שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' (ב)

מאת אליהו הכהן

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

ד. על נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי, מלחין השיר

החזן נח זלודקובסקי
(ספר קאליש, ב, 1967, עמ' 233)

נח זלודקובסקי בצעירותו 
(התמונה נמסרה לי על ידי בנו שאול זָלוּד)

שני ה'מחותנים' הראשיים של 'שאו ציונה נס ודגל' נקראו נח. קצת יוצא דופן, אך זה באמת מה שקרה.

עד שנות השבעים של המאה הקודמת הופיע השיר בדרך כלל ללא ציון שם המלחין, ולחילופין בהגדרה הרווחת 'לחן עממי'. הזמר החובב הנשכח יוסף שפּינדל (לימים עורך הדין יוסף מנור), הוא שגילה את אוזניי לראשונה את שמו המפורש של המלחין – נח זָלוּדקוֹבסקי (1931-1864). זיהוי זה הפך ודאי כאשר ראיינתי את ד"ר שאול זָלוּד, בנו של זלודקובסקי, שהיה רופא בתי הספר ברמת גן, ומדבריו עלה מידע רב ערך על אביו ומשפחתו. וכך אמר בקירוב: 

אבי, נח זָלוּדקובסקי, יליד העיירה דְּווֹרֶץ שבמחוז גרודנו בליטא (היום בלארוס), למד בישיבות בסלונים ובוולוז'ין. הוא התחיל את הקריירה החזנית שלו כחזן נודד שעבר לפני התיבה בערים רבות, ביניהן וילנה, וולקוביסק, בריסק, לִידָה (שם זכה לכינוי כפול המשמעות ר' נח לידער, שליווה אותו כל ימיו), עד שהשתקע סופית בעיר קאליש בפולין, שבה כיהן כחזן בבית הכנסת הראשי במשך כארבעים שנה. מנצח המקהלה שלו היה המוסיקאי אברהם צבי דוידוביץ', מלחינם של שירי זמר רבים ('הידד הידד גינה קטנה'). אבי לא הסתפק במשרתו כחזן, אלא גם שימש מדריכם של חזנים ומנצחי מקהלות, שהנודעים בהם היו דוד אייזנשטט וליאו ליוב. בני משפחתנו היו כולם חזנים ומלחינים. יצירותיו של אבי מושמעות עד היום בבתי כנסת באמריקה. אחי אליהו שימש חזן ראשי בבית הכנסת 'שערי צדק' בדטרויט והלחין שירים ויצירות ליטורגיות רבות. אחי השני, יוסף, היה חזן בלונדון, ואחי השלישי יעקב – בליברפול. ביתנו בקאליש היה מלא שירה. בלילות שבת, כששרנו זמירות של שבת, ובערבי חג, הצטופפו רבים סביב ביתנו כדי להאזין לשירה שבקעה ממנו. 

זלודקובסקי מת בעיירתו קאליש בכ"ג בתמוז תרצ"א (8 ביולי 1931), ונטמן בבית העלמין למחרת (תודה לנכדתו נועה סבו, על המידע; ראו למטה במדור התגובות).

מודעת אבל על מותו של נח זלודקובסקי (קאַלישער לעבן, 10 ביולי 1931)

הנה כאן שר שאול זלוד את 'שאו ציונה' שהלחין אביו. מצטרפים אליו אנשי חבורת הזמר רננים, כפי שהוקלטו בסיום הפרק הראשון של תוכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי' (1974).

בהלחנת השיר הושפע זלודקובסקי מהניגון החסידי המוכר 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם' (תהלים, כד 7). סביר להניח שמילת הפתיחה 'שְׂאוּ', המשותפת לשני השירים, הניעה אותו להסתייע באותם צלילי פתיחה של הניגון. הדמיון בין שני השירים נוגע רק לחלק מהבית הראשון; כל היתר הוא פרי רוחו של זלודקובסקי וטבוע בחותמו. 

השירון הראשון שבו נדפס השיר היה נֵבֶל עָשׂוֹר, שיצא בשנת 1899 על ידי אגודת 'בני ציון' בביאליסטוק, ביוזמתו של המשורר והמתרגם פסח קפלן (שמו מופיע על גבי העטיפה האחורית כמפיץ השירון). על דף השער הודיעה ההוצאה כי 'המנגינות על פי תווי הזמרה נדפסו בחוברת מיוחדה', ומכאן אנו למדים כי חודשים ספורים לאחר שהשיר פורסם לראשונה, בסך הכל שנה קודם לכן, כבר הוצמדה לו מנגינה.  

נבל עשור, ורשה תר"ס (1899)

לקראת הפרסום בנבל עשור, השמיט רוזנבלום משירו שני חצאי בתים ועדכן את נוסחו. את המשפט 'וחיבוט ערבות עבות' בבית השני שינה ל'בעזרת שוכן ערבות', וה'מחשכים' הוחלפו ב'מעמקים'. כעבור חודשים אחדים שב ונדפס השיר בקובץ כִּנּוֹר ציון (ורשה תר"ס, עמ' 104; על שירון זה ראו במאמרי 'כנור ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', בלוג עונג שבת, 19 באפריל 2018). הפעם הכניס רוזנבלום שינוי נוסף ואחרון: במקום 'רוּחַ יוֹאָב תִּלְבָּשֵׁנוּ' בבית השלישי, ניסח 'רוּחַ יוֹאָב תַּלְבִּישֵׁנוּ'. מכאן ואילך זה היה עיצובו הסופי של השיר, כך הושר והוקלט וכך נדפס בכל השירונים שהופיעו לאחר מכן.

כנור ציון, ורשה תר"ס, עמ' 104

יש לומר כי השימוש בדמותו של יואב בן צרויה, שר צבאו הנאמן והאכזר של דוד, אינה רווחת בספרות התחייה. לא היה המשך של ממש לדמות זו בשירה הלאומית, אף כי השם יואב נקלט באוצר השמות הצבריים בתקופת היישוב והמדינה. ובכלל, השיר מלא רמיזות מקראיות: 'אָז אַךְ שְׂחוֹק יִמָּלֵא פִינוּ / וּלְשׁוֹנֵנוּ – רִנָּה'  מתקשר למזמור תהלים 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה' (קכו 2), שמוכר גם מברכת המזון; השורות 'בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ, / חַזְקוּ וְנִתְחַזָקָה', מבוססות על הפסוק בספר שמואל ב, י 12: 'חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ', ויש עוד רמזים רבים. נעיר עוד כי בביטוי 'חרב יונה', הכוונה היא לחרב האונסת ומחריבה (על פי ירמיהו, מו 16: 'וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה'); יונה במקרה זה הוא פועל ולא שם של עוף. 

'רוח יואב תלבישנו'
הבית האחרון של 'שאו ציונה' על גלויית דואר מראשית המאה העשרים (אוסף ביל גרוס)

ה. צעדיו הראשונים של השיר 

שירי הזמר הנפוצים בתקופת חיבת ציון וראשית הציונות היו שירי לכת עליזים ונמרצים: 'חושו אחים חושו', במחרשתי', 'יה חי לי לי', 'משמר הירדן' ו'שאו ציונה נס ודגל'. עובדה זו מפריכה את הדימוי שקנה לו שביתה בקרב כמה סופרים ומבקרים, כאילו שיריה הראשונים של המהפכה הציונית נשאו אופי עגום וצליליהם הפיקו עצב, נהי ובכי. 

השיר 'שאו ציונה נס ודגל' הושר בארץ גם בנקודות יישוב רחוקות ומנותקות. כך למשל, בבית הספר במטולה נערך בשנת תרס"ב (1902) טקס פרידה מרגש מהמנהל יצחק אפשטיין לרגל צאתו להשתלמות בחו"ל. הטקס נוהל על ידי מחליפו, המחנך שמחה וילקומיץ, ובסופו שרו התלמידים כמה שירים וסיימו ב'נס ציונה' ('פרידת מורה', עולם קטן [וינה], ב, גיליון 62, תרס"ב, עמ' 392-391). ואכן, הודות ללחן הקצבי והמלהיב הושר 'שאו ציונה' על פי רוב בסיומם של טקסים, ולא פעם גם לווה במצעד. 

באחת הכתבות ששלח יהושע קנטרוביץ מרחובות לעיתון היהודי, שראה אור באנגליה בעריכת יצחק סובלסקי, הוא תיאר את קבלת הפנים שערכו ותיקי העלייה הראשונה לראשוני העלייה השנייה שהגיעו ארצה. הם עלו יחד לרכבת בירושלים ותוך כדי נסיעה עודדו הוותיקים את העולים החדשים בשירת 'שאו ציונה נס ודגל' ('אל המטרה', היהודי, ח, גיליון 8, 1905-1904, עמ' 10). גם אליהו מונצ'יק-מרגלית, איש העלייה השנייה, סיפר כי פעמיים היה עֵד, בשנת 1903, לשירת 'שאו ציונה': פעם בעיירה הפולנית סמיאטיץ ופעם בווילנה, במעין דו-קרב של חילופי שירים בין חבריו הציונים ובין אנשי ה'בּוּנד' שהתנגדו לציונות. אלה שרו את 'התקווה' ו'שאו ציונה נס ודגל', ואלה ענו להם בשיר 'די שבועה' ('ברידער און שװעסטער פֿון אַרבעט און נױט'), המנונם של הפועלים הבונדיסטים (מזיכרונות איש העליה השניה, מרחביה 1968, עמ' 91, 118). 

הביל"ויי מנשה מאירוביץ מראשון לציון, שלדמותו ולתרומתו לזמר העברי כבר נדרשנו בעבר, שלח לקובץ ציוני שיצא ברוסיה בשנת תרס"ג (1903) כתבה ובה תיאר את עובדי המושבה ראש פינה, שעוסקים במיון ענבים ושרים 'שאו ציונה נס ודגל': 

מנשה מאירוביץ, מהשביל אל הדרך, תל אביב 1936, עמ' 14

השיר נזכר גם בתיאור של טיול בגליל שערכו תלמידי מושבה בארץ, שנדפס בחוברת 'מספר הזיכרונות של תלמיד בית ספר עברי בארץ ישראל' (בכורים: ביבליותיקה לבני הנעורים, מס' 18-15, קרקוב תרס"ז). בשובם מן הטיול, כך מספר המחבר: 'עמדנו עוד פעם בשורה ונרד במורד ההר מזרחה. היום פנה לערוב, רוח קריר נשב ממערב ויבשר את דבר שובנו מהטיול, בנושאו לפנינו את קול שירתנו' ובהמשך מצוטט השיר במלואו:

'מספר הזכרונות לתלמיד בי"ס עברי בארץ ישראל', בכורים, 18-15, קרקוב תרס"ז, עמ' 19

החוברת הופיעה ללא ציון מלא של שם מחברה אלא רק בכינויו 'הררי'. יש הסבורים כי זהו חיים הררי (בלומברג), ממייסדי תל אביב, שהיה תלמיד בית הספר החקלאי מקווה ישראל ובשנת 1905, עם הקמת הגימנסיה הרצליה ביפו, התמנה מורה לספרות. על פי קטלוג הספרייה הלאומית, מדובר במורה הגלילי שמחה וילקומיץ, שלעיל ראינו כי הכיר היטב את השיר. כך או כך, זו עדות לתפוצת 'שאו ציונה' כשיר זמר בארץ ישראל כבר בראשית המאה העשרים.

ו. שיר רב-לחנים

תכונה נוספת המייחדת את 'שאו ציונה' היא ריבוי המנגינות שהולחנו לו. כלל בלתי כתוב בעולם שירי הזמר גורס שמספר המנגינות שהולחנו לשיר יש בו כדי להעיד על הצלחת השיר ועל יכולתו להישאר רלוונטי לאורך ימים ושנים. והנה, מתוך כ-250 שירי הזמר העבריים מתקופת העלייה הראשונה והשנייה – תקופה שמשתרעת על פני כשלושים שנה – רק שיר אחד, השיר 'שאו ציונה נס ודגל', זכה שיולחנו לו לא פחות מ-11 מנגינות. מי שיסקור את מאגר שירי הזמר של תקופה ארוכה זו, לא ימצא אף שיר אחר שאפילו מתקרב למספר זה! 

אין פלא אפוא שגם לאחר שהשיר התפשט בארץ ובעולם היהודי במנגינתו הקצבית והסוחפת של זלודקובסקי, קמו מלחינים נוספים, רובם נודעים ועתירי זכויות, וחיברו לו מנגינות חדשות, ביניהם אברהם צבי אידלסון, זבולון זילברץ, הרמן ארליך וארתור וולף. הם ועמיתיהם, שעוד נמנה אותם בהמשך, ביקשו להעניק לשיר פרשנות צלילית חדשה, פרי רוחם וטעמם. אך הצלחתם הייתה חלקית. לחנים אחדים הושרו פה ושם, אך רובם לא מצאו את דרכם אל שירת הרבים, לא צלחו את מסננת הדורות ולא קנו אחיזה בזמר העברי. הם מצאו את מנוחתם בדפי התווים בהם נדפסו ולא עברו אל מיתרי הקול. בסופו של דבר, המנגינה הראשונה שחוברה לשיר היא שהתעלתה מעל כל היתר ואיתה מזוהה השיר מאז חיבורו ועד היום. 

תווי 'נס ציונה' בלחן  זלודקובסקי מיוחסים ל'שטיינברכר' (השם אינו מזוהה; אולי הוא שרשם את התווים)

(שירון תנועת הנוער יוּנְג יוּדֶה, 1911)

מאחר שרוב המנגינות שהולחנו לשיר חשוב זה אינן מוכרות, נתעדן כאן על פי סדרן.  

[1] לחנו של נח זלודקובסקי הוא ככל הנראה הראשון שהותאם לשיר. גם אם קדם לו לחן אחר – שלפי שעה לא ידוע לנו עליו – עדיין תישמר לו זכות ראשונים, שכן זהו הלחן היחיד שהעניק לשיר את פרסומו ובלחן זה הוא מוכר ומושר בעולם היהודי מאז ועד היום. 

[2] תווי הלחן השני, פרי עטו של בצלאל בן יצחק אייזיק בְּרוּן (Brun), שהיה מנצח מקהלת בית הכנסת בניקולאייב, פורסמו בחוברת מיוחדת: שני שירים ציוניים, שנדפסה בלייפציג, ככל הנראה בשנת 1901, בדפוס הנודע לתווים של ברייטקוֹפף והֶרטל. לחן זה נדון ברשימה שפרסם המוזיקולוג אברהם בער בירנבוים (' "שירי עם" ושירי ציון', הצפירה, 23 ביוני 1901, עמ' 518), וממנה למדתי על קיומו. השירון עצמו אינו ברשותי ולא הצלחתי לאתרו (לחוברת תווים זו כבר נדרשתי במאמרי 'ציון, ציון, עיר אלהינו: שיר קינה שהיה לשיר עלייה', בלוג עונג שבת, 28 ביולי 2017).

[3] הלחן השלישי הופיע בשירונו של ליאון פרלמוטר: שני שירים ציוניים למקהלת גברים בליווי פסנתר, שיצא לאור בהוצאת מ' שולנר בקובנה בשנת 1901. גם את השירון הזה לא הצלחתי להשיג ועל כן אוסיף הסתייגות שייתכן שאין מדובר בלחן נוסף אלא בעיבוד רב-קולי של אחד הלחנים הקודמים. על קיומו של לחן זה למדתי מקטלוג ספריית Hebrew Union College בסינסינטי, אוהיו.

[4] הלחן הרביעי הוא של החזן והמלחין היהודי-אמריקני בצלאל וייסבלום מפילדלפיה. תווי הלחן נדפסו בקובץ שירי ציון ושירי עם, 4, בעריכת יוסף מגילניצקי, פילדלפיה 1903 (על שירוניו של מגילניצקי כתבתי כאן). 

תווי 'נס ציונה' בלחן וייסבלום (קובץ שירי ציון ושירי עם, פילדלפיה 1903)

אפשר לשער שמנגינה יפה זו הושרה בבית הספר הלאומי בפילדלפיה, שם לימד וייסבלום, ומאז נשכחה; יאיר לרון הקליט לראשונה ושר, וכתמיד תודתי נתונה לו:


 
[5] הלחן החמישי הוא של המלחין הסוּמא הרמן (צבי) ארליך, יליד לֶמְבֶּרְג (היא לבוב) ופרופסור למוזיקולוגיה, שהלחין את 'נרותיי הזעירים' וחיבר את המנגינה שהותאמה ל'פֹּה בארץ חמדת אבות'. לחנו הופיע בקובץ מנגינות לשלושים ושבעה שירים ציוניים, הוצאת 'ציון', נדבורנה תרס"ו, וגם כאן לא צוין שם המחבר. ספק אם לחן יפהפה זה, של יוצר חשוב כמו ארליך, הושר אי פעם, וראוי היה שיתחדש בדורנו. 

תווי 'נס ציונה' בלחן הרמן ארליך (אלבום של מנגינות עבריות, נדבורנה 1906)

לשמחתנו גם כאן נענה יאיר לרון לאתגר והנה הוא שר את לחנו של ארליך בהקלטה ראשונה מסוגה:

[6] הלחן השישי, פרי עטו של המלחין והמוזיקולוג הירושלמי אברהם צבי אידלסון, פורסם לראשונה בשנת 1907 בשירונו הראשון בארץ, שירי ציון (מחברת ב, ירושלים אתתל"ח [1907]), בעיבוד רב-קולי. השיר שב ונדפס בספר השירים, בשנת 1912. שֵׁם המחבר שובש ל'רוזנפלד', ובצד שמאל נרשם 'בן-יהודה', שמו העברי של אידלסון.

תווי לחן 'נס ציונה' בלחן א"צ אידלסון
(ספר השירים, ברלין וירושלים תרע"ב, עמ' 18)

אין בידינו עדות שלחן זה הושר בפועל, אך אפשר לשער כי השיר היה ברפרטואר המקהלה הירושלמית שניהל אידלסון. יאיר לרון הקליט ושר גם את הלחן הזה:



[7] הלחן השביעי הוא של יוזף רוזנשטֶק, מנצח באופרה הרומנית, ששימש גם מנצח על מקהלת בית הכנסת הספרדי 'קהל גרָאנְדה' בבוקרשט. את תווי הלחן, ששוכפלו בהקטוגרף בכתב ידו של המלחין, קיבלתי לפני כיובל שנים מהזמר והחזן המנוח ישראל סגל-רוזנבך.  

תווי 'נס ציונה' בלחן רוזנשטק (אוסף אליהו הכהן)

[8] הלחן השמיני נכתב בשנת 1931 על ידי המלחין והמנצח הנודע זבולון (זאוול) זילבֶּרץ (1948-1880). הוא נולד בפינסק ובשנת 1920 היגר לארצות הברית ובה שימש מנצח מקהלת בית הכנסת 'עדת ישראל' בניוארק שבניו ג'רזי. זילברץ הלחין ועיבד עשרות שירים ופרקי חזנות, שהושרו והוקלטו מפי גדולי החזנים של התקופה. לחנו לשיר 'נס ציונה' בעיבוד רב קולי ובליווי פסנתר ראה אור בהוצאת Metro Music, ניו יורק. 

שער 'נס ציונה' בלחן זבולון זילברץ ובעיבוד למקהלה בארבעה קולות (ניו יורק 1931)

[9] הלחן התשיעי, ששם מחברו אינו ידוע, נדפס בשנת 1935 בקובץ Hawa Naschira (הבה נשירה), שערכו יוסף יעקובסן וארווין יושפה. שם המחבר שובש ל'רוזנבום'.

תווי 'נס ציונה' של מלחין לא ידוע (הבה נשירה, הוצאת אנטון בנז'מין, לייפציג-המבורג, 1935, עמ' 116)

[10] את תווי הלחן העשירי מסר לי סם ישראלסתם מקיבוץ בית העמק, שהיה חבר תנועת 'הבונים' באנגליה. הלחן נרשם בידי חברו לתנועה יוסף ריבלין, מהעיר ברדפורד שבאנגליה, שסיפר כי בלחן זה הושר השיר בעירו. שמו של המלחין אינו ידוע. 

תווי 'נס ציונה', ללא מילים מתחת לתווים, נרשמו מפי יוסף ריבלין (אוסף אליהו הכהן)

[11] הלחן האחרון במניין הוא של ארתור וולף, מי שהלחין עוד בשנות העשרים שירים עבריים שאותם הקדיש לאישים נודעים, כמו הנציב העליון הרברט סמואל. את 'נס ציונה' הוא הלחין עם הקמת המדינה והקדישו לראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון. התווים פורסמו בחוברת שהוציא בניו יורק בשנת 1950 בהוצאת Metro Music. 

דפרון ובו לחן ארתור וולף בעיבוד רב-קולי (ניו יורק 1950)

עד כאן פירוט לחני השיר והצגת תוויהם. דומני שאחדים מהם ראויים לחידוש ולהקלטה, ולוּ למען התיעוד ההיסטורי של לחני הזמר העברי.

ז. המשטרה הטורקית חוקרת   

ולסיום מסענו בעקבות השיר, הנה אנקדוטה מעניינת: בימי מלחמת העולם הראשונה הוזמן המדפיס הירושלמי אברהם משה לונץ לחקירה. הוא הואשם, בעקבות הלשנה, כי בשירון כנור ציון, שיצא בהוצאתו ובעריכתו, נדפסו שירים המטיפים למרד בשלטון העות'מאני. במשך תשע שעות רצופות נחקר המלומד הקשיש והעיוור על משמעותם של פסוקים וחרוזים שהופיעו בכמה מן השירים, ובמיוחד 'שאו ציונה נס ודגל' ו'התקווה', שעוררו את חמתו של החוקר. לונץ, שנשאל שוב ושוב: איזה דגל אתה קורא להניף ומה יש לכם בלב פנימה?, השיב בסבלנות והסביר את מקורו התנ"כי של כל משפט. רחל ינאית בן-צבי, שנודע לה כי אחד החוקרים מבין צרפתית, שימשה מתורגמנית בחקירה הראשונה וניסתה לרכך את לבו של החוקר, שחשב שהיא בתו של לונץ.

כך זכרה זאת רחל ינאית:

רחל ינאית בן-צבי, אנו עולים, עם עובד תשי"ט, עמ' 356

שמונה חודשים נמשך המשפט ובסופו של דבר הוטל על לונץ קנס כספי, דפוסו נסגר ועותקי השירון הוחרמו.

באייר תרע"ח סיפר לונץ לבתו חנה על כוונתו לגולל את פרטי המשפט ברשימה בשם 'בגלל כינורי', שתידפס כהקדמה למהדורה הבאה של כנור ציון. הוא לא זכה לכך וכעבור שבוע הלך לעולמו והוא בן 64. 

לונץ ובתו חנה בולוטין, 1917-1916 (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן-צבי)

בספרייתי מצוי עותק ששרד מהמהדורה הרביעית של כנור ציון משנת תרע"ד, שרוב עותקיה הוחרמו והושמדו בידי הטורקים. בשנת תשנ"ג שיתפתי פעולה עם יעקב גרוס, חוקר רב זכויות של תולדות הקולנוע בארץ שנפטר לפני שלוש שנים, בהוצאה מהדורה מצולמת של שירון נדיר זה.

ח. הרהורי סיום  

השיר 'שאו ציונה נס ודגל' זכה לחיים ארוכים בכל תפוצות ישראל. רק שלשום, ביום העצמאות ה-72 של המדינה, העיד חבר הכנסת והשר לשעבר מרדכי בן-פורת (יליד 1923), שלפני הקמת המדינה היה פעיל ציוני בעיראק, כי ההמנון של תנועת הנוער היהודית 'החלוץ הצעיר' בבגדד היה השיר 'שאו ציונה נס ודגל', שאותו הם שרו בעמידה.

שנים רבות לאחר שנכתב, הולחן ופורסם, מילותיו ולחנו של שיר זה ממשיכים להלהיב ולכבוש לבבות בעולם היהודי כולו ובמיוחד בארץ. הוא מושמע מעל במות ובאמצעי התקשורת ומבוצע על ידי מקהלות ותזמורות באין ספור מעמדים. צליליו מנוגנים במצעדים ובטקסים ממלכתיים והוא תופס מקום של כבוד באוצר שירי הלכת של תזמורת צה"ל.

שני הנֹחַ'ים, שכה ערגו לציון בשירם, לא זכו להגיע לארץ ישראל, לא ברכב, לא ברגל, לא ביקרו בנס ציונה ולא סיירו בשוק מחנה יהודה. אם הם עצמם לא זכו, לפחות שירם עוד יצטלצל שנים רבות בהרי יהודה ובחוצות ירושלים. 

בעלי התוספות

אמר העורך:

במהלך הכנת מאמר זה, ובעוד כולי שקוע באווירת השיר 'שאו ציונה נס ודגל', הגיע לידי עותק מגיליון 10 במרס 1939 של העיתון הציוני-דתי די יודישע שטימע (הקול היהודי), שראה אור בוורשה.

בעמוד האחרון נדפסה הודעה שמבשרת על בואם של הוריי המנוחים, משה קרונה ורחל בלומברג, בברית הנישואין, ובצמוד לה צרור ברכות מחבריהם בוורשה. אבי כבר עלה לארץ שנתיים קודם כחלוץ וחזר לוורשה כדי להתחתן. לאחר החתונה נשאר בפולין עוד כמה שבועות ושב ארצה כדי לארגן לאמי סרטיפיקט של איחוד משפחות. אמי עזבה את ורשה בסוף אוגוסט 1939, ממש ברגע האחרון, והגיעה ארצה בראשית ספטמבר. כל השאר היסטוריה...

נגעה ללבי במיוחד הברכה ששיגרו לאבי כמה מחבריו, שידעו כמובן על נסיעתו הקרובה חזרה לארץ:

לרגלי בואך בברית נשואין, שא, משה, את ברכותינו החמות ושא ציונה את דגל מחננו.

אבי אכן נשא את הנס ואת הדגל ציונה, ואילו מברכיו נותרו מאחור. הם לא הספיקו לממש בעצמם את שאיפתם לעלות ארצה ונספו בשואה.

הרב ראובן הורביץ, שחתם על הברכה עם רעייתו, נולד ב-1899 בטרנופול שבגליציה המזרחית למשפחה חרדית. הוא עזב את 'אגודת ישראל' בגלל התנגדותה לציונות והיה לאחד מראשי 'המזרחי' בפולין, פעיל עלייה במחלקה החרדית של הקרן הקיימת לישראל. הוא שאף כל ימיו לעלות ארצה, אך לא עלה בידו. בגטו ורשה, שבו נלכד כמה חודשים אחר כך, היה פעיל במחתרת וידיעות שונות אף מדברות על פעילותו בזמן המרד שבו כנראה מצא את מותו.

יהודה יפת היה שם העט של דוד שפירא, איש רוח, עיתונאי וסופר, שנולד ב-1905 בבנדין למשפחה חסידית מגזע אדמו"רי קוז'ניץ (אביו היה רבי יחיאל מאיר שפירא). הוא נמשך לפעילות ציונית-דתית והיה תלמידו הנאמן של הרב יצחק ניסנבוים, נשיא תנועת 'המזרחי' בפולין, שנרצח בגטו ורשה. בד בבד פרסם יפת סיפורים ומאמרים בעיתוני התקופה, שרוח חסידית של 'תורה ועבודה' שורה עליהם. בגטו ורשה פעל ככל יכולתו בתחום החינוך והסעד עד שנרצח בידי הגרמנים ב-1942.

על ד"ר ג' פרנקל ועל המברכים האחרים לא מצאתי מידע.