'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (ג): הלחנים והביצועים

שלמה דויטשר (דרורי) וחברתו (לימים רעייתו) שולה

החלק הראשון פורסם כאן

החלק השני – כאן

ג. הלחן של שלמה דרורי

'את חכי לי ואחזור' הוא מקרה מיוחד במינו בתולדות השירים הרוסיים שהושרו בארץ ישראל, שהמנגינה האהובה שלו, השגורה בפי רבים, אינה רוסית כלל! למרות שנכתבו מנגינות רוסיות לשיר, כפי שראינו בחלק הראשון, זו המוכרת לנו וזו שזוּמרה כאן מאז ומתמיד היא מקורית, כחול-לבן.

השיר הולחן בידי שלמה דויטשר (2010-1921), לימים דרורי, שעלה לארץ ב-1937 מווינה, התגייס לצבא הבריטי ושירת בתפקידי שמירה. באחת השמירות על שובר הגלים של נמל חיפה – כך סיפר לימים – הוא קרא את תרגומו של שלונסקי (שכזכור נדפס בעיתון הארץ ב-19 בפברואר 1943) והלחן נצנץ בו מייד. כיוון שלא ידע לרשום תווים זמזם את הלחן לחברו ביחידה צבי בן-יוסף, שהיה מלחין מקצועי, והלה רשם את התווים. דרך אגב, השניים שיתפו פעולה עוד קודם לכן, כשכתבו יחד, ב-1941, את הלהיט 'הורה נהלל' (משתמט אני הייתי).

הלחן של דרורי זכה להצלחה מיידית – איך? זאת לא נדע... – ובזכותו, כנראה, הוזמנו השניים להצטרף ללהקת 'מעין זה' של הבריגדה בניהולו המוזיקלי של אליהו גולדנברג. שני השירים שלהם – 'הורה נהלל' ו'אַת חכי לי ואחזור' – לא היו חלק מהתוכנית הרשמית של הלהקה, אך בשל הפופולריות שלהם הושרו בפי דרורי כ'הדרנים' (שמואליק טסלר, שירים במדים, יד יצחק בן־צבי, 2007, עמ' 18). 

סיפורו של השיר ושל הלחן הובא בתוכניתם של אליהו הכהן ודן אלמגור, 'שרתי לך ארצי' (1975), ובהזדמנות זו סיפר דרורי על המפגש המקרי והמרגש שלו עם אימו ניצולת השואה, שהתרחש כאשר הופיעה להקת 'מעין זה' בבית האופרה בבַּארי שבדרום-מזרח איטליה בשנת 1945. הנה הוא מספר ושר: 

ההופעה ב'שרתי לך ארצי' הפיחה חיים חדשים בשיר. מכאן ואילך הרבו להשמיעו ולהקליטו, ואף על פי כן רבים וטובים לא ידעו כי זהו לחן עברי והיו בטוחים שמדובר בלחן רוסי. כך, למשל, המשורר והעיתונאי משה דור פרסם מאמר נרגש אחרי מותו של סימונוב, ותיאר את השפעת השיר המולחן על חיזוק הנטייה הפרו-סובייטית של בני דור הפלמ"ח (שהוא לא נמנה עימהם):

משה דור, 'את חכי לי...', מעריב, 7 בספטמבר  1979, ימים ולילות, עמ' 27

בשנת 2010, שנת חייו האחרונה של דרורי, נסע וולודיה לייקין, חבר קיבוץ מנרה וחוקר הזמר הרוסי, לבקר את דרורי בביתו בערד. הוא השמיע לו תחילה את השיר בעברית:

  

ואחר כך את השיר במילותיו המקוריות ברוסית על פי הלחן של דרורי (דרורי עצמו, יליד וינה, לא ידע רוסית):

בשנת 2004 ביקר אלכסיי סימונוב, בנו של סימונוב מאשתו השנייה יבגניה לאסקינה, בפעם הראשונה בישראל. בין השאר פגש את שלמה דרורי בביתו בערד. הוא אמר אז, כי מכל הלחנים הרבים של השיר (לדבריו נכתבו כ-25 לחנים, מה שנדמה כגוזמה גדולה), הלחן של דרורי הוא היפה מכולם... (מפי גרימי גלעד).

בעקבות פגישה זו נחשף אלכסיי למעמדו של השיר בישראל ולסיפור שמאחוריו. בתוך זמן קצר שב לארץ עם צוות צילום כדי לצלם את דרורי ולשלב את סיפורו בתוך סרט תיעודי שהכין על אביו. 

אלכסיי סימונוב (מימין) ושלמה דרורי (משמאל) בביתו של דרורי בערד (Jewish World)

אלכסיי ביקר בישראל שוב בנובמבר 2006 כדי להקרין את הסרט Ка-Эм (ק-מ, ראשי תיבות השם קונסטנטין מיכאלוביץ; בפי חבריו ובני משפחתו כונה סימונוב בראשי תיבות אלה) בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי 'עין יהודית'. הפסטיבל נערך בבאר שבע בהשתתפות משלחת רוסית נכבדה כדי לציין 15 שנים לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין רוסיה.

הנה קטע מהסרט של סימונוב המתעד את פגישתו עם דרורי. כדי לצפות בסרט יש ללחוץ על השורה 'לצפייה ב-YouTube' שבמרכז המסך. 

ד. מבחר ביצועים ללחנו של שלמה דרורי

השיר בעברית, בלחנו של דרורי, בוצע בפי זמרים רבים, הנה מעט מהם על פי סדר הקלטתם. 

1. ליאור ייני

ליאור ייני הוא המבצע המועדף עליי (אבל אולי זה רק אני). ההקלטה היא מ-1970, והעיבוד המוזיקלי הוא של אריה לבנון:

  

2. אריק לביא

הביצוע המוכר והנפוץ ביותר הוא כנראה זה של אריק לביא. ההקלטה הראשונה נמצאת בתקליטו 'שיר הוא לא רק מילים' (CBS), שנדפס ב-1974, ואחר כך בהקלטות רבות נוספות בהופעות פומביות ובאוספי שירים:

3. עוזי מאירי

עוזי מאירי בהקלטה מ-1975 (מאלבומו 'זמר הבאנו: מבחר שירים'). העיבוד המוזיקלי הוא של שמעון כהן:

 

4. טובה פירון

אומנם טובה פירון לא הייתה חברה בלהקת 'מעין זה' אלא בלהקה צבאית בריטית, אך גם היא שרה בפני חיילי הבריגדה ואחרי המלחמה הופיעה בכמה תוכניות של תיאטרון המטאטא. היא שרה לא מעט שירים רוסיים בתרגום עברי (זכור במיוחד השיר 'תכול המטפחת', שזוהה איתה) וגם את 'אַת חכי לי'. כאן הקלטה מ-1976, העיבוד המוזיקלי הוא של אילן גלבוע: 

5. לאה סיטין, תקווה הנדל

חוץ מטובה פירון, גם לאה סיטין – שדווקא כן הייתה ב'מעין זה' (ואחר כך הייתה גם אִמָהּ של נורית גלרון) – שרה את השיר, אולי כבר במסגרת הלהקה, אך מה שנותר הוא הקלטה ביתית חלקית שנמצאת בזמרשת ושם ניתן להאזין לה. 

זמרת נוספת שהקליטה את השיר על גבי תקליטון הייתה תקוה הנדל (אחותה של יפה ירקוני). באותן שנים לא נחשב הדבר למוזר, שמונולוג של גבר המופנה לאישה, יוּשׁר בפי אישה. גם מקרים הפוכים התקבלו אז בלי הרמת גבה (למשל, השיר 'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ושמואל פרשקו, שהוא מונולוג של אישה, הושר בפי יעקב טימֶן).  

הנה תקוה הנדל בהקלטה (חלקית) משנות החמישים:

  

6. חנן יובל

וכאן, חנן יובל בהקלטה משנת 1976: 

7. יהורם גאון

יהורם גאון בהקלטה משנת 2005 בעיבודו המוזיקלי של מישה סגל:

  

8. שלמה דרורי

שלמה דרורי עצמו, שגם ניחן בקול ערב, שר אותו לימים עבור תקליטור 'הגדודנים' שהוציאה 'חבורת שהם' בשנת 2008. ההקלטה נעשתה בביתו של דרורי בערד:

  

9. מישל כהן

והנה הנער מישל כהן מדימונה, שהתחרה בעונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה 'בית הספר למוסיקה' (שודרה ב-2011, בערוץ 2, 'קשת') וזכה במקום הראשון. מישל, שהיה אז בן 13 וחצי, נתן לשיר טאץ' מזרחי:

 

10. עמיר בניון

ולסיום, עוד ביצוע בסגנון סלסולי דומה מפי עמיר בניון, בהקלטה שהקדיש לזכרו של אריק לביא:

  

ה. עוד לחנים עבריים 

לשיר 'חכי לי' בתרגומו של שלונסקי היו גם לחנים יפים אחרים. לא סתם יפים, אלא יפים מאוד, שכתבו כמה מגדולי המלחינים של הזמר העברי: דוד זהבי, מרדכי זעירא, אברהם מינדלין ורבקה גוילי. אף אחד מהם לא זכה להצלחה ולא התפשט בציבור. מדוע? מה היה סוד ההצלחה של גרסת דרורי לעומת הגרסאות האחרות? חידה היא ותהי לחידה. אבל מסקנה אחת ברורה: אין שני מלכים מחזיקים בכתר אחד. כשיש לחן כל כך מוצלח – כמו זה של דרורי – קשה 'לשווק' לחנים אחרים לאותן מילים, יפים ככל שיהיו. אכן, לא רבים הם המקרים בזמר העברי ששני לחנים לאותו שיר זוכים להצלחה במקביל. אני יכול לחשוב על אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי, ש'התחרו' זה בזה והלחינו אותם שירים, אך בדרך כלל רק אחד מהם הצליח; וכן על כמה משירי רחל, כמו 'שַׁי' (אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן), 'זֶמֶר נוּגֶה' (התשמע קולי) או 'פגישה, חצי פגישה', שזכו, כל אחד, לשניים ואף לשלושה לחנים נפלאים, וגם במקרים אלה, רק לחן אחד מוכר ומושר.

הבה נאזין ללחנים הללו על פי סדר הלחנתם.

1. דוד זהבי 

דוד זהבי והחליל, שנות השלושים (צילום: אריה פק; ביתמונה, הספרייה הלאומית)

תחילה, הלחן היפהפה של דוד זהבי שכמעט אינו מוכר. על ראשיתו של לחן זה סיפר אליהו הכהן (חדשות בן עזר, 574, 16 בספטמבר 2010):

אליהו לא ציין תאריך או מספר גיליון. פשפשתי בעיתון הנדיר החייל העברי – דו-שבועון שערך משה מוֹסֶנזון מקיבוץ נען והופץ בין החיילים המתנדבים בצבא הבריטי – יגעתי ומצאתי. העיתון, שעותקים מתפוררים של גליונותיו שמורים בספרייה הלאומית, הודפס במכונת כתיבה ושוכפל על צידם השני, הריק, של טפסים צבאיים. התווים של זהבי נדפסו בגיליון 46, 11 בינואר 1944.  

אבל הלחן נכתב שלושה חודשים וחצי קודם לכן. בארכיונו של דוד זהבי בספרייה הלאומית השתמרו התווים בכתב ידו והתאריך שרשם זהבי הוא 28 בספטמבר 1943.

תווי 'את חכי לי', 1943 (ארכיון דוד זהבי, [MUS 0128 A 027 [2, הספרייה הלאומית)

מתברר כי היו ששרו את הלחן של זהבי גם בשנות החמישים והשישים, לפני שהתפשט לחנו של דרורי. שלמה אבן־שושן, שתרגם במקביל לשלונסקי (ראו ברשימה הקודמת) היה כזכור בביקור במוסקווה ונפגש עם סופרים רבים. כשביקר בדירתה של הסופרת (היהודייה) פרידה ויגדורובה, היא ביקשה ממנו שיקרא בפניה שיר בעברית. היה עימו עותק מספרו עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ (כדי להעניקו לסימונוב שגר בסמוך) והוא קרא מתוכו: 'סיפרתי לה על הפופולריות הרבה של השיר "חכי לי" בישראל והשמעתי את הלחן הישראלי של דוד זהבי חבר הקיבוץ' ('במחיצתם של ויגדורובה וראסקין', למרחב, 5 ביולי 1963, עמ' 4).

בין כך ובין כך, הנה דפנה זהבי, כלתו של דוד, בהקלטה מ-1984:

  

ביצוע מוקדם יותר של לחן זהבי (רק הבית הראשון) הוא של זמר הטנור מרדכי רוט (הקלטה משנת 1950):

 

2. מרדכי זעירא

מרדכי זעירא ובנו יובל. תל אביב, פסח 1945 (באדיבות יובל זעירא)

שני לזהבי היה מרדכי זעירא, חברו של דרורי בלהקת 'מעין זה' של הבריגדה. לחן זה לא צלחה דרכו, וככל הידוע זעירא זנח אותו לאחר שנוכח בהצלחת לחנו של דרורי (מפי אליהו הכהן).

תווי השיר בכתב ידו של מרדכי זעירא

ההקלטה היחידה של השיר היא של חבורת שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שלף, שקיבל את תווי השיר מידי אליהו הכהן. 

  

3. אברהם מינדלין

אברהם מינדלין, נגונים: מאה שירים ארץ-ישראליים, 1945

שלישי היה אברהם מינדלין, שהתפרסם בשירים כמו 'אדמה עבודה' (ממרומים ברכה יורדת) או 'יבורך היום יבורך הליל'. הלחן של מינדלין נדפס בחוברתו נגונים: מאה שירים ארץ־ישראליים, הוצאת יבנה, 1945, וככל הידוע מעולם לא בוצע או הוקלט. הנה אפוא התווים של מינדלין, אולי יבוא יום ויהיה מי שירצה לגאול אותם.

אברהם מינדלין, נגונים: שירים ארץ-ישראליים, עמ' 88

4. רבקה גוילי 

רבקה גוילי והפסנתר, שנות החמישים (ויקימדיה)

ואחרונה חביבה רבקה גוילי, שקנתה את עולמה בזכות הלחן המופלא שחיברה ל'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג. גם היא הלחינה את השיר, ככל הנראה סביב שנת 1950, אך הלחן השתכח לגמרי. התווים נדפסו באוסף מנגינותיה של גוילי, בחוברת ושמה יקינטון: נעימות י"א שירים לקול ופסנתר (ספרית פועלים, [תש"י?]). 

מה הביא את גוילי להלחין את השיר אחרי שכבר חוברו לו ארבעה לחנים? אין בידי תשובה.

האזינו לביצועו של זמר הבס-בריטון בוריס אגייב (שעליו כמעט ולא מצאתי מאומה):

 

 

ה. שונות ומשונות

השיר 'חכי לי' תורגם לשפות רבות, וכמובן גם לאנגלית (כאן אחד התרגומים). 

הנה סיר לורנס אוליבייה קורא את התרגום לאנגלית (תאריך ההקלטה אינו ידוע, אבל כנראה מדובר בשנות הארבעים או החמישים):

  

התרגום לאנגלית הותאם ללחן של מאטוויי בלאנטר:

  

יש גם גרסה הונגרית (כולל לחן הונגרי של הנריק נגרלי [Negrelli]):

  

עם הזמן נכתבו ל'את חכי לי' גם חיקויים (גרסאות כיסוי) ופרודיות, אחד החיקויים נכתב על ידי יצחק-יצחק (יצחק בן ישראל), איש קבוצת השרון (לימים קיבוץ יפעת) וחברו של דרורי ללהקת 'מעין זה'. השיר נדפס בחוברת שיריו של יצחק-יצחק, אלף לילה: שירי מלחמה, הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, [1946] (מילות השיר הובאו גם בזמרשת).

החיקוי השני, שעל פי הגדרת מחברו הוא 'פרודיה', חובר בידי חייל ארץ־ישראלי בשם גדעון, שנלקח בשבי בידי הלגיון הירדני בימי מלחמת העצמאות (גם נוסח זה הובא בזמרשת). השיר, שהודפס במכונת כתיבה והופץ בשכפול, נמצא בארכיון לתולדות גוש עציון על שם דב קנוהל, ששמור בספרייה הלאומית. במדור 'חומר מזמן השבי' איתרתי את נוסח השיר, והרי הוא לפניכם. 

אפשר לראות שהמחבר הוא 'גדעון' (ולא 'גדעון ס', כפי שנכתב בטעות בזמרשת), אך מיהו גדעון זה?

בין שבויי גוש עציון מצאתי גדעון אחד, והוא גדעון הַנֶמַן (1974-1926), חבר קיבוץ משואות יצחק. גדעון, כמו עוד כ-700 לוחמים ומגינים ארץ־ישראלים, נלקח בשבי ירדן וישב קרוב לשנה במחנה השבויים שהוקם סמוך לאתר הארכאולוגי אום אל-ג'ימאל). לימים היה גדעון בלשן וחוקר לשון חז"ל, חיבר דוקטורט ולימד באוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן עד מותו בתאונה ברומא. את המילה חסרת המשמעות 'גוואד', שבבית השני, יש מן הסתם לתקן ל'געוואַלד' (ביידיש: הצילו, עזרה).

לפחות שלושה ספרים ומחזה אחד השתמשו בכותרת השיר.

את חכי לי ואחזור... חליפת מכתבים, 1947-1942, הוא אוסף מכתבים ששלח יצחק צלניק, איש לח"י, לרעייתו רחל. לאחר רצח 'יאיר' מונה צלניק ליורשו אך כחצי שנה לאחר מכן, בראשית מאי 1942, החליט להסגיר עצמו לידי הבריטים.

בפתח הדבר כתבה רחל:

את חכי לי ואחזור..., [חיפה, הוצאת המשפחה], עמ' ג

זיכרונה מן הסתם בגד בה, ומדובר בקצת יותר מחצי שנה, שכן תרגומו של שלונסקי (שאותו הביאה בהקדמה בשלמותו) נדפס רק בפברואר 1943; את הלחן קלטה בוודאי רק בהמשך, ועל כל פנים אין לנו שום מידע על לחן לשיר זה שחיבר אחד האסירים ששהו בכלא באותה עת. אך זו עדות נוספת לרושם שהשאיר השיר על קוראים שמצאו במילות השיר הדהוד של חוויותיהם האישיות.

בשנת 2015 ראה אור ספר נוסף שהשתמש באותה כותרת ובאותו שיר. רומן המכתבים הזה, חכי לי ואחזור, נערך בידי אורלי עמית (דַפֵּי חַיים', תשע"ו/2015), וגם הוא אוסף של מכתבים בין אוהבים: אביגיל מלמד, ילידת פתח תקווה ובת ליוצאי תימן, ויצחק באב"ד, עולה חדש מפולין. 

ולבסוף, משה זעירי, חבר קבוצת שילר, שהתנדב לצבא הבריטי ומצא עצמו בדיונות החול ליד איסמעיליה שבמצרים, הרחק מביתו ומחברתו יהודית (לימים רעייתו). אוסף מכתביו, את חכי לי ואחזור, ראה אור בהוצאת המשפחה בשנת 2016 בעריכת יהודה יערי.

  

במכתב ששלח לחברתו יהודית ב-24 באפריל 1943 כתב זעירי: 

שולח אני לך תשורה את שירו של ק' סימונוב 'חכי לי'. יהיה הוא שמור איתך עד שובי. אמנם אינו מבטא הכל מה שרוחש ליבי, ובמקומות אחדים דברים שכלל לא עולים על רוחי, אך בכללו הוא יפה (עמ' 54).

הנה אפוא לפנינו מתנדב ארץ-ישראלי, שתרגומו של שלונסקי, שפורסם בפעם הראשונה חודשיים קודם לכן, הגיע לתשומת ליבו במרחקים. הוא גזר אותו מהעיתון, או העתיקו בכתב יד, ושלח לחברתו שבארץ. 

ולסיום, הפזמונאית והמלחינה דפנה אילת תרגמה לעברית את המחזה הרוסי הפופולרי חמישה לילות (Пять вечеров) מאת אלכסנדר וולודין (במקור ליפשיץ), שנכתב ב-1958, לקראת העלאתו בבית צבי בפברואר 1997. חוברת התרגום, חמישה לילות (את חכי לי ואחזור), נדפסה בשנת 2001. אומנם, במחזה עצמו שר אחד הגיבורים את שירו של סימונוב, אך ככל שביררתי, כותרת המשנה (שניתנה בסוגריים) היא תוספת של המתרגמת ואיננה במקור. 

תם ולא נשלם...

סיפורי רחובות: ברל – מגדולי הפוסקים, דוד זהבי ואיתמר בן אב"י

א. מה ברל היה אומר?

מגדולי הפוסקים: ברל כצנלסון (1944-1887)

בנתניה מוקדש רחוב מיוחד לכבודו של ברל כצנלסון, והוא נקרא 'בארי' – שמו העברי של ברל. עד כאן יפה מאוד, אבל ראו כיצד מתואר פועלו של ברל על השלט.

אפילו מעריציו הגדולים ביותר לא ידעו שהוא היה 'מגדולי הפוסקים האחרונים'...

צילום: גילה וכמן

ההסבר תואם כמובן את קורות חייו של רבי משה איסרליש (הרמ"א), שחי בקרקוב במאה ה-16.

מה קרה כאן? ד"ר גילה וכמן, שצילמה, שיערה כי ההסבר בשלט 'נדד' מהשילוט ברחוב הרמ"א שנמצא בקרית צאנז בנתניה, אך לא עלה בידה לוודא זאת. קוראי עונ"ש בנתניה מוזמנים לברר אם בשילוט שברחוב הרמ"א נכתב כי היה ממנהיגי תנועת העבודה, ממקימי ההסתדרות ועורכו הראשון של העיתון דבר...

ב. דוד זהבי

דוד זהבי וחלילו (ארכיון קיבוץ נען)

המלחין דוד זהבי (1977-1910) הוא מן האבות המייסדים של הזמר העברי. הוא הלך לעולמו לפני 45 שנה בקיבוצו נען. קשה אפילו להתחיל ולמנות את השירים היפים שהלחין והנחיל לנו: אורחה במדבר, יצאנו אט, הן אפשר, מלאו אסמינו בר, ירדה השבת, ניגונים, עוד שדי פורח, שיר הפלמ"ח, הליכה לקיסריה (אלי, אלי), החליל, אני נושא עמי, זמר לספינה (שקיעה נוגה), והטיפו ההרים עסיס, ועוד ועוד. 

הראש מסתחרר מהקסם והיופי.

צילום: אבישי ליוביץ'

השלט ברחוב הנושא את שמו ביפו שובר שיאי שגיאות: שתי שגיאות ניקוד (הנכון דָּוִד זֶהָבִי), שגיאה באיות שם המשפחה בלועזית (צריך להיות Zehavy), שנות הפטירה שגויות (הוא מת ב-1977) ואין התאמה בין התאריך העברי והכללי (תשט"ו היא 1955), ולקינוח, חסרה ה'רגל' של האות 'ק'.

ובכלל, התיאור של זהבי 'מגדולי הזמר העברי' הוא מופת של עילגות (צריך להיות: מגדולי המלחינים של הזמר העברי, או מיוצרי הזמר העברי).

דבר, 27 באוקטובר 1977

ג. איתמר בן אב"י

בימים אלה מלאו מאה שנה למותו של אליעזר בן יהודה, מן הדמויות הגדולות שהובילו את המערכה על חידוש הדיבור בשפה העברית. אנו נעסוק בבנו איתמר (שמו המקורי היה בן-ציון), המוכר בשמו איתמר בן אב"י (1943-1882).

אב"י הוא כמובן ראשי תיבות של אליעזר בן יהודה, והצורה המועדפת צריכה להיות עם דגש: אַבִּ"י (Abi). אך לימדונו חכמי הדקדוק שבנוטריקונים מעין זה אין צורך להיות קטנוניים – בן אַבִ"י או בן אַבִּ"י, שניהם כשרים לבוא בקהל, ובלבד שישאירו את הגרשיים שמציינים את ראשי התיבות. וכידוע, לצורך החריזה 'אבי / נביא / כלבבי' ויתר ירון לונדון על הדגש בשירו 'אליעזר בן יהודה':

איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר.
איתמר בן אב"י,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי.

אבל ברור שבלי סימון ראשי התיבות באמצעות גרשיים, כפי שאיתמר בן אב"י בעצמו הקפיד, כל אחת משתי הצורות היא חסרת מובן.

את העיתון 'דאר היום' ערך איתמר בן אב"י

בירושלים יש רחוב לכבודו של 'הילד הראשון' של השפה העברית, כאן ויתרו גם על הדגש וגם על הגרשיים:  

נוסח ירושלים (צילום: טובה הרצל)

על השגיאות שיש בשלט הירושלמי – 'עיברית', כביכול כתיב מלא אך בעצם שגוי; הוא נולד בתרמ"ב (1882) ולא בתרמ"ג – כבר כתבתי כאן.

בתל אביב לעומת ירושלים בחרו בצורה המודגשת בן אבִּי, השאירו את הצורה הלטינית הלא מותאמת Avi, וכמובן ויתרו על הגרשיים. באין הסברים גם לא נוכל להתלונן על שגיאות אחרות.

נוסח תל אביב (צילום: טל סגל)

מה שיפה בתל אביב הוא, שקבלן הבנייה, העושה עבודות פיתוח ברחוב, כתב נכון את השם, עם הגרשיים...

צילום: טל סגל

זמר זמר לך: אבני דרך בהתפתחות השירה בציבור

שמעון שדמי מנצח על שירה בציבור בכנס ותיקי העמק בקיבוץ עין חרוד איחוד, 1963 (צילום: אליעזר סקלרץ; ביתמונה)

מאת אליהו הכהן 

זה קרה לפני כשבעים שנה. שהיתי אז במחנה קיץ באחד הקיבוצים בעמק. בחדר האוכל סיימו החברים את ארוחת הערב, ועוד לפני שפינו את הכלים מן השולחנות החלו כולם לשיר בהתלהבות שירים שלא הכרתי. אני זוכר ששעה ארוכה קלחו השירים בזה אחר זה, ללא כל יד מכוונת, כאילו נבעו מתוך באר צלילים ארטזית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי למושג 'שירה בציבור'. 

שיר אחד שהושר באותו מעמד לא אוכל לשכוח. זה היה שיר מלהיב, מדליק ונשכח, שהושר תמיד בשקיקה ומתוך הזדהות מלאה, ובתקופת היישוב פתח כמעט כל ערב שירה בציבור: 'לא נותקה עוד השלשלת', שחיבר יצחק למדן על בסיס לחן חסידי.

לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת / עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת / מִנִּי אָבוֹת אֵלֵי בָּנִים / עַד הַיּוֹם הַזֶּה

 

לאורך השנים פעלו (ועדיין פועלים) בארץ מאות ואלפי חוגי זמר. אנשים רבים השתתפו (ומשתתפים) מדי שבוע בערבי שירה בציבור שנערכו באולמות או בבתים פרטיים. מלאה הארץ שירים ושרות, שירת רבים ושירת רבות. אך האם השירה בציבור היא תופעה ישראלית, או שהובאה אלינו מחוץ לארץ? 

והרי לאמריקנים יש מסורת של sing along, לאירים יש מועדוני זמר בפאבים, היוונים שרים בציבור בטבֶרנוֹת, האנגלים אוהבים לשיר במשחקי כדורגל, הגרמנים מתהוללים בשירת רבים נלהבת במרתפי הבירה, ואפילו הדפיסו קבצי שירים, שבכריכתם הותקנו מסמרי ברזל, מן הסוג שהיו תוקעים בסוליות של מה שכּונו פעם 'נעליים מסומרות'. כך יכלו הסטודנטים העליזים להניח את השירונים על השולחנות, שהיו רטובים מן הבירה שנמזגה, וכך לא התרטבה הכריכה. כזה הוא למשל השירון הגרמני העבה ורב התפוצהKommersbuch , שיצא בעשרות מהדורות ויועד לשירה בציבור.

Kommersbuch ממוסמר (אוסף אליהו הכהן)

גם במסורת היהודית התקיימו מאז ומתמיד התכנסויות של קהל רב או מועט – למשל בחצרות רבנים ואדמו"רים – בין לשירה נוגה של כיסופים בזמן הסעודה השלישית של שבת, בין לשירת התעוררות בניצוחו של הרבי. הנה למשל, הרבי מליובאוויץ, מנחם מנדל שניאורסון, מלהיב את חסידיו לשיר עמו את אחד השירים האהובים על חסידי חב"ד, 'ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה':

ובכל זאת, יש כנראה לאופנת השירה בציבור הישראלית תו-היכר משל עצמה: העובדה שאנשים מוכנים גם לשלם מכספם ולרכוש כרטיס כדי לשבת ערב שלם ולשיר – זו בלי ספק איננה תופעה נפוצה בעולם. 

מתי אפוא החלה השירה בציבור בארץ? 

האיש שזוהה במשך עשרות שנים עם קידום השירה בציבור בארץ הוא המלחין החיפני אֶפִי נצר, אך לצדו ובזמנו פעלו גם זמרים ומוזיקאים כמו אמיתי נאמן, דרורה חבקין, גבי ברלין או נחומי הרציון, שהובילו חבורות זמר עממיות בעיר, בקיבוץ ובכפר. חבורת זמר ייחודית פעלה בהשראתו ובהנהגתו של הגאוגרף מנשה הראל (2014-1917), איש הפלמ"ח, אבי תחום הסיירוּת בארץ ואיש 'חבורת האש' הנודעת. במשך למעלה מיובל שנים ארגן מנש'קה כינוסי שירה בציבור שהיו לשם דבר ובהם שולבו סיפורי הווי מתולדות הארץ. בחג הסוכות התארחו רבים בסוכת ביתו שבמוצא, וביום  העצמאות – בחורשה בהרי ירושלים ליד קיבוץ מעלה החמישה. במפגשי זמר אלה השתתפו יוצאי פלמ"ח, אנשי רוח (ובהם הנשיא יצחק נבון, השופט אליהו נאווי, אמן הסיפורים והכזבים, המשורר חיים גורי והסופר בנימין גלאי) וחברים מכל שכבות העם.

הנה אפי נצר מדריך את קהלו בשירת 'רב הלילה' שחיבר יעקב אורלנד לצלילי ניגון חסידי:

מארגני השירה בציבור הכינו שקופיות משל עצמם, ורבים אחרים השתמשו בשקופיות המיתולוגיות של משה בנציון. 

שקופית לשירה בציבור שיצר משה בנציון

משהחל עידן הטלוויזיה והאינטרנט נודעו בציבור גם שמותיהם של שרה'לה שרון מקיבוץ אשדות יעקב (איחוד) ובשנים האחרונות התפרסמו עינת שרוף ומשה להב ו'הטיש הגדול', ויש כמובן עשרות אחרים ואחרות שלא אוכל להזכירם בשמם. אך אם נצעד אחורה במנהרת הזמן, נראה כי הרבה לפני כן ניהלו מוזיקאים כמו עמנואל זמיר, מאיר הרניק וגיל אלדמע ערבי שירה בציבור, ועוד לפניהם ערכו המלחינים מרדכי זעירא ודוד זהבי סיבובים ביישובי הארץ, לימדו את שיריהם וארגנו שירה בציבור. 

קשה לסמן אירוע מכונן בתולדות השירה בציבור בארץ, אך אחת מאבני הדרך החשובות הונחה ב-4 ביולי 1944, במחנה קיץ של הנוער העובד. כאלף נערים ונערות התיישבו אז על אחד ממדרונות הכרמל, ודוד זהבי, איש קיבוץ נען, לימד אותם את 'שיר המחנה', שהלחין זמן קצר קודם לכן למילותיו של אברהם לוינסון, וניצח על השירה בציבור. אחד האנשים שזכו להשתתף במעמד הבלתי נשכח הזה היה שמעון פרסקי, אז מזכיר הנוער העובד ולימים נשיא המדינה שמעון פרס. 

שוו זאת בדמיונכם: מאות רבות של בני נוער, לבושי חולצות כחולות, שרים בעוז ובהתלהבות בשיפולי ההרים שליד זכרון יעקב את 'מסבלות גורל פרוע', בביצוע הבכורה הפומבי שלו. 

עוד לפני כן, בשנות השלושים המאוחרות, ארגן המוזיקולוג משה גורלי (בְּרוֹנזַפט) ערבי שירה בציבור בירושלים, ובחדרה ובקריות הצליח המנצח הנשכח ש' קרונברג לכנס כל שלושה שבועות כאלף איש לשירה בציבור.

שירון לשירה בציבור בחדרה בהדרכת ש' קרונברג, 1938 (אוסף אליהו הכהן)

ועוד לפניהם הנהיג המלחין דניאל סמבורסקי את המסורת של שירה בציבור כל ליל שבת בבית ברנר בתל אביב. הוא החל במפעל הזה בשנת 1935 והתמיד בו ברציפות מדי שבוע בשבוע עד שנת 1950. את השירים שלימד כינס בשירון כיס שהופץ באלפי עותקים. זו הייתה אבן דרך חשובה מאין כמוה בהתפתחות השירה בציבור, וסמבורסקי, לדעתי, ראוי להיחשב כאבי ערבי-השירה בציבור הממוסדים בארץ.

שער שירון לערבי שבתות בבית ברנר שהכין סמבורסקי, תרצ"ח (אוסף אליהו הכהן)

בסרט 'לחיים חדשים', שהפיקה מרגוט קלאוזנר בשנת 1934 עבור 'קרן היסוד', הונצחה פנינת זמר נדירה. רואים בה את המלחין דניאל סמבורסקי – אז בן 25 בסך הכל – מלמד את חברי קיבוץ גבעת ברנר את 'שיר העמק' של נתן אלתרמן, שאותו הלחין במיוחד עבור סרט זה.

האם סמבורסקי היה זה שסימן את ראשיתה של השירה בציבור בארץ? התשובה היא לא, וגם כאן כבר קדמוהו רבים וטובים. 

בעשור שלפני כן, בשנות העשרים, אירגן המלחין מנשה רבינא (רבינוביץ) שירה בציבור במפגשי 'עונג שבת' בבית 'אהל שם', שאותם יזם חיים נחמן ביאליק ובהם גם השתתף (ביאליק ורבינא השתקעו בתל אביב בשנת 1924). רבינא הדפיס את השירים שהושרו באגד גלויות בשם 'זמירות לעם', ואף הוציא חוברת משירי 'עונג שבת'. רבינא היה זה שהביא לארץ את לחן 'מי ימלל גבורות ישראל', התאים לו את המילים ולימד אותן לראשונה באותן מסיבות שירה שנמשכו לאורך שנות השלושים. 

גלויות 'זמירות לעם' בעריכת מנשה רבינא, הוצאת 'מזמור', 1930 (אוסף אליהו הכהן)

'משירי מסיבות עונג שבת באוהל שם', 1934 (אוסף אליהו הכהן)

האם מנשה רבינא הוא האב המייסד של מסורת השירה בציבור בארץ? האם אפשר בכלל להצביע על אדם מסוים אחד שהיה החלוץ שעבר לפני מחנה זה? ובכלל, האם שירה בציבור, מתוקף הגדרתה, חייבת להיות מאורגנת ומנוהלת על ידי מנחה? גם כאן התשובה היא שלילית. שירה בציבור היא לא שירת מקהלה, שבה כולם חייבים להתחיל לשיר כאיש אחד בצו מנצח ולסיים על פי תנועת ידו. שירת הרבים בארץ הייתה תמיד שירה ספונטנית שפרצה מאליה, אחד התחיל ולאט-לאט הצטרפו אליו אחרים.

חובבי הזמר שהשתתפו בערבי שירה בבתי העם בארץ בתקופת היישוב לא שרו כשלפניהם מסך שעליו מוקרנות המילים עם ציורים משעשעים, אלא שרו והסתכלו זה על זה. רובם ידעו את המילים בעל-פה, והם אף התחרו זה עם זה מי יודע יותר בתים מכל שיר. 

שירה ספונטנית כזאת, זכורה מן המופע 'היה היו זמנים', שנערך בשנת 1960 בהיכל התרבות בתל אביב. בין הופעות הזמרים והמקהלות, תוכנן אז קטע ביניים שבו הקהל אמור היה להאזין לעיבוד תזמורתי של 'שיר העמק'. בפועל, לאחר שהתזמורת השמיעה את הצלילים הראשונים, הופתע המנצח יצחק גרציאני לשמוע שהקהל מאחוריו מתחיל באופן ספונטני לשיר, תחילה בהיסוס ובלחישה ואחר כך בקול מלא. אווירה מחשמלת התפשטה באולם. זו הייתה שירת רבים כפי שהייתה נהוגה בארץ לפני עידן ההנחייה. הנה ההקלטה של אירוע זה:

 

אם כן, מיהו זה שחנך את שירת הרבים בארץ, ומתי?

התשובה אינה קשה: שירת הרבים הייתה כאן תמיד (אגב אורחא, למיטב ידיעתי את המונח 'שירת רבים' המציאה נעמי שמר). היא הייתה בערים ובמושבות, בקיבוצים ובמושבים, בתנועות הנוער ובאסיפות עם. עוד לפני שהתחילו להופיע על בימות הארץ סולנים וסולניות, צמדים ושלישיות, כבר הייתה כאן שירת רבים. מאז השנה הראשונה לעלייה הראשונה, לא היה עשור אחד בתולדות היישוב שלא הייתה בו שירת רבים. אלא שבמרוצת השנים היא פשטה צורה ולבשה צורה, ואת צורותיה הראשוניות נסקור כאן בחטף. 

באביב 1883 הוזמנו כעשרים אנשי ביל"ו לחוג את סדר הפסח הראשון שלהם בארץ בביתו של אליעזר בן יהודה בירושלים. בתום סעודת החג לימד אותם יחיאל מיכל פינס את השיר החדש 'חושו אחים חושו', שחיבר לכבודם על פי מנגינה שהכירו עוד ברוסיה, כדי שיהיה להם מה לשיר בעברית. רק סיימו בני החבורה ללמוד את השיר, פרצו כולם בשירה סוערת בדרכם מביתו של בן יהודה בעיר העתיקה ולאורך רחוב יפו, כשהם סוחפים אחריהם תושבים מן השכונה ועוברים ושבים שהצטרפו אליהם לשירה בציבור. המעמד היה מרגש כל כך, עד שאחד הביל"ויים, בורוכוביץ', נכנס לאקסטזה:

ויתרגשו הלבבות ותתחממנה הנפשות, ויתלהב אחד מן חמומי המוח וישליך את כובעו ארצה כדרוויש אמיתי ויצעק: 'ארץ! ארץ! ארץ! קרוב לשנות אלפיים לא שמעה אוזנך לשון עברית, והרי שבנו אלייך, והחייה נחייך ונחבק עפרך!'. והשליך עצמו ארצה וליחך את העפר ויזעק: 'ארץ! ארץ! ארץ!' (דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים', דֹאר היום, 15 ביולי 1932).

זה היה כנראה שיר הזמר הארץ-ישראלי הראשון שבוצע בשירת רבים. זה קרה בחוצות ירושלים החדשה, בערב פסח לפני 136 שנה בדיוק (על אירוע זה ראו ברשימתי, 'צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: "חושו, אחים, חושו!" (א)', בלוג עונג שבת, 17 במרס 2017). 

חיזיון דומה חזר כעבור שנים בתל אביב הקטנה. כל יום שישי היה נערך מצעד זמר של מקהלת הגימנסיה 'הרצליה' מבניין הגימנסיה (אז עדיין ברחוב הרצל) ועד פסי הרכבת, הלוך וחזור. המטרה הייתה לעודד את הציבור להצטרף לשירת רבים פומבית של שירים עבריים חדשים. תושבי תל אביב הצטופפו אז משני צדי הרחוב, מחאו כפיים ושרו יחד עם המקהלה. למצעד השבועי הגיעו באופן קבוע גם ערבים מיפו, והיו ביניהם שצעקו: 'בּוֹ בֶּרֶס, בּוֹ בֶּרֶס', ובמילים אחרות: הם רצו לשמוע את 'פֹּה בְּאֶרֶץ'... 

תזמורת גימנסיה 'הרצליה', 1911. במרכז השורה הראשונה יושב המורה והמלחין חנינא קרצ'בסקי; ראשון מימין בשורה הראשונה: משה שרתוק (שרת); בשורה העליונה עומד ראשון משמאל: המורה לציור אברהם אלדמע, ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי; רביעי משמאל: זרובבל חביב (צילום אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן)

בימי העלייה הראשונה הייתה ראשון לציון מרכז הזמר בארץ. עוד בשנות השמונים של המאה ה-19 נערכו ערבי שירה בציבור באולם של צבי לֶבוֹנְטִין, ובבתיהם של דב חביב-לובמן וראובן יודלביץ. במיוחד התפרסמו ערבי השירה שנערכו בביתה של הרפתנית-הפסנתרנית ברטה פיינברג (אלה גם תוארו במחזה 'הפסנתר של ברטה' של מוטי אברבוך, שהוצג בארץ בתיאטרון באר שבע בשנת 1996). נוסף על כך, כל מוצאי שבת ניגנה האורקסטרה בפני התושבים בחזית 'בית העם', וכשסיימו לנגן את שירי הלכת (המארשים שבהם התפרסמו) ועברו לשירי הזמר הצטרף קהל המאזינים בשירה. 

האורקסטרה של ראשון צועדת, רחובות 1912 (ויקיפדיה)

צורה נוספת של שירת רבים שרווחה בארץ היא השירה מסביב למדורה. בפולקלור הישראלי זוהתה שירה זו עם תקופת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, אולם הווי המדורה לא נולד שם אלא יובל שנים לפני כן במושבה רחובות.

פלמ"חניקים מסביב למדורה, 1944 (ויקיפדיה)

כבר משנת 1898 הגיע לידינו תיאור נפלא של שירת העובדים בכרמים מסביב למדורה לאחר יום העבודה. ליד ה'שוֹמֵרָה', היא סוכת השומרים, הייתה רחבה שבה נהגו צעירי המושבות להתכנס, להבעיר מדורה, לשבת מסביבה ולשיר עד חצות הליל. העיד על כך אחד המשתתפים, המורה שמחה וילקומיץ: 'לנוגה אש מדורת זמורות וענפים לילה ... ויש אשר כל בני החברה, גברים ונשים, יתנו קולם בשיר, והקול ישמע למרחוק. והשירים, שירי ציון, אשר יושרו פה כבר התיישנו וכבר פג טעמם מרוב ימים ומרוב השימוש בהם' (המליץ, 19 ביולי 1898). 'התיישנו', רוצה לומר: נשחקו בגרונות מרוב שירה...

זכות הראשונים על ערבי שירה אלה מגיעה כנראה לצעיר הרחובותי אליעזר מרגולין, הלא הוא 'הקולונל מרגולין' שכעבור עשרים שנה התמנה למפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה (על אפיזודה זו ראו במאמרי, 'ציון תמתי, ציון חמדתי: שירי הזמר של מנחם מנדל דוליצקי [א]', בלוג עונג שבת, 4 בינואר 2019). 

בשנת 1904, עם בוא ראשוני העלייה השנייה, התגברה בארץ שירת הרבים. באסיפות ביפו שרו המשתתפים שירי פועלים ביידיש ובעברית, וּבוועידות 'הפועל הצעיר' הראשונות גאתה השירה בציבור. אז גם הושר בפעם הראשונה בארץ השיר 'תחזקנה' שכתב ח"נ ביאליק ב-1894 (בכותרת 'ברכת עם'). תוך זמן קצר הפך שיר זה להמנון תנועות הפועלים, עד כדי כך שהתחרה ב'התקווה' על כתר ההמנון הלאומי. 

וכאן אנו מגיעים אל הפסטיבלים הראשונים שנערכו בארץ בימי העלייה השנייה ונקראו 'החגיגות הלאומיות'. הם התקיימו ברחובות אחת לשנה, בחול המועד פסח, ונהרו אליהם המונים מכל רחבי הארץ ואף אורחים מחוץ לארץ. שבע שנים התקיימו החגיגות, משנת 1908 ועד 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה. בכל חגיגה כזאת, שנמשכה כמה ימים, התקיימו תחרויות ספורט, מרוצי סוסים, תצוגות של תוצרת הארץ בביתנים מיוחדים ומופעי שירה וריקודים. לאור ירח מלא ולריחה המשכר של פריחת ההדרים התכנסו בערבים צעירי המושבות מעגלים-מעגלים סביב מדורות ושרו. לערבי זמר אלה הגיעו גם תלמידי גימנסיה הרצליה מתל אביב. הם באו לא רק לשיר, אלא גם לפגוש את הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן, ובמיוחד עבורם תרגם אז המחנך והמשורר ישראל דושמן את השיר הרוסי 'סתיו מאפיל', שהושר אז שוב ושוב. 

הנה אופירה גלוסקא ורוחמה רז, בהקלטה משנת 1976 בתכנית 'על הדשא' שהנחיתי בקיבוץ מגל:

לא נוכל, כמובן, לפסוח על ריקודי ההורה של אנשי העלייה השנייה בקיבוצים הראשונים כנרת ודגניה. זו הייתה צורה נוספת של שירה בציבור, שכן על פי עדויות החלוצים בדרך כלל הם לא התחילו מיד בריקודים אלא קודם לכן 'התחממו' שעות אחדות בשירה בציבור. 

בשנת 1914, כשניטשה ביישוב 'מלחמת השפות', שהסתיימה בנצחונה של השפה העברית, חוברו שירים לכבוד המאורע והם הושרו בגימנסיה הרצליה, שהפכה למרכז השירה בציבור של תושבי אחוזת בית. כעבור זמן, כשהוקם הגדוד העברי, אירגנו החיילים שירה בציבור במחנות הגדוד ברפיח ובסרפנד, הקימו מקהלה ואף הוציאו שירון מיוחד של שירי הגדוד. 

שירי הגדוד העברי, מנצ'סטר 1918

נדלג אל ימי העלייה השלישית. בשנת 1921 ייסדו חברי גדוד העבודה את קיבוץ עין חרוד, שנחשב למעוז השירה והזמר בהתיישבות החדשה. עוד לפני שהוקם בו הצריף הראשון, והחברים התגוררו עדיין באוהלים לבנים, כבר פרחה בקיבוץ החדש שירת הרבים. מדי ערב התכנסו החברים אל מול נוף הגלבוע לשירה בצוותא שנמשכה עד אשמורת שלישית. המשורר אברהם שלונסקי, שהיה חבר עין חרוד באותם ימים, תיאר בשירו 'לילה בגלבוע' את אש התמיד שבערה בערבי הזמר האלה:

הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים. 

הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.

אש הניגונים הזאת, שלימים הולחנה בשני לחנים שונים, של נחום נרדי ושל מרק לברי, הייתה השירה בציבור של חברי עין חרוד, שאליה ערג שלונסקי כל ימיו. הנה גרסתו של נרדי בהקלטה מאוחרת של שושנה דמארי (דמארי שרה שיר זה בתוכנית הראשונה של תיאטרון לי-לה-לו, נובמבר 1944):

באותם ימים, כשגדוד העבודה הוקם בעמק יזרעאל והחל לסלול כבישים ברחבי הארץ, הסתובב החלוץ יוסף אוקסנברג ממחנה עבודה אחד למשנהו ואירגן בערבים שירה בציבור. הפועלים היו עייפים, אבל שמחו לשיר את שיריו ובהם הלהיט הגדול שתרגם מיידיש 'היה זה בשדה על יד המחנה'. 

הנה אורי זוהר (בגלגולו הקודם) מלהיב את הקהל לשיר יחד אתו במופע 'היה היו זמנים' (1960):

 

בשנת 1924 הגיע לארץ המלחין יואל אנגל. כשהוקם תיאטרון 'אהל' יצא אנגל עם חברי הלהקה לסיבוב הופעות בהתיישבות העובדת. בכל מקום שאליו הגיע ארגן שירה בציבור ולימד את השירים החדשים והמלהיבים שהלחין, ובהם 'עגבניה' של יהודה קרני ו'הי הי נעליים' של אביגדור המאירי.

הנה 'הי נעליים', בפי המקהלה במופע 'היה היו זמנים':

השירה בציבור בתקופת היישוב הייתה שונה מזו הנהוגה כיום בהבדל עיקרי אחד: לא היה לה אופי נוסטלגי של התרפקות על האתמול. אנשים לא התגעגעו אז לעבר. להיפך, כל השירים הטיפו לנטוש את העבר והאתמול ולקדש את העתיד והמחר. נתן אלתרמן כתב ב'שיר בוקר' ('בהרים כבר השמש מלהטת') – 'הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ, אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר', ואלכסנדר פן הצהיר בשירו 'הבוּ לְבֵנִים': 'בִּמְקוֹם אֶתְמוֹל יֵשׁ לָנוּ מָחָר'. בהמנון הפועלים, 'האינטרנציונל', בנוסח העברי של אברהם שלונסקי, שרו כולם  בלהט: 'לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל'. 

ואכן, השירה בציבור באותם ימים התרפקה כולה על המחר, טיפחה את הציפיות ממנו והרבתה לדבר בלשון עתיד: 'פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, פה נחייה ופה ניצור', 'ניטע עצים על הסלעים', 'נעבור אותך במחרשות, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו נייפה אותך מאוד'. כולם שרו אז בהתלהבות ובהזדהות את 'שיר המחר' של יחזקאל סַן ויצחק אֶדֶל. שיר זה, המוכר יותר בשם 'גלגלי העולם', מסתיים במילים הכמעט בולשביקיות:

‏דִּינָמִיט מְיַשֵּׁר גַּבְנוּנֵי הֶהָרִים ‏וְהַתְּמוֹל נֶהֱרָס תּוֹךְ שִׁירָה. 

וְשִׁירַת הֶעָתִיד מִשְׁתַּלֶּטֶת בַּכֹּל, וְהוֹלֵךְ וְנִשְׁכָּח הַיָּשָׁן. 

וְצוֹעֵד דּוֹר צָעִיר וְסוֹלֵל הַמִּשְׁעוֹל, לְעוֹלָם שֶׁל בֵּטוֹן מְשֻׁרְיָן.

הראשונים שהניעו את גלגלי השירה בציבור ברחבי הארץ עד אמצע שנות העשרים, הם היום דמויות נשכחות שלא זכו לתהילה שהם ראויים לה, ונותרו כאלמונים בצל: שמואל שכטר, שארגן ערבי זמר בחאן של סג'רה; יעקב ברנשטיין-כהן, שהנהיג ערבי שירה ביבנאל; שמואליק שפירא עשה זאת בכנרת, בדגניה ובעין חרוד; אריה פרידמן-לבוב, גיסו של בן-גוריון, בחיפה; שמחה וילקומיץ בראש פינה, ומשולם הלוי בנהלל. הם ורבים אחרים הניחו את התשתית לתרבות של שירת רבים עממית, שמטבעה איננה מפקידה את ביצוע השירים בידי כוכבי במה זוהרים. זו הייתה מלאכת קודש שנעשתה כולה בהתנדבות. מבין כל חלוצי השירה בציבור זכור במיוחד אברהם הרצפלד, שליווה טקסי עלייה על הקרקע של יישובים רבים והלהיב את הנוכחים בשירה ספונטנית של 'שורו הביטו וראו'...

רק אחרי כן החלו מוזיקאים מקצועיים לקדם את שירת הרבים בארץ: רבינא, ובעיקר סמבורסקי, ואחריהם זעירא, זהבי ואחרים שמקצת שבחם סיפרנו כאן. זו השרשרת של מטפחי השירה בציבור בארץ בתקופת היישוב, שירה שהייתה בגדר חוויה מרוממת ומלהיבה, שריגשה והסעירה לבבות בימי שמחה והביאה עידוד ונחמה בימי משבר. 

בשנתיים האחרונות התחדשה בארץ מסורת שירת הרבים באירועים מקסימים ושובי לב המכונים 'קולולם'. מאות אנשים, לפעמים אלפים, מתכנסים במקומות שונים בארץ לאירוע חד-פעמי שבו שרים יחד שיר שאותו למדו כמה שעות קודם לכן. על האירוע המלהיב הזה, שגם מוקלט ומועלה מיד לרשתות החברתיות, מנצח בן יפת האנרגטי. 

הנה לסיום כ-12,000 איש, ובתוכם נשיא המדינה רובי ריבלין, שרים ביום העצמאות השבעים של מדינת ישראל את 'על כל אלה' של נעמי שמר, בהובלת הזמר שלומי שבת.

חג חרות שמח לקוראי בלוג עונג שבת! 

_________________________________________

גרסה ערוכה ומורחבת של הרצאה שנישאה בכנס 'מי אני? שיר ישראלי!', באוניברסיטת בר אילן, 10 ביוני 2013; גרסה קצרה פורסמה בחדשות בן עזר, 848, 17 ביוני 2013.