, לא נדפס ולא הוקלט ולא נכלל ברפרטואר שירי חג הסוכות אצלנו. 

'אין סוכּה' הוא שיר פשוט, שלא לומר פשטני, שבו מספר המשורר בדרך אידילית-רומנטית על סוכת ארעי קטנה ודלה, שאותה בנה במאמצים רבים מקרשים פשוטים ומעט סכך. הרוחות הקרות שנושבות בחוץ – ובחודש תשרי כבר מנשבות במזרח אירופה רוחות קרות! – מאיימות לכבות את הנר שמאיר בפנים. רעייתו של גיבור השיר, שמגישה לאישהּ את ארוחת החג לאור הנר הדועך, חוששת גם היא מפני הרוחות. והנה קורה דבר פלא ('חידוש'): כאשר עושה הגבר קידוש, ה'רוח' מנצחת את ה'חומר'. הרוחות נרתעות כביכול ומכאן ואילך שלהבת הנר יציבה ומפיקה רוגע ושלווה. הסוכה היא אפוא מעין 'מבצר', מטפורה ליציבות חיי המשפחה היהודית, ואולי גם – כפי שאכן הובן השיר בכל הגרסאות שנמשכו מן המקור – לכוח העמידה של העם היהודי מול אויביו הקמים עליו בכל דור ודור.

זהו שיר 'עממי' במלוא מובן המילה. למרות שאנו יודעים בדיוק מי כתב אותו ומה היה נוסחו המקורי, במשך השנים עשה בו 'העם' כבתוך שלו. לשיר הודבקו מילים חדשות ושורות חדשות שהמחבר לא העלה על דעתו.

יהודים בקאליש (פולין) לפני הסוכה (ספר קאליש, ב, תל אביב 1967)

הנה קודם כל שני ביצועים של השיר ביידיש: ישן וחדש, מלודי וקצבי.

הראשון, והמוקדם ביותר שמצאתי, מושר בפי להקה משנות השישים, שכינתה עצמה בשם The Rabbis' Sons (בני הרבנים), ומנהיגה היה ברוך צ'ייט (חייט), לימים רב בעצמו וראש ישיבה, שעלה לישראל והלחין כמה מן השירים החסידיים הידועים והאהובים ביותר ('מי האיש', 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'). ההקלטה היא משנת 1968.

הוספה: פרופ' לואיס גלינרט מאוניברסיטת דרטמות בארה"ב הפנה את תשומת לבי להקלטה מוקדמת בהרבה שהוטבעה בשנת 1930 על גבי תקליט של חברת 'ויקטור'. השרים הם חברי מקהלת גברים 'הזמיר' מאירופה (לא צוין מהיכן בדיוק; אבל מדובר במקהלת 'הזמיר' מציריך בניצוחו של יוסף פרוינד). הלחן זהה אבל העיבוד המוזיקלי קצת שונה. ניתן לגשת לתקליט ולהקלטה כאן (ארכיון האינטרנט).

הביצוע השני הוא חדש ומושר בפי הרכב המתקרא 'גִּימְזוּ בְּלוּז בַּנְד', שהקליטו את השיר באלבומם 'מעבר לקו העֵרוּב' (2015). הנה הם בהופעה חיה בשנת 2018, בסגנון גרוּבי של עֵדוֹת הבלוז:

גם האזנה לא מקצועית לשני הביצועים מגלה הבדלי נוסח וסגנון רבים, כולל שילוב עברית בביצוע החדש. על מקצתם נעמוד בהמשך.

ב. מי חיבר את השיר?

במקורות שונים שמאזכרים את השיר הוא מיוחס ליוצר האנונימי המוכר בכינויו 'עממי', אך היו גם שייחסו אותו למשורר הדגול שמעון פְרוּג (למשל בספר זמר עם שיוזכר בהמשך, או באתר זמרשת).

זו טעות גמורה. לשיר יש אבא רשמי וחוקי והוא אברהם רייזן (1953-1876). רייזן, יליד קוידאנוב (פלך מינסק; היום בבלארוס), היגר לארה"ב בשנת 1911 ורוב ימיו חי בניו יורק. הוא חיבר מאות שירים, סיפורים ומאמרים והיה מן הדמויות המעצבות של תרבות יידיש החדשה.

רייזן היה יהודי חילוני, יידישיסט אדוק (הוא היה בין המשתתפים בוועידת צ'רנוביץ בשנת 1908, שדנה במעמדה של לשון יידיש), שמבחינה רעיונית גילה קירבה לקומוניזם ואף השתתף בקביעות בעיתון הקומוניסטי הניו-יורקי פֿרײַהייט (חרות). בשנת 1928 אף ביקר בברית המועצות והתקבל בה כגיבור תרבות, אך בעקבות העמדה הקומוניסטית הרשמית כלפי מאורעות תרפ"ט ניתק את קשריו עם העיתון הקומוניסטי. רייזן היה בן למשפחת סופרים ומשוררים: אביו קלמן (1921-1848) חיבר שירים בעברית וביידיש (על אחד מהם, 'אַ גוטע-וואָך' [שבוע טוב], כתבנו בעבר בבלוג); אחיו הצעיר, זלמן רייזן, בעצמו דמות מרכזית בתרבות יידיש, שחי בווילנה והיה ממייסדי מכון ייִוואָ, הוצא להורג על ידי הסובייטים אחרי 1939; האחות שרה רייזן (1974-1885), שהיגרה ב-1933 לארה"ב, הייתה גם היא משוררת יידיש.

גלויה שנדפסה לכבוד ביקורו של רייזן בברית המועצות, 1929 (Bidspirit)

ג. השיר המקורי, 1902

השיר 'אין סוכּה' נדפס לראשונה בשנת 1902, בשבועון יודישע פֿרויענוועלט (עולם הנשים היהודי), שראה אור בקרקוב בעריכתם של מרדכי ספקטור וחיים דב הורביץ – זה היה העיתון היהודי הראשון שקהל היעד שלו היה נשים (אף ששני העורכים, כמו רוב הכותבים, היו גברים)!

על פי המסורת שהתקבעה בעיתונות היהודית, מראשיתה ועד היום, נהגו עורכי העיתונים לפרסם בגיליונות שנדפסו סמוך לחגים שירים וסיפורים הקשורים בחג הממשמש ובא. כך גם היה במקרה שלפנינו: השיר נדפס בעמוד הראשון של גיליון חג סוכות תרס"ג (15 באוקטובר 1902). רייזן, שהיה אז בן 26 וגר בוורשה, חתם על שירו באחד משמות העט שלו: אלכסנדר סלומון (שלמה סלוצקי, אברהם רייזען: ביבליאָגראַפֿיע, ניו יורק 1956, מס' 121).

כתיבת שירי זמר לחגי ישראל אינה דבר מובן מאליו שהייתה לו מסורת ארוכה. רפרטואר שירי החגים, שאותם נהגו לזמר בבית, בסוכה, סביב שולחן ליל הסדר או מול מנורת חנוכה, כלל עד אז רק שירים 'דתיים' – פסוקי תפילה או תנ"ך – ורובם ככולם היו בלשון הקודש ולא ביידיש. שירי הווי או שירים בעלי תוכן לאומי-חילוני כמעט שלא היו בנמצא ואת שירו של רייזן יש לראות כחלק מהניסיון לחדש שירי זמר לחגים שאינם ספוגים באווירה דתית-הלכתית.

(דוגמה נוספת לכך הוא שירו החילוני של מרק ורשבסקי 'שמחת תורה', שנדפס בספרו יודישע פֿאָלקסלידער, קייב 1900, עמ' 63-60. שיר זה רוקן מתוכנו ו'גויר' לעברית על ידי לוין קיפניס בשירו 'אורחים לחג', שנדפס לראשונה ב-1922. קיפניס הפך אותו לשיר על ארבעת המינים ושמר רק על הלחן המקורי. ראו ברשימתה של גילה פלם בבלוג הספרייה הלאומית, 2 באוקטובר 2019).

ובעמוד הבא:

נוסח זה הוא בן שמונה בתים קצרים ובכל בית שלוש שורות. הנה הם (בכתיב מודרני) ולצדם תרגום מילולי לעברית:

אַ סוכּה אַ קליינע // סוכה קטנטונת
פֿון ברעטער געמיינע // מקרשים פשוטים עשוייה
האָב איך קוים מיט צרות געמאַכט! // בניתיה בעמל רב.

געדעקט דעם דאַך // כיסיתי הגג
מיט אַ ביסעלע סכך, // עם מעט סכך,
און כ'זיץ אין איר סוכּות בײַ נאַכט. // ואשב בה בליל החג.

פֿון ווינט דעם קאַלטן, // מרוח קרה,
וואָס בלאָזט דורך די שפּאַלטן, // שנושבת בסדקים,
מײַן ליכטעלע לעשן זיך וויל; – // נרי הקטן עוד מעט יִכְבֶּה; –

דאָ מאַך איך מיר קידוש, // כאן אעשה קידוש,
און זעט נאָר אַ חידוש: // וראו-נא חידוש [דבר פלא]:
מײַן ליכטל ברענט רויִק און שטיל! // נרי אז יאיר ברוגע ובהשקט!

מיט פֿאַרזאָרגטן געזיכט, // בפנים מודאגות,
דאָס ערשטע געריכט // את המנה הראשונה
טראָגט מיר מײַן ווײַב באַלד אַרײַן; // תגיש לי מיד רעייתי;

זי שטעלט זיך אַוועק // היא תעמוד במקומה 

און זאָגט, ווי מיט שרעק: // ותאמר בְּיִרְאָה: 

דער ווינט וואַרפֿט די סוכּה באַלד אַײַן! // הרוח תיכף תפיל את הסוכה!

– עט זײַ ניט קיין נאַר // 'אל נא תהיי טיפשה

און האָב ניט קיין צער //  ואל תצטערי –

עס זאָל דיר דער ווינט ניט טאָן באַנג: // הרוח אל תגרום לך להצטער:

ניט זעלטן זיי קומן // לפרקים הן תבואנה

די ווינטען און ברומען // הרוחות תַּרְעֵשְׁנָה

דאַך שטייט אונזערע סוכּה שוין לאַנג... // אבל הסוכה תעמוד לאורך זמן...

בשנת 1917 נדפס השיר במהדורה הראשונה של אַלע ווערק ('כל כתבי') של אברהם רייזן, שראתה אור בניו יורק ב-12 כרכים (!) לציון יובל שנותיו של המחבר. אפשר להניח שרייזן עבר בעצמו על השירים, הגיהם ואישרם להדפסה. והנה במהדורה מעין-רשמית זו (וכך גם במהדורת געזאַמלטע שריפֿטן, 5, ניו יורק 1928) השמיט רייזן את ארבעת הבתים האחרונים והותיר על כנם רק את ארבעה הבתים הראשונים. למעשה, רייזן ויתר על הדיאלוג בין מקים הסוכה לבין רעייתו, שהתאים לבמה המקורית שנועדה לנשים.

כך ראה המשורר את פרי רוחו:

אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, 5: ליעדער, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 142

האם מלכתחילה התאים רייזן את מילות השיר לניגון-עם שהכיר ('אין פֿאָלקס-טאָן')? אני משער שכן, אף כי קשה לקבוע זאת בוודאות. באותה מידה אפשר לשער שמיד עם פרסומו של השיר הודבק לו לחן עממי שרייזן כלל לא שיערו.

ככל הנראה, רייזן עצמו לא ייחס חשיבות גדולה לשיר ולא ראה בו את פסגת יצירתו. הוא לא תיקן אותו, ככל הידוע לא התייחס לשינויי הנוסח הרבים, ואף נמנע מלהדפיסו בקבצים שונים שנועדו לילדים וראו אור בחייו (למשל, אברהם רייזען, 50 לידער: א מתנה די קינדער פֿון די אידישע שולן, ניו יורק 1926; אברהם רייזען, לידער צום זינגען מיט די נאָטן, ניו יורק 1947).

ד. התפשטות השיר

אין ספק שהשיר ומנגינתו התחבבו והתפשטו בתוך זמן לא רב. הם נפוצו בעיקר בבתי הספר החילוניים ביידיש במזרח אירופה, בצפון אמריקה וגם בדרומה. עדות לפופולריות של השיר היא קליטתו והדפסתו בארבעה ספרים: די נײַע שול (וילנה 1914); 50 יודישע קינדערלידער (מוסקווה 1916); Ost und West (ברלין 1916). גרסה נוספת, שנדפסה בספר גנבֿים-לידער (ורשה 1928), תיעדה נוסח מוקדם שנרשם כבר בשנת 1913.

די נײַע שול (בית הספר החדש), ספר יידיש להוראת האלף-בית, ראה אור בווילנה ב-1914 בעריכתו של דוד הוכברג. בגרסה זו הובאו רק ארבעת הבתים הראשונים, כמו בגרסה הקנונית של השיר שנדפסה מאוחר יותר ב'כל כתבי'.

ד' האָכבערג, די נײַע שול, וילנה: קלצקין, תרע"ד, עמ' 94 

שנתיים אחר כך, ב-1916, נדפס השיר במוסקווה בקובץ החלוצי שערך המוזיקולוג והמלחין יואל אנגל (1927-1868): 50 יודישע קינדערלידער (חמישים שירי ילדים). אנגל – אבי המחקר הביקורתי של שירי העם היהודיים, שאף השתתף במשלחת האתנוגרפית הידועה של אנ-סקי בשנת 1912 – ציין בהקדמתו שספרו של הוכברג היה אחד ממקורותיו, ועל כן אין זה פלא שגם כאן השיר הוא בן ארבעה בתים בלבד.

50 יודישע קינדערלידער, מהדורה ראשונה: מוסקווה 1916, עמ' 8

החידוש בספרו של אנגל היה צירוף התווים:

תווים אלה שונים לגמרי מן הלחן המוכר והרווח והם פרי רוחו של יואל אנגל. ספרו של אנגל ראה אור בשתי מהדורות נוספות (מוסקווה 1918; ברלין 1923) והשירים שבו תורגמו לעברית בידי הסופר שמחה גוטמן (ש. בן-ציון). אל הלחן ואל התרגום לעברית נחזור בהמשך.

גרסה מקורית זו הועתקה כלשונה בספרי לימוד נוספים – מה שככל הנראה משקף את היותו של השיר חלק מתוכנית הלימודים של בתי הספר החילוניים ביידיש – למשל ספרו של יעקב לוין, בלומען: טעקסטען פֿון לידער צו זינגען אין די אידישע שולען (פרחים: טקסטים מתוך שירים לשירה בבתי ספר יהודים), ניו יורק 1920, עמ' 53.

בשלהי אותה שנה, בגיליון אוקטובר-נובמבר 1916 של הירחון Ost und West, פרסם העורך וחובב הפולקלור ליאו ווינץ (1952-1876) את השיר, תחת הכותרת Sukkele (סוכֶּלֶה; סוּכּוֹנֶת), והגדירו Juedisches volkslied (שיר-עם יהודי). לשיר נלוו תווים שעיבד המלחין אַרְנוֹ נאדל (1943-1878), עורך המדור המוזיקלי של העיתון. התווים הללו מייצגים את השיר בלחן המוכר לנו והרווח היום.

  Ost und West, October-November 1916, col. 399-400
סריקה: הספרייה של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט על נהר מיין

יש הבדלי נוסח רבים בין שירו המקורי של רייזן מ-1902 לבין הפרסום בגרמנית. מקצת השינויים קשורים ב'גירמוּן' היידיש, אך העיקר הוא שכמה מבתי השיר נערכו וקיבלו פנים חדשות (למשל, נשמטו השורות החרוזות על 'קידוש' ו'חידוש').

הנה הבתים האחרונים בגרסה המגוּרמנת של ווינץ, שגדושה בשיבושי לשון:

               ,Die Winten, die kalte

,Sie blosen durch die Spalte

.Un Löeschen die Lichterlech aus

,Die Winten, wos sie kummen

,Un seltsam, wos sie brummen

.Ich sitz in Sukke asllein

Dos erste Gericht mit blassem Gesicht

.Trogt mir mein Weibele arain

:Sie stellt sich aweg un sogt mit a schreck

  .Dos Sukkele falt schon bald ein

:Sie nit kein Narr un hob net kein Zaar

.Dos Sukkele steht schoin ganz lang

אפשר להניח שווינץ לא ראה את ההדפסה של השיר המקורי, וגם לא את מהדורת יואל אנגל שנדפסה במקביל. לפניו עמדה כנראה גרסה אחרת, אולי בכתב יד ואולי – מה שנראה סביר יותר – שמע אותה בעל-פה ורשם בעצמו את המילים. אפשר להניח שמקצת משינויי הנוסח היו פרי התאמה טבעית של מילים למנגינה.

Ost und West (מזרח ומערב), שראה אור בברלין בשנים 1923-1901, היה עיתון חשוב של ציוני גרמניה שעסק בתרבות וביהדות ברוחו של מרטין בובר. מייסדו ליאו ווינץ (יחד עם דיוויס טריטש) אהב וליקט שירי עם יהודיים. הוא פרסם בגיליונות כתב העת עשרות שירי עם, רובם מיידיש, עם תווים, ואף טרח לרשום על השירים ועל התווים זכויות יוצרים (ראו בתחתית האיור בצד שמאל). ווינץ עלה לארץ ישראל בשנת 1935, עסק בפעילות מו"לית (היה לפרק זמן מבעלי העיתון דֹּאר היום) והמשיך לגלות עניין במוזיקה יהודית.

ליאו ווינץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

תו ספר (אקס ליבריס) של ליאו ווינץ

ארנו נאדל (ויקיפדיה)

ארנו נאדל, יליד וילנה שהשתקע בברלין, היה מוזיקולוג ידוע ומנצח מקהלות, שעיבד וחיבר ליוויים למאות מנגינות. הוא ערך את המוסף המוזיקלי של Ost und West, ולפיכך העביר לו ווינץ את החומרים העממיים שליקט, על מנת שיכין להם עיבודים מוזיקליים ואחר כך גם תווים, שבמקרה זה כללו גם ליווי בפסנתר. נאדל נספה בשואה במחנה המוות אושוויץ.

ב-1917, זמן לא רב אחרי הפרסום ב-Ost und West, הדפיס נאדל את השיר על תוויו בסדרת Jontefflieder (שירי חגים) שלו, שיצאה בברלין בהוצאת Jüdischer Verlag. המילים נשארו דומות לנוסח ווינץ אך עברו התאמה מסוימת ליידיש.

הגרסה המוקדמת ביותר של השיר המעובד היא משנת 1913, וזאת אף על פי שנדפסה רק בשנת 1928. היא נרשמה על ידי הפולקלוריסט שמואל לֶהמַן בספרו גנבֿים-לידער מיט מעלאָדיעס (שירי גנבים עם מנגינות). בספר זה ובחשיבותו לבירור מקור הלחן נדון בהמשך:

גנבֿים-לידער, עמ' 229

חוץ משינויים קטנים, כמו למשל, ה'ערשטע געריכט' (מנה ראשונה) שהוחלפה ב'צווייטן געריכט' (מנה שנייה), מתכתב נוסח זה עם הנוסח שפירסם ווינץ. 

להמן רשם את נוסח השיר כפי ששמעוֹ בשנת 1913 ממשה ליפשיץ מהעיירה מיר שבפלך מינסק. במילים אחרות, לפנינו נוסח שמשקף גרסה – כנראה אחת מני רבות – שהושרה בקרב 'העם'. זהו אפוא הגלגול המתועד הראשון של השיר המקורי, שכזכור נדפס לראשונה ב-1902.

ה. משיר חילוני לשיר חסידי

מחברים עלומי שם לא היססו לערוך את הטקסט המקורי של רייזן, 'לתקנו' ולהוסיף לו מכל הבא ליד. בכמה גרסאות שורבבו לשיר תוספות שנועדו לחזק את אופיו הדתי והלאומי.

הנה אחת מהן שנדפסה בספר החרדי דאָס פֿלאַם פֿון אַמאָל: ניגוני ישראל (הלהבה של פעם), ניו יורק 2007:

דאָס פֿלאַם פֿון אַמאָל, עמ' רע-רעא

בנוסף למחיקת הצירוף האידיומטי ביידיש 'האָב איך קוים מיט צרות געמאַכט' (בניתיה בעמל רב) והחלפתו בשורה הסתמית 'האָב איך מיר אַ סוכּה'לע געמאַכט', כדאי לשים לב גם להפיכת האישה ('מײַן ווײַב'), שהופיעה בשיר המקורי, לבת ('מײַן טאָכטערל'). 

מעניינות הן השורות האחרונות בגרסה החרדית, שמחזקות את אופיו הדתי של השיר ומבססות את מעמדה הסמלי של הסוכה, שעומדת איתן כבר אלפיים שנה מול הקמים נגד העם היהודי ('עס איז שוין גאָר / באַלד צוויי טויזענט יאָר / און די סוכּה'לע שטייט נאָך גאַנץ לאַנג'). כך היא גם השורה המשורבבת האחרונה, שמושרת בלשון הקודש בתוספת הבלתי נמנעת של ה'אוי' היידישאי:

אוי, הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

שורת תפילה זו, שנאמרת בחג הסוכות בברכת המזון, מקורה בנבואת עמוס, ט 11: 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם'.

הנה ביצוע יפה של הזַמָּר החסידי פישל בייגל, שהוקלט בשנת 1991 באלבום 'היימישע אידישע געזאַנגען'. זהו ביצוע חסידי שמבוסס על טקסט מאוחר ומעובד (כולל שירבוב של שיר נוסף):

שיר זה התחבב כל כך על חסידים, עד שברשימה שהתפרסמה בסוכות תשע"ח באתר אינטרנט חב"די-משיחיסטי, תחת הכותרת היומרנית 'סיפורו של הניגון "א סוכה'לה א קליינע": בלעדי', גרס הכותב שניאור גרינפלד (ללא שום הוכחה) כי מקורו של הלחן הוא 'ניגון חסידי עתיק'...

וכך הפך שיר סוכות תמים, שמילותיו נכתבו על ידי יידישיסט חילוני ולחנו העממי – כפי שנראה בהמשך – מקורו ככל הנראה בשיר של אנשי העולם התחתון, לשיר אהוב שמושר מזה עשרות שנים בעיקר בחוגים חסידיים. גלגולו של ניגון...

הוספה: הנה שירה עזה של שירנו בהתכנסות של חסידי צאנז-קלויזנבורג ובנוכחות אדמו"רם, בחג סוכות תשפ"ב (אוקטובר 2021). השיר נמצא בתזמון 04:45.

ו. מקור הלחן: שיר ילדים או שיר גנבים?

יואל אנגל (משמאל) מקליט באמצעות פונוגרף (ויקיפדיה)

יואל אנגל ציין בהקדמתו לספר 50 שירים לילדים (ברלין 1923, בהוצאת 'יוּבל' שאותה הקים וניהל), כי כל הלחנים לשירים שבקובץ, למעט חמישה ש'נלקחו מפי העם', הם יצירותיו שלו:

גם על זה צריך אני להעיר כאן – לאחר שבאחדות ממנגינותי אלו השתמשו אחרים כבמנגינות-עם – כי רק חמש יש בספר זה שנלקחו מפי העם, והשאר כולן נתחברו לכתחילה על ידי.

בתוכן העניינים ציין אנגל את שמות השירים שלא הלחין והם 'במנגינת העם' (מס' 7, 12, 24, 25, 27), ולפי ש'בסוכה' (מס' 9) אינו אחד מהם, עולה בבירור כי אנגל ייחס לעצמו את הלחן.

כפי שציינו למעלה (בסעיף ד, ליד תווי השיר שהדפיס אנגל ב-1916) מדובר בלחן שונה לגמרי מהלחן המוכר לנו היום (שתוֹאם את העיבוד של ארנו נאדל שהובא לעיל). לחנו של אנגל לא התפשט ולמיטב ידיעתי הוקלט רק פעם אחת על ידי החזן לואיס דנטו בתקליטורו משנת 1989: (1908-1924) Masters of the Jewish Art Song: The St. Petersburg School

כדי לסבך את התמונה נפנה את מבטנו לספר יוצא דופן ונדיר ושמו גנבֿים-לידער מיט מעלאָדיעס (שירי גנבים עם לחנים). ספר זה נדפס בוורשה בשנת 1928 על ידי הפולקלוריסט והאתנוגרף שמואל לֶהמַן (1941-1886), שאסף לתוכו עשרות שירים ולחנים שהושרו בקרב גנבים, כייסים, סרסורים, אסירים ואנשי העולם התחתון. להמן, יליד העיירה סוחצ'וב, מת בגטו ורשה ואוספיו החשובים ירדו לטמיון (ראו עליו בפירוט: Itzik Nakhmen Gottesman, Defining the Yiddish Nation: The Jewish Folklorists of Poland, Wayne State University Press, 2003).

אחד השירים שליקט נקרא 'די ערשטע נאַכט' (הלילה הראשון), והוא מספר על סבלותיהם של המגוייסים לצבא הצאר. את השיר רשם להמן בשנת 1911 מפי מסרן ורשאי ושמו אברהם מליגאַזש (עמ' 77-76).

בהוספות שהדפיס להמן בסוף הספר (עמ' 229-228) הוא הביא בתים נוספים של השיר (שעוסקים בלילה הרביעי, החמישי, השישי והשביעי של המגוייס) וציין שלחן שיר זה דומה להפליא לשיר 'אַ סוכּה אַ קליינע'!

ואכן, ניתן בקלות לזמר את שיר 'הלילה הראשון' גם במנגינת שיר הסוכה המוכרת לנו.

להמן רשם גם את נוסח שיר הסוכה כפי ששמעוֹ ממשה ליפשיץ מהעיירה מיר בשנת 1913. במילים אחרות, לפנינו נוסח מוקדם של הלחן שמשקף את הגרסה שהושרה בקרב 'העם' והודבקה לשירו המקורי של רייזן. למרות שהספר נדפס רק ב-1928 זהו בעצם הגלגול הראשון של השיר, שכזכור נדפס לראשונה ב-1902.

לסיכום: לשיר הסוכה היו שני לחנים שונים. המוקדם ביותר, שתועד על ידי להמן ב-1913, ושלוש שנים אחר כך – ובלי שום קשר – עובד על ידי ארנו נאדל, הוא הלחן העממי הרווח, שמקורו כנראה בשיר של מגוייסים לצבא הצאר ('די ערשטע נאַכט'); הלחן השני נכתב על ידי יואל אנגל ופורסם לראשונה ב-1916, אך הוא לא נפוץ וכמעט שאינו מוכר.

ז. התרגומים לעברית

לפחות שישה תרגומים שונים לעברית מצויים בידינו. הנה הם לפי סדר הדפסתם. למרבית הפלא והצער אין בידינו ולוּ הקלטה אחת של השיר בעברית:

א. פינתי שאננה, 1923

בשנת 1923 הדפיס יואל אנגל בהוצאת יוּבַל שבברלין את הספר 50 זמירות לילדים. זו המהדורה העברית של 50 יודישע קינדערלידער, קובץ המנגינות ביידיש שהוציא אנגל לראשונה בשנת 1916 ושנזכר לעיל. כל השירים תורגמו או נכתבו מחדש בידי הסופר הארץ-ישראלי שמחה גוטמן, הוא ש. בן-ציון.

הנה תרגומו היפה של ש. בן-ציון, ולפי שהמקור הוא מהדורת אנגל גם התרגום הוא בן שני בתים בלבד:

וכאן גם התווים:

השיר והלחן נדפסו שוב בשירון לסוכות שערכה המורה למוזיקה הדסה שרמן (1992-1910) עבור מקהלת תלמידיה בגימנסיה הרצליה; שנת ההדפסה לא נרשמה אך מדובר כנראה בשנות הארבעים או החמישים.

כפי שאפשר לראות גם בנוסח הזה חלו ידיים ומקצת המילים המקוריות שונו (למשל השורות הראשונות, 'פִּנָתִי שָׁאֲנַנָּה / סוכתי הקטנה'' הוחלפו ל'סוכה קטנה / סוכה נאה'; השורה האחרונה, 'הָהֵלָּה, אֵל, אורו הזך', שהיא קשה להבנה ולהיגוי, הוחלפה ב'יאיר באורו הזך').

ב. סֻכַּת אַמָּתַיִם, 1927

בשירון חנינא, שנדפס בשנת 1927 על ידי 'גדוד מָגִנֵּי השפה בארץ ישראל', נדפס השיר במדור 'שירים עממיים'. מעניין שקנאי השפה העברית בחרו להביא דווקא שיר שמקורו ביידיש, ואין להתפלא שעובדה זו לא צוינה כלל בשירון.

שֵׁם המתרגם לא צוין, אך במכתבו אליי שיער אליהו הכהן כי זהו ישראל דושמן, הגם שאין לו הוכחה כתובה לכך. כאן לראשונה תורגם לעברית הבית האחרון שכזכור לא היה במקור.

חנינא, תרפ"ז, עמ' נה-נו

גם גרסה זו זכתה להיות 'עממית' ונותרו ממנה מגוון של גרסאות בעל-פה שמקצתן נרשמו באתר 'זמרשת'.

ג. סוכה פְּעוּטוֹנֶת, 1946

זמר עם, עמ' 113

בקובץ החשוב זֶמֶר עָם: קובץ לפולקלורה מוסיקלית יהודית, שערכו יצחק אדל, יהויכין סטוצ'בסקי, שמשון מלצר ודב סדן (הוצאת מ' ניומן, תש"ו), פורסם תרגום שיר זה תחת הכותרת 'סוכה פעוטונת'.

גם כאן נוספו הבתים שלא היו במקור; אך 'אשתי החיוורת' הפכה ל'בתי הרכה'...

שם המתרגם לא צוין, אך הדעת נותנת שמדובר בדב סדן או בשמשון מלצר. גם כאן התרגום הותאם ללחן וניתן לשיר אותו בקלות.

בתוכן העניינים (עמ' 160) יוחס השיר המקורי בטעות לש' פרוג, ולפלא הדבר שסדן ומלצר, שכל רז בספרות יידיש לא אניס להם, לא ידעו ששיר זה חובר על ידי רייזן.

מה מקורה של הטעות? אני משער שעורכי זמר עם הביטו בתוכן העניינים שנדפס בסוף ספרו של אנגל (צילום העמוד השלם הובא למעלה), ושם מצאו את השיר כתוב מתחת לשיר 'לחג השבועות' שכתב פרוג...

ד. סוכה לי עשיתי, 1961

תרגום זה, פרי עטו של אהרן אשמן, נדפס לראשונה בספר דורות זינגען – בשירת הדורות, בעריכת שמואל בוגאַטש, ניו יורק: פֿאַרבאַנד ביכער פֿאַרלאַג, 1961, עמ' 243:

בשירת הדורות, עמ' 243

אשמן בוודאי התאים את המילים למנגינה המוכרת ואכן ניתן בקלות לזמרו.

המלחין מרדכי אוֹלָרִי-נוֹזִ'יק חיבר לחן חדש לתרגומו של אשמן והוא נדפס בספרו חמשים שירים מובחרים לילדים ולנוער, תל אביב: תרבות וחינוך,  1970, עמ' 23.

ה. סוכתי הפעוטה, 1965

בעיתון על המשמר פורסם לכבוד חג הסוכות תשכ"ז (1966) תרגום יפה ומיוחד במינו ששלח למערכת העיתון צבי טירספולסקי, יהודי כבן 75 שחי בנובוסיבירסק שבברית המועצות. התרגום נעשה על פי המבטא האשכנזי:

על המשמר, 5 באוקטובר 1966, עמ' 4

על פי דיווח של העיתונאי נח זבולוני (חרות, 5 בנובמבר 1965) תרגום זה כבר נדפס שנה קודם לכן בכתב עת של יהודי רומניה.

ו. סוכה קטנה, קרשים פשוטים, 1984

תרגום עברי נוסף, שאינו מוצלח בלשון המעטה, נדפס בכרך השני של האנתולוגיה לשירי-עם ביידיש בעריכתם של אהרן וינקוֹבֶצקי, אבא קובנר וסיני לייכטר (אנטאָלאָגיע פֿון ייִדישע פֿאָלקסלידער, ב, מאגנס, תשמ"ד, עמ' 190-189). שֵׁם המתרגם לא צוין, ונראה שזהו מעשה ידיו של אחד העורכים. טעות נוספת שנעשתה במהדורה זו היא ייחוס הלחן למלחין היהודי אמריקני סולומון גוֹלוּבּ (1952-1887), על אף שאין לו כל קשר ללחן זה.

אנטאָלאָגיע פֿון ייִדישע פֿאָלקסלידער, ב, עמ' 190

ח. תרגומים לשפות אחרות ועיבודים

במהלך הכתיבה של רשימה זו נתקלתי גם בכמה תרגומים של שיר הסוכה לשפות נוספות.

תרגום לגרמנית של גרסת ליאו ווינץ שנזכרה לעיל נעשה על ידי וויל פְּלֶס (Will Pless); העיבוד המוזיקלי נעשה על ידי ב' לבנזון (Lebenson). גזיר העתון שבו נמצא התרגום שמור באוסף מאיר נוי שבמחלקה למוזיקה בספרייה הלאומית, אך מקורו אינו מזוהה ועל פי צדו השני של הדף אפשר לקבוע שנדפס ב-1928.

תרגום מוצלח של שיר הסוכה לאנגלית הובא באתר האינטרנט החסידי Zog a Niggun:

,A sukkaleh, quite small

;Wooden planks for each wall

.Lovingly I stood them upright

I laid thatch as a ceiling

,And now, filled with deep feeling

.I sit in my sukkaleh at night

,A chill wind attacks

;Blowing through the cracks

.The candles, they flicker and yearn

It’s so strange a thing

,That as the Kiddush I sing

.The flames, calmed, now quietly burn

,In comes my daughter

;Bearing hot food and water

.Worry on her face like a pall

She just stands there shaking

,And, her voice nearly breaking

!”Says “Tattenyu, the sukkah’s going to fall

;Dear daughter, don’t fret
.It hasn’t fallen yet
.The sukkah will be fine, understand
,There have been many such fears
;For nigh two thousand years
.Yet the sukkahleh continues to stand

עיבוד ('באַאַרבעט') מעניין של שירו של רייזן נכתב על ידי מרדכי ריווֶסמן (1924-1868), סופר ומשורר יהודי רוסי שכתב למבוגרים ולילדים (שירו 'חנוכּה, אוי חנוכּה, אַ יום-טוב אַ שיינער' מוכר בתרגומו של אברהם אברונין 'ימי החנוכה חנוכת מקדשנו'), ובאחרית ימיו הזדהה כקומוניסט. שירו 'אַ סוכּהלע' הולחן על ידי מיכְל גֶלְבָּרְט ונדפס בספרה של שרה פישר, היים און משפּחה: ימים טובים, בואנוס איירס, תש"ח, עמ' 132-131.

 חג סוכות שמח לקהל קוראי הבלוג!

סוכות בבתי אונגרין בירושלים, 2012 (צילום: ברוך גיאן)

_______________________________________

תודתי לאליהו הכהן, לד"ר מיכאל לוקין, לפרופסור אברהם נוברשטרן  שעמם התייעצתי בכתיבת רשימה זו. תודה ליודל פאדווא מברוקלין, ששלח לי סריקה איכותית של השבועון יודישע פֿרויענוועלט בו הופיע השיר המקורי.