שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' (ב)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

ד. על נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי, מלחין השיר

החזן נח זלודקובסקי
(ספר קאליש, ב, 1967, עמ' 233)

נח זלודקובסקי בצעירותו 
(התמונה נמסרה לי על ידי בנו שאול זָלוּד)

שני ה'מחותנים' הראשיים של 'שאו ציונה נס ודגל' נקראו נח. קצת יוצא דופן, אך זה באמת מה שקרה.

עד שנות השבעים של המאה הקודמת הופיע השיר בדרך כלל ללא ציון שם המלחין, ולחילופין בהגדרה הרווחת 'לחן עממי'. הזמר החובב הנשכח יוסף שפּינדל (לימים עורך הדין יוסף מנור), הוא שגילה את אוזניי לראשונה את שמו המפורש של המלחין – נח זָלוּדקוֹבסקי (1931-1864). זיהוי זה הפך ודאי כאשר ראיינתי את ד"ר שאול זָלוּד, בנו של זלודקובסקי, שהיה רופא בתי הספר ברמת גן, ומדבריו עלה מידע רב ערך על אביו ומשפחתו. וכך אמר בקירוב: 

אבי, נח זָלוּדקובסקי, יליד העיירה דְּווֹרֶץ שבמחוז גרודנו בליטא (היום בלארוס), למד בישיבות בסלונים ובוולוז'ין. הוא התחיל את הקריירה החזנית שלו כחזן נודד שעבר לפני התיבה בערים רבות, ביניהן וילנה, וולקוביסק, בריסק, לִידָה (שם זכה לכינוי כפול המשמעות ר' נח לידער, שליווה אותו כל ימיו), עד שהשתקע סופית בעיר קאליש בפולין, שבה כיהן כחזן בבית הכנסת הראשי במשך כארבעים שנה. מנצח המקהלה שלו היה המוסיקאי אברהם צבי דוידוביץ', מלחינם של שירי זמר רבים ('הידד הידד גינה קטנה'). אבי לא הסתפק במשרתו כחזן, אלא גם שימש מדריכם של חזנים ומנצחי מקהלות, שהנודעים בהם היו דוד אייזנשטט וליאו ליוב. בני משפחתנו היו כולם חזנים ומלחינים. יצירותיו של אבי מושמעות עד היום בבתי כנסת באמריקה. אחי אליהו שימש חזן ראשי בבית הכנסת 'שערי צדק' בדטרויט והלחין שירים ויצירות ליטורגיות רבות. אחי השני, יוסף, היה חזן בלונדון, ואחי השלישי יעקב – בליברפול. ביתנו בקאליש היה מלא שירה. בלילות שבת, כששרנו זמירות של שבת, ובערבי חג, הצטופפו רבים סביב ביתנו כדי להאזין לשירה שבקעה ממנו. 

זלודקובסקי מת בעיירתו קאליש בכ"ג בתמוז תרצ"א (8 ביולי 1931), ונטמן בבית העלמין למחרת (תודה לנכדתו נועה סבו, על המידע; ראו למטה במדור התגובות).

מודעת אבל על מותו של נח זלודקובסקי (קאַלישער לעבן, 10 ביולי 1931)

הנה כאן שר שאול זלוד את 'שאו ציונה' שהלחין אביו. מצטרפים אליו אנשי חבורת הזמר רננים, כפי שהוקלטו בסיום הפרק הראשון של תוכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי' (1974).

בהלחנת השיר הושפע זלודקובסקי מהניגון החסידי המוכר 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם' (תהלים, כד 7). סביר להניח שמילת הפתיחה 'שְׂאוּ', המשותפת לשני השירים, הניעה אותו להסתייע באותם צלילי פתיחה של הניגון. הדמיון בין שני השירים נוגע רק לחלק מהבית הראשון; כל היתר הוא פרי רוחו של זלודקובסקי וטבוע בחותמו. 

השירון הראשון שבו נדפס השיר היה נֵבֶל עָשׂוֹר, שיצא בשנת 1899 על ידי אגודת 'בני ציון' בביאליסטוק, ביוזמתו של המשורר והמתרגם פסח קפלן (שמו מופיע על גבי העטיפה האחורית כמפיץ השירון). על דף השער הודיעה ההוצאה כי 'המנגינות על פי תווי הזמרה נדפסו בחוברת מיוחדה', ומכאן אנו למדים כי חודשים ספורים לאחר שהשיר פורסם לראשונה, בסך הכל שנה קודם לכן, כבר הוצמדה לו מנגינה.  

נבל עשור, ורשה תר"ס (1899)

לקראת הפרסום בנבל עשור, השמיט רוזנבלום משירו שני חצאי בתים ועדכן את נוסחו. את המשפט 'וחיבוט ערבות עבות' בבית השני שינה ל'בעזרת שוכן ערבות', וה'מחשכים' הוחלפו ב'מעמקים'. כעבור חודשים אחדים שב ונדפס השיר בקובץ כִּנּוֹר ציון (ורשה תר"ס, עמ' 104; על שירון זה ראו במאמרי 'כנור ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', בלוג עונג שבת, 19 באפריל 2018). הפעם הכניס רוזנבלום שינוי נוסף ואחרון: במקום 'רוּחַ יוֹאָב תִּלְבָּשֵׁנוּ' בבית השלישי, ניסח 'רוּחַ יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ'. מכאן ואילך זה היה עיצובו הסופי של השיר, כך הושר והוקלט וכך נדפס בכל השירונים שהופיעו לאחר מכן.

כנור ציון, ורשה תר"ס, עמ' 104

יש לומר כי השימוש בדמותו של יואב בן צרויה, שר צבאו הנאמן והאכזר של דוד, אינה רווחת בספרות התחייה. לא היה המשך של ממש לדמות זו בשירה הלאומית, אף כי השם יואב נקלט באוצר השמות הצבריים בתקופת היישוב והמדינה. ובכלל, השיר מלא רמיזות מקראיות: 'אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִינוּ / וּלְשׁוֹנֵנוּ – רִנָּה'  מתקשר למזמור תהלים 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה' (קכו 2), שמוכר גם מברכת המזון; השורות 'בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ, / חַזְקוּ וְנִתְחַזָקָה', מבוססות על הפסוק בספר שמואל ב, י 12: 'חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ', ויש עוד רמזים רבים. נעיר עוד כי בביטוי 'חרב יונה', הכוונה היא לחרב האונסת ומחריבה (על פי ירמיהו, מו 16: 'וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה'); יונה במקרה זה הוא פועל ולא שם של עוף. 

'רוח יואב תלבישנו'
הבית האחרון של 'שאו ציונה' על גלויית דואר מראשית המאה העשרים (אוסף ביל גרוס)

ה. צעדיו הראשונים של השיר 

שירי הזמר הנפוצים בתקופת חיבת ציון וראשית הציונות היו שירי לכת עליזים ונמרצים: 'חושו אחים חושו', במחרשתי', 'יה חי לי לי', 'משמר הירדן' ו'שאו ציונה נס ודגל'. עובדה זו מפריכה את הדימוי שקנה לו שביתה בקרב כמה סופרים ומבקרים, כאילו שיריה הראשונים של המהפכה הציונית נשאו אופי עגום וצליליהם הפיקו עצב, נהי ובכי. 

השיר 'שאו ציונה נס ודגל' הושר בארץ גם בנקודות יישוב רחוקות ומנותקות. כך למשל, בבית הספר במטולה נערך בשנת תרס"ב (1902) טקס פרידה מרגש מהמנהל יצחק אפשטיין לרגל צאתו להשתלמות בחו"ל. הטקס נוהל על ידי מחליפו, המחנך שמחה וילקומיץ, ובסופו שרו התלמידים כמה שירים וסיימו ב'נס ציונה' ('פרידת מורה', עולם קטן [וינה], ב, גיליון 62, תרס"ב, עמ' 392-391). ואכן, הודות ללחן הקצבי והמלהיב הושר 'שאו ציונה' על פי רוב בסיומם של טקסים, ולא פעם גם לווה במצעד. 

באחת הכתבות ששלח יהושע קנטרוביץ מרחובות לעיתון היהודי, שראה אור באנגליה בעריכת יצחק סובלסקי, הוא תיאר את קבלת הפנים שערכו ותיקי העלייה הראשונה לראשוני העלייה השנייה שהגיעו ארצה. הם עלו יחד לרכבת בירושלים ותוך כדי נסיעה עודדו הוותיקים את העולים החדשים בשירת 'שאו ציונה נס ודגל' ('אל המטרה', היהודי, ח, גיליון 8, 1905-1904, עמ' 10). גם אליהו מונצ'יק-מרגלית, איש העלייה השנייה, סיפר כי פעמיים היה עֵד, בשנת 1903, לשירת 'שאו ציונה': פעם בעיירה הפולנית סמיאטיץ ופעם בווילנה, במעין דו-קרב של חילופי שירים בין חבריו הציונים ובין אנשי ה'בּוּנד' שהתנגדו לציונות. אלה שרו את 'התקווה' ו'שאו ציונה נס ודגל', ואלה ענו להם בשיר 'די שבועה' ('ברידער און שװעסטער פֿון אַרבעט און נױט'), המנונם של הפועלים הבונדיסטים (מזיכרונות איש העליה השניה, מרחביה 1968, עמ' 91, 118). 

הביל"ויי מנשה מאירוביץ מראשון לציון, שלדמותו ולתרומתו לזמר העברי כבר נדרשנו בעבר, שלח לקובץ ציוני שיצא ברוסיה בשנת תרס"ג (1903) כתבה ובה תיאר את עובדי המושבה ראש פינה, שעוסקים במיון ענבים ושרים 'שאו ציונה נס ודגל': 

מנשה מאירוביץ, מהשביל אל הדרך, תל אביב 1936, עמ' 14

השיר נזכר גם בתיאור של טיול בגליל שערכו תלמידי מושבה בארץ, שנדפס בחוברת 'מספר הזיכרונות של תלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל' (בכורים: ביבליותיקה לבני הנעורים, מס' 18-15, קרקוב תרס"ז). בשובם מן הטיול, כך מספר המחבר: 'עמדנו עוד פעם בשורה ונרד במורד ההר מזרחה. היום פנה לערוב, רוח קריר נשב ממערב ויבשר את דבר שובנו מהטיול, בנושאו לפנינו את קול שירתנו' ובהמשך מצוטט השיר במלואו:

'מספר הזכרונות לתלמיד בי"ס עברי בארץ ישראל', בכורים, 18-15, קרקוב תרס"ז, עמ' 19

החוברת הופיעה ללא ציון מלא של שם מחברה אלא רק בכינויו 'הררי'. יש הסבורים כי זהו חיים הררי (בלומברג), ממייסדי תל אביב, שהיה תלמיד בית הספר החקלאי מקווה ישראל ובשנת 1905, עם הקמת הגימנסיה הרצליה ביפו, התמנה מורה לספרות. על פי קטלוג הספרייה הלאומית, מדובר במורה הגלילי שמחה וילקומיץ, שלעיל ראינו כי הכיר היטב את השיר. כך או כך, זו עדות לתפוצת 'שאו ציונה' כשיר זמר בארץ ישראל כבר בראשית המאה העשרים.

ו. שיר רב-לחנים

תכונה נוספת המייחדת את 'שאו ציונה' היא ריבוי המנגינות שהולחנו לו. כלל בלתי כתוב בעולם שירי הזמר גורס שמספר המנגינות שהולחנו לשיר יש בו כדי להעיד על הצלחת השיר ועל יכולתו להישאר רלוונטי לאורך ימים ושנים. והנה, מתוך כ-250 שירי הזמר העבריים מתקופת העלייה הראשונה והשנייה – תקופה שמשתרעת על פני כשלושים שנה – רק שיר אחד, השיר 'שאו ציונה נס ודגל', זכה שיולחנו לו לא פחות מ-11 מנגינות. מי שיסקור את מאגר שירי הזמר של תקופה ארוכה זו, לא ימצא אף שיר אחר שאפילו מתקרב למספר זה! 

אין פלא אפוא שגם לאחר שהשיר התפשט בארץ ובעולם היהודי במנגינתו הקצבית והסוחפת של זלודקובסקי, קמו מלחינים נוספים, רובם נודעים ועתירי זכויות, וחיברו לו מנגינות חדשות, ביניהם אברהם צבי אידלסון, זבולון זילברץ, הרמן ארליך וארתור וולף. הם ועמיתיהם, שעוד נמנה אותם בהמשך, ביקשו להעניק לשיר פרשנות צלילית חדשה, פרי רוחם וטעמם. אך הצלחתם הייתה חלקית. לחנים אחדים הושרו פה ושם, אך רובם לא מצאו את דרכם אל שירת הרבים, לא צלחו את מסננת הדורות ולא קנו אחיזה בזמר העברי. הם מצאו את מנוחתם בדפי התווים בהם נדפסו ולא עברו אל מיתרי הקול. בסופו של דבר, המנגינה הראשונה שחוברה לשיר היא שהתעלתה מעל כל היתר ואיתה מזוהה השיר מאז חיבורו ועד היום. 

תווי 'נס ציונה' בלחן  זלודקובסקי מיוחסים ל'שטיינברכר' (השם אינו מזוהה; אולי הוא שרשם את התווים)

(שירון תנועת הנוער יוּנְג יוּדֶה, 1911)

מאחר שרוב המנגינות שהולחנו לשיר חשוב זה אינן מוכרות, נתעדן כאן על פי סדרן.  

[1] לחנו של נח זלודקובסקי הוא ככל הנראה הראשון שהותאם לשיר. גם אם קדם לו לחן אחר – שלפי שעה לא ידוע לנו עליו – עדיין תישמר לו זכות ראשונים, שכן זהו הלחן היחיד שהעניק לשיר את פרסומו ובלחן זה הוא מוכר ומושר בעולם היהודי מאז ועד היום. 

[2] תווי הלחן השני, פרי עטו של בצלאל בן יצחק אייזיק בְּרוּן (Brun), שהיה מנצח מקהלת בית הכנסת בניקולאייב, פורסמו בחוברת מיוחדת: שני שירים ציוניים, שנדפסה בלייפציג, ככל הנראה בשנת 1901, בדפוס הנודע לתווים של ברייטקוֹפף והֶרטל. לחן זה נדון ברשימה שפרסם המוזיקולוג אברהם בער בירנבוים (' "שירי עם" ושירי ציון', הצפירה, 23 ביוני 1901, עמ' 518), וממנה למדתי על קיומו. השירון עצמו אינו ברשותי ולא הצלחתי לאתרו (לחוברת תווים זו כבר נדרשתי במאמרי 'ציון, ציון, עיר אלהינו: שיר קינה שהיה לשיר עלייה', בלוג עונג שבת, 28 ביולי 2017).

[3] הלחן השלישי הופיע בשירונו של ליאון פרלמוטר: שני שירים ציוניים למקהלת גברים בליווי פסנתר, שיצא לאור בהוצאת מ' שולנר בקובנה בשנת 1901. גם את השירון הזה לא הצלחתי להשיג ועל כן אוסיף הסתייגות שייתכן שאין מדובר בלחן נוסף אלא בעיבוד רב-קולי של אחד הלחנים הקודמים. על קיומו של לחן זה למדתי מקטלוג ספריית Hebrew Union College בסינסינטי, אוהיו.

[4] הלחן הרביעי הוא של החזן והמלחין היהודי-אמריקני בצלאל וייסבלום מפילדלפיה. תווי הלחן נדפסו בקובץ שירי ציון ושירי עם, 4, בעריכת יוסף מגילניצקי, פילדלפיה 1903 (על שירוניו של מגילניצקי כתבתי כאן). 

תווי 'נס ציונה' בלחן וייסבלום (קובץ שירי ציון ושירי עם, פילדלפיה 1903)

אפשר לשער שמנגינה יפה זו הושרה בבית הספר הלאומי בפילדלפיה, שם לימד וייסבלום, ומאז נשכחה; יאיר לרון הקליט לראשונה ושר, וכתמיד תודתי נתונה לו:

 
[5] הלחן החמישי הוא של המלחין הסוּמא הרמן (צבי) ארליך, יליד לֶמְבֶּרְג (היא לבוב) ופרופסור למוזיקולוגיה, שהלחין את 'נרותיי הזעירים' וחיבר את המנגינה שהותאמה ל'פֹּה בארץ חמדת אבות'. לחנו הופיע בקובץ מנגינות לשלושים ושבעה שירים ציוניים, הוצאת 'ציון', נדבורנה תרס"ו, וגם כאן לא צוין שם המחבר. ספק אם לחן יפהפה זה, של יוצר חשוב כמו ארליך, הושר אי פעם, וראוי היה שיתחדש בדורנו. 

תווי 'נס ציונה' בלחן הרמן ארליך (אלבום של מנגינות עבריות, נדבורנה 1906)

לשמחתנו גם כאן נענה יאיר לרון לאתגר והנה הוא שר את לחנו של ארליך בהקלטה ראשונה מסוגה:

[6] הלחן השישי, פרי עטו של המלחין והמוזיקולוג הירושלמי אברהם צבי אידלסון, פורסם לראשונה בשנת 1907 בשירונו הראשון בארץ, שירי ציון (מחברת ב, ירושלים אתתל"ח [1907]), בעיבוד רב-קולי. השיר שב ונדפס בספר השירים, בשנת 1912. שֵׁם המחבר שובש ל'רוזנפלד', ובצד שמאל נרשם 'בן-יהודה', שמו העברי של אידלסון.

תווי לחן 'נס ציונה' בלחן א"צ אידלסון
(ספר השירים, ברלין וירושלים תרע"ב, עמ' 18)

אין בידינו עדות שלחן זה הושר בפועל, אך אפשר לשער כי השיר היה ברפרטואר המקהלה הירושלמית שניהל אידלסון. יאיר לרון הקליט ושר גם את הלחן הזה:

[7] הלחן השביעי הוא של יוזף רוזנשטֶק, מנצח באופרה הרומנית, ששימש גם מנצח על מקהלת בית הכנסת הספרדי 'קהל גרָאנְדה' בבוקרשט. את תווי הלחן, ששוכפלו בהקטוגרף בכתב ידו של המלחין, קיבלתי לפני כיובל שנים מהזמר והחזן המנוח ישראל סגל-רוזנבך.  

תווי 'נס ציונה' בלחן רוזנשטק (אוסף אליהו הכהן)

[8] הלחן השמיני נכתב בשנת 1931 על ידי המלחין והמנצח הנודע זבולון (זאוול) זילבֶּרץ (1948-1880). הוא נולד בפינסק ובשנת 1920 היגר לארצות הברית ובה שימש מנצח מקהלת בית הכנסת 'עדת ישראל' בניוארק שבניו ג'רזי. זילברץ הלחין ועיבד עשרות שירים ופרקי חזנות, שהושרו והוקלטו מפי גדולי החזנים של התקופה. לחנו לשיר 'נס ציונה' בעיבוד רב קולי ובליווי פסנתר ראה אור בהוצאת Metro Music, ניו יורק. 

שער 'נס ציונה' בלחן זבולון זילברץ ובעיבוד למקהלה בארבעה קולות (ניו יורק 1931)

[9] הלחן התשיעי, ששם מחברו אינו ידוע, נדפס בשנת 1935 בקובץ Hawa Naschira (הבה נשירה), שערכו יוסף יעקובסן וארווין יושפה. שם המחבר שובש ל'רוזנבום'.

תווי 'נס ציונה' של מלחין לא ידוע (הבה נשירה, הוצאת אנטון בנז'מין, לייפציג-המבורג, 1935, עמ' 116)

[10] את תווי הלחן העשירי מסר לי סם ישראלסתם מקיבוץ בית העמק, שהיה חבר תנועת 'הבונים' באנגליה. הלחן נרשם בידי חברו לתנועה יוסף ריבלין, מהעיר ברדפורד שבאנגליה, שסיפר כי בלחן זה הושר השיר בעירו. שמו של המלחין אינו ידוע. 

תווי 'נס ציונה', ללא מילים מתחת לתווים, נרשמו מפי יוסף ריבלין (אוסף אליהו הכהן)

[11] הלחן האחרון במניין הוא של ארתור וולף, מי שהלחין עוד בשנות העשרים שירים עבריים שאותם הקדיש לאישים נודעים, כמו הנציב העליון הרברט סמואל. את 'נס ציונה' הוא הלחין עם הקמת המדינה והקדישו לראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון. התווים פורסמו בחוברת שהוציא בניו יורק בשנת 1950 בהוצאת Metro Music. 

דפרון ובו לחן ארתור וולף בעיבוד רב-קולי (ניו יורק 1950)

עד כאן פירוט לחני השיר והצגת תוויהם. דומני שאחדים מהם ראויים לחידוש ולהקלטה, ולוּ למען התיעוד ההיסטורי של לחני הזמר העברי.

ז. המשטרה הטורקית חוקרת   

ולסיום מסענו בעקבות השיר, הנה אנקדוטה מעניינת: בימי מלחמת העולם הראשונה הוזמן המדפיס הירושלמי אברהם משה לונץ לחקירה. הוא הואשם, בעקבות הלשנה, כי בשירון כנור ציון, שיצא בהוצאתו ובעריכתו, נדפסו שירים המטיפים למרד בשלטון העות'מאני. במשך תשע שעות רצופות נחקר המלומד הקשיש והעיוור על משמעותם של פסוקים וחרוזים שהופיעו בכמה מן השירים, ובמיוחד 'שאו ציונה נס ודגל' ו'התקווה', שעוררו את חמתו של החוקר. לונץ, שנשאל שוב ושוב: איזה דגל אתה קורא להניף ומה יש לכם בלב פנימה?, השיב בסבלנות והסביר את מקורו התנ"כי של כל משפט. רחל ינאית בן-צבי, שנודע לה כי אחד החוקרים מבין צרפתית, שימשה מתורגמנית בחקירה הראשונה וניסתה לרכך את לבו של החוקר, שחשב שהיא בתו של לונץ.

כך זכרה זאת רחל ינאית:

רחל ינאית בן-צבי, אנו עולים, עם עובד תשי"ט, עמ' 356

שמונה חודשים נמשך המשפט ובסופו של דבר הוטל על לונץ קנס כספי, דפוסו נסגר ועותקי השירון הוחרמו.

באייר תרע"ח סיפר לונץ לבתו חנה על כוונתו לגולל את פרטי המשפט ברשימה בשם 'בגלל כינורי', שתידפס כהקדמה למהדורה הבאה של כנור ציון. הוא לא זכה לכך וכעבור שבוע הלך לעולמו והוא בן 64. 

לונץ ובתו חנה בולוטין, 1917-1916 (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן-צבי)

בספרייתי מצוי עותק ששרד מהמהדורה הרביעית של כנור ציון משנת תרע"ד, שרוב עותקיה הוחרמו והושמדו בידי הטורקים. בשנת תשנ"ג שיתפתי פעולה עם יעקב גרוס, חוקר רב זכויות של תולדות הקולנוע בארץ שנפטר לפני שלוש שנים, בהוצאה מהדורה מצולמת של שירון נדיר זה.

ח. הרהורי סיום  

השיר 'שאו ציונה נס ודגל' זכה לחיים ארוכים בכל תפוצות ישראל. רק שלשום, ביום העצמאות ה-72 של המדינה, העיד חבר הכנסת והשר לשעבר מרדכי בן-פורת (יליד 1923), שלפני הקמת המדינה היה פעיל ציוני בעיראק, כי ההמנון של תנועת הנוער היהודית 'החלוץ הצעיר' בבגדד היה השיר 'שאו ציונה נס ודגל', שאותו הם שרו בעמידה.

שנים רבות לאחר שנכתב, הולחן ופורסם, מילותיו ולחנו של שיר זה ממשיכים להלהיב ולכבוש לבבות בעולם היהודי כולו ובמיוחד בארץ. הוא מושמע מעל במות ובאמצעי התקשורת ומבוצע על ידי מקהלות ותזמורות באין ספור מעמדים. צליליו מנוגנים במצעדים ובטקסים ממלכתיים והוא תופס מקום של כבוד באוצר שירי הלכת של תזמורת צה"ל.

שני הנֹחַ'ים, שכה ערגו לציון בשירם, לא זכו להגיע לארץ ישראל, לא ברכב, לא ברגל, לא ביקרו בנס ציונה ולא סיירו בשוק מחנה יהודה. אם הם עצמם לא זכו, לפחות שירם עוד יצטלצל שנים רבות בהרי יהודה ובחוצות ירושלים. 

בעלי התוספות

אמר העורך:

במהלך הכנת מאמר זה, ובעוד כולי שקוע באווירת השיר 'שאו ציונה נס ודגל', הגיע לידי עותק מגיליון 10 במרס 1939 של העיתון הציוני-דתי די יודישע שטימע (הקול היהודי), שראה אור בוורשה.

בעמוד האחרון נדפסה הודעה שמבשרת על בואם של הוריי המנוחים, משה קרונה ורחל בלומברג, בברית הנישואין, ובצמוד לה צרור ברכות מחבריהם בוורשה. אבי כבר עלה לארץ שנתיים קודם כחלוץ וחזר לוורשה כדי להתחתן. לאחר החתונה נשאר בפולין עוד כמה שבועות ושב ארצה כדי לארגן לאמי סרטיפיקט של איחוד משפחות. אמי עזבה את ורשה בסוף אוגוסט 1939, ממש ברגע האחרון, והגיעה ארצה בראשית ספטמבר. כל השאר היסטוריה...

נגעה ללבי במיוחד הברכה ששיגרו לאבי כמה מחבריו, שידעו כמובן על נסיעתו הקרובה חזרה לארץ:

לרגלי בואך בברית נשואין, שא, משה, את ברכותינו החמות ושא ציונה את דגל מחננו.

אבי אכן נשא את הנס ואת הדגל ציונה, ואילו מברכיו נותרו מאחור. הם לא הספיקו לממש בעצמם את שאיפתם לעלות ארצה ונספו בשואה.

הרב ראובן הורביץ, שחתם על הברכה עם רעייתו, נולד ב-1899 בטרנופול שבגליציה המזרחית למשפחה חרדית. הוא עזב את 'אגודת ישראל' בגלל התנגדותה לציונות והיה לאחד מראשי 'המזרחי' בפולין, פעיל עלייה במחלקה החרדית של הקרן הקיימת לישראל. הוא שאף כל ימיו לעלות ארצה, אך לא עלה בידו. בגטו ורשה, שבו נלכד כמה חודשים אחר כך, היה פעיל במחתרת וידיעות שונות אף מדברות על פעילותו בזמן המרד שבו כנראה מצא את מותו.

יהודה יפת היה שם העט של דוד שפירא, איש רוח, עיתונאי וסופר, שנולד ב-1905 בבנדין למשפחה חסידית מגזע אדמו"רי קוז'ניץ (אביו היה רבי יחיאל מאיר שפירא). הוא נמשך לפעילות ציונית-דתית והיה תלמידו הנאמן של הרב יצחק ניסנבוים, נשיא תנועת 'המזרחי' בפולין, שנרצח בגטו ורשה. בד בבד פרסם יפת סיפורים ומאמרים בעיתוני התקופה, שרוח חסידית של 'תורה ועבודה' שורה עליהם. בגטו ורשה פעל ככל יכולתו בתחום החינוך והסעד עד שנרצח בידי הגרמנים ב-1942.

על ד"ר ג' פרנקל ועל המברכים האחרים לא מצאתי מידע.

שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' (א)

חלוצים רוקדים, מתוך סדרת 'החלוצים' של מאיר גור אריה, ירושלים תרפ"ה

לקראת יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל

מאת אליהו הכהן

באחד ממפגשי הסיפורים והזמר, שנערכו מדי שנה בסוכתו של הגאוגרף ואיש ידיעת הארץ מנשה (מנשקה) הראל (2014-1917) במוצא, סיפר ההיסטוריון דב לוין (2016-1925) על חוויה מרגשת שנותרה צרובה בזיכרונו מאז שנות ילדותו בעיר קוֹבְנָה בליטא: 

מדי בוקר, עם הנץ השחר, היה אבי מתקרב אל מיטתי, מרים בעדינות את שולי שמיכתי, ומתחיל לשיר בקולו הערב והצלול את השיר 'שאו ציונה נס ודגל'. זו הייתה תרועת ההשכמה הקבועה שהעירה אותי משנתי, ומאז נשתל השיר הזה במחוזות הגעגועים המלווים אותי כל ימי.

להבדיל מ'להיטי' העלייה הראשונה, כמו 'חושו אחים חושו', 'יה חי לילי', וכמובן 'התקווה' ('תקוותנו'), שהושרו לראשונה בפי חלוצי המתיישבים בארץ ויוּצְאוּ מכאן לגולה, השיר 'שאו ציונה נס ודגל' הובא מהגולה לכאן. 

'נס ציונה' – זה היה שמו המקורי של השיר – חובר על ידי נח רוזנבלום (1915-1864) בשלהי המאה ה-19 בסנקט פטרבורג שברוסיה, הולחן סמוך לכך בידי נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי (1931-1864) בעיר קאליש שבפולין, ורק בראשית המאה העשרים הגיע לארץ. מאז ועד היום שיר זה הוא אחד מן השירים המלהיבים של ימי ראשיתה של הציונות שלא נס ליחו ולא אבד טעמו. 

הבה ניזכר בשיר לצלילי תזמורת צה"ל ומקהלת צה"ל בעיבודו המוזיקלי המוכר של יצחק (זיקו) גרציאני:

 

אין זה דבר של מה בכך, ובוודאי לא דבר המובן מאליו, ששיר בן יותר ממאה ועשרים שנה עדיין מושר בימינו. והנה, 'שאו ציונה' מושר דרך קבע בטקסי העלאת המשואות של יום העצמאות שנערכים בכל שנה בהר הרצל בירושלים. 

הנה 'שאו ציונה' כפי שהושר בטקס של שנת 2016:

א. שאו נס ציונה: גלגוליו של פסוק

'בארצנו', צללית של חריש, אהל ועץ תמר (ליפה שָׁפֶר, לִמְדוּ עברית, ורשה: א' גיטלין, 1935, עמ' 101)

להצלחת השיר תרם גם עיתוי פרסומו. הוא חובר בשנת 1898, בימים שבהם רשמי הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שנה קודם לכן, הדהדו בכל תפוצות הגולה ועוררו תקוות לשחר חדש. מנהיגותו המרשימה של הרצל, שנחשפה לראשונה בפומבי, האיצה את ההתעוררות הלאומית והפיחה רוח חיים בכל ענפי היצירה. גם הזמר העברי פרש אז כנפיים. התפשטותם של השירים הלאומיים החדשים, ובראשם 'התקווה', 'שם במקום ארזים' ו'שאו ציונה נס ודגל', כמו גם הופעתם של שירונים עבריים חדשים, הביאו את השירים הללו גם לקהילות קטנות ורחוקות ובכך קירבו אותם לציונות ולזמר העברי. יחסי גומלין נוצרו בין התסיסה הלאומית לבין הזמר העברי: ההתעוררות הלאומית הובילה לחיבור שירי ציון חדשים, ובה בעת שירים אלו תרמו לקידום הרעיון הציוני. בזכות ההשפעה המלהיבה של השירים, יישוב הארץ לא נראה משאת נפש ערטילאית אלא חזון בר מימוש. המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, איש העלייה השנייה, העיד כי שירו של מרדכי צבי מאנה, 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה'), שינה את עולמו והיה שיקול מכריע בהחלטתו לעלות לארץ ישראל. הוא לא היה היחיד.

הקריאה 'שאו נס ציונה', שמקורה בדברי ירמיהו 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ' (ד 6), לא הייתה חדשה. היא הופיעה עוד לפני כן בשירי חיבת ציון, והנה כמה דוגמאות:

אברהם בער גוטלובר (1899-1811) חיבר בשנת 1882 שיר בשם 'נס ציונה' (כל שירי מהללאל, א, ורשה 1890, עמ' 236-233), וכמוטו לשירו בחר בפסוק הנזכר מירמיהו. גוטלובר, מן המשכילים בני הדור הישן שנתפסו לחיבת ציון, כתב שיר זה בערוב ימיו ובפאתוס מרומם:

הַאֵין הַקּוֹל קֹרֵא: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה? / צִיּוֹנָה! צִיּוֹנָה! קֵדְמָה מִזְרָחָה! / שָׁם יִשְׂרָאֵל גֶּפֶן אָשְׁרְךָ פָּרָחָה, / שָֹם עֶרֶשׂ יַלְדוּתְךָ, שָׁם לְעָם הָיִיתָ / ... שָׁמָּה תַּזְכִּירְךָ כָּל מַצֶבֶת קֶבֶר / כִּי עַם אַתָּה וּלְךָ תִּקְוָה וָשֶׁבֶר.

הוא הציע לאֶחיו, יהודי רוסיה, לזנוח את הנהירה לאמריקה ('הארץ החדשה') והטיף לעלות לארץ כנען:

הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת, / אוּלָם לא לְךָ עַמִּי שָׁמָּה לָלֶכֶת, / ... אֲבוֹתֶיךָ אַדְמָתָהּ לא חָרָשׁוּ, / וּבַעֲפָרָהּ גִּזְעֶיךָ לֹא שֹׁרָשׁוּ, / ... לֹא כֵן  אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ אֶרֶץ כְּנַעַן, / שָׁם כָּל כָּפִיס מֵעֵץ יִתֶּן קוֹל וְיַעַן: / אֲבוֹתֶיךָ מֵעוֹלָם פֹּה יָשָׁבוּ! / הֵן פֹּה גִּבּוֹרֶיךָ כָּבוֹד נָחָלוּ. 

אני מזכיר שיר קדם-ציוני זה כמענה למשאלה נוגעת ללב שהביע גוטלובר הישיש בבית האחרון:

הֵן זָקֵן אָנֹכִי וְיָמִים שָׂבֵעַ, / אִם אֶרְאֶה פְדוּתְךִ עַמִּי, מִי יוֹדֵעַ? / ... אַךְ בֹּא יָבֹא יוֹם שֶׁקִּיוִּיתִי אָנִי, / בֹּא יָבֹא! – וּבְבוֹאוֹ וּזְכַרְתָּנִי!  

אברהם דב גוטלובר (המקהלה או גלריה של שָׁרֵי ישראל, לונדון 1903, מס' 6)

שנה אחר כך, 1883, חתם פטרון הביל"ויים יחיאל מיכל פינס את שירו 'חושו אחים חושו' במשפט 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה, כְּעַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה'. 

שער הקובץ לוית חן, ורשה תרמ"ז

בשנת 1887 אנו נפגשים שוב בצירוף מילים זה, הפעם מעטו של המשורר מרדכי צבי מאנה (1886-1859),
שמת בדמי ימיו. מאנה, שכבר שכב אז על ערש דווי, הפליא לתרגם מרוסית את 'משיח בן דוד', יצירתו הנשכחת של שמעון פרוג (1916-1860), גדול משוררי חיבת ציון בשפות לעז. תרגומו של מאנה פורסם בקובץ לוית חן (בעריכת שאול פנחס רבינוביץ), שראה אור שנה לאחר פטירתו של מאנה. התרגום, שנדפס בניקוד מלא, הוא מלאכת מחשבת של לשון עברית דשנה וקולחת. 

הפרק האחרון ביצירתו של פרוג הוקדש להתחדשות ההתיישבות היהודית בארץ, ובין היתר נכתב בו (בתרגום מאנה):

רוח חדש, רוח החופש והדרור, רוח אהבת מורשת קדומים, רוח אהבת עבודת האדמה בא עתה כטל תחייה ללב עמנו האנוש. העם אשר נתן גוו למכים ולחייו לְמוֹרְטִים יתנשא עתה על כנפי נשרים על פני האדמה המלאה חמס ושוד ונהי, ויכונן מעופו אל המקום אשר אלהי הצבאות ינחהו שמה, לִמְקוֹם 'שָׁם זִכְרֹנוֹת קֶדֶם עֲלֵי כָּל שַׁעַל / יַזְכִּירוּנוּ כִּי שִׁמְשֵׁנוּ עוֹד תַּעַל!' (עמ' 70-69)

בבית המסיים פנה פרוג בקריאה הפטריוטית: 'הרימו דגל ושאו נס ציונה!' (עמ' 71).

ב-1896, תשע שנים אחר כך, יעשה שאול טשרניחובסקי שימוש באותם מילים ממש בשירו 'ניטשו צללים': 'אִם גַּם יֶאֱחַר יוֹם הַגְּאֻלָּה,/ יִצְעַד שַׁעַל, שַׁעַל. / אַל תִּוָּאֵשׁ אֲסִיר תִּקְוָה – / עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!'

לא יצא זמן רב וטשרניחובסקי הצעיר נזקק גם לפסוקי 'נס ציונה'. ב-1897, שנה קודם שכתב נח רוזנבלום בפטרבורג את שירו 'נס ציונה', חיבר טשרניחובסקי באודסה שיר בשם זהה שאותו הקדיש לאגודה ציונית בשם זה, אלא ששירו של רוזנבלום נדפס קודם... 'נס ציונה' של רוזנבלום פורסם בכרך הראשון של כתב העת האשכול (קרקוב תרנ"ח), ואילו 'נס ציונה' של טשרניחובסקי פורסם רק כעבור שנתיים, בכרך השלישי של אותו כתב עת (תר"ס). 

השם המשותף של שני השירים וסמיכות זמן חיבורם גרמו לא פעם לאי-הבחנה ביניהם. בראשית הדרך שניהם נפוצו באותה מידה, אך עד מהרה נטה היקף התפוצה לעבר שירו של רוזנבלום, מן הסתם בזכות הלחן המלהיב שחובר לו. 

נס ציונה, האשכול, ג, קרקוב תר"ס, עמ' 9

הנה דורית פרקש שרה את 'נס ציונה' של טשרניחובסקי. הלחן מיוחס לניסן בלומנטל, החזן המפורסם של בית הכנסת של יוצאי ברודי באודסה.

ב. איך שיר נולד

הדפס אבן של 'נס ציונה' עם תרגום לגרמנית 
חתום: 'חִירָם', הוא הגרפיקאי והאנתרופולג אריך בְּרַאוּאֶר, 1919-1915
(תודה לד"ר גיל וייסבלאי על הזיהוי)
התווים, שנרשמו מימין לשמאל, הם כנראה של אברהם צבי אידלסון

אגדות רבות נפוצו על נסיבות לידתו של השיר. המוזיקאי יששכר פַאטֶר (2004-1912) סבר כי הולחן לכבוד ועידת קטוביץ, הוועידה הראשונה של חובבי ציון, שהתכנסה בשנת 1884 בעיר קטוביץ שבשלזיה (מוסיקה יהודית בפולין בין שתי מלחמות עולם, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 281). לפי גרסה אחרת, השיר הושר לראשונה כהמנון בטקס שנערך בשנת 1891 ובו ניתן השם 'נס ציונה' למושבה שנקראה עד אז ואדי חנין או נחלת ראובן. ירמיהו הלפרין הביא בספרו תיאור של הטקס הססגוני שבו אביו מיכאל הלפרן (1919-1860) דהר על סוסו, הניף דגל תכלת לבן שבמרכזו מגן דוד מוזהב, ולקריאת הקהל 'יחי הדגל העברי, דגל מחנה יהודה', החלו אנשי 'העשרות' – חבורת אנשי חיל שהקים הלפרן כדי להגן על המושבות – לשיר את 'ההמנון הצבאי שלנו'. ומה היה ההמנון? 'שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה' (ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, הדר, תשכ"ד, עמ' 198-197). 

לשתי הגרסאות הללו אין כל ביסוס והן פרי הדמיון. כאשר התרחשו אירועים אלה שירו של רוזנבלום טרם בא לעולם. השיר, כפי שכבר נאמר לעיל, נכתב לקראת הקונגרס הציוני השני, שהתכנס בבזל באוגוסט 1898, ופורסם לראשונה בדפוס רק באותה שנה. 

כדי להבין כיצד נולד השיר עלינו להרחיב מעט את היריעה ולהתבונן ברקע ההיסטורי: אחת התופעות שליוו את ראשית הציונות הייתה הקמתן הספונטנית, 'מלמטה', של אגודות חובבי ציון ('חובבים'), כמעט בכל עיר ועיירה שהייתה בה קהילה יהודית. לא פחות מ-650 אגודות כאלה הוקמו תוך שנים ספורות. כל אגודה פעלה באורח עצמאי, ללא קשר ליתר האגודות, בחרה לעצמה שם עברי נאה (בדרך כלל בשילוב המילה 'ציון'), תיקנה תקנון משלה, מינתה יושב ראש, גזבר וממלאי תפקידים, וקיימה אספות ומפגשים. לפני זמן מה ריכזתי לעצמי רשימה של אגודות כאלה. עד מהרה גיליתי כי זו רשימה חלקית מאוד שרחוקה מלמצות את היקף התופעה: 

רשימה חלקית של אגודות חובבי ציון

שמות כמו 'ציונה' או 'נס ציונה', אומצו על ידי עשרות אגודות, ואין מדובר רק בקהילות יהודיות במזרח אירופה, שכן אגודות 'חובבים' רבות צצו גם במערב אירופה ובארצות הברית. חודשים ספורים לפני שראה אור שירו של רוזנבלום לגלג הסופר היהודי האמריקני הלל מַלָכוֹבְסְקִי, שגר בפילדלפיה, על נחשול האגודות הציוניות שהציף את הקהילות היהודיות בארצות הברית. בניו יורק לבדה – העיד – יש אגודות כמספר בתי הכנסת. משעשע לקרוא את רשימת השמות שבהן התעטרו האגודות הללו:

'מעבר לים', המליץ, 31 במרס 1898, עמ' 1

עם זאת הוא לא התכחש לתועלתן: 'ואף כי לא כולן לשם שמים תתכוונה, כי מתוך שלא לשמה יבוא גם לשמה, תרבינה החברות וישגשג הרעיון הלאומי, ובין כך ישובו בנים רבים לגבולם, ליהדותם, לעמם ולשפתם'. 

התפתחויות מהירות אלה הניעו את רוזנבלום לחבר את 'נס ציונה' כשיר לעידוד העלייה לארץ. הוא שלח אותו למערכת המאסף הספרותי האשכול, שיצא בקרקוב בעריכת יעקב שמואל פוכס ועזריאל גינציג. השיר אכן נדפס בכרך הראשון שכאמור לעיל ראה אור בשנת 1898:

הפרסום הראשון של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' מאת נח רוזנבלום (האשכול, א, 1898, עמ' 88)

על השיר חתם רוזנבלום בקיצור נפ"ש. חתימה זו עוררה תהיות והיו שטעו לחשוב כי זהו שיר ביכורים של הסופרת הארץ-ישראלית נחמה פוחצ'בסקי (1934-1869), שגם היא חתמה על יצירותיה בקיצור זה. ואולם אלה היו ראשי התיבות של שמו העברי של רוזנבלום: נח פרח שושן ('רוזן' הוא שושן; 'בלום' הוא פרח). מעניין לציין, שמיד אחרי שיר זה נדפס שיר נוסף פרי עטו, ושמו 'שומר ישראל' (עמ' 89-88), ועליו חתם רוזנבלום בשמו המלא. על כמה ממאמריו חתם רוזנבלום בשם בדוי אחר 'בן זרח'.

לבד מעידוד העלייה לארץ ישראל השיר מבטא גם כמיהה לאחדות, שכן ריבוי הסיעות והפלגים נתפס בעיניו של רוזנבלום כגורם המחליש ומפצל את המאמץ הלאומי. זה פשר הקריאה להתאחד יחד וללכד את האגודות הרבות לאגודה אחת. את המילים 'נעש נא לאגודה', שבסוף הבית הראשון, שאל מן הפיוט שנאמר בתפילות ראש השנה: 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'. גם את הבית השני של השיר פתח ברוח אותה משאלה לאחדות: 'יחד נלכה נא'. 

המילים 'דגל מחנה יהודה' מקורן גם כן בפסוקי מקרא (במדבר, ב 3; י 14), שמתארים את מסעותיהם של בני ישראל במדבר סיני בדרכם ארצה, כשחייליו של נחשון בן עמינדב צועדים בראש עם דגל שבט יהודה.

שילוב ביטוי זה בהקשר ציוני אינו פרי רוחו של רוזנבלום, וכבר קדמוהו בכך ראשוני תנועת ביל"ו ברוסיה במנשר ההיסטורי 'קול בני הנעורים'. המנשר נשלח בניסן תרמ"ב (1882), לפני יציאת קבוצת הביל"ויים הראשונה לארץ, ובסיומו נכתב: 'ציונה! ציונה! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לעשות דגל מחנה יהודה' (ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, מרכז זלמן שזר, תשמ"א, עמ' 153-152). 

מאז שב והופיע ביטוי זה בכותרות שירים ובמאמרים רבים. גם בארץ ישראל הציע הנער איתמר בן אב"י, דגל לצבא ישראל בשם 'דגל מחנה יהודה', ודוד יודילוביץ, המורה הביל"ויי מראשון לציון, צייר על בד לבן את הכתובת הזאת: 

 דגל מחנה יהודה בידי הנער איתמר בן אב"י (מתוך ספרו עם שחר עצמאותנו, תל אביב 1961, עמ' 48)

'נס ציונה' לא היה השיר היחיד שבו הטיף רוזנבלום לאחדות השורות בתנועה הציונית. שנה קודם לכן חיבר שיר לכבוד הקונגרס הציוני הראשון. השיר 'ברכת לֵב', שהוקדש 'לראש הציונים', הלא הוא הרצל, נדפס יומיים לאחר נעילת הקונגרס בעמוד השער של העיתון המגיד. רוזנבלום טען בו כי רק איחוד הפלגים בעם יביא למימוש חזון המדינה היהודית: 'הִתְאַחֲדוּ – וַעֲלֵיכֶם  / תִּשְׁרָה גַּם הַשְּׁכִינָה.  / אָז יְצַו גַּם אֱלֹהֵיכֶם  / וּתְהִי לַיְהוּדִים מְדִינָה'. 

המגיד, 2 בספטמבר 1897

ג. על נח רוזנבלום, מחבר השיר  

מי היה נח רוזנבלום? לא הרבה נכתב עליו, ולמרות שירו המפורסם הוא נותר בצל ודמותו לא נחשפה ברבים. בשירונים רבים שמו כלל לא נזכר, ואם נזכר – נזכר בשיבוש (פעמים כונה 'רוזנבוים' ופעמים 'רוזנפלד'). נביא אפוא מן המעט שידוע. 

הוא נולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶלִיץ שבפלך מינסק (היום בבלארוס) ובצעירותו עבר לבסרביה (היום מולדובה). הוא היה מורה ב'חדר מתוקן' בעיר בֶּלְצִי ואחר כך בסוֹרוֹקָה, שם נשא אשה שהתפרנסה מחנוונות, ושם גם נולדו לו ילדיו.

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה לשָׁרי ישראל, לונדון 1903, מס' 88)

הסופר שלמה הלל'ס, שהיה תלמידו בסורוקה ואחר כך חברו, שרטט את דמותו בפרקי זיכרונות יפים ('סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 792-790):

נמוך קומה, רחב כתפיים, בעל ראש עגול ועשיר בשערות משיות שחורות ומצח רחב, לבן וחלק ... מקפיד היה על מראהו החיצוני ועל תלבושתו וטיפל בהם בקפדנות ... סתם יהודים חשבוהו לאפיקורס, כי ראוהו מגהץ [מצחצח] את נעליו בשבת ... הוא היה מעורב עם הבריות, ידע לשיר ולספר בדיחות ... בשעת הפנויות מעבודתו היה בוחר לשכב על הדרגש ולעיין בספר. בקושי רב הייתי מוציא אותו לפעמים מחדרו החוצה לשם טיול. מצב רוח זה בא לו לפי דבריו משום שנולד בתשעה באב...

וכך תיאר הלל'ס את זיקתו של רוזנבלום לשירי זמר:

'סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 790

הלל'ס המשיך וסיפר כי המשורר המשכיל יהודה לייב לוין (יהל"ל), שנקלע פעם לסורוקה, הדהים אותו ואת רוזנבלום כאשר דקלם בפניהם את אחד משיריו של רוזנבלום (שיר זה נדפס בקובץ פרי הארץ של זאב יעבץ, א, ורשה 1892, עמ' 56-54): 'לתמהוננו הגדול קם [יהל"ל] על רגליו ודיקלם על-פה את שירו 'בְּזָכְרִי את ציון' וקרא בהתלהבות: זהו שיר ציוני אמיתי!'

בינתיים התפרסם שמו של רוזנבלום וכשהזמינוֹ לאון רבינוביץ, מעורכי המליץ, לקבל על עצמו משרת עוזר קבוע לעורך, נענה לו אחרי היסוסים רבים. הוא עבר אפוא לבירה סנקט פטרבורג, תחילה לבדו ואחרי שנה הצטרפו אליו רעייתו ושלושת ילדיו. הוא הועסק בעבודות עריכה חדגוניות ומפרכות ולא רווה נחת מן העיר הגדולה ('אני נמצא כאן זה כשנתיים ואני יודע רק את הדרך מדירתי אל המערכת ובחזרה ולא יותר', כתב להלל'ס). בד בבד פרסם שירים ומאמרים בעיתונו, בכתבי עת ובמאספים שונים. 

באביב 1903 הוא השתתף בנשף של 'חובבי שפת עבר' בפטרבורג. הנשף נערך בבית פרטי, בנוכחותם של הברון דוד גינזבורג והסופרים דוד פרישמן ויהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי) ובהשתתפות זמרים ונגנים (וביניהם 'הנער מ. עלמן', הוא הכנר היהודי המפורסם מישה אֶלְמָן). רוזנבלום קרא בפני הנאספים את אחד משיריו האחרונים, 'מַצָּה בַּדָּם', שמתייחס לעלילת הדם על פיה יהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות (דיווח על האסיפה נדפס בעיתון הזמן, 9 באפריל 1903, עמ' 9-8; השיר עצמו התפרסם למחרת בעיתון המליץ, 10 באפריל 1903, עמ' 6). מאז ואילך נדם קולו של רוזנבלום כמעט כליל והוא לא פרסם עוד שירים או מאמרים (למעט תרגום מרוסית של שיר ילדים 'ליבנה קטן', שפורסם כעבור עשר שנים בעיתון הילדים הפרחים בעריכת ישראל לבנר, גיליון 6, תרע"ג). 

שנותיו האחרונות היו קשות. המליץ נסגר ב-1904 ומטה לחמו נשבר. בימי מהפכת 1905 נעצרו בתו הגדולה ובנו בנימין, הוגלו לקווקז ומאז נעלמו עקבותיהם. את שנותיו האחרונות חי ברעב ובעוני, ובשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הלך לעולמו והוא בן 51.

הרקע המוזיקלי של רוזנבלום קשור בוודאי לעניין שגילה בשירי עם ובשירי זמר ולהערכתו את חשיבות הצלילים העוטפים את המילים. ניתן ללמוד על כך מהסיפור הבא: ב-23 במרס 1898 פרסמו חוקר הפולקלור היהודי פסח מארֶק וההיסטוריון שאול גינזבורג מכתב אל מו"ל המליץ ('על דבר אוסף שירי עם עברים'). הם הודיעו על תוכניתם לאסוף שירי עם יהודיים ביידיש וביקשו מן הקוראים לשלוח אליהם שירים. ואכן, תוך זמן קצר נשלחו אליהם מאות שירי עם מכל רחבי תחום המושב הרוסי. רוזנבלום, שהבין כי שני החוקרים עומדים להוציא את הקובץ ללא תווים, פרסם יום למחרת מאמר בשם 'שירי עם' (המליץ, 24 במרס 1898). הוא טען כי שירי זמר אי אפשר שיודפסו ללא תווים, שכן בשירי העם אף פעם לא נאמרו המילים ללא ניגונם. הוא פנה אפוא אל הקוראים בבקשה לשלוח לשני החוקרים את השירים יחד עם תוויהם, ולצורך התיווי הציע כי יסתייעו ביודעי נגן שבסביבתם. 'על  פי רוב', ציין רוזנבלום, 'יש בכל עיר ועיר איזה חזן, או איזה מנגן בכלי זמר, היודעים את תווי הזמרה, אם מעט ואם הרבה'. 

מאמרו של רוזנבלום פורסם שלוש שנים לפני פרסומו של הקובץ, בעת ששני החוקרים המכובדים עסקו בהכנתו ובעריכתו. פנייתו, שהתריעה על הכֶּשֶׁל מבעוד מועד, לא מצאה אוזן קשבת. הקובץ Еврейские народные песни (יברייסקייה נרודנייה פייסני; שירי עם יהודיים ברוסיה) ראה אור בסנקט פטרבורג בשנת 1901 וכלל בתוכו 376 שירי-עם ללא תווים. זו הייתה החמצה היסטורית, שכן לחניהם של רבים משירי הקובץ החשוב הזה אבדו לעולם ולא ניתן עוד לשחזרם. 

שער הקובץ שירי עם יהודיים ברוסיה, סנקט פטרבורג 1901 (דפוס צילום: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א)

רוזנבלום תרגם לעברית את שירו של אליקום צונזר 'די סאָכע' (המחרשה) וקרא לו 'שירת הָאִכָּר' (פרי הארץ, שם, עמ' 54-51), אך תרגום זה לא הצליח ודווקא תרגומו של נח שפירא ('במחרשתי') הוא שהתנחל בלבבות ובפיות.

ניסיון נוסף שלא צלח היה חיבור 'שיר-רֹעִי' (גאון הארץ, א, בעריכת זאב יעבץ, ורשה 1893, עמ' 64-63). שיר רועים מוקדם זה גם הוא לא זכה לתפוצה, אולי מפני שבבית הראשון והאחרון, כאשר קרא הרועה לצאן להתפזר, השתמש רוזנבלום בשורש 'פוץ' בציווי – צורת פועל בלתי שגרתית, שעוררה אסוציאציות בלתי נעימות: 'צְאֶינָה, צֹאנִי, לֵכְנָה, רֹצְנָה / אֶל הַשָּׂדֶה, צֹאנִי, לֵכְנָה! / עַל כַּר נִרְחָב שָׁמָּה פֹּצְנָה / דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב, שָׁם לַכֵחְנָה!'. שיר זה שב ונדפס בקובץ בסרביה-ארץ ישראל (הוצאת עין הקורא, תל אביב תרצ"ח). העורך מ' דודזון (מנחם מנדל בית-דוד) פרסם לצדו גם הספד קצר לזכרו של רוזנבלום ('ציון לנפ"ש הנשכח') והעיד כי שיר רועים זה, שהותאם כנראה ללחן מקומי, היה חביב על ילדים יהודים בבסרביה.

רוזנבלום גם תרגם לעברית את שירו של יצחק פֶלְד 'דאָרט וווּ די צעדער', והכתירו בשם 'ארץ ישראל'. היה זה אחד התרגומים המוקדמים של שיר המנוני זה ('מקום שם ארזים ועבים יִשָּקוּ'), אלא שנוהגו של רוזנבלום לעדכן את נוסחי שיריו ותרגומיו אחרי פרסומם הראשון, גרם לכך שנוסח מאוחר שלו שׁוּנה עד כדי כך שנחשב לתרגום חדש ויוחס בשירונים (וגם בזמרשת) בטעות לאהרון אליהו פומפיאנסקי. גם את נוסח שירו 'נס ציונה' שינה רוזנבלום פעמיים, כפי שנראה בחלק השני של הרשימה. 

בחלק הבא נדון בין השאר במלחין נח זלודקובסקי, נתחקה אחר צעדיו הראשונים של השיר ונסקור את הלחנים האחרים והלא מוכרים שלו.