'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (ג): הלחנים והביצועים

שלמה דויטשר (דרורי) וחברתו (לימים רעייתו) שולה

החלק הראשון פורסם כאן

החלק השני – כאן

ג. הלחן של שלמה דרורי

'את חכי לי ואחזור' הוא מקרה מיוחד במינו בתולדות השירים הרוסיים שהושרו בארץ ישראל, שהמנגינה האהובה שלו, השגורה בפי רבים, אינה רוסית כלל! למרות שנכתבו מנגינות רוסיות לשיר, כפי שראינו בחלק הראשון, זו המוכרת לנו וזו שזוּמרה כאן מאז ומתמיד היא מקורית, כחול-לבן.

השיר הולחן בידי שלמה דויטשר (2010-1921), לימים דרורי, שעלה לארץ ב-1937 מווינה, התגייס לצבא הבריטי ושירת בתפקידי שמירה. באחת השמירות על שובר הגלים של נמל חיפה – כך סיפר לימים – הוא קרא את תרגומו של שלונסקי (שכזכור נדפס בעיתון הארץ ב-19 בפברואר 1943) והלחן נצנץ בו מייד. כיוון שלא ידע לרשום תווים זמזם את הלחן לחברו ביחידה צבי בן-יוסף, שהיה מלחין מקצועי, והלה רשם את התווים. דרך אגב, השניים שיתפו פעולה עוד קודם לכן, כשכתבו יחד, ב-1941, את הלהיט 'הורה נהלל' (משתמט אני הייתי).

הלחן של דרורי זכה להצלחה מיידית – איך? זאת לא נדע... – ובזכותו, כנראה, הוזמנו השניים להצטרף ללהקת 'מעין זה' של הבריגדה בניהולו המוזיקלי של אליהו גולדנברג. שני השירים שלהם – 'הורה נהלל' ו'אַת חכי לי ואחזור' – לא היו חלק מהתוכנית הרשמית של הלהקה, אך בשל הפופולריות שלהם הושרו בפי דרורי כ'הדרנים' (שמואליק טסלר, שירים במדים, יד יצחק בן־צבי, 2007, עמ' 18). 

סיפורו של השיר ושל הלחן הובא בתוכניתם של אליהו הכהן ודן אלמגור, 'שרתי לך ארצי' (1975), ובהזדמנות זו סיפר דרורי על המפגש המקרי והמרגש שלו עם אימו ניצולת השואה, שהתרחש כאשר הופיעה להקת 'מעין זה' בבית האופרה בבַּארי שבדרום-מזרח איטליה בשנת 1945. הנה הוא מספר ושר: 

ההופעה ב'שרתי לך ארצי' הפיחה חיים חדשים בשיר. מכאן ואילך הרבו להשמיעו ולהקליטו, ואף על פי כן רבים וטובים לא ידעו כי זהו לחן עברי והיו בטוחים שמדובר בלחן רוסי. כך, למשל, המשורר והעיתונאי משה דור פרסם מאמר נרגש אחרי מותו של סימונוב, ותיאר את השפעת השיר המולחן על חיזוק הנטייה הפרו-סובייטית של בני דור הפלמ"ח (שהוא לא נמנה עימהם):

משה דור, 'את חכי לי...', מעריב, 7 בספטמבר  1979, ימים ולילות, עמ' 27

בשנת 2010, שנת חייו האחרונה של דרורי, נסע וולודיה לייקין, חבר קיבוץ מנרה וחוקר הזמר הרוסי, לבקר את דרורי בביתו בערד. הוא השמיע לו תחילה את השיר בעברית:

  

ואחר כך את השיר במילותיו המקוריות ברוסית על פי הלחן של דרורי (דרורי עצמו, יליד וינה, לא ידע רוסית):

בשנת 2004 ביקר אלכסיי סימונוב, בנו של סימונוב מאשתו השנייה יבגניה לאסקינה, בפעם הראשונה בישראל. בין השאר פגש את שלמה דרורי בביתו בערד. הוא אמר אז, כי מכל הלחנים הרבים של השיר (לדבריו נכתבו כ-25 לחנים, מה שנדמה כגוזמה גדולה), הלחן של דרורי הוא היפה מכולם... (מפי גרימי גלעד).

בעקבות פגישה זו נחשף אלכסיי למעמדו של השיר בישראל ולסיפור שמאחוריו. בתוך זמן קצר שב לארץ עם צוות צילום כדי לצלם את דרורי ולשלב את סיפורו בתוך סרט תיעודי שהכין על אביו. 

אלכסיי סימונוב (מימין) ושלמה דרורי (משמאל) בביתו של דרורי בערד (Jewish World)

אלכסיי ביקר בישראל שוב בנובמבר 2006 כדי להקרין את הסרט Ка-Эм (ק-מ, ראשי תיבות השם קונסטנטין מיכאלוביץ; בפי חבריו ובני משפחתו כונה סימונוב בראשי תיבות אלה) בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי 'עין יהודית'. הפסטיבל נערך בבאר שבע בהשתתפות משלחת רוסית נכבדה כדי לציין 15 שנים לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין רוסיה.

הנה קטע מהסרט של סימונוב המתעד את פגישתו עם דרורי. כדי לצפות בסרט יש ללחוץ על השורה 'לצפייה ב-YouTube' שבמרכז המסך. 

ד. מבחר ביצועים ללחנו של שלמה דרורי

השיר בעברית, בלחנו של דרורי, בוצע בפי זמרים רבים, הנה מעט מהם על פי סדר הקלטתם. 

1. ליאור ייני

ליאור ייני הוא המבצע המועדף עליי (אבל אולי זה רק אני). ההקלטה היא מ-1970, והעיבוד המוזיקלי הוא של אריה לבנון:

  

2. אריק לביא

הביצוע המוכר והנפוץ ביותר הוא כנראה זה של אריק לביא. ההקלטה הראשונה נמצאת בתקליטו 'שיר הוא לא רק מילים' (CBS), שנדפס ב-1974, ואחר כך בהקלטות רבות נוספות בהופעות פומביות ובאוספי שירים:

3. עוזי מאירי

עוזי מאירי בהקלטה מ-1975 (מאלבומו 'זמר הבאנו: מבחר שירים'). העיבוד המוזיקלי הוא של שמעון כהן:

 

4. טובה פירון

אומנם טובה פירון לא הייתה חברה בלהקת 'מעין זה' אלא בלהקה צבאית בריטית, אך גם היא שרה בפני חיילי הבריגדה ואחרי המלחמה הופיעה בכמה תוכניות של תיאטרון המטאטא. היא שרה לא מעט שירים רוסיים בתרגום עברי (זכור במיוחד השיר 'תכול המטפחת', שזוהה איתה) וגם את 'אַת חכי לי'. כאן הקלטה מ-1976, העיבוד המוזיקלי הוא של אילן גלבוע: 

5. לאה סיטין, תקווה הנדל

חוץ מטובה פירון, גם לאה סיטין – שדווקא כן הייתה ב'מעין זה' (ואחר כך הייתה גם אִמָהּ של נורית גלרון) – שרה את השיר, אולי כבר במסגרת הלהקה, אך מה שנותר הוא הקלטה ביתית חלקית שנמצאת בזמרשת ושם ניתן להאזין לה. 

זמרת נוספת שהקליטה את השיר על גבי תקליטון הייתה תקוה הנדל (אחותה של יפה ירקוני). באותן שנים לא נחשב הדבר למוזר, שמונולוג של גבר המופנה לאישה, יוּשׁר בפי אישה. גם מקרים הפוכים התקבלו אז בלי הרמת גבה (למשל, השיר 'מכתב מאמא' של נתן אלתרמן ושמואל פרשקו, שהוא מונולוג של אישה, הושר בפי יעקב טימֶן).  

הנה תקוה הנדל בהקלטה (חלקית) משנות החמישים:

  

6. חנן יובל

וכאן, חנן יובל בהקלטה משנת 1976: 

7. יהורם גאון

יהורם גאון בהקלטה משנת 2005 בעיבודו המוזיקלי של מישה סגל:

  

8. שלמה דרורי

שלמה דרורי עצמו, שגם ניחן בקול ערב, שר אותו לימים עבור תקליטור 'הגדודנים' שהוציאה 'חבורת שהם' בשנת 2008. ההקלטה נעשתה בביתו של דרורי בערד:

  

9. מישל כהן

והנה הנער מישל כהן מדימונה, שהתחרה בעונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה 'בית הספר למוסיקה' (שודרה ב-2011, בערוץ 2, 'קשת') וזכה במקום הראשון. מישל, שהיה אז בן 13 וחצי, נתן לשיר טאץ' מזרחי:

 

10. עמיר בניון

ולסיום, עוד ביצוע בסגנון סלסולי דומה מפי עמיר בניון, בהקלטה שהקדיש לזכרו של אריק לביא:

  

ה. עוד לחנים עבריים 

לשיר 'חכי לי' בתרגומו של שלונסקי היו גם לחנים יפים אחרים. לא סתם יפים, אלא יפים מאוד, שכתבו כמה מגדולי המלחינים של הזמר העברי: דוד זהבי, מרדכי זעירא, אברהם מינדלין ורבקה גוילי. אף אחד מהם לא זכה להצלחה ולא התפשט בציבור. מדוע? מה היה סוד ההצלחה של גרסת דרורי לעומת הגרסאות האחרות? חידה היא ותהי לחידה. אבל מסקנה אחת ברורה: אין שני מלכים מחזיקים בכתר אחד. כשיש לחן כל כך מוצלח – כמו זה של דרורי – קשה 'לשווק' לחנים אחרים לאותן מילים, יפים ככל שיהיו. אכן, לא רבים הם המקרים בזמר העברי ששני לחנים לאותו שיר זוכים להצלחה במקביל. אני יכול לחשוב על אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי, ש'התחרו' זה בזה והלחינו אותם שירים, אך בדרך כלל רק אחד מהם הצליח; וכן על כמה משירי רחל, כמו 'שַׁי' (אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן), 'זֶמֶר נוּגֶה' (התשמע קולי) או 'פגישה, חצי פגישה', שזכו, כל אחד, לשניים ואף לשלושה לחנים נפלאים, וגם במקרים אלה, רק לחן אחד מוכר ומושר.

הבה נאזין ללחנים הללו על פי סדר הלחנתם.

1. דוד זהבי 

דוד זהבי והחליל, שנות השלושים (צילום: אריה פק; ביתמונה, הספרייה הלאומית)

תחילה, הלחן היפהפה של דוד זהבי שכמעט אינו מוכר. על ראשיתו של לחן זה סיפר אליהו הכהן (חדשות בן עזר, 574, 16 בספטמבר 2010):

אליהו לא ציין תאריך או מספר גיליון. פשפשתי בעיתון הנדיר החייל העברי – דו-שבועון שערך משה מוֹסֶנזון מקיבוץ נען והופץ בין החיילים המתנדבים בצבא הבריטי – יגעתי ומצאתי. העיתון, שעותקים מתפוררים של גליונותיו שמורים בספרייה הלאומית, הודפס במכונת כתיבה ושוכפל על צידם השני, הריק, של טפסים צבאיים. התווים של זהבי נדפסו בגיליון 46, 11 בינואר 1944.  

אבל הלחן נכתב שלושה חודשים וחצי קודם לכן. בארכיונו של דוד זהבי בספרייה הלאומית השתמרו התווים בכתב ידו והתאריך שרשם זהבי הוא 28 בספטמבר 1943.

תווי 'את חכי לי', 1943 (ארכיון דוד זהבי, [MUS 0128 A 027 [2, הספרייה הלאומית)

מתברר כי היו ששרו את הלחן של זהבי גם בשנות החמישים והשישים, לפני שהתפשט לחנו של דרורי. שלמה אבן־שושן, שתרגם במקביל לשלונסקי (ראו ברשימה הקודמת) היה כזכור בביקור במוסקווה ונפגש עם סופרים רבים. כשביקר בדירתה של הסופרת (היהודייה) פרידה ויגדורובה, היא ביקשה ממנו שיקרא בפניה שיר בעברית. היה עימו עותק מספרו עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ (כדי להעניקו לסימונוב שגר בסמוך) והוא קרא מתוכו: 'סיפרתי לה על הפופולריות הרבה של השיר "חכי לי" בישראל והשמעתי את הלחן הישראלי של דוד זהבי חבר הקיבוץ' ('במחיצתם של ויגדורובה וראסקין', למרחב, 5 ביולי 1963, עמ' 4).

בין כך ובין כך, הנה דפנה זהבי, כלתו של דוד, בהקלטה מ-1984:

  

ביצוע מוקדם יותר של לחן זהבי (רק הבית הראשון) הוא של זמר הטנור מרדכי רוט (הקלטה משנת 1950):

 

2. מרדכי זעירא

מרדכי זעירא ובנו יובל. תל אביב, פסח 1945 (באדיבות יובל זעירא)

שני לזהבי היה מרדכי זעירא, חברו של דרורי בלהקת 'מעין זה' של הבריגדה. לחן זה לא צלחה דרכו, וככל הידוע זעירא זנח אותו לאחר שנוכח בהצלחת לחנו של דרורי (מפי אליהו הכהן).

תווי השיר בכתב ידו של מרדכי זעירא

ההקלטה היחידה של השיר היא של חבורת שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שלף, שקיבל את תווי השיר מידי אליהו הכהן. 

  

3. אברהם מינדלין

אברהם מינדלין, נגונים: מאה שירים ארץ-ישראליים, 1945

שלישי היה אברהם מינדלין, שהתפרסם בשירים כמו 'אדמה עבודה' (ממרומים ברכה יורדת) או 'יבורך היום יבורך הליל'. הלחן של מינדלין נדפס בחוברתו נגונים: מאה שירים ארץ־ישראליים, הוצאת יבנה, 1945, וככל הידוע מעולם לא בוצע או הוקלט. הנה אפוא התווים של מינדלין, אולי יבוא יום ויהיה מי שירצה לגאול אותם.

אברהם מינדלין, נגונים: שירים ארץ-ישראליים, עמ' 88

4. רבקה גוילי 

רבקה גוילי והפסנתר, שנות החמישים (ויקימדיה)

ואחרונה חביבה רבקה גוילי, שקנתה את עולמה בזכות הלחן המופלא שחיברה ל'פזמון ליקינתון' של לאה גולדברג. גם היא הלחינה את השיר, ככל הנראה סביב שנת 1950, אך הלחן השתכח לגמרי. התווים נדפסו באוסף מנגינותיה של גוילי, בחוברת ושמה יקינטון: נעימות י"א שירים לקול ופסנתר (ספרית פועלים, [תש"י?]). 

מה הביא את גוילי להלחין את השיר אחרי שכבר חוברו לו ארבעה לחנים? אין בידי תשובה.

האזינו לביצועו של זמר הבס-בריטון בוריס אגייב (שעליו כמעט ולא מצאתי מאומה):

 

 

ה. שונות ומשונות

השיר 'חכי לי' תורגם לשפות רבות, וכמובן גם לאנגלית (כאן אחד התרגומים). 

הנה סיר לורנס אוליבייה קורא את התרגום לאנגלית (תאריך ההקלטה אינו ידוע, אבל כנראה מדובר בשנות הארבעים או החמישים):

  

התרגום לאנגלית הותאם ללחן של מאטוויי בלאנטר:

  

יש גם גרסה הונגרית (כולל לחן הונגרי של הנריק נגרלי [Negrelli]):

  

עם הזמן נכתבו ל'את חכי לי' גם חיקויים (גרסאות כיסוי) ופרודיות, אחד החיקויים נכתב על ידי יצחק-יצחק (יצחק בן ישראל), איש קבוצת השרון (לימים קיבוץ יפעת) וחברו של דרורי ללהקת 'מעין זה'. השיר נדפס בחוברת שיריו של יצחק-יצחק, אלף לילה: שירי מלחמה, הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי, [1946] (מילות השיר הובאו גם בזמרשת).

החיקוי השני, שעל פי הגדרת מחברו הוא 'פרודיה', חובר בידי חייל ארץ־ישראלי בשם גדעון, שנלקח בשבי בידי הלגיון הירדני בימי מלחמת העצמאות (גם נוסח זה הובא בזמרשת). השיר, שהודפס במכונת כתיבה והופץ בשכפול, נמצא בארכיון לתולדות גוש עציון על שם דב קנוהל, ששמור בספרייה הלאומית. במדור 'חומר מזמן השבי' איתרתי את נוסח השיר, והרי הוא לפניכם. 

אפשר לראות שהמחבר הוא 'גדעון' (ולא 'גדעון ס', כפי שנכתב בטעות בזמרשת), אך מיהו גדעון זה?

בין שבויי גוש עציון מצאתי גדעון אחד, והוא גדעון הַנֶמַן (1974-1926), חבר קיבוץ משואות יצחק. גדעון, כמו עוד כ-700 לוחמים ומגינים ארץ־ישראלים, נלקח בשבי ירדן וישב קרוב לשנה במחנה השבויים שהוקם סמוך לאתר הארכאולוגי אום אל-ג'ימאל). לימים היה גדעון בלשן וחוקר לשון חז"ל, חיבר דוקטורט ולימד באוניברסיטאות תל אביב ובר-אילן עד מותו בתאונה ברומא. את המילה חסרת המשמעות 'גוואד', שבבית השני, יש מן הסתם לתקן ל'געוואַלד' (ביידיש: הצילו, עזרה).

לפחות שלושה ספרים ומחזה אחד השתמשו בכותרת השיר.

את חכי לי ואחזור... חליפת מכתבים, 1947-1942, הוא אוסף מכתבים ששלח יצחק צלניק, איש לח"י, לרעייתו רחל. לאחר רצח 'יאיר' מונה צלניק ליורשו אך כחצי שנה לאחר מכן, בראשית מאי 1942, החליט להסגיר עצמו לידי הבריטים.

בפתח הדבר כתבה רחל:

את חכי לי ואחזור..., [חיפה, הוצאת המשפחה], עמ' ג

זיכרונה מן הסתם בגד בה, ומדובר בקצת יותר מחצי שנה, שכן תרגומו של שלונסקי (שאותו הביאה בהקדמה בשלמותו) נדפס רק בפברואר 1943; את הלחן קלטה בוודאי רק בהמשך, ועל כל פנים אין לנו שום מידע על לחן לשיר זה שחיבר אחד האסירים ששהו בכלא באותה עת. אך זו עדות נוספת לרושם שהשאיר השיר על קוראים שמצאו במילות השיר הדהוד של חוויותיהם האישיות.

בשנת 2015 ראה אור ספר נוסף שהשתמש באותה כותרת ובאותו שיר. רומן המכתבים הזה, חכי לי ואחזור, נערך בידי אורלי עמית (דַפֵּי חַיים', תשע"ו/2015), וגם הוא אוסף של מכתבים בין אוהבים: אביגיל מלמד, ילידת פתח תקווה ובת ליוצאי תימן, ויצחק באב"ד, עולה חדש מפולין. 

ולבסוף, משה זעירי, חבר קבוצת שילר, שהתנדב לצבא הבריטי ומצא עצמו בדיונות החול ליד איסמעיליה שבמצרים, הרחק מביתו ומחברתו יהודית (לימים רעייתו). אוסף מכתביו, את חכי לי ואחזור, ראה אור בהוצאת המשפחה בשנת 2016 בעריכת יהודה יערי.

  

במכתב ששלח לחברתו יהודית ב-24 באפריל 1943 כתב זעירי: 

שולח אני לך תשורה את שירו של ק' סימונוב 'חכי לי'. יהיה הוא שמור איתך עד שובי. אמנם אינו מבטא הכל מה שרוחש ליבי, ובמקומות אחדים דברים שכלל לא עולים על רוחי, אך בכללו הוא יפה (עמ' 54).

הנה אפוא לפנינו מתנדב ארץ-ישראלי, שתרגומו של שלונסקי, שפורסם בפעם הראשונה חודשיים קודם לכן, הגיע לתשומת ליבו במרחקים. הוא גזר אותו מהעיתון, או העתיקו בכתב יד, ושלח לחברתו שבארץ. 

ולסיום, הפזמונאית והמלחינה דפנה אילת תרגמה לעברית את המחזה הרוסי הפופולרי חמישה לילות (Пять вечеров) מאת אלכסנדר וולודין (במקור ליפשיץ), שנכתב ב-1958, לקראת העלאתו בבית צבי בפברואר 1997. חוברת התרגום, חמישה לילות (את חכי לי ואחזור), נדפסה בשנת 2001. אומנם, במחזה עצמו שר אחד הגיבורים את שירו של סימונוב, אך ככל שביררתי, כותרת המשנה (שניתנה בסוגריים) היא תוספת של המתרגמת ואיננה במקור. 

תם ולא נשלם...

'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (ב): התרגומים לעברית

חייל רוסי שב לביתו אחרי המלחמה, 1945

לחלק הראשון של המאמר לחצו כאן.

לחלק השלישי  - לחצו כאן.

ב. התרגומים לעברית

קשה להאמין, אבל לשיר של סימונוב, 'חכי לי', שנכתב ברוסית, יש לפחות שישה תרגומים שונים לעברית, ולהם יוקדש פרק זה.

1. אברהם שלונסקי (1943)

אברהם שלונסקי, 1936 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

הגרסה העברית המוכרת של השיר 'חכי לי' תורגמה בפעם הראשונה בידי אברהם שלונסקי תחת הכותרת 'חכי לי'. השיר נדפס בעיתון הארץ, 19 בפברואר 1943 (י"ד באדר א' תש"ג), עמ' 3, במדור 'דגש קל', שעליו חתם שלונסקי בשם העט אשל (ראשי תיבות שמו).

לתרגום הקדים שלונסקי דברים מרגשים, 'הכשרון לחכות', שמהם עולה כי השיר הגיע אליו לא דרך העיתון פראבדה אלא מקובץ ברוסית בשם עַם כִּי יִלָּחֵם, שבו כונסו שירי משוררים מברית המועצות ובהם גם 'חכי לי' (לא עלה בידי לאתר את שמו של קובץ זה ואת פרטיו):

מה זה 'הוּמַך'? כשכתב שלונסקי 'חרדתו של יחיד, אשר קולו הוּמַך ואיננו בתוך היללה הכללית', הוא התכוון, כנראה, לקול האישי שמדבר על מצוקות הפרט, שהונמך והוחלש בסערת המלחמה. הפועל הזה מופיע אצל שלונסקי גם בשיר 'יום אחרון' שאותו כתב כמה שנים קודם לכן (1939): 

וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת  / וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

וכאן משמעו, הוּרַד, הוקטן גובהו, הונמך, הושפל (בניגוד ל'כָּל שֶׁתִּמֵּר', שמשמעו נישא אל על).

הנה המילים כפי שנדפסו בפעם הראשונה:

תרגומו של שלונסקי כונס בהמשך לכמה אנתולוגיות שראו אור באותו עשור של שנות הארבעים: הראשונה, עֲלֵי טֶרֶף: משירי העמים במלחמה, שערך עזריאל שוורץ [אוכמני], ספרית פועלים, 1943, עמ' 43-42; השנייה, בספר שערך שלונסקי עצמו, שִׁירֵי הַיָּמִים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו/1945, עמ' 93-92. 

בטרם נמשיך לתרגומים נוספים, נאמר משהו על תוכנו של השיר. 

ראשית, כדאי לשים לב שאף על פי שהצירוף 'את חכי לי' חוזר בשיר עשר פעמים, בשורה השנייה בחר שלונסקי לכתוב 'אך חכי היטב'. היו זמרים שקלקלו ושרו גם כאן 'אַתְּ חכי היטב' – ובוודאי שכך התקבל בפי הַשָּׁרים בציבור – אך שלונסקי בפירוש התכוון ל'אך' במובן של רק. 

אי אפשר להבין את השיר, ובוודאי שלא לשפוט אותו לחומרה, ללא הבנת הרקע ההיסטורי שבו התחבר, הולחן והתקבל – מלחמה אכזרית שלא הייתה דומה לה בתולדות האנושות. סטטיסטיקות מדברות על מספר בלתי נתפס של כ-26 או 27 מיליון רוסים שמצאו את מותם במלחמת העולם השנייה, מתוכם כ-11 מיליון חיילים. איך בכלל אפשר להכיל מספרים כאלה? לא הייתה משפחה אחת בברית המועצות שלפחות אחד מבניה או מבני המשפחה הקרובים שלה לא נהרג, נשבה או נפצע במלחמה. השיר היה בן זמנו והצלחתו שיקפה את הֶמְיַת ליבם של מיליוני רוסים בחזית ובעורף. 

ממרחק של 85 שנים מאז חובר השיר מותר לנו גם לדון במטען הרעיוני שלו בעיניים ביקורתיות. כשהשיר עומד בפני עצמו ומנותק מהקשרו, נחשפת נקודת המבט הגברית והאנוכית שבגרעינו. החייל הכותב מצפה כי רעייתו או אהובתו תשמור לו אמונים בכל מחיר, גם אם כל הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה שנפל בשדה הקרב, 'מת הוא... ונשכח'. כל בני משפחתו מאמינים שכך הוא המצב ('יאמינו אם ואב, כי אינני חי'), ולא רק הם אלא גם כל חבריו מתאבלים עליו ושותים כוס יין מר לזכרו. היחידה שנאסר עליה להתאבל היא בת הזוג האהובה. המשורר אינו מוכן להעניק לה את חסד האבלות, האלמנוּת והשִׁכחה, אלא דורש ממנה להישאר במצב מייסר של אי-ודאות מתמדת. הוא אכן חזר, בדרך נס, אך מה עם שאר חבריו שלא חזרו, וגם להם היו נשים שסבלו מבדידות ומחרדה לבשורת המוות? השיר (והלחן) היו חזקים משאלות תם אלה, אך אין אנו פטורים מלהעלותן.

ההיסטוריון אורלנדו פייג'יס, שציטטנו ממנו בפרק הקודם, מספר כי לא כולם התלהבו מן השיר והיו כאלה שחשבו שהוא 'סנטימנטלי' מדי. בהם הייתה אלכסנדרה, אמו של סימונוב, שאומנם לא סבלה את ולנטינה, אהובתו של בנה, אך גם הסתייגה מהחשיפה הרגשית. 'בייחוד עוררו בה רתיעה השורות "יאמינו אֵם ואב, כי אינני חי", שלדעתה העידו על חוסר כבוד כלפיה וכלפי כל אֵם בברית המועצות' (המלחשים, עמ' 349).

2. שלמה אבן־שושן (1943)

שלמה אבן־שושן, ינואר 2000 (צילום: אור מדיה, באדיבות ברכה יואל, ארכיון שדה נחום)

התרגום השני נעשה באותה שנה, 1943, בידי המתרגם והסופר שלמה אבן־שושן (2004-1910), חבר קיבוץ שדה נחום ואחיו של המילונאי הנודע אברהם אבן־שושן. תרגום זה, שנדפס בספר עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [1943], כמעט אינו מוכר היום, אף שבהחלט ניתן לשיר גם אותו על פי הלחנים של בלאנטר ושל דרורי. אבן־שושן היה מעריץ גדול של הספרות הרוסית וכל חייו עסק בתרגומים מתוכה.

מדוע תרגם  את השיר זמן קצר כל כך לאחר תרגומו של שלונסקי (שעליו ידע כמובן וממנו גם הושפע בעקיפין)? 

אבן־שושן סיפר כי תרגומו של שלונסקי לא סיפק אותו מבחינה רגשית (ראו להלן), אבל לדעתי ההסבר קשור בכך ששלונסקי תרגם רק שיר בודד, בעוד אבן־שושן תרגם את ספרון שירי המלחמה של סימונוב בשלמותו. מן הסתם חשב שיהיה מוזר לשלב בתוך ספרו תרגום שאינו פרי עטו.

אבן־שושן גם הקפיד לשמור את ההקדשה המקורית: 'לְוַלֶנְטִינָה וַסִילְיֶבְנָה סֶרוֹבָה' (עמ' 18). 

בשנת 1998, כשכינס אבן־שושן את תרגומיו, ובהם גם 'חכי לי' (מִנְיָן רוּסִי: תרגומים משירת רוסיה, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 28-27), הוא כבר השמיט את ההקדשה... 

הנה התרגום מן המהדורה הראשונה:

 עִמָּךְ וּבִלְעָדַיִךְ, עמ' 21-19

עשרים שנה אחר כך, בחודשים אפריל-מאי 1963, ביקר אבן־שושן בברית המועצות במשך שלושה שבועות ובמהלכם פגש סופרים ואנשי רוח. הוא קיווה לפגוש גם את סימונוב, שאותו הגדיר 'אהבת נעורים שלי', אך נאלץ להסתפק בשיחת טלפון. ברשימה מרגשת שפרסם בעיתון למרחב סיפר אבן־שושן כיצד הגיע אליו השיר המקורי (דרך יצחק טבנקין), מדוע החליט לתרגמו גם אחרי שפורסם תרגומו של שלונסקי, וכיצד התגלגל ספר תרגומיו זה לידיו של סימונוב עוד בימי המלחמה. הוא גם העיד על כך שאת תרגומו של שלונסקי שרו בלחנו של דוד זהבי (על לחן זה ידובר בחלק הבא):

למרחב, 20 בדצמבר 1963, עמ' 4, 8

רשמי ביקורו בברית המועצות ופגישותיו נאספו גם בספרו סיפורו של מסע: עשרים יום בברית-המועצות, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד (על סימונוב ושירו, עמ' 114-101) , ובהמשך גם בספרו עַל הָאָבְנַיִם, הקיבוץ המאוחד תשל"ט, עמ' 138-127.

3. יוחנן בן־זכאי (1945)

התרגום השלישי, שנעשה גם הוא באותם זמנים, ב-1945, הוא פרי עטו של המתרגם והעורך יוחנן בן־זכאי (1971-1899), ואין זה שם ספרותי אלא שמו האמיתי (בתו הייתה השחקנית והעיתונאית טלילה בן־זכאי). 

התרגום נדפס ב-18 בינואר 1945 בעיתון העולם, ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית:

העולם, גיליון יז, 18 בינואר 1945, עמ' 171

4. נרדי (1945)

תרגום רביעי ושמו 'הוחילי לי' (לשון: 'יחלי לי'), שנחתם בשם העט 'נרדי' או 'גרדי' (הדפוס אינו ברור במקור), נדפס בעיתון דבר, ב-15 ביוני 1945, עמ' 3. הוא נכתב בלשון גבוהה ומליצית.  

מי הוא (או מי היא) נרדי-גרדי? זהותו לא התבררה, אך שבועיים לאחר פרסומו זכה 'תרגום חסר יכולת זה' למקלחת של צוננין מאת ל' שץ, במדור הביקורת 'פולסין' שנדפס בעיתון משמר, ביטאונה של תנועת השומר הצעיר (לימים על המשמר). התרגום אכן גרוע וחסר מעוף וטוב לו שלא היה בא לעולם כלל:

משמר, 29 ביוני 1945, עמ' 4

זהותו של המבקר חריף הלשון ל' שץ – שזיהה את הכותב כ'גרדי' – גם היא אינה ברורה, אך חברי פרופ' אבנר הולצמן שיער אל נכון שמדובר בעזריאל שוורץ (לימים עזריאל אוכמני), שהיה אז מזכיר המערכת והרבה לכתוב בעיתון בסגנון דומה, ונראים דבריו. מעניין שאוכמני השווה את מעמדו המשפיע של 'חכי לי' לזה של 'הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ' של ביאליק.

5. זאב גייזל (2012)

זאב גייזל, יליד ברית המועצות הגר בארץ, הוא מתרגם בן זמננו ובאתר הבית שלו יש עשרות תרגומים פרי עטו, בעיקר מרוסית. ככל הידוע לי תרגום זה נעשה סביב שנת 2012. בדברים הקצרים שהקדים לשיר הסתייג גייזל מתרגומו המוכר של שלונסקי: 'לי אישית קשה לשמוע את השפה הצבאית "את חכי! ... חכי היטב!" וחריזה בצלילי תוף "אחזוררר... קדוררר..." למילים שהן כל כך אינטימיות במקור'.

תְּחַכִּי לִי – וְאָשׁוּב,
רַק חַכִּי מְאוֹד.
תְּחַכִּי  לִי כְּשֶׁעָצוּב
מִגְּשָׁמִים וָעוֹד…

תְּחַכִּי בְּעֵת שְׁלָגִים,
תְּחַכִּי בְּחֹם,
תְּחַכִּי כְּשֶׁאֲחֵרִים
נִשְׁכְּחוּ שִׁלְשׁוֹם.

תְּחַכִּי כְּשֶׁאֵין סִימָן
מֵהַמֶּרְחַקִּים,
כַּאֲשֶׁר וִתְּרוּ מִזְּמַן
שְׁאַר הַמְּחַכִּים.

תְּחַכִּי  לִי – וְאָשׁוּב,
כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא
לְשַכְנֵעַ שׁוּב וָשׁוּב –
אַל תַּקְשִׁיבִי לוֹ!

בְּנִי יִשְׁמַע מִשְּׁנֵי הוֹרַי:
זֹאת אֱמֶת מָרָה,
וְיֵשְׁבוּ כָּל חֲבֵרַי
סְבִיב הַמְּדוּרָה,

וְיִשְׁתּוּ בְּמַר דְּמָעוֹת
יַיִן לְזִכְרִי –
תְּחַכִּי, אִתָּם לִשְׁתּוֹת
אַל תְּמַהֲרִי.

תְּחַכִּי לִי – וְאָשׁוּב
חֵרֶף הַמַּכָּה.
עוֹד יִמְצָא הֶסְבֵּר עָלוּב
מִי שֶׁלֹּא חִכָּה,

עַל מַזָּל לַשָּׁוְא יִזְכֹּר:
כָּאן, בְּאֵשׁ גָּפְרִית,
עַל נַפְשִׁי נִתַּן לִשְׁמֹר
רַק כִּי אַתְּ חִכִּית.

נִסְתָּרוֹת – לֶאֱלֹקִים,
לָנוּ – הַנִּגְלוֹת:
כִּי יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים
אַתְּ יָדַעְתְּ חַכּוֹת…

והערה משלי על תרגום זה. חירות המתרגם היא רבה, בדרך כלל, אך בכל זאת נציין כי אלהים ('אלקים'), שמופיע כאן בבית האחרון, אינו נזכר במקור הרוסי (ובהתחשב בתקופת הפרסום של השיר המקורי, גם לא ייתכן שהיה נזכר).

בתגובה על הערתי זו כתב לי זאב:

אני מסכים עם ההערה. אני מתרגם לא רק משפה לשפה – אלא גם מתרבות לתרבות, מנסה ליצור כפיל תרבות עברי מוצלח. אגב, סביר להניח כי סימונוב דווקא היה איש מאמין (במובן הנוצרי, אם כי לא קונפסיונלי). יש מאמרים ברוסית על המשמעויות המיסטיות בשיר זה.

גייזל, שתרגם לאחרונה לעברית את יבגני אונייגין של אלכסנדר פושקין (שוקן, 2023), דיבר בשולי הרצאה שהתקיימה באוניברסיטה העברית לכבוד הופעת הספר גם על תרגום שירו של סימונוב. המעוניינים יוכלו להאזין כאן.

6. בוריס ארנבורג (2023)

תרגומו של הקריקטוריסט בוריס ארנבורג, האחרון לפי שעה, ראה אור בבלוג יקום תרבות של אלי אשד ב-6 בנובמבר 2023.

מה פשר הדחף של מתרגמים לתרגם שוב ושוב שיר שכבר תורגם (די טוב) לפניהם? אין זאת כי אם עוצמתו הרוחנית וכוחו המהפנט של השיר המקורי. זה גם מסביר, אולי, את הסיבה לריבוי הלחנים של השיר, שבהם אדון בחלק הבא.

______________________________

בחלק השלישי והאחרון נעסוק בלחן של שלמה דרורי, בלחנים נוספים שנכתבו לשיר על ידי מלחינים ישראלים ידועי שם, וגם נביא מבחר ביצועים.

'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (א): קונסטנטין סימונוב והמקור הרוסי

גלוית דואר צבאית בברית המועצות ועליה ציטוט מהשיר 'חכי לי ואחזור', 1944 (ויקימדיה)

לזכרו של צבי (גרימי) גלעד (2019-1936)

 ממייסדי קיבוץ עין גדי, ראש וראשון

לחוקרי הזמר העברי שתורגם מרוסית

השיר 'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' הוא מן השירים הרוסיים המפורסמים והאהובים ביותר שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. זהו שיר שהפך לאיקוני לא רק בברית המועצות וברוסיה הפוסט-קומוניסטית, אלא גם בארצות רבות אחרות שלשפתן תורגם. לא מעט נכתב על השיר ועל גלגוליו, ומה שנכתב כולל אי-דיוקים רבים ופרטי מידע חיוניים חסרים להבנת התמונה הכוללת (מן הסתם גם דבריי שלי אינם נקיים מטעויות).

מנקודת מבט ישראלית, זהו מקרה יוצא דופן: הלחן המוכר והאהוב, של שיר שנכתב במקורו ברוסית ונכתבו לו לחנים רוסיים, הוא 'כחול-לבן', ויש הסבורים שהוא גם המוצלח בכולם. כאן אסכם את המידע על השיר ככל שניתן, מן הים הכללי וטיפה משלי. בשל אורכה תחולק הרשימה לשלושה חלקים. בחלק הראשון, אעסוק במחבר, במקור הרוסי ובלחנים הרוסיים העיקריים; בחלק השני אדון בתרגומים לעברית; בחלק השלישי אסקור את הלחנים שנכתבו כאן אצלנו, אביא מבחר מתוך הביצועים הרבים ואקנח ב'שאר ירקות'. 

זה סיפור מרתק. גם אם ארוך הוא, אַל יִפֹּל רוחכם!

תחילה הבה ניזכר בשיר דרך ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי, שכנראה היה הראשון שהקליט אותו בעברית, כבר ב-1947 (ליד הפסנתר צבי בן-יוסף, חברם של דויטשר ובר-נוי, שנפל ב-1948 בקרבות על גוש עציון). המילים העבריות הן של אברהם שלונסקי, הלחן הוא של שלמה דויטשר (לימים דרורי), בשניהם – בתרגום ובלחן שנכתבו ב-1943 – אדון בחלקים הבאים של המאמר.

 

א. 'חכי לי': המקור הרוסי

את השיר Жди меня (Zhdi mena; חכי לי) חיבר המשורר, הסופר והמחזאי קונסטנטין מיכאלוביץ סימונוב (Константин Симонов), ככל הנראה באוגוסט 1941. סימונוב, יליד 1915, שגויס לצבא האדום ב-1939, שירת ככתב צבאי. תחילה בחזית מונגוליה שבמזרח, במלחמת הגבול הסובייטית-יפנית, ואחר כך כקומיסר גדודי שבד בבד המשיך בפעילותו ככתב צבאי בחזיתות שונות. בין השאר נכח בקרבות בסטלינגרד, בשחרור מחנה המוות מַַַיידַאנֶק ליד לובלין בפולין ובשחרור ברלין. בתוך כך חיבר יומן מלחמה אישי, כתב מחזה מהווי המלחמה ופרסם מאמרים רבים.

מלכתחילה השיר 'חכי לי' לא נכתב לפרסום. סימונוב, שראה בו יצירה אינטימית, הסתפק בהקראתו בהזדמנויות שונות בפני חברים. רק לאחר שכנוע נמרץ הסכים לקרוא את השיר בתחנת רדיו צבאית ולשלוח אותו לפרסום בשני כתבי העת הצבאיים שבהם עבד (בהם גם הכוכב האדום), אך אלה דחו אותו. 

הכתב הצבאי סימונוב בימי מלחמת העולם השנייה

ב-14 בינואר 1942 – כשהצבא הגרמני הפולש כבר היה עמוק בתוך שטחי ברית המועצות – נדפס השיר בפעם הראשונה ביומון פראבדה, עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, ומכאן ואילך החל פרסומו הגדול. 

הפרסום הראשון של השיר ברוסית היה ביומון פראבדה, 14 בינואר 1942, עמ' 2 (הספרייה הנשיאותית של רוסיה)

את השיר הקדיש סימונוב לאהובתו (ולימים אשתו), שחקנית הקולנוע והתיאטרון ולנטינה סֶרוֹבָה (Serova ;1975-1919). ההקדשה, שנשמטה מן הפרסום בפראבדה, נדפסה שוב בחוברת שיריו של סימונוב (Стихотворения, 1936-1942), שראתה אור במוסקווה בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, ונדפסה גם במהדורות נוספות. 

ולנטינה סֶרוֹבָה (Soviet Art)

השיר התפרסם במהירות, בחזית ובעורף, שכן הוא היטיב לבטא רגשות שמיליוני חיילים רוסים בחזית חשו כלפי נשותיהם או אהובותיהם שנותרו מאחור, רחוקות ולעיתים גם מדומיינות. זו הייתה תקופה שבה נדרשו אומנים ויוצרים לרסן את ביטויי האינדיווידואליזם, את הרגש הפרטי ואת ה'אני', ולהדגיש את ערכי הקולקטיביות, הפטריוטיות וה'אנו, אנו'. מבחינה זו שירו של סימונוב היה יוצא דופן, בלתי צפוי, ואפילו חתרני: הוא נוסח בלשון יחיד ('חכי לי'), היה 'רגשני' (מילת גנאי בפוליטיקה הסובייטית) ומלא אהבה וגעגועים לאנשים. המילים 'מולדת' או 'רוסיה' לא נזכרו בו אפילו פעם אחת. זה היה שיר אוניברסלי, שכל חייל בכל מלחמה יכול היה למצוא בו את עצמו. האגדה מספרת כי כאשר קרא סטלין את השיר בפראבדה, הוא תהה למה השיר נדפס בעיתון בעל תפוצה עצומה. 'די היה בשני עותקים', אמר סטלין, 'אחד לו ואחד לה'...

ועם זאת, וכנראה בשל זאת, הוא זכה להצלחה מסחררת. בתוך זמן קצר נכתב לו לחן נהדר ומרגש בידי מטוויי איסקוביץ' בלאנטר, מלחין יהודי-סובייטי – שמו המקורי היה מרדכי – יליד פּוֹצֶ'פּ (עיירת גידולו של הסופר אורי ניסן גְנֶסִין), שהתפרסם בעיקר בזכות הלחן המלהיב שחיבר לשיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'), ולא פחות מכך בזכות שירי תהילה חנפניים שחיבר לכבוד סטלין.

מטוויי בלאנטר (1990-1903) (Melody)

לא ידוע אם הלחן של בלאנטר הגיע לארץ ישראל, וגם אם הגיע – למה לא היה נפוץ ולמה לא התנחל בלבבות. הסיבה לכך קשורה כנראה בהצלחתו הפנומנלית של הלחן המקומי, של שלמה דרורי (דויטשר), שבו נעסוק בהמשך, שלא הותירה מרווח ללחן אחר.

הנה הלחן של בלאנטר בפי הזמרת המפורסמת בברית המועצות לודמילה זִיקִינָה:

  

לחן נוסף, גם הוא יפהפה, חובר בידי הקומפוזיטור קיריל מולצ'נוב (1982-1922). מולצ'נוב חיבר את הלחן בראשית שנות השבעים עבור הסרט הסובייטי עטור הפרסים משנת 1973 А зори здесь тихие (הזריחות כאן שקטות). הסרט (והאופרה בשם זה שבאה בעקבותיו), שהתבסס על נובלה מצליחה משנת 1969 שחיבר בוריס וסילייב (2013-1924), עוסק ביחידת נ"מ רוסית באזור קרליה (על גבול פינלנד), שמורכבת מחיילות שעליהן מפקד גבר יחיד. החיילות נתקלות במארב גרמני ונהרגות בזו אחר זו; רק מפקדן נותר בחיים. השיר עצמו לא שולב בשלמותו בסרט אלא רק קטע קצר ממנו. 

ב-1975, בחגיגות שנערכו לציון שלושים שנה לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה, הועלתה בתיאטרון הבולשוי במוסקווה אופרה באותו שם, שאת הליברטו שלה כתב מולצ'נוב, ובה נכלל גם שירו של סימונוב כאַרְיָה שנקראה Сцена и романс Женьки (הסצנה והרומנסה של זֶ'נְקָה). ז'נקה (ז'ניה) היא אחת החיילות שמופיעות בספר ובסרט. בסרטון הערוך הבא מובאים קטעים מן הסרט 'הזריחות כאן שקטות' (1973) על רקע שירתה של זמרת האופרה הרוסית (ילידת קמצ'טקה) אנה מאטיס:

מאז התפרסם הלחן הוא זכה לעשרות ביצועים מרשימים, רובם בביצוע זמרת סולנית, מקהלה ותזמורת סימפונית. הנה לדוגמה הסולנית גלינה וויניצ'נקו, מקהלת ילדים והתזמורת 'נשמת רוסיה' בניצוחו של ולדימיר שקורובסקי, בקונצרט שנערך ב-1 במאי 2015 לציון שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית:

  .

ספק אם שלונסקי, שכפי שנראה בהמשך היה הראשון שתרגם את השיר לעברית, הכיר את הלחן של בלאנטר (בוודאי שלא הכיר את הלחן המאוחר של מולצ'נוב), אבל מילותיו העבריות מתאימות להם הפלא ופלא! עובדה, יש ברשותנו ביצועים של שני הלחנים הרוסיים הללו במילותיו. 

בידינו הקלטה של אופירה גלוסקא שרה את לחנו של בלאנטר. לא ידוע הרבה על נסיבות ההקלטה. גרימי גלעד גילה כי לפני כמה עשרות שנים החליט מי שהחליט ב'קול ישראל' להשמיע כקוריוז את מילותיו של שלונסקי בלחנו של בלאנטר ולמשימה גויסה אופירה גלוסקא. מתי זה היה ובאיזו תוכנית? אופירה עצמה לא זכרה ששרה אותו, עד ששמעה את ההקלטה ובקושי זיהתה את עצמה. לדבריה, המלווה על הפסנתר היה שמעון כהן.

וכאן איזי הוד שר בעברית את לחנו של מולצ'נוב במילותיו של שלונסקי (הקלטה מ-2020). הוד, רופא, אגרונום ושותף ב'מאפיה הרוסית' שטיפח גרימי כדי לשחזר בשיטתיות את 'כך זה היה במקור', הלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, בשלהי חודש אפריל 2026:

       

נחזור לברית המועצות ולסימונוב.

כבר ב-1943 הופק בעקבות השיר סרט שנקרא 'חכי לי'. צמד הבמאים של הסרט היו אלכסנדר סטולפר (ממוצא יהודי) ובוריס איוואנוב, את התסריט כתב סימונוב, ובתפקיד הראשי כיכבה, כמובן, ולנטינה סֶרובה...

כרזת הסרט הסובייטי 'חכי לי', 1943 (ויקימדיה)

הנה הוא כאן במלואו (ללא כתוביות תרגום): 

 

לאחר המלחמה הפך סימונוב לידוען, המשיך בקריירה ספרותית ופרסם ספרים הרבה. גם אלינו הגיע שמעו. במארס 1943 הוצג בתיאטרון 'הבימה' מחזה פרי עטו, 'אנשי רוסיה', שתרגם אברהם לוינסון. המחזה, בבימויו של צבי פרידלנד, זכה להצלחה והועלה שמונים פעם. בשנת 1945 ראה אור בעברית תרגומו של שלונסקי לספרו של סימונוב Дни и ночи (ימים ולילות), שראה אור במקור הרוסי ב-1944 ונקרא בעברית ימים ולילות: רומאן – סטאלינגראד, בהוצאת ספרית פועלים.

קונסטנטין סימונוב (1979-1915)

ובלי רכילות הרי אי אפשר. ולנטינה סֶרובה, אלמנת טייס קרב מהולל, לא התלהבה כל כך מסימונוב ומחיזוריו. היא לא ראתה בו את גבר חייה, אך לבסוף נתרצתה והשניים נישאו ב-1943. אלה היו הנישואים השלישיים של כל אחד מהם, וגם הם עלו על שרטון לאחר ששמועות נפוצו כי ניהלה רומן עם לא אחר מאשר המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (וכנראה לא רק איתו). קשה היה לה לסֶרובה לשאת על גבה את תווית האישה המסורה והנאמנה, שחיכתה וחיכתה ומעולם לא בגדה... 

ב-1957 הסתיים סיפור האהבה בסכסוך גדול, והשניים התגרשו. במהדורות המאוחרות שבהן נדפס השיר, מחק סימונוב בשיטתיות את ההקדשה לסֶרובה.

קונסטנטין סימונוב וולנטינה סֵרובה, 1944 (Soviet Art)

בין כך ובין כך, הפך השיר בברית המועצות (וגם ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, עד היום) לקלאסיקה של שירי המלחמה הפטריוטית הגדולה. הוא נדפס בספרים ובמקראות, נלמד בבתי ספר וקיבל מעמד דומה ל'מגש הכסף' של נתן אלתרמן אצלנו.

הנה סימונוב קורא בשנת 1971 את השיר ברוסית כחלק ממיזם של משרד החינוך הסובייטי:

  

בנובמבר 1965 הוזמן סימונוב על ידי אגודת הסופרים העברים לבקר בארץ. הוא נענה להזמנה ובחודש אפריל 1966 אכן הגיע, יחד עם רעייתו (הרביעית) לאריסה ז'אדובה, לביקור של עשרה ימים (21 באפריל עד 2 במאי). הוא חרש את הארץ, מדן ועד אילת, נפגש עם סופרים ישראלים (המפגש המעניין תועד בביטאון אגודת הסופרים, דַּף, גיליון כט, ספטמבר 1966), עם  אברהם שלונסקי ועם ראש העירייה מרדכי נמיר, עם שחקני 'הבימה', עם אקדמאים ועם פוליטיקאים. הוא ביקר בערים הגדולות, בקיבוצים ובאתרי תיירות וזיכרון שונים, בין השאר גם ב'יד ושם' ובבית לוחמי הגיטאות, שם סיפר על חוויותיו משחרור מחנה מיידאנק.

קונסטנטין סימונוב (מימין) מלווה בצבי שְׁנֶר במוזיאון בית לוחמי הגטאות (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

על הביקור העיבה אפיזודה לא נעימה. כשנודע על כוונותיו של סימונוב להגיע לארץ, הודיעה מרים ברודרזון, אלמנתו של המשורר והמחזאי ביידיש משה ברודרזון (1956-1890), כי סימונוב – אז ראש אגודת הסופרים בברית המועצות – הוא שהלשין על בעלה ב-1950 וגרם להגלייתו לגולאג בסיביר. ברודרזון שהה במחנה העבודה כחמש שנים, שוחרר ב-1955 שבור גופנית ונפשית, ומת כחצי שנה אחר כך בוורשה. סימונוב הכחיש זאת, אך כנראה היו דברים בגו. 

ואכן, עם כל זכויותיו, סימונוב היה קומוניסט אדוק שהשכיל לשרוד את אימי השלטון ואת הטיהורים. אף שביומני המלחמה שלו, שחיבר בזמן אמת, ביקר את שיקול דעתו של החבר סטלין, הוא לחם את מלחמותיה של התעמולה הסובייטית, ובייחוד את מה שכּונה אז 'קוסמופוליטיות' (שם נרדף ללאומיות יהודית). הוא היה דמות מוכרת בברית המועצות והיה מעורב בחיי הספרות והרוח, ערך ביטאון ספרותי חשוב (נובי מיר, 1950-1946) וגינה את פעילותם הספרותית והציבורית של לוחמי חופש כמו אנה אחמטובה, אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב. כמו רבים אחרים, אחרי מותו של סטלין (1953) אימץ גם הוא קו ליברלי מתון, אך ביסודו נשאר קומוניסט כל חייו.

סימונוב מת במוסקווה ב-1979 (נשיא ברית המועצות אז היה ליאוניד ברז'נייב הנוקשה) והוא בן 63. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר על פני אדמת שדה הקרב של בואיניצי (Буйничское поле), שם התנהל ביולי 1941 קרב נואש בין חיילי הצבא האדום לבין הגרמנים. הכפר בואיניצי נמצא מדרום־מערב לעיר מוהילב (היום בבלארוס), שהייתה תחת מצור גרמני, וסימונוב, הכתב הצבאי, היה עֵד לאירועים הללו ולדבריו הושפע מהם כל שארית חייו. רעייתו הרביעית לאריסה, שמתה שנה וחצי אחריו, ציוותה אף היא שאפרה יפוזר באותו מקום, ליד בעלה.

אבן ההנצחה של סימונוב באתר הזיכרון לקרב ליד הכפר בואיניצי (ויקימדיה)

עוד פרט קוריוזי שקשור לסימונוב הוא שאשתו השנייה, הפילולוגית ומבקרת הספרות יבגניה לאסקינה (1991-1915), שאותה נטש ב-1940 לטובת אהבתו לוולנטינה סרובה, הייתה יהודייה. זו אולי הסיבה שבכמה מקומות גורסים כי סימונוב עצמו היה יהודי, ואין הדבר כן. מוצאו הוא ממשפחה רוסית אריסטוקרטית. אמו הייתה בת אצולה ואביו קצין קרבי מעוטר בצבא הצאר – פשע בל יכופר שסימונוב טרח להסתיר. דרך אגב, גם קונסטנטין אינו שמו המקורי; הוא הוטבל בשם הנוצרי קיריל, אבל כשהתבגר שינה את שמו הפרטי למשהו שאולי נראה לו אז 'ספרותי' יותר.

מן הקשר בין סימונוב ללאסקינה נולד ב-1939 במאי הקולנוע ופעיל זכויות האדם אלכסיי סימונוב, שהוא, לפי ההלכה, אכן יהודי. בזיכרונותיו המעניינים, של אלכסיי, שפורסמו ברוסית בשנת 2016, סיפר כי אביו, שנטש מהיום למחר את אשתו, כמעט שלא נכח בחייו.

חייו רבי התהפוכות של סימונוב ומשפחתו, על הסתעפויותיהם ועלילותיהם – כולל יצירתו הספרותית – תוארו בהרחבה בספרו המרתק של ההיסטוריון הבריטי אורלנדו פַייג'יס, המלחשים: חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין, והמתעניינים בחיייהם של אזרחים מן השורה בברית המועצות בתקופה זו ימצאו בו עניין רב (הוא גם כתוב נהדר). הספר יצא בפעם הראשונה ב-2007, ובשנת 2011 ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגומה המעולה של דבי אילון.

וכך כתב פייג'יס על השיר (הוא כתב הרבה יותר, וכאן אני מביא רק קטע קצר):

חיילים העתיקו את השיר לאלבומיהם ולמחברותיהם. הם שמרו אותו בכיסם כקמע. הם חרתו את שורת הכותרת על טנקים ומשאיות וקעקעו אותה על זרועם. כשלא מצאו מילים לבטא את רגשותיהם הם פשוט העתיקו את השיר במכתבים שכתבו לאהובותיהם, ואלה השיבו להם באותה שבועה. [...] קבוצה אחת של חיילים כתבה לסימונוב במאי 1942:  

בכל פעם ששיריך מופיעים בעיתונים יש התרגשות עצומה בגדוד שלנו. אנחנו גוזרים את השירים מהעיתון ומעתיקים אותם ומעבירים את העותקים מיד ליד [...] כולנו יודעים בעל פה אֶת 'חכי לי'. הוא מבטא בדיוק את מה שאנחנו מרגישים, כי לכולנו יש בבית נשים, ארוסות או חברות, וכולנו מקווים שהן יחכו לנו עד שנחזור כמנצחים.

[...] אבל הכמיהה הרומנטית הייתה רק מחצית הסיפור. השיר ביטא גם את החרדה העמוקה של החיילים לנאמנותן של הרעיות והחברות שהותירו מאחור. [...] החיילים שפטו בחומרה רבה רעיות שלא היו נאמנות לבעליהן שבחזית. ככל שנמשכה המלחמה גבר במשפחות רבות המתח שעורר החשד באי-נאמנות, בין היתר משום שלרוב הנשים (שנאלצו לחיות בתנאים הממשיים של המלחמה) לא היה סיכוי להשתוות לדימוי האידאלי של הנשיות הסובייטית (החברה המצפה, הרעיה הנאמנה) שתיארו סרטי התעמולה, המחזות ושירים כמו 'חכי לי' (עמ' 345-343).

חייל סובייטי בחזית כותב במחפורת, 1941

_________________________________________

החלק השני יוקדש לתרגומי השיר מרוסית לעברית.

החלק השלישי יוקדש ללחנים, של שלמה דרורי ושל מלחינים ישראלים אחריפ, מבחר ביצועים ועוד.