'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' (א): קונסטנטין סימונוב והמקור הרוסי

גלוית דואר צבאית בברית המועצות ועליה ציטוט מהשיר 'חכי לי ואחזור', 1944 (ויקימדיה)

לזכרו של צבי (גרימי) גלעד (2019-1936)

 ממייסדי קיבוץ עין גדי, ראש וראשון

לחוקרי הזמר העברי שתורגם מרוסית

השיר 'אַתְּ חַכִּי לִי וְאֶחְזוֹר' הוא מן השירים הרוסיים המפורסמים והאהובים ביותר שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה. זהו שיר שהפך לאיקוני לא רק בברית המועצות וברוסיה הפוסט-קומוניסטית, אלא גם בארצות רבות אחרות שלשפתן תורגם. לא מעט נכתב על השיר ועל גלגוליו, ומה שנכתב כולל אי-דיוקים רבים ופרטי מידע חיוניים חסרים להבנת התמונה הכוללת (מן הסתם גם דבריי שלי אינם נקיים מטעויות).

מנקודת מבט ישראלית, זהו מקרה יוצא דופן: הלחן המוכר והאהוב, של שיר שנכתב במקורו ברוסית ונכתבו לו לחנים רוסיים, הוא 'כחול-לבן', ויש הסבורים שהוא גם המוצלח בכולם. כאן אסכם את המידע על השיר ככל שניתן, מן הים הכללי וטיפה משלי. בשל אורכה תחולק הרשימה לשלושה חלקים. בחלק הראשון, אעסוק במחבר, במקור הרוסי ובלחנים הרוסיים העיקריים; בחלק השני אדון בתרגומים לעברית; בחלק השלישי אסקור את הלחנים שנכתבו כאן אצלנו, אביא מבחר מתוך הביצועים הרבים ואקנח ב'שאר ירקות'. 

זה סיפור מרתק. גם אם ארוך הוא, אַל יִפֹּל רוחכם!

תחילה הבה ניזכר בשיר דרך ביצועו הבלתי נשכח של שמשון בר-נוי, שכנראה היה הראשון שהקליט אותו בעברית, כבר ב-1947 (ליד הפסנתר צבי בן-יוסף, חברם של דויטשר ובר-נוי, שנפל ב-1948 בקרבות על גוש עציון). המילים העבריות הן של אברהם שלונסקי, הלחן הוא של שלמה דויטשר (לימים דרורי), בשניהם – בתרגום ובלחן שנכתבו ב-1943 – אדון בחלקים הבאים של המאמר.

 

א. 'חכי לי': המקור הרוסי

את השיר Жди меня (Zhdi mena; חכי לי) חיבר המשורר, הסופר והמחזאי קונסטנטין מיכאלוביץ סימונוב (Константин Симонов), ככל הנראה באוגוסט 1941. סימונוב, יליד 1915, שגויס לצבא האדום ב-1939, שירת ככתב צבאי. תחילה בחזית מונגוליה שבמזרח, במלחמת הגבול הסובייטית-יפנית, ואחר כך כקומיסר גדודי שבד בבד המשיך בפעילותו ככתב צבאי בחזיתות שונות. בין השאר נכח בקרבות בסטלינגרד, בשחרור מחנה המוות מַַַיידַאנֶק ליד לובלין בפולין ובשחרור ברלין. בתוך כך חיבר יומן מלחמה אישי, כתב מחזה מהווי המלחמה ופרסם מאמרים רבים.

מלכתחילה השיר 'חכי לי' לא נכתב לפרסום. סימונוב, שראה בו יצירה אינטימית, הסתפק בהקראתו בהזדמנויות שונות בפני חברים. רק לאחר שכנוע נמרץ הסכים לקרוא את השיר בתחנת רדיו צבאית ולשלוח אותו לפרסום בשני כתבי העת הצבאיים שבהם עבד (בהם גם הכוכב האדום), אך אלה דחו אותו. 

הכתב הצבאי סימונוב בימי מלחמת העולם השנייה

ב-14 בינואר 1942 – כשהצבא הגרמני הפולש כבר היה עמוק בתוך שטחי ברית המועצות – נדפס השיר בפעם הראשונה ביומון פראבדה, עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, ומכאן ואילך החל פרסומו הגדול. 

הפרסום הראשון של השיר ברוסית היה ביומון פראבדה, 14 בינואר 1942, עמ' 2 (הספרייה הנשיאותית של רוסיה)

את השיר הקדיש סימונוב לאהובתו (ולימים אשתו), שחקנית הקולנוע והתיאטרון ולנטינה סֶרוֹבָה (Serova ;1975-1919). ההקדשה, שנשמטה מן הפרסום בפראבדה, נדפסה שוב בחוברת שיריו של סימונוב (Стихотворения, 1936-1942), שראתה אור במוסקווה בשנת 1942, בעיצומה של המלחמה, ונדפסה גם במהדורות נוספות. 

ולנטינה סֶרוֹבָה (Soviet Art)

השיר התפרסם במהירות, בחזית ובעורף, שכן הוא היטיב לבטא רגשות שמיליוני חיילים רוסים בחזית חשו כלפי נשותיהם או אהובותיהם שנותרו מאחור, רחוקות ולעיתים גם מדומיינות. זו הייתה תקופה שבה נדרשו אומנים ויוצרים לרסן את ביטויי האינדיווידואליזם, את הרגש הפרטי ואת ה'אני', ולהדגיש את ערכי הקולקטיביות, הפטריוטיות וה'אנו, אנו'. מבחינה זו שירו של סימונוב היה יוצא דופן, בלתי צפוי, ואפילו חתרני: הוא נוסח בלשון יחיד ('חכי לי'), היה 'רגשני' (מילת גנאי בפוליטיקה הסובייטית) ומלא אהבה וגעגועים לאנשים. המילים 'מולדת' או 'רוסיה' לא נזכרו בו אפילו פעם אחת. זה היה שיר אוניברסלי, שכל חייל בכל מלחמה יכול היה למצוא בו את עצמו. האגדה מספרת כי כאשר קרא סטלין את השיר בפראבדה, הוא תהה למה השיר נדפס בעיתון בעל תפוצה עצומה. 'די היה בשני עותקים', אמר סטלין, 'אחד לו ואחד לה'...

ועם זאת, וכנראה בשל זאת, הוא זכה להצלחה מסחררת. בתוך זמן קצר נכתב לו לחן נהדר ומרגש בידי מטוויי איסקוביץ' בלאנטר, מלחין יהודי-סובייטי – שמו המקורי היה מרדכי – יליד פּוֹצֶ'פּ (עיירת גידולו של הסופר אורי ניסן גְנֶסִין), שהתפרסם בעיקר בזכות הלחן המלהיב שחיבר לשיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'), ולא פחות מכך בזכות שירי תהילה חנפניים שחיבר לכבוד סטלין.

מטוויי בלאנטר (1990-1903) (Melody)

לא ידוע אם הלחן של בלאנטר הגיע לארץ ישראל, וגם אם הגיע – למה לא היה נפוץ ולמה לא התנחל בלבבות. הסיבה לכך קשורה כנראה בהצלחתו הפנומנלית של הלחן המקומי, של שלמה דרורי (דויטשר), שבו נעסוק בהמשך, שלא הותירה מרווח ללחן אחר.

הנה הלחן של בלאנטר בפי הזמרת המפורסמת בברית המועצות לודמילה זִיקִינָה:

  

לחן נוסף, גם הוא יפהפה, חובר בידי הקומפוזיטור קיריל מולצ'נוב (1982-1922). מולצ'נוב חיבר את הלחן בראשית שנות השבעים עבור הסרט הסובייטי עטור הפרסים משנת 1973 А зори здесь тихие (הזריחות כאן שקטות). הסרט (והאופרה בשם זה שבאה בעקבותיו), שהתבסס על נובלה מצליחה משנת 1969 שחיבר בוריס וסילייב (2013-1924), עוסק ביחידת נ"מ רוסית באזור קרליה (על גבול פינלנד), שמורכבת מחיילות שעליהן מפקד גבר יחיד. החיילות נתקלות במארב גרמני ונהרגות בזו אחר זו; רק מפקדן נותר בחיים. השיר עצמו לא שולב בשלמותו בסרט אלא רק קטע קצר ממנו. 

ב-1975, בחגיגות שנערכו לציון שלושים שנה לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה, הועלתה בתיאטרון הבולשוי במוסקווה אופרה באותו שם, שאת הליברטו שלה כתב מולצ'נוב, ובה נכלל גם שירו של סימונוב כאַרְיָה שנקראה Сцена и романс Женьки (הסצנה והרומנסה של זֶ'נְקָה). ז'נקה (ז'ניה) היא אחת החיילות שמופיעות בספר ובסרט. בסרטון הערוך הבא מובאים קטעים מן הסרט 'הזריחות כאן שקטות' (1973) על רקע שירתה של זמרת האופרה הרוסית (ילידת קמצ'טקה) אנה מאטיס:

מאז התפרסם הלחן הוא זכה לעשרות ביצועים מרשימים, רובם בביצוע זמרת סולנית, מקהלה ותזמורת סימפונית. הנה לדוגמה הסולנית גלינה וויניצ'נקו, מקהלת ילדים והתזמורת 'נשמת רוסיה' בניצוחו של ולדימיר שקורובסקי, בקונצרט שנערך ב-1 במאי 2015 לציון שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית:

  .

ספק אם שלונסקי, שכפי שנראה בהמשך היה הראשון שתרגם את השיר לעברית, הכיר את הלחן של בלאנטר (בוודאי שלא הכיר את הלחן המאוחר של מולצ'נוב), אבל מילותיו העבריות מתאימות להם הפלא ופלא! עובדה, יש ברשותנו ביצועים של שני הלחנים הרוסיים הללו במילותיו. 

בידינו הקלטה של אופירה גלוסקא שרה את לחנו של בלאנטר. לא ידוע הרבה על נסיבות ההקלטה. גרימי גלעד גילה כי לפני כמה עשרות שנים החליט מי שהחליט ב'קול ישראל' להשמיע כקוריוז את מילותיו של שלונסקי בלחנו של בלאנטר ולמשימה גויסה אופירה גלוסקא. מתי זה היה ובאיזו תוכנית? אופירה עצמה לא זכרה ששרה אותו, עד ששמעה את ההקלטה ובקושי זיהתה את עצמה. לדבריה, המלווה על הפסנתר היה שמעון כהן.

וכאן איזי הוד שר בעברית את לחנו של מולצ'נוב במילותיו של שלונסקי (הקלטה מ-2020). הוד, רופא, אגרונום ושותף ב'מאפיה הרוסית' שטיפח גרימי כדי לשחזר בשיטתיות את 'כך זה היה במקור', הלך לעולמו לפני כשלושה שבועות, בשלהי חודש אפריל 2026:

       

נחזור לברית המועצות ולסימונוב.

כבר ב-1943 הופק בעקבות השיר סרט שנקרא 'חכי לי'. צמד הבמאים של הסרט היו אלכסנדר סטולפר (ממוצא יהודי) ובוריס איוואנוב, את התסריט כתב סימונוב, ובתפקיד הראשי כיכבה, כמובן, ולנטינה סֶרובה...

כרזת הסרט הסובייטי 'חכי לי', 1943 (ויקימדיה)

הנה הוא כאן במלואו (ללא כתוביות תרגום): 

 

לאחר המלחמה הפך סימונוב לידוען, המשיך בקריירה ספרותית ופרסם ספרים הרבה. גם אלינו הגיע שמעו. במארס 1943 הוצג בתיאטרון 'הבימה' מחזה פרי עטו, 'אנשי רוסיה', שתרגם אברהם לוינסון. המחזה, בבימויו של צבי פרידלנד, זכה להצלחה והועלה שמונים פעם. בשנת 1945 ראה אור בעברית תרגומו של שלונסקי לספרו של סימונוב Дни и ночи (ימים ולילות), שראה אור במקור הרוסי ב-1944 ונקרא בעברית ימים ולילות: רומאן – סטאלינגראד, בהוצאת ספרית פועלים.

קונסטנטין סימונוב (1979-1915)

ובלי רכילות הרי אי אפשר. ולנטינה סֶרובה, אלמנת טייס קרב מהולל, לא התלהבה כל כך מסימונוב ומחיזוריו. היא לא ראתה בו את גבר חייה, אך לבסוף נתרצתה והשניים נישאו ב-1943. אלה היו הנישואים השלישיים של כל אחד מהם, וגם הם עלו על שרטון לאחר ששמועות נפוצו כי ניהלה רומן עם לא אחר מאשר המרשל קונסטנטין רוקוסובסקי (וכנראה לא רק איתו). קשה היה לה לסֶרובה לשאת על גבה את תווית האישה המסורה והנאמנה, שחיכתה וחיכתה ומעולם לא בגדה... 

ב-1957 הסתיים סיפור האהבה בסכסוך גדול, והשניים התגרשו. במהדורות המאוחרות שבהן נדפס השיר, מחק סימונוב בשיטתיות את ההקדשה לסֶרובה.

קונסטנטין סימונוב וולנטינה סֵרובה, 1944 (Soviet Art)

בין כך ובין כך, הפך השיר בברית המועצות (וגם ברוסיה הפוסט-קומוניסטית, עד היום) לקלאסיקה של שירי המלחמה הפטריוטית הגדולה. הוא נדפס בספרים ובמקראות, נלמד בבתי ספר וקיבל מעמד דומה ל'מגש הכסף' של נתן אלתרמן אצלנו.

הנה סימונוב קורא בשנת 1971 את השיר ברוסית כחלק ממיזם של משרד החינוך הסובייטי:

  

בנובמבר 1965 הוזמן סימונוב על ידי אגודת הסופרים העברים לבקר בארץ. הוא נענה להזמנה ובחודש אפריל 1966 אכן הגיע, יחד עם רעייתו (הרביעית) לאריסה ז'אדובה, לביקור של עשרה ימים (21 באפריל עד 2 במאי). הוא חרש את הארץ, מדן ועד אילת, נפגש עם סופרים ישראלים (המפגש המעניין תועד בביטאון אגודת הסופרים, דַּף, גיליון כט, ספטמבר 1966), עם  אברהם שלונסקי ועם ראש העירייה מרדכי נמיר, עם שחקני 'הבימה', עם אקדמאים ועם פוליטיקאים. הוא ביקר בערים הגדולות, בקיבוצים ובאתרי תיירות וזיכרון שונים, בין השאר גם ב'יד ושם' ובבית לוחמי הגיטאות, שם סיפר על חוויותיו משחרור מחנה מיידאנק.

קונסטנטין סימונוב (מימין) מלווה בצבי שְׁנֶר במוזיאון בית לוחמי הגטאות (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

על הביקור העיבה אפיזודה לא נעימה. כשנודע על כוונותיו של סימונוב להגיע לארץ, הודיעה מרים ברודרזון, אלמנתו של המשורר והמחזאי ביידיש משה ברודרזון (1956-1890), כי סימונוב – אז ראש אגודת הסופרים בברית המועצות – הוא שהלשין על בעלה ב-1950 וגרם להגלייתו לגולאג בסיביר. ברודרזון שהה במחנה העבודה כחמש שנים, שוחרר ב-1955 שבור גופנית ונפשית, ומת כחצי שנה אחר כך בוורשה. סימונוב הכחיש זאת, אך כנראה היו דברים בגו. 

ואכן, עם כל זכויותיו, סימונוב היה קומוניסט אדוק שהשכיל לשרוד את אימי השלטון ואת הטיהורים. אף שביומני המלחמה שלו, שחיבר בזמן אמת, ביקר את שיקול דעתו של החבר סטלין, הוא לחם את מלחמותיה של התעמולה הסובייטית, ובייחוד את מה שכּונה אז 'קוסמופוליטיות' (שם נרדף ללאומיות יהודית). הוא היה דמות מוכרת בברית המועצות והיה מעורב בחיי הספרות והרוח, ערך ביטאון ספרותי חשוב (נובי מיר, 1950-1946) וגינה את פעילותם הספרותית והציבורית של לוחמי חופש כמו אנה אחמטובה, אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב. כמו רבים אחרים, אחרי מותו של סטלין (1953) אימץ גם הוא קו ליברלי מתון, אך ביסודו נשאר קומוניסט כל חייו.

סימונוב מת במוסקווה ב-1979 (נשיא ברית המועצות אז היה ליאוניד ברז'נייב הנוקשה) והוא בן 63. בצוואתו ביקש שגופתו תישרף ואפרו יפוזר על פני אדמת שדה הקרב של בואיניצי (Буйничское поле), שם התנהל ביולי 1941 קרב נואש בין חיילי הצבא האדום לבין הגרמנים. הכפר בואיניצי נמצא מדרום־מערב לעיר מוהילב (היום בבלארוס), שהייתה תחת מצור גרמני, וסימונוב, הכתב הצבאי, היה עֵד לאירועים הללו ולדבריו הושפע מהם כל שארית חייו. רעייתו הרביעית לאריסה, שמתה שנה וחצי אחריו, ציוותה אף היא שאפרה יפוזר באותו מקום, ליד בעלה.

אבן ההנצחה של סימונוב באתר הזיכרון לקרב ליד הכפר בואיניצי (ויקימדיה)

עוד פרט קוריוזי שקשור לסימונוב הוא שאשתו השנייה, הפילולוגית ומבקרת הספרות יבגניה לאסקינה (1991-1915), שאותה נטש ב-1940 לטובת אהבתו לוולנטינה סרובה, הייתה יהודייה. זו אולי הסיבה שבכמה מקומות גורסים כי סימונוב עצמו היה יהודי, ואין הדבר כן. מוצאו הוא ממשפחה רוסית אריסטוקרטית. אמו הייתה בת אצולה ואביו קצין קרבי מעוטר בצבא הצאר – פשע בל יכופר שסימונוב טרח להסתיר. דרך אגב, גם קונסטנטין אינו שמו המקורי; הוא הוטבל בשם הנוצרי קיריל, אבל כשהתבגר שינה את שמו הפרטי למשהו שאולי נראה לו אז 'ספרותי' יותר.

מן הקשר בין סימונוב ללאסקינה נולד ב-1939 במאי הקולנוע ופעיל זכויות האדם אלכסיי סימונוב, שהוא, לפי ההלכה, אכן יהודי. בזיכרונותיו המעניינים, של אלכסיי, שפורסמו ברוסית בשנת 2016, סיפר כי אביו, שנטש מהיום למחר את אשתו, כמעט שלא נכח בחייו.

חייו רבי התהפוכות של סימונוב ומשפחתו, על הסתעפויותיהם ועלילותיהם – כולל יצירתו הספרותית – תוארו בהרחבה בספרו המרתק של ההיסטוריון הבריטי אורלנדו פַייג'יס, המלחשים: חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין, והמתעניינים בחיייהם של אזרחים מן השורה בברית המועצות בתקופה זו ימצאו בו עניין רב (הוא גם כתוב נהדר). הספר יצא בפעם הראשונה ב-2007, ובשנת 2011 ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן בתרגומה המעולה של דבי אילון.

וכך כתב פייג'יס על השיר (הוא כתב הרבה יותר, וכאן אני מביא רק קטע קצר):

חיילים העתיקו את השיר לאלבומיהם ולמחברותיהם. הם שמרו אותו בכיסם כקמע. הם חרתו את שורת הכותרת על טנקים ומשאיות וקעקעו אותה על זרועם. כשלא מצאו מילים לבטא את רגשותיהם הם פשוט העתיקו את השיר במכתבים שכתבו לאהובותיהם, ואלה השיבו להם באותה שבועה. [...] קבוצה אחת של חיילים כתבה לסימונוב במאי 1942:  

בכל פעם ששיריך מופיעים בעיתונים יש התרגשות עצומה בגדוד שלנו. אנחנו גוזרים את השירים מהעיתון ומעתיקים אותם ומעבירים את העותקים מיד ליד [...] כולנו יודעים בעל פה אֶת 'חכי לי'. הוא מבטא בדיוק את מה שאנחנו מרגישים, כי לכולנו יש בבית נשים, ארוסות או חברות, וכולנו מקווים שהן יחכו לנו עד שנחזור כמנצחים.

[...] אבל הכמיהה הרומנטית הייתה רק מחצית הסיפור. השיר ביטא גם את החרדה העמוקה של החיילים לנאמנותן של הרעיות והחברות שהותירו מאחור. [...] החיילים שפטו בחומרה רבה רעיות שלא היו נאמנות לבעליהן שבחזית. ככל שנמשכה המלחמה גבר במשפחות רבות המתח שעורר החשד באי-נאמנות, בין היתר משום שלרוב הנשים (שנאלצו לחיות בתנאים הממשיים של המלחמה) לא היה סיכוי להשתוות לדימוי האידאלי של הנשיות הסובייטית (החברה המצפה, הרעיה הנאמנה) שתיארו סרטי התעמולה, המחזות ושירים כמו 'חכי לי' (עמ' 345-343).

חייל סובייטי בחזית כותב במחפורת, 1941

_________________________________________

החלק השני יוקדש לתרגומי השיר מרוסית לעברית.

החלק השלישי יוקדש ללחנים, של שלמה דרורי ושל מלחינים ישראלים אחריפ, מבחר ביצועים ועוד.

גלגולו של ניגון: 'הָיֹה היו שני חברים'

כרזה לסרט הסובייטי' שני לוחמים' (1943)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השביעי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

מאת דוד אסף וצבי (גרימי) גלעד

השיר 'שני חברים' – המוכר יותר בשורת הפתיחה שלו 'הָיֹה היו שני חברים' – מושר בקרבנו כבר עשרות שנים. זהו שיר פשוט ולא מתוחכם המספר על שני חברים שיוצאים לקרב ולפתע נופל אחד מהם. אולם החייל המת קם לתחייה כאשר ידידו מציע לו כוסית משקה.

מילות השיר יוחסו במקומות שונים (למשל, בזמרשת) לשחקן תאטרון 'הבימה' הנודע אהרן מסקין, אך כפי שנראה בהמשך לא הוא כתב את השיר אלא דווקא נתן אלתרמן. ובאשר למנגינה – מוסכם על הכל כי הלחן הוא 'עממי רוסי'.

השיר עצמו משתלשל בלי ספק ממוטיב אוניברסלי של שני חברים ותיקים, שמשרתים יחד בצבא ואחד מהם (או שניהם) נופל בקרב. שירים וסיפורים כאלה – רבים מהם מבוססים על מקרים שאכן היו – ניתן למצוא בתרבויות ובמרחבים שונים ורחוקים. גם אנו מכירים, לאסוננו, מקרים כאלה. 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' של נעמי שמר, למשל, שנכתב על דמויות אמתיות של שני חברים בני נהלל, שאחד מהם נפל במלחמות ישראל.

א. זמר 'שיכורים': הגרסה העברית של 'שני חברים'

הפרסום הראשון של מילות השיר, תוויו, קישורו למסקין ותיאור נסיבות כתיבתו, היה ככל הנראה בעתון במחנה, ברשימה של הסופר בנימין גלאי שכותרתה הייתה 'זמר שיכורים' (גיליון 17, י"ג בטבת תשט"ז; 4 בינואר 1956). גלאי כתב כך:

מדברי גלאי עולה כי הזמר נכתב 'לפני כשבועיים' – כלומר בערך באמצע דצמבר 1955 – במפגש חברים בבית הקפה המפורסם 'כסית', שהיה ממוקם לא הרחק מתיאטרון 'הבימה' בו שיחק מסקין. למלאכת התרגום – כך גלאי – היו שותפים נתן אלתרמן, חיים גורי וחנה רובינא.

אורי יעקובוביץ', שהמציא לנו בטובו מידע זה, סיפר כי לפני כמה שנים התקשר לחיים גורי וביקש לאמת את המידע. גורי – שאינו יודע רוסית – הכחיש מכל וכל את מעורבותו בתרגום השיר. חנה רובינא כבר מזמן איננה ולא ניתן לברר זאת עמה, אך ספק אם ניתן לייחס לה תרומה לתרגום של שיר פשוט כל כך.

קפה 'כסית' ברחוב דיזנגוף 117 - כאן נכתב השיר

שנה לאחר מכן, חזרה 'מסורת' זו ונדפסה ב'מעריב לנוער', במדור הפופולרי מאוד בשעתו 'אולי תפסיק להמהם' (מעריב, 17 במאי 1957), שכתב דן אלמגור:

גם מדברי אלמגור (שהשמיט, כנראה בטעות, את הבית על היריקה בפנים) עולה כי השיר נכתב לפני מבצע קדש (1956). גם כאן חיבור השיר אינו מיוחס למסקין, אלא מוצג כעבודת צוות של המסובים לשולחן כטוב לבם ביין.

מי שפרסם במיוחד את השיר היו שלושת המיתרים (או 'טריו ערבה' כפי שכונו בחו"ל) – אריק לביא, שמעון ישראלי וצבי בורודו. ההקלטה היא משנת 1957:

עטיפת התקליט (1957)

ביצוע נחמד נוסף, כנראה גם כן מסוף שנות החמישים, הוא של יפה ירקוני והשלישייה 'ליביו, ציגלר וסביר':

שלא כמו 'שלושת המיתרים' על שלישייה זו אף פעם לא שמעתי. מי הם אפוא ליביו, ציגלר וסביר?

'סביר' הוא בלי ספק צדוק סביר, בוגר להקת פיקוד צפון שזכור היטב בזכות חיקוייו. דן אלמגור ניחש כי 'ליביו' היא דורותיאה ליביו, זמרת אופרטות ילידת רומניה, שעלתה ארצה בתחילת שנות החמישים ושרה בקברט 'דו-רה-מי'. היא אמו של המדען המפורסם מריו ליביו. אך מיהו 'ציגלר'? מישהו יודע? 

ולסיום פרק זה הנה ביצוע מודרני של 'שני חברים' בפי הזמרת ילנה גרישקוב:

ב. מסקין או אלתרמן? 


אהרן מסקין (1974-1898)

כפי  שנכתב לעיל, השיר לא נכתב על ידי אהרן מסקין אלא על ידי נתן אלתרמן. ומניין אנו יודעים זאת? לא רק בשל עדותו המודפסת בת-הזמן של בנימין גלאי, אלא משום שכך העיד בפנינו אמנון, בנו בכורו של מסקין, שגם הוא שחקן תאטרון ותיק ומוערך.

האחים אמנון (מימין) ויובל מסקין

בשיחת טלפון (27 בספטמבר 2012) ובמכתב ששלח לי אחר כך סיפר אמנון מסקין כי את השיר כתב אלתרמן לבדו, והוא – אמנון – אף היה נוכח בשעת מעשה. לדבריו, אהרן מסקין ואלתרמן היו חברים טובים והרבו לשבת יחד ב'כסית', ופעם, כטוב לבם ביין, שר אהרן (שהיה לו חינוך מוסיקלי עוד ברוסיה) את השיר ברוסית (לדברי אמנון, אביו אהב לשיר שיר זה מדי פעם). אלתרמן שרבט מיד את המילים על מפית נייר, לבדו וללא כל סיוע.

המפית הלכה לאיבוד, אבל לדברי אמנון הייחוס של השיר לאביו מוטעה לגמרי, וכל הקרדיט מגיע לאלתרמן. באשר לתאריך, אמנון לא היה בטוח ושיער שזה היה בראשית שנות החמישים, עוד קודם שהתגייס לצה"ל בשנת 1952. במחשבה נוספת, הוא הודה שייתכן וזה היה לאחר מכן.

לכאורה צריך להתייחס בחשדנות לעדות כזאת, שלפחות בנוגע לתאריך סותרת את דבריו של בנימין גלאי, אבל כאן המקרה שונה. בדרך כלל הנטייה של ילדים היא להאדיר את זכר אביהם ולייחס לו גם דברים שאינם שלו, ואילו כאן – ההפך. הבן קובע שאין לאביו שום קשר לשיר פרט להמהומו ברוסית.

ובכן, נפתרה חידת הייחוס, וניתן להוסיף לרפרטואר הענק של אלתרמן גם את שיר השיכורים – 'שני חברים'.

נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר בבית קפה תל אביבי (ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב)

ג. הגרסה הרוסית: 'שני חברים שֵׁירתו'

היה היו שני חברים... הכרזה לסרט הרוסי 'שני חברים שירתוּ' (1968)

מפי וולודיה לייקין למדנו כי הגרסה הרוסית של השיר נקראת Служили два товарища (סלוז'ילי דווה טובארישצ'ה; שני חיילים שֵׁירְתוּ). השיר נשמע בסרט משנת 1968 שנושא אותו שם, אך לא במלואו ובמנגינה שונה לגמרי מהמנגינה המוכרת 'שלנו'. עלילת הסרט עוסקת במלחמות האזרחים בברית המועצות (באופן ספציפי, בחצי האי קרים) והיא מתארת שני חברים שלוחמים יחד בשורות הצבא האדום, וכצפוי הם שונים מאוד זה מזולתו.

הנה הסרט מ-1968 (עם כתוביות באנגלית). השיר מופיע בפתיחת הסרט (01:08) ובכמה מקומות נוספים בקיצור.

אורי יעקובוביץ' כתב לנו:

לשיר הרוסי על שני החברים יש כמה גרסאות, שאחת מהן מושמעת בסרט 'שני חברים ששירתו'.
גרסה אחרת התפרסמה  בשנת 2001 בקובץ שירים גדול בן שני כרכים, שמקצתם נאסרו להשמעה ולביצוע פומבי בזמן השלטון הסובייטי, ואחרים נחשבו סתם 'לא מכובדים', דהיינו כאלה שלא נהוג לשיר אותם בטקסים רשמיים מול קהל שהתאסף ב'היכלי תרבות'. והנה, טקסט זה חופף כמעט לגמרי לתרגומו של אלתרמן - הבחור המת שקם לתחייה שותה את כוסית היין... 

הנה הטקסט כפי שהתפרסם בכרך השני של השירון  (В нашу гавань заходили корабли -2. Сост. Э. Н. Успенский -  Э. Н. Филина. Москва, "РИПОЛ КЛАССИК", 2001. стр. 408):

וזהו תרגומו של אורי יעקובוביץ' (כל שורה חוזרת פעמיים):

שירתו שני חברים, אהא.

שירתו שני חברים באותה הפלוגה.

הנה כדור התעופף, ואהה.

הנה כדור התעופף, וחברי נפל.

הושטתי לו את היד, ואהא...

הושטתי לו את היד, והוא לא נותן לי.

מזגתי לו כוסית, ואהא...

מזגתי לו כוסית, ואת הכוסית הוא לא לקח.

ירקתי לו בפרצוף, ואהא...

ירקתי לו בפרצוף, והוא לא נתן לי מנה אחת אפיים.

אז רק הבנתי, שאהא...

אז רק הבנתי שחברי מת.

כריתי לו בור, ואהא...

כריתי לו בור, פתאום חברי קם.

הוא שתה את הכוסית שלו, ולפרצופי הוא ירק!

אז מיד הבנתי, שאהא...

אז מיד הבנתי, שחברי חי!

אפשר אפוא להניח, כמעט בוודאות, שזהו המקור לשיר שאהרן מסקין פיזם ב'כסית' ואלתרמן תרגם. אך אהא – המנגינה הרוסית המקורית עדיין איננה... 

ד. הגרסה הגרמנית: 'החבר הטוב'

אנדרטה בשפאייר (גרמניה) המצטטת את שירו של לודוויג אוּלַנד

מקור ההשראה של הטקסט הרוסי (לא הלחן) של 'שני חברים' הוא, ככל הנראה, פואמה גרמנית, שנכתבה בשנת 1809 על ידי לודוויג אוּלנד (Ludwig Uhland).

המנגינה לפואמה זו הולחנה בשנת 1825 בידי פרידריך זילכר (Friedrich Silcher) וזכתה לתפוצה רבה. היא הפכה למארש האבל הרשמי של צבא גרמניה, הצבא והכבאים של אוסטריה, ואפילו של צבא צ'ילה, בה יש כידוע השפעה גרמנית. שם השיר במקור הוא Der gute Kamerad (החבר הטוב), אבל הוא ידוע בשורת הפתיחה שלו Ich hatt' einen Kameraden (היה לי חבר).

הנה הטקסט הגרמני במקור ובתרגום לאנגלית:

השיר, שכאמור נכתב והולחן בראשית המאה ה-19, היה פופולרי גם בקרב הנאצים, ובמרשתת אפשר למצוא ביצועים מתקופה זו ואנו, כמובן, לא נעשה להם פרסום. הנה השיר בבצוע מעודכן יותר, כפי שהושמע בטקס אשכבה לחיילים גרמנים שנהרגו באפגניסטן:

השיר הגרמני אינו כולל הרבה יותר מאשר רעיון בסיסי: חייל אחד נופל וחברו אומר לו: 'לך לך, רעי, לחיי הנצח. איני יכול לעשות למענך יותר'. אפשר אפוא להניח שהשיר הרוסי, שבקבוק היי"ש והיריקה בפרצוף נזכרים בו, הוא שהיה המקור לטקסט העברי.

ה. 'מָשֶׁנְקָה-דָּשֶׁנְקָה': המנגינה הרוסית המקורית?

ראינו שהמנגינה הגרמנית שונה לחלוטין מזו הרוסית, וכמובן גם מן המנגינה הידועה לנו בגרסה העברית. אז מניין הגיעה המנגינה שהמהם מסקין בכסית? השורה התחתונה היא ששאלה זו עדיין לא נפתרה וטרם נמצא המקור הרוסי הישיר. בכל זאת, משהו כן יש בידינו.

מספר גרימי גלעד:

בשנים האחרונות, האזנתי לעשרות אלפי שירים רוסיים ולא מצאתי שום שיר רוסי במנגינת השיר העברי, עד ששמעתי שיר שאולי הייתה לו תרומה כלשהי בדרך ל'שני חברים'. זהו השיר Машенька-Дашенька (מָשֶׁנקָה-דָשֶׁנקָה), שנכתב בשנת 1940 ומבוסס על דמויות של שתי אחיות תאומות מאגדת ילדים סלבית מפורסמת על מכשפה זקנה ושמה בָּאבָּה יַאגָה. 

מחברי המלים היו ולאדימיר דיחוביצ'ני (В. Дыховичный ; 1963-1911), שהיה ממוצא יהודי, ומוריס סלובודסקוי (М. Слободской ;1991-1913). המנגינה היא של מטוויי בלאנטר (Matvey Blanter; Матвей Блантер), מלחין יהודי-סובייטי (שהיה גם סטליניסט מושבע ואנטי-ציוני), שהתפרסם בלחן של 'קטיושה' ועוד מאות שירים.

הנה הטנור ולדימיר נצא'ייב (1969-1908; Nechaev) שר עם מקהלה:

המבנה המוסיקלי של השירים זהה – כלומר, ניתן לשיר את 'שני חברים' במנגינה הרוסית כמו שהיא – אבל פרט לשורה אחת, שזהה בשני השירים עד התו הלפני אחרון, יש שוני בין המנגינות. רמז נוסף לקרבה בין שני השירים הוא המעבר לשירה אטית בקטע מסוים בבית האחרון. 

שאלנו לדעתם של כמה מומחים שעיסוקם במוסיקה, וכרגיל מקצתם שללו את הקרבה לחלוטין, ומקצתם – כמו המוסיקולוג פרופסור שי בורשטין – חייבוה. כתב שי:

אני מסכים אתך בעניין הקרבה הברורה בין השירים (אני מתייחס רק למוסיקה, לא לטקסטים). הקרבה אינה רק במקצב. הקרבה המלודית-הרמונית, אף מובהקת יותר. הקטע המוכר בעברית כפזמון ('הושטתי לו ידי, היד הוא לא לקח') מופיע בצורה כמעט זהה, אלא שאינו חוזר פעמים, כפי שאנו רגילים. אחריו יש בשיר הרוסי חלק נוסף, שכן חוזר פעמים, שאינו חלק מ'שני חברים'. ציינת זאת ואתה צודק. סימני קרבה אינדיקטיביים אחרים הם ההאטה לפני הפזמון ובנוסף גם ההתחלה, זו הפותחת במעין תרועה, וחוזרת פעמיים (שני הצלילים הפותחים את השיר): בשיר הרוסי הם רה ו-לה, ב 'שני חברים' היפוך של זה – לה רה. בשני המקרים זו קדמה ונחיתה על פעמה מודגשת.

השורה התחתונה: 

ברור שהשיר שהמהם מסקין ב'כסית' לא היה 'משנקה-דשנקה' אלא מנגינה רוסית אחרת, שעדיין לא אותרה. אפשר להניח שמנגינה זו הייתה מוכרת לא רק למסקין אלא גם למלחין מטוויי בלאנטר (כמו לרבים אחרים בני אותו הדור) והוא שיקע אותה בתוך 'משנקה-דשנקה' שלו.

ובמאמר מוסגר: משהו על מטוויי בלאנטר

כתב לי יגאל לוסין:

המלחין מטוויי איסקוביץ' בלאנטר הוא יליד פוצ'פ. והוא בנו של יצחק בלאנטר, אחיה של סבתי רוזה-שושנה, זאת אומרת בן-דוד של אמי. לסבא-רבא בלאנטר היו עשרה ילדים, חמש בנות וחמישה בנים. ליצחק היו שני בנים. מרדכי-מוטיה-מטוויי ויואל-ז'ניה. מוטיה הנער, שניגן בכל המסיבות המשפחתיות עלי כינורו (כך אמי ז"ל זכרה אותו), נמשך אל הבולשביקים, וז'ניה – אל הציונים. ז'ניה עלה בשנות העשרים לארץ ואותו היכרתי היטב. הוא היה ימני קיצוני. בארץ מתו עליו שני בנים והוא קבר אותם בתכריכים עשויים מן הדגל הכחול-לבן עם המגן דוד. ופעם, כשניגנו את התקווה ברדיו [!], הכריח את כולנו לקום ולעמוד דום. כשז'ניה החליט לעלות ארצה כתב לו מוטיה שלא יעז לכתוב לו, כי מבחינתו הוא 'מת'. במוסקבה עשה מטוויי קריירה גדולה וסבתא שלי, שהייתה קוראת באדיקות את 'אוגוניוק' (ה'פארי מאטש' הרוסי), הייתה מראה לי בגאווה את 'השיר על סטאלין', 'ואלס סטאלין', 'מרש סטאלין', וכיוצא באלה שחיבר אחיינה. ועוד: לפחות אחד מאחיה (אולי כולם) למד בישיבה של פוצ'פ, ופעם כשהבאתי מן הספריה את כתבי גנסין, היא קראה בהתרגשות: 'הנה אורי ניסן'. הבלאנטרים היו סוחרים אמידים ובחורי הישיבה הגנסינית – וברנר בהם – היו אוכלים אצלם 'ימים'. פעם שאלתי אותה מה היא זוכרת משני החברים, והיא אמרה: 'לברנר היו  גרבים מסריחות נורא'...

מטוויי בלאנטר (1990-1903)

ו. היה היו 'שני גְּרֵנָדִירִים' ו'שני חסידים'...

אחרי שקשרנו את הקשרים המוסיקליים ונחה דעתנו, נזכרתי בשיר הנעורים הידוע של היינריך היינה 'שני גרנדירים' (Die beiden Grenadiere).

זהו שיר פטריוטי לעילא ולעילא (שאף זכה ללחניהם של רוברט שומאן וריכארד ואגנר), שמתאר שני חיילים צרפתים מחיל הגרנדירים (אלה היו חיילים החמושים ברימונים; ולכן התרגום העברי הנכון של גרנדיר הוא רַמָּן), השבים מרוסיה, דרך גרמניה, לאחר תבוסתו המשפילה של צבא נפוליאון (1815). כאשר הם שומעים על מפלת ארצם ועל הקיסר שנלקח בשבי, הם ממררים בבכי. שני החברים שונים איש מרעהו – בעוד האחד דואג לאשתו ולילדיו, השני, שנפצע אנושות בקרב, חושב רק על הקיסר 'שלו'. הגרנדיר הפצוע מבקש מחברו הספקן כי יקבור אותו במדיו, עם רובהו וחרבו. הוא בטוח שכאשר הקיסר ישוב לארצו בן-חורין ויישמע רעם תותחיו, הוא יקיץ מקברו ויגן על הקיסר.

מה לי ולשירתו של היינה, שדרך אגב היום חוגגים מעריציו בכל העולם – כולל בישראל – את יום הולדתו (13 בדצמבר 1797)?

כמובן, הגלגול החסידי.

הנה קודם כל השיר בתרגומה לעברית של עדה ברודסקי (הליד הגרמני ממוצרט עד מאהלר, הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 227-226):

שיר זה זכה לפופולריות עצומה, תורגם לשפות רבות וגם כמה פעמים לעברית. לצד התרגומים, הופיעו גם פרודיות שהלעיגו על הפטריוטיות המופרכת.

ענייננו הוא בפרודיה על שני חסידי רוז'ין שהולכים לחצר רבם ברוסיה כדי לחגוג במחיצתו את חג הסוכות. בדרכם הגיעה אליהם השמועה שהרבי ישראל (סרולצ'ה) נאסר (זה אכן קרה בשנת 1836, והרחבתי על כך בספרי דרך המלכות: רבי ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות). אחד החסידים מבקש מרעו, שיקבור אותו באדמה הקדושה של העיירה רוז'ין, עם שופר ובקבוק יי"ש, וכשישתחרר הרבי ממאסרו – יקום הוא מוכן ומזומן לשתות כוסית עם הרבי...

השיר 'צוויי חסידים' נדפס בספרו של יהודה ליב גורדון, שיחת חולין: לידער אין דער פאָלקס-שפּראַך (ורשה, תרמ"ו), אך ככל הנראה השיר אינו פרי עטו של יל"ג אלא מעשה ידיו של סופר יידיש אלמוני מאודסה ושמו נ' גולדנברג (רק מעט ידוע עליו, פרט לכינויו הספרותי 'באַראָן תּרנגול').

הנה השיר, כפי שנדפס במהדורת 'שיחת חולין', וילנה תר"ס, עמ' 74-72:

וזה התרגום המילולי:

שני חסידים הלכו ברגל / לסוכות, לרבי מרוז'ין.
הם רצו לשמוע את שיחת / הרבי עם האושפיזין.

בדרך שמעו /שאסון גדול קרה.
ר' שרול'צה, נעבעך, מונח כמו מת באדמה / [הוא] נלקח למבצר.

החסידים צרחו / תלשו את עורם
אוי ואבוי אחי, צעק אחד / מזה אראה את מותי.

האחר רוחש גם הוא כמו כלב / כן, לך קל יותר למות
לי יש אשה וילד / שיגוועו מרעב.

מה לי אשה, מה לי ילד / יש לנו משהו טוב יותר לבקש עליו
שיגוועו מרעב כמו כלבים / [הרי] הרבי, הרבי בכבלים!

בקשה אחת לי אליך / כשיגיעו רגעיי האחרונים
קברני באדמת רוז'ין / וכסה אותי ברגביה.

[עטפני ב]טלית השבת עם עטרת הכסף / בתפילין עם הרצועות הרחבות
ובקבוק יי"ש תן בידי / ושופר לתקיעות.

כך אשכב לי בנחת בקברי / את שנתי אף אחד לא יפריע
עד שאשמע את הניגון הקדוש / של זמירות הרבי.

הרבי ידרוך על העשב שיצמח על קברי / ומזה אתעורר ממילא -
אעמוד ואשתה כוס של יי"ש / ואתקע תקיעה גדולה.

האם יש קשר בין 'שני החסידים' לבין 'שני החברים' על כל גרסאותיהם?

אולי כן ואולי לא, ואולי גם שיר זה היה ברקע. אבל ברור שמוטיב שתיית היי"ש, שמעיר לתחייה את החייל המת, משותף הן לפרודיה ביידיש הן לשיר שחיבר נתן אלתרמן.