סיפורי רחובות: ברל – מגדולי הפוסקים, דוד זהבי ואיתמר בן אב"י

א. מה ברל היה אומר?

מגדולי הפוסקים: ברל כצנלסון (1944-1887)

בנתניה מוקדש רחוב מיוחד לכבודו של ברל כצנלסון, והוא נקרא 'בארי' – שמו העברי של ברל. עד כאן יפה מאוד, אבל ראו כיצד מתואר פועלו של ברל על השלט.

אפילו מעריציו הגדולים ביותר לא ידעו שהוא היה 'מגדולי הפוסקים האחרונים'...

צילום: גילה וכמן

ההסבר תואם כמובן את קורות חייו של רבי משה איסרליש (הרמ"א), שחי בקרקוב במאה ה-16.

מה קרה כאן? ד"ר גילה וכמן, שצילמה, שיערה כי ההסבר בשלט 'נדד' מהשילוט ברחוב הרמ"א שנמצא בקרית צאנז בנתניה, אך לא עלה בידה לוודא זאת. קוראי עונ"ש בנתניה מוזמנים לברר אם בשילוט שברחוב הרמ"א נכתב כי היה ממנהיגי תנועת העבודה, ממקימי ההסתדרות ועורכו הראשון של העיתון דבר...

ב. דוד זהבי

דוד זהבי וחלילו (ארכיון קיבוץ נען)

המלחין דוד זהבי (1977-1910) הוא מן האבות המייסדים של הזמר העברי. הוא הלך לעולמו לפני 45 שנה בקיבוצו נען. קשה אפילו להתחיל ולמנות את השירים היפים שהלחין והנחיל לנו: אורחה במדבר, יצאנו אט, הן אפשר, מלאו אסמינו בר, ירדה השבת, ניגונים, עוד שדי פורח, שיר הפלמ"ח, הליכה לקיסריה (אלי, אלי), החליל, אני נושא עמי, זמר לספינה (שקיעה נוגה), והטיפו ההרים עסיס, ועוד ועוד. 

הראש מסתחרר מהקסם והיופי.

צילום: אבישי ליוביץ'

השלט ברחוב הנושא את שמו ביפו שובר שיאי שגיאות: שתי שגיאות ניקוד (הנכון דָּוִד זֶהָבִי), שגיאה באיות שם המשפחה בלועזית (צריך להיות Zehavy), שנות הפטירה שגויות (הוא מת ב-1977) ואין התאמה בין התאריך העברי והכללי (תשט"ו היא 1955), ולקינוח, חסרה ה'רגל' של האות 'ק'.

ובכלל, התיאור של זהבי 'מגדולי הזמר העברי' הוא מופת של עילגות (צריך להיות: מגדולי המלחינים של הזמר העברי, או מיוצרי הזמר העברי).

דבר, 27 באוקטובר 1977

ג. איתמר בן אב"י

בימים אלה מלאו מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה, מן הדמויות הגדולות שהובילו את המערכה על חידוש הדיבור בשפה העברית. אנו נעסוק בבנו איתמר (שמו המקורי היה בן-ציון), המוכר בשמו איתמר בן אב"י (1943-1882).

אב"י הוא כמובן ראשי תיבות של אליעזר בן יהודה, והצורה המועדפת צריכה להיות עם דגש: אַבִּ"י (Abi). אך לימדונו חכמי הדקדוק שבנוטריקונים מעין זה אין צורך להיות קטנוניים – בן אַבִ"י או בן אַבִּ"י, שניהם כשרים לבוא בקהל, ובלבד שישאירו את הגרשיים שמציינים את ראשי התיבות. וכידוע, לצורך החריזה 'אבי / נביא / כלבבי' ויתר ירון לונדון על הדגש בשירו 'אליעזר בן יהודה':

איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר.
איתמר בן אב"י,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי.

אבל ברור שבלי סימון ראשי התיבות באמצעות גרשיים, כפי שאיתמר בן אב"י בעצמו הקפיד, כל אחת משתי הצורות היא חסרת מובן.

את העיתון 'דאר היום' ערך איתמר בן אב"י

בירושלים יש רחוב לכבודו של 'הילד הראשון' של השפה העברית, כאן ויתרו גם על הדגש וגם על הגרשיים:  

נוסח ירושלים (צילום: טובה הרצל)

על השגיאות שיש בשלט הירושלמי – 'עיברית', כביכול כתיב מלא אך בעצם שגוי; הוא נולד בתרמ"ב (1882) ולא בתרמ"ג – כבר כתבתי כאן.

בתל אביב לעומת ירושלים בחרו בצורה המודגשת בן אבִּי, השאירו את הצורה הלטינית הלא מותאמת Avi, וכמובן ויתרו על הגרשיים. באין הסברים גם לא נוכל להתלונן על שגיאות אחרות.

נוסח תל אביב (צילום: טל סגל)

מה שיפה בתל אביב הוא, שקבלן הבנייה, העושה עבודות פיתוח ברחוב, כתב נכון את השם, עם הגרשיים...

צילום: טל סגל

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: בכורי, ילדוני העברי

מאת אליהו הכהן

ברשימה הקודמת בסדרה זו עסקנו בשיר הערש 'התעורר, בן יקיר', שנכתב והושר ברוסית בראשון לציון בשנת 1883. שיר הערש המוקדם השני, שנשא את הכותרת 'בכורי, ילדוני העברי', מיוחס גם הוא לאותה שנה. 

מי היה בכור זה?

איתמר בן-אב"י, שנולד בירושלים בשנת 1882 (שמו המקורי היה בן-ציון), נודע ביישוב בתואר 'הילד העברי הראשון'. בגרסה הראשונה והלא-גמורה של זיכרונותיו, שאת דפיה הדפיס כנראה בימי מלחמת העולם השנייה, שעה ששהה בארה"ב, טען בן-אב"י כי בו הכתוב מדבר. לספר נדיר זה, שעותק שלו מצוי ברשותי, קרא איתמר בשם הרב-משמעי: אכן, גם זו אגדה... הוא סיפר כי אמו דבורה (לבית יונאס), אשתו הראשונה של אליעזר בן יהודה, שרה לו שיר זה בינקותו, ואף הכתירו בתואר 'שיר הערש העברי הראשון'. ועוד ציין, כי הלחן של השיר היה רוסי. 

איתמר בן-אב"י, אכן, גם זו אגדה..., עמ' 38

הוא גם טרח והביא את מילות השיר במלואן:

אכן, גם זו אגדה..., עמ' 40-39

האמנם שיר ערש זה היה פרי רוחה של דבורה בן יהודה? 

דבורה, שבשל קנאותה לדיבור בעברית זכתה לתואר 'האם העברייה הראשונה', ידעה כמובן היטב עברית, ואף שימשה מורה לעברית ולדברי ימי ישראל בבית הספר לבנות בירושלים. אך עדיין רשאים אנו לתהות כיצד יכול היה בנה איתמר לזכור ולצטט ממרחק השנים שבעה בתי שיר שאותם שמע, כעדותו, עוד לפני שידע להוציא מפיו ולוּ מילה אחת בעברית? 

מאליו מתעורר החשד שזהו ניסיון מאוחר, של איתמר בן-אב"י בעצמו, לשחזר את שיר הערש המוקדם ולייחסו לאמו. ואכן, עיון במילות השיר מגלה את טביעות אצבעותיו ואת סגנונו האופייני. כך למשל, המילה 'ילדון', ספק אם הייתה קיימת בשנת 1883, ובוודאי לא ההטיה 'ילדוני' (דבורה בן יהודה הייתה מסתפקת מן הסתם ב'ילדי'), גם צורת ההטיה 'עִבְרִיתְךּ' (בבית החמישי) אופיינית לאיתמר בן-אב"י.
  

דבורה יונאס ובעלה אליעזר פרלמן (בן יהודה)

והנה, בספר זיכרונותיו המוכר של איתמר בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו (תשכ"ב / 1961), שהתפרסם אחרי מותו בעריכת אהרן זאב בן ישי, הושמט נוסחו של שיר ערש זה. במקומו התפרסמה גרסה אחרת, לפיה דבורה אמו שרה באוזניו שיר רוסי של לרמונטוב: 

עם שחר עצמאותנו, עמ' 17

כפי שציין המהדיר, בהערה בתחתית העמוד, שירו של לרמונטוב הוא По синим волнам океана, שנקרא כך לפי המילים 'על פני גלי ים התכלת', שפותחים את השיר Воздушный корабль (ספינה ערפילית). שיר זה, שאותו הכיר כל אינטליגנט רוסי, נכתב בשנת 1840 (תרגום לעברית פרי עטו של יואל נץ התפרסם בחדשות בן עזר, 1386, 22 באוקטובר 2018). לא ידוע על לחן של השיר וככל הנראה במקרה זה דבורה פשוט דקלמה את מילותיו בעל-פה.

ואם יש את נפשכם להקשיב לדקלום השיר ברוסית, שעמו הרדימה דבורה את בנה, הנה הוא לפניכם:

עדות נוספת, המאששת גרסה זו, הביא יחיאל מיכל פוחצ'בסקי (1947-1863), איש העלייה הראשונה. בזיכרונותיו, שנדפסו בשנת 1929, סיפר על ביקור שערך עם רעייתו בבית בן יהודה בירושלים בפסח 1890. הם פגשו בבית גם את דבורה, 'שהייתה לה טינה בלבה על קיצוניותו של בעלה', שאינו מוכן שבנם בן-ציון (הוא איתמר, שאז היה כבר בן שמונה) ישמע שפה שאיננה עברית. היא סיפרה להם, כי 'יש שבשירה שיר הערש לילדה, היא משתמשת בשפה זרה מפני שעוד לא דאגו משוררינו לסוג שירים זה [בעברית]. והנה בעלה כועס ומתמרמר ותובע את העברית בכל חומר הדין' (בוסתנאי, א, תרפ"ט, גיליון מב, עמ' 14-13; ההדגשה שלי). ניתן אפוא להסיק מכך שבאותה עת, השיר 'בכורי, ילדוני העברי' עדיין לא היה קיים בעולם.

דבורה בן יהודה (מתוך ספרו של בנה איתמר בן-אב"י, עם שחר עצמאותנו)

לסיכום, נסיונו של איתמר בן-אב"י להכתיר את 'בכורי, ילדוני העברי' כ'שיר הערש העברי הראשון' לא עלה יפה. ככל הנראה, בשנת 1883 עדיין לא נכתב שיר זה. מי אפוא כתב אותו ומתי? כל עוד לא יתגלו מקורות חדשים ומהימנים נוכל רק לשער, כי מתי שהוא, אולי כאשר כתב את זיכרונותיו, חיבר איתמר את השיר ובדמיונו זכר אותו כשיר שדוקלם לו בילדותו. ואולי – וגם זו אפשרות שצריך לקחת אותה בחשבון –דבורה, שמתה בדמי ימיה, באמת כתבה שיר ערש בעברית ואיתמר רק עדכן אותו מאוחר יותר בסגנונו האופייני.

לפי שעה עלינו להתייחס לתואר 'שיר הערש העברי הראשון' כמיתוס נוסף בשרשרת המיתוסים של ראשית היישוב. ברוח כותרת ספרו העלום של איתמר בן-אב"י ניתן לומר גם כאן: אכן, גם זו אגדה... 

ותשבי יתרץ קושיות ובעיות.

ספרה של דבורה עומר, שראה אור לראשונה בשנת 1967 והפך לרב מכר, תרם
לקיבוע דמותו של איתמר בן-אב"י כבכור העברי הראשון ביישוב

רשימות נוספות בסדרה זו

א. התעורר, בן יקיר

ג. שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

סיפורי רחובות: הסבר משכנע, עברית בכתיב מלא, ישפה

א. יחיא לולוי

בגדרה נקרא רחוב על שמו של יחיא לולוי, יליד הכפר רצאבה שבתימן, שמשפחתו עלתה לארץ בשנת תרפ"ט והתיישבה בשכונת שעריים. מן המצבה שלו למדתי כי מת בשנת תשמ"ד בהיותו בן שבעים שנה.

מוסא יחיא לולוי, 1949 (ישראל נגלית לעין)

מאיפה אני יודע את כל זה? בטח לא מהשלט, שם ניתן הסבר שהמילה 'מטומטם' עושה עמו חסד.

צילום: צבי הכהן

ברחוב מזכרת משה בירושלים יש שלט שעובד על אותו עיקרון...

צילום: יחזקאל חובב

והמסקנה: לפעמים עדיף לא לכתוב כלום מאשר לכתוב שטויות.

ב. עברית שפה קשה

כמה אירוני שדווקא בשלטי הרחוב הירושלמי הקרוי על שמו של איתמר בן אב"י (בשכונת קרית שמואל), נכתבה המילה 'עברית' בכתיב מלא ומופרך ('עיברית').

בשלט יש עוד שגיאות: שמו היה בן אָבִּ"י (בן אליעזר בן יהודה) ולא בן אָבִי; הוא נולד בט"ו באב בשנת תרמ"ב (1882) ולא בתרמ"ג.

צילום: טובה הרצל

לא הרחק משם, ברחוב ז'בוטינסקי שבשכונת טלביה, חוזר הכתיב הצורם הזה: 'ממייסדי הגדודים העיבריים'...

צילום: טובה הרצל

גם ברחוב ז'בוטינסקי עומד לרועץ המנהג המשונה להתעקש רק על הלוח העברי: ז'בוטינסקי נולד בי"ב בחשון תרמ"א (1880).

ג. יָשְׁפֵה

ערים שונות בארץ מתהדרות, ובצדק, בשמות אבני החושן, וכזו היא גם הוד השרון:

צילום: עידו יעקובי

ישפה היא אחת מאבני החושן. היא נזכרת בספר שמות, ושם כתוב כך: 'וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם' (כח 20). בהנחה שמדובר כאן בקמץ קטן, יש להגות את האות י' כתנועת O, דהיינו Yoshfe. <אך ראו ב'פסק הדין' של חכמי האדמיה ללשון העברית' בתגובות, שמדובר בקמץ גדול ויש להגותו כתנועת A>.

השם המקובל בתרגומי התנ"ך לאנגלית הוא Jasper, אבל בשלטי רחובותינו לא מתרגמים אלא מתעתקים לאותיות לטיניות. האיות בהוד השרון הוא בוודאי מוזר: Yashpa, שקצת מזכיר אשפה...

כיוון ששם זה הוענק לרחובות בערים נוספות בארץ נראה איך מאייתים שם?

באשקלון Yoshfe, כפי שצריך.

גוגל סטריט

בהתנחלות מצפה יריחו יש 'מבוא ישפה', ושם מאייתים Yashfe...

גוגל סטריט

יש רחובות ישפה גם באשדוד, במבשרת ציון, במודיעין, במכבים-רעות ובעוד ערים, ואם מישהו מקוראינו גר בסמוך להם אשמח אם יעביר או תעביר לי תמונות משם.

והנה, זאב קינן מצא את תמונת רחוב ישפה באשדוד. והתעתוק הלטיני שם הוא: Yashfe

שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' (א)

חלוצים רוקדים, מתוך סדרת 'החלוצים' של מאיר גור אריה, ירושלים תרפ"ה

לקראת יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל

מאת אליהו הכהן

באחד ממפגשי הסיפורים והזמר, שנערכו מדי שנה בסוכתו של הגאוגרף ואיש ידיעת הארץ מנשה (מנשקה) הראל (2014-1917) במוצא, סיפר ההיסטוריון דב לוין (2016-1925) על חוויה מרגשת שנותרה צרובה בזיכרונו מאז שנות ילדותו בעיר קוֹבְנָה בליטא: 

מדי בוקר, עם הנץ השחר, היה אבי מתקרב אל מיטתי, מרים בעדינות את שולי שמיכתי, ומתחיל לשיר בקולו הערב והצלול את השיר 'שאו ציונה נס ודגל'. זו הייתה תרועת ההשכמה הקבועה שהעירה אותי משנתי, ומאז נשתל השיר הזה במחוזות הגעגועים המלווים אותי כל ימי.

להבדיל מ'להיטי' העלייה הראשונה, כמו 'חושו אחים חושו', 'יה חי לילי', וכמובן 'התקווה' ('תקוותנו'), שהושרו לראשונה בפי חלוצי המתיישבים בארץ ויוּצְאוּ מכאן לגולה, השיר 'שאו ציונה נס ודגל' הובא מהגולה לכאן. 

'נס ציונה' – זה היה שמו המקורי של השיר – חובר על ידי נח רוזנבלום (1915-1864) בשלהי המאה ה-19 בסנקט פטרבורג שברוסיה, הולחן סמוך לכך בידי נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי (1931-1864) בעיר קאליש שבפולין, ורק בראשית המאה העשרים הגיע לארץ. מאז ועד היום שיר זה הוא אחד מן השירים המלהיבים של ימי ראשיתה של הציונות שלא נס ליחו ולא אבד טעמו. 

הבה ניזכר בשיר לצלילי תזמורת צה"ל ומקהלת צה"ל בעיבודו המוזיקלי המוכר של יצחק (זיקו) גרציאני:

 

אין זה דבר של מה בכך, ובוודאי לא דבר המובן מאליו, ששיר בן יותר ממאה ועשרים שנה עדיין מושר בימינו. והנה, 'שאו ציונה' מושר דרך קבע בטקסי העלאת המשואות של יום העצמאות שנערכים בכל שנה בהר הרצל בירושלים. 

הנה 'שאו ציונה' כפי שהושר בטקס של שנת 2016:

א. שאו נס ציונה: גלגוליו של פסוק

'בארצנו', צללית של חריש, אהל ועץ תמר (ליפה שָׁפֶר, לִמְדוּ עברית, ורשה: א' גיטלין, 1935, עמ' 101)

להצלחת השיר תרם גם עיתוי פרסומו. הוא חובר בשנת 1898, בימים שבהם רשמי הקונגרס הציוני הראשון, שנערך בבזל שנה קודם לכן, הדהדו בכל תפוצות הגולה ועוררו תקוות לשחר חדש. מנהיגותו המרשימה של הרצל, שנחשפה לראשונה בפומבי, האיצה את ההתעוררות הלאומית והפיחה רוח חיים בכל ענפי היצירה. גם הזמר העברי פרש אז כנפיים. התפשטותם של השירים הלאומיים החדשים, ובראשם 'התקווה', 'שם במקום ארזים' ו'שאו ציונה נס ודגל', כמו גם הופעתם של שירונים עבריים חדשים, הביאו את השירים הללו גם לקהילות קטנות ורחוקות ובכך קירבו אותם לציונות ולזמר העברי. יחסי גומלין נוצרו בין התסיסה הלאומית לבין הזמר העברי: ההתעוררות הלאומית הובילה לחיבור שירי ציון חדשים, ובה בעת שירים אלו תרמו לקידום הרעיון הציוני. בזכות ההשפעה המלהיבה של השירים, יישוב הארץ לא נראה משאת נפש ערטילאית אלא חזון בר מימוש. המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, איש העלייה השנייה, העיד כי שירו של מרדכי צבי מאנה, 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה'), שינה את עולמו והיה שיקול מכריע בהחלטתו לעלות לארץ ישראל. הוא לא היה היחיד.

הקריאה 'שאו נס ציונה', שמקורה בדברי ירמיהו 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ' (ד 6), לא הייתה חדשה. היא הופיעה עוד לפני כן בשירי חיבת ציון, והנה כמה דוגמאות:

אברהם בער גוטלובר (1899-1811) חיבר בשנת 1882 שיר בשם 'נס ציונה' (כל שירי מהללאל, א, ורשה 1890, עמ' 236-233), וכמוטו לשירו בחר בפסוק הנזכר מירמיהו. גוטלובר, מן המשכילים בני הדור הישן שנתפסו לחיבת ציון, כתב שיר זה בערוב ימיו ובפאתוס מרומם:

הַאֵין הַקּוֹל קֹרֵא: שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה? / צִיּוֹנָה! צִיּוֹנָה! קֵדְמָה מִזְרָחָה! / שָׁם יִשְׂרָאֵל גֶּפֶן אָשְׁרְךָ פָּרָחָה, / שָֹם עֶרֶשׂ יַלְדוּתְךָ, שָׁם לְעָם הָיִיתָ / ... שָׁמָּה תַּזְכִּירְךָ כָּל מַצֶבֶת קֶבֶר / כִּי עַם אַתָּה וּלְךָ תִּקְוָה וָשֶׁבֶר.

הוא הציע לאֶחיו, יהודי רוסיה, לזנוח את הנהירה לאמריקה ('הארץ החדשה') והטיף לעלות לארץ כנען:

הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֶרֶץ מְבֹרֶכֶת, / אוּלָם לא לְךָ עַמִּי שָׁמָּה לָלֶכֶת, / ... אֲבוֹתֶיךָ אַדְמָתָהּ לא חָרָשׁוּ, / וּבַעֲפָרָהּ גִּזְעֶיךָ לֹא שֹׁרָשׁוּ, / ... לֹא כֵן  אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ אֶרֶץ כְּנַעַן, / שָׁם כָּל כָּפִיס מֵעֵץ יִתֶּן קוֹל וְיַעַן: / אֲבוֹתֶיךָ מֵעוֹלָם פֹּה יָשָׁבוּ! / הֵן פֹּה גִּבּוֹרֶיךָ כָּבוֹד נָחָלוּ. 

אני מזכיר שיר קדם-ציוני זה כמענה למשאלה נוגעת ללב שהביע גוטלובר הישיש בבית האחרון:

הֵן זָקֵן אָנֹכִי וְיָמִים שָׂבֵעַ, / אִם אֶרְאֶה פְדוּתְךִ עַמִּי, מִי יוֹדֵעַ? / ... אַךְ בֹּא יָבֹא יוֹם שֶׁקִּיוִּיתִי אָנִי, / בֹּא יָבֹא! – וּבְבוֹאוֹ וּזְכַרְתָּנִי!  

אברהם דב גוטלובר (המקהלה או גלריה של שָׁרֵי ישראל, לונדון 1903, מס' 6)

שנה אחר כך, 1883, חתם פטרון הביל"ויים יחיאל מיכל פינס את שירו 'חושו אחים חושו' במשפט 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה, כְּעַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה'. 

שער הקובץ לוית חן, ורשה תרמ"ז

בשנת 1887 אנו נפגשים שוב בצירוף מילים זה, הפעם מעטו של המשורר מרדכי צבי מאנה (1886-1859),
שמת בדמי ימיו. מאנה, שכבר שכב אז על ערש דווי, הפליא לתרגם מרוסית את 'משיח בן דוד', יצירתו הנשכחת של שמעון פרוג (1916-1860), גדול משוררי חיבת ציון בשפות לעז. תרגומו של מאנה פורסם בקובץ לוית חן (בעריכת שאול פנחס רבינוביץ), שראה אור שנה לאחר פטירתו של מאנה. התרגום, שנדפס בניקוד מלא, הוא מלאכת מחשבת של לשון עברית דשנה וקולחת. 

הפרק האחרון ביצירתו של פרוג הוקדש להתחדשות ההתיישבות היהודית בארץ, ובין היתר נכתב בו (בתרגום מאנה):

רוח חדש, רוח החופש והדרור, רוח אהבת מורשת קדומים, רוח אהבת עבודת האדמה בא עתה כטל תחייה ללב עמנו האנוש. העם אשר נתן גוו למכים ולחייו לְמוֹרְטִים יתנשא עתה על כנפי נשרים על פני האדמה המלאה חמס ושוד ונהי, ויכונן מעופו אל המקום אשר אלהי הצבאות ינחהו שמה, לִמְקוֹם 'שָׁם זִכְרֹנוֹת קֶדֶם עֲלֵי כָּל שַׁעַל / יַזְכִּירוּנוּ כִּי שִׁמְשֵׁנוּ עוֹד תַּעַל!' (עמ' 70-69)

בבית המסיים פנה פרוג בקריאה הפטריוטית: 'הרימו דגל ושאו נס ציונה!' (עמ' 71).

ב-1896, תשע שנים אחר כך, יעשה שאול טשרניחובסקי שימוש באותם מילים ממש בשירו 'ניטשו צללים': 'אִם גַּם יֶאֱחַר יוֹם הַגְּאֻלָּה,/ יִצְעַד שַׁעַל, שַׁעַל. / אַל תִּוָּאֵשׁ אֲסִיר תִּקְוָה – / עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!'

לא יצא זמן רב וטשרניחובסקי הצעיר נזקק גם לפסוקי 'נס ציונה'. ב-1897, שנה קודם שכתב נח רוזנבלום בפטרבורג את שירו 'נס ציונה', חיבר טשרניחובסקי באודסה שיר בשם זהה שאותו הקדיש לאגודה ציונית בשם זה, אלא ששירו של רוזנבלום נדפס קודם... 'נס ציונה' של רוזנבלום פורסם בכרך הראשון של כתב העת האשכול (קרקוב תרנ"ח), ואילו 'נס ציונה' של טשרניחובסקי פורסם רק כעבור שנתיים, בכרך השלישי של אותו כתב עת (תר"ס). 

השם המשותף של שני השירים וסמיכות זמן חיבורם גרמו לא פעם לאי-הבחנה ביניהם. בראשית הדרך שניהם נפוצו באותה מידה, אך עד מהרה נטה היקף התפוצה לעבר שירו של רוזנבלום, מן הסתם בזכות הלחן המלהיב שחובר לו. 

נס ציונה, האשכול, ג, קרקוב תר"ס, עמ' 9

הנה דורית פרקש שרה את 'נס ציונה' של טשרניחובסקי. הלחן מיוחס לניסן בלומנטל, החזן המפורסם של בית הכנסת של יוצאי ברודי באודסה.

ב. איך שיר נולד

הדפס אבן של 'נס ציונה' עם תרגום לגרמנית 
חתום: 'חִירָם', הוא הגרפיקאי והאנתרופולג אריך בְּרַאוּאֶר, 1919-1915
(תודה לד"ר גיל וייסבלאי על הזיהוי)
התווים, שנרשמו מימין לשמאל, הם כנראה של אברהם צבי אידלסון

אגדות רבות נפוצו על נסיבות לידתו של השיר. המוזיקאי יששכר פַאטֶר (2004-1912) סבר כי הולחן לכבוד ועידת קטוביץ, הוועידה הראשונה של חובבי ציון, שהתכנסה בשנת 1884 בעיר קטוביץ שבשלזיה (מוסיקה יהודית בפולין בין שתי מלחמות עולם, הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 281). לפי גרסה אחרת, השיר הושר לראשונה כהמנון בטקס שנערך בשנת 1891 ובו ניתן השם 'נס ציונה' למושבה שנקראה עד אז ואדי חנין או נחלת ראובן. ירמיהו הלפרין הביא בספרו תיאור של הטקס הססגוני שבו אביו מיכאל הלפרן (1919-1860) דהר על סוסו, הניף דגל תכלת לבן שבמרכזו מגן דוד מוזהב, ולקריאת הקהל 'יחי הדגל העברי, דגל מחנה יהודה', החלו אנשי 'העשרות' – חבורת אנשי חיל שהקים הלפרן כדי להגן על המושבות – לשיר את 'ההמנון הצבאי שלנו'. ומה היה ההמנון? 'שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה' (ירמיהו הלפרין, אבי מיכאל הלפרן, הדר, תשכ"ד, עמ' 198-197). 

לשתי הגרסאות הללו אין כל ביסוס והן פרי הדמיון. כאשר התרחשו אירועים אלה שירו של רוזנבלום טרם בא לעולם. השיר, כפי שכבר נאמר לעיל, נכתב לקראת הקונגרס הציוני השני, שהתכנס בבזל באוגוסט 1898, ופורסם לראשונה בדפוס רק באותה שנה. 

כדי להבין כיצד נולד השיר עלינו להרחיב מעט את היריעה ולהתבונן ברקע ההיסטורי: אחת התופעות שליוו את ראשית הציונות הייתה הקמתן הספונטנית, 'מלמטה', של אגודות חובבי ציון ('חובבים'), כמעט בכל עיר ועיירה שהייתה בה קהילה יהודית. לא פחות מ-650 אגודות כאלה הוקמו תוך שנים ספורות. כל אגודה פעלה באורח עצמאי, ללא קשר ליתר האגודות, בחרה לעצמה שם עברי נאה (בדרך כלל בשילוב המילה 'ציון'), תיקנה תקנון משלה, מינתה יושב ראש, גזבר וממלאי תפקידים, וקיימה אספות ומפגשים. לפני זמן מה ריכזתי לעצמי רשימה של אגודות כאלה. עד מהרה גיליתי כי זו רשימה חלקית מאוד שרחוקה מלמצות את היקף התופעה: 

רשימה חלקית של אגודות חובבי ציון

שמות כמו 'ציונה' או 'נס ציונה', אומצו על ידי עשרות אגודות, ואין מדובר רק בקהילות יהודיות במזרח אירופה, שכן אגודות 'חובבים' רבות צצו גם במערב אירופה ובארצות הברית. חודשים ספורים לפני שראה אור שירו של רוזנבלום לגלג הסופר היהודי האמריקני הלל מַלָכוֹבְסְקִי, שגר בפילדלפיה, על נחשול האגודות הציוניות שהציף את הקהילות היהודיות בארצות הברית. בניו יורק לבדה – העיד – יש אגודות כמספר בתי הכנסת. משעשע לקרוא את רשימת השמות שבהן התעטרו האגודות הללו:

'מעבר לים', המליץ, 31 במרס 1898, עמ' 1

עם זאת הוא לא התכחש לתועלתן: 'ואף כי לא כולן לשם שמים תתכוונה, כי מתוך שלא לשמה יבוא גם לשמה, תרבינה החברות וישגשג הרעיון הלאומי, ובין כך ישובו בנים רבים לגבולם, ליהדותם, לעמם ולשפתם'. 

התפתחויות מהירות אלה הניעו את רוזנבלום לחבר את 'נס ציונה' כשיר לעידוד העלייה לארץ. הוא שלח אותו למערכת המאסף הספרותי האשכול, שיצא בקרקוב בעריכת יעקב שמואל פוכס ועזריאל גינציג. השיר אכן נדפס בכרך הראשון שכאמור לעיל ראה אור בשנת 1898:

הפרסום הראשון של השיר 'שאו ציונה נס ודגל' מאת נח רוזנבלום (האשכול, א, 1898, עמ' 88)

על השיר חתם רוזנבלום בקיצור נפ"ש. חתימה זו עוררה תהיות והיו שטעו לחשוב כי זהו שיר ביכורים של הסופרת הארץ-ישראלית נחמה פוחצ'בסקי (1934-1869), שגם היא חתמה על יצירותיה בקיצור זה. ואולם אלה היו ראשי התיבות של שמו העברי של רוזנבלום: נח פרח שושן ('רוזן' הוא שושן; 'בלום' הוא פרח). מעניין לציין, שמיד אחרי שיר זה נדפס שיר נוסף פרי עטו, ושמו 'שומר ישראל' (עמ' 89-88), ועליו חתם רוזנבלום בשמו המלא. על כמה ממאמריו חתם רוזנבלום בשם בדוי אחר 'בן זרח'.

לבד מעידוד העלייה לארץ ישראל השיר מבטא גם כמיהה לאחדות, שכן ריבוי הסיעות והפלגים נתפס בעיניו של רוזנבלום כגורם המחליש ומפצל את המאמץ הלאומי. זה פשר הקריאה להתאחד יחד וללכד את האגודות הרבות לאגודה אחת. את המילים 'נעש נא לאגודה', שבסוף הבית הראשון, שאל מן הפיוט שנאמר בתפילות ראש השנה: 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'. גם את הבית השני של השיר פתח ברוח אותה משאלה לאחדות: 'יחד נלכה נא'. 

המילים 'דגל מחנה יהודה' מקורן גם כן בפסוקי מקרא (במדבר, ב 3; י 14), שמתארים את מסעותיהם של בני ישראל במדבר סיני בדרכם ארצה, כשחייליו של נחשון בן עמינדב צועדים בראש עם דגל שבט יהודה.

שילוב ביטוי זה בהקשר ציוני אינו פרי רוחו של רוזנבלום, וכבר קדמוהו בכך ראשוני תנועת ביל"ו ברוסיה במנשר ההיסטורי 'קול בני הנעורים'. המנשר נשלח בניסן תרמ"ב (1882), לפני יציאת קבוצת הביל"ויים הראשונה לארץ, ובסיומו נכתב: 'ציונה! ציונה! לארץ אבותינו, ארץ ישראל! עת לעשות דגל מחנה יהודה' (ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, מרכז זלמן שזר, תשמ"א, עמ' 153-152). 

מאז שב והופיע ביטוי זה בכותרות שירים ובמאמרים רבים. גם בארץ ישראל הציע הנער איתמר בן אב"י, דגל לצבא ישראל בשם 'דגל מחנה יהודה', ודוד יודילוביץ, המורה הביל"ויי מראשון לציון, צייר על בד לבן את הכתובת הזאת: 

 דגל מחנה יהודה בידי הנער איתמר בן אב"י (מתוך ספרו עם שחר עצמאותנו, תל אביב 1961, עמ' 48)

'נס ציונה' לא היה השיר היחיד שבו הטיף רוזנבלום לאחדות השורות בתנועה הציונית. שנה קודם לכן חיבר שיר לכבוד הקונגרס הציוני הראשון. השיר 'ברכת לֵב', שהוקדש 'לראש הציונים', הלא הוא הרצל, נדפס יומיים לאחר נעילת הקונגרס בעמוד השער של העיתון המגיד. רוזנבלום טען בו כי רק איחוד הפלגים בעם יביא למימוש חזון המדינה היהודית: 'הִתְאַחֲדוּ – וַעֲלֵיכֶם  / תִּשְׁרָה גַּם הַשְּׁכִינָה.  / אָז יְצַו גַּם אֱלֹהֵיכֶם  / וּתְהִי לַיְהוּדִים מְדִינָה'. 

המגיד, 2 בספטמבר 1897

ג. על נח רוזנבלום, מחבר השיר  

מי היה נח רוזנבלום? לא הרבה נכתב עליו, ולמרות שירו המפורסם הוא נותר בצל ודמותו לא נחשפה ברבים. בשירונים רבים שמו כלל לא נזכר, ואם נזכר – נזכר בשיבוש (פעמים כונה 'רוזנבוים' ופעמים 'רוזנפלד'). נביא אפוא מן המעט שידוע. 

הוא נולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶלִיץ שבפלך מינסק (היום בבלארוס) ובצעירותו עבר לבסרביה (היום מולדובה). הוא היה מורה ב'חדר מתוקן' בעיר בֶּלְצִי ואחר כך בסוֹרוֹקָה, שם נשא אשה שהתפרנסה מחנוונות, ושם גם נולדו לו ילדיו.

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה לשָׁרי ישראל, לונדון 1903, מס' 88)

הסופר שלמה הלל'ס, שהיה תלמידו בסורוקה ואחר כך חברו, שרטט את דמותו בפרקי זיכרונות יפים ('סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 792-790):

נמוך קומה, רחב כתפיים, בעל ראש עגול ועשיר בשערות משיות שחורות ומצח רחב, לבן וחלק ... מקפיד היה על מראהו החיצוני ועל תלבושתו וטיפל בהם בקפדנות ... סתם יהודים חשבוהו לאפיקורס, כי ראוהו מגהץ [מצחצח] את נעליו בשבת ... הוא היה מעורב עם הבריות, ידע לשיר ולספר בדיחות ... בשעת הפנויות מעבודתו היה בוחר לשכב על הדרגש ולעיין בספר. בקושי רב הייתי מוציא אותו לפעמים מחדרו החוצה לשם טיול. מצב רוח זה בא לו לפי דבריו משום שנולד בתשעה באב...

וכך תיאר הלל'ס את זיקתו של רוזנבלום לשירי זמר:

'סופרי ביסאראביה', התקופה, ל-לא, תש"ו, עמ' 790

הלל'ס המשיך וסיפר כי המשורר המשכיל יהודה לייב לוין (יהל"ל), שנקלע פעם לסורוקה, הדהים אותו ואת רוזנבלום כאשר דקלם בפניהם את אחד משיריו של רוזנבלום (שיר זה נדפס בקובץ פרי הארץ של זאב יעבץ, א, ורשה 1892, עמ' 56-54): 'לתמהוננו הגדול קם [יהל"ל] על רגליו ודיקלם על-פה את שירו 'בְּזָכְרִי את ציון' וקרא בהתלהבות: זהו שיר ציוני אמיתי!'

בינתיים התפרסם שמו של רוזנבלום וכשהזמינוֹ לאון רבינוביץ, מעורכי המליץ, לקבל על עצמו משרת עוזר קבוע לעורך, נענה לו אחרי היסוסים רבים. הוא עבר אפוא לבירה סנקט פטרבורג, תחילה לבדו ואחרי שנה הצטרפו אליו רעייתו ושלושת ילדיו. הוא הועסק בעבודות עריכה חדגוניות ומפרכות ולא רווה נחת מן העיר הגדולה ('אני נמצא כאן זה כשנתיים ואני יודע רק את הדרך מדירתי אל המערכת ובחזרה ולא יותר', כתב להלל'ס). בד בבד פרסם שירים ומאמרים בעיתונו, בכתבי עת ובמאספים שונים. 

באביב 1903 הוא השתתף בנשף של 'חובבי שפת עבר' בפטרבורג. הנשף נערך בבית פרטי, בנוכחותם של הברון דוד גינזבורג והסופרים דוד פרישמן ויהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי) ובהשתתפות זמרים ונגנים (וביניהם 'הנער מ. עלמן', הוא הכנר היהודי המפורסם מישה אֶלְמָן). רוזנבלום קרא בפני הנאספים את אחד משיריו האחרונים, 'מַצָּה בַּדָּם', שמתייחס לעלילת הדם על פיה יהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות (דיווח על האסיפה נדפס בעיתון הזמן, 9 באפריל 1903, עמ' 9-8; השיר עצמו התפרסם למחרת בעיתון המליץ, 10 באפריל 1903, עמ' 6). מאז ואילך נדם קולו של רוזנבלום כמעט כליל והוא לא פרסם עוד שירים או מאמרים (למעט תרגום מרוסית של שיר ילדים 'ליבנה קטן', שפורסם כעבור עשר שנים בעיתון הילדים הפרחים בעריכת ישראל לבנר, גיליון 6, תרע"ג). 

שנותיו האחרונות היו קשות. המליץ נסגר ב-1904 ומטה לחמו נשבר. בימי מהפכת 1905 נעצרו בתו הגדולה ובנו בנימין, הוגלו לקווקז ומאז נעלמו עקבותיהם. את שנותיו האחרונות חי ברעב ובעוני, ובשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הלך לעולמו והוא בן 51.

הרקע המוזיקלי של רוזנבלום קשור בוודאי לעניין שגילה בשירי עם ובשירי זמר ולהערכתו את חשיבות הצלילים העוטפים את המילים. ניתן ללמוד על כך מהסיפור הבא: ב-23 במרס 1898 פרסמו חוקר הפולקלור היהודי פסח מארֶק וההיסטוריון שאול גינזבורג מכתב אל מו"ל המליץ ('על דבר אוסף שירי עם עברים'). הם הודיעו על תוכניתם לאסוף שירי עם יהודיים ביידיש וביקשו מן הקוראים לשלוח אליהם שירים. ואכן, תוך זמן קצר נשלחו אליהם מאות שירי עם מכל רחבי תחום המושב הרוסי. רוזנבלום, שהבין כי שני החוקרים עומדים להוציא את הקובץ ללא תווים, פרסם יום למחרת מאמר בשם 'שירי עם' (המליץ, 24 במרס 1898). הוא טען כי שירי זמר אי אפשר שיודפסו ללא תווים, שכן בשירי העם אף פעם לא נאמרו המילים ללא ניגונם. הוא פנה אפוא אל הקוראים בבקשה לשלוח לשני החוקרים את השירים יחד עם תוויהם, ולצורך התיווי הציע כי יסתייעו ביודעי נגן שבסביבתם. 'על  פי רוב', ציין רוזנבלום, 'יש בכל עיר ועיר איזה חזן, או איזה מנגן בכלי זמר, היודעים את תווי הזמרה, אם מעט ואם הרבה'. 

מאמרו של רוזנבלום פורסם שלוש שנים לפני פרסומו של הקובץ, בעת ששני החוקרים המכובדים עסקו בהכנתו ובעריכתו. פנייתו, שהתריעה על הכֶּשֶׁל מבעוד מועד, לא מצאה אוזן קשבת. הקובץ Еврейские народные песни (יברייסקייה נרודנייה פייסני; שירי עם יהודיים ברוסיה) ראה אור בסנקט פטרבורג בשנת 1901 וכלל בתוכו 376 שירי-עם ללא תווים. זו הייתה החמצה היסטורית, שכן לחניהם של רבים משירי הקובץ החשוב הזה אבדו לעולם ולא ניתן עוד לשחזרם. 

שער הקובץ שירי עם יהודיים ברוסיה, סנקט פטרבורג 1901 (דפוס צילום: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"א)

רוזנבלום תרגם לעברית את שירו של אליקום צונזר 'די סאָכע' (המחרשה) וקרא לו 'שירת הָאִכָּר' (פרי הארץ, שם, עמ' 54-51), אך תרגום זה לא הצליח ודווקא תרגומו של נח שפירא ('במחרשתי') הוא שהתנחל בלבבות ובפיות.

ניסיון נוסף שלא צלח היה חיבור 'שיר-רֹעִי' (גאון הארץ, א, בעריכת זאב יעבץ, ורשה 1893, עמ' 64-63). שיר רועים מוקדם זה גם הוא לא זכה לתפוצה, אולי מפני שבבית הראשון והאחרון, כאשר קרא הרועה לצאן להתפזר, השתמש רוזנבלום בשורש 'פוץ' בציווי – צורת פועל בלתי שגרתית, שעוררה אסוציאציות בלתי נעימות: 'צְאֶינָה, צֹאנִי, לֵכְנָה, רֹצְנָה / אֶל הַשָּׂדֶה, צֹאנִי, לֵכְנָה! / עַל כַּר נִרְחָב שָׁמָּה פֹּצְנָה / דֶּשֶׁא, עֵשֶׂב, שָׁם לַכֵחְנָה!'. שיר זה שב ונדפס בקובץ בסרביה-ארץ ישראל (הוצאת עין הקורא, תל אביב תרצ"ח). העורך מ' דודזון (מנחם מנדל בית-דוד) פרסם לצדו גם הספד קצר לזכרו של רוזנבלום ('ציון לנפ"ש הנשכח') והעיד כי שיר רועים זה, שהותאם כנראה ללחן מקומי, היה חביב על ילדים יהודים בבסרביה.

רוזנבלום גם תרגם לעברית את שירו של יצחק פֶלְד 'דאָרט וווּ די צעדער', והכתירו בשם 'ארץ ישראל'. היה זה אחד התרגומים המוקדמים של שיר המנוני זה ('מקום שם ארזים ועבים יִשָּקוּ'), אלא שנוהגו של רוזנבלום לעדכן את נוסחי שיריו ותרגומיו אחרי פרסומם הראשון, גרם לכך שנוסח מאוחר שלו שׁוּנה עד כדי כך שנחשב לתרגום חדש ויוחס בשירונים (וגם בזמרשת) בטעות לאהרון אליהו פומפיאנסקי. גם את נוסח שירו 'נס ציונה' שינה רוזנבלום פעמיים, כפי שנראה בחלק השני של הרשימה. 

בחלק הבא נדון בין השאר במלחין נח זלודקובסקי, נתחקה אחר צעדיו הראשונים של השיר ונסקור את הלחנים האחרים והלא מוכרים שלו.